לחם עוני:
1 לא נזכר בכל התורה על מצה שהוא ״לחם עוני״ זולת כאן
2. והנה, חז״ל דרשו בפסחים
(לו,א) ׳שעונין עליו דברים הרבה׳
3, ופירש רש״י
(שם) ׳שאומרים עליו הלל והגדה׳
4. [ומזה למד הטור בסימן תע״ג להניח הקערה של מצה בשעת כל הגדה
5, כמנהגנו. אבל הרמב״ם בהלכות חמץ ומצה (ח, ג-ד) כתב שמניחין הקערה בשעה שאומרים ׳מצה זו שאנו אוכלים׳
6 וכו׳, הרי אינו מפרש הכי]. ובאמת לפירוש רש״י אינו מדוקדק לשון ׳דברים הרבה׳, והכי מיבעי ׳שעונין עליו הגדה (והלל)׳.
אלא תחילה ראוי לדעת הא דאיתא שם (כח,ב) דעיקר אזהרה דהאי קרא לקובעו חובה בזמן הזה קאתי7, והרי לפי הנראה8 מיירי בזמן דאיכא פסח9, והיכן מרומז כאן בזמן הזה10. אלא על כרחך פשטא דקרא ״לחם עוני״ הכי הוא – דמצה בלי שום תבלין הוא ״לחם עוני״11. מעתה מובן, דבזמן דאיכא פסח ונאכל עם המצה או סמוך לה לא מיקרי ״לחם עוני״12, ורק בזמן הזה הוא ״לחם עוני״. זהו לפי הפשט.
[הרחב דבר:13 והוא כמו שכתבו התוספות זבחים (עה,ב) דמשום הכי רשאין לאפות תרומה חמץ סמוך לפסח, ואע״ג שממעטין באכילתו14, הוא משום דחמץ עדיף ממצה ואית ביה משום ״למשחה״ (במדבר יח,ח) – ׳לגדולה׳15. וכן כתבו התוספות בבכורות (כז,א)16 במה שהקשו אמאי לא נמצא באכילת תרומה משום ״למשחה״, ויישבו דבלחם לא שייך ״למשחה״, והוא תמוה לכאורה מסוגיא מפורשת בסוטה פרק א׳ (טו,א) דלהכי נאכלים שיירי מנחות עם דבש משום ״למשחה״17. אלא צריך לומר כוונת התוספות דבחמץ לא בעינן יותר18, ושאני שיירי מנחות שאינם נאכלים אלא מצה19 שהוא ״לחם עוני״.]
וכן
לפי הדרש עוד שם (קטז,א)
20 ׳מה דרכו של עני – הוא מסיק ואשתו אופה׳
21. ופירוש רש״י משום שמירה מן חימוץ
22 אינו מובן כל כך, מאי שייך שמירה להסקת התנור שאינו עסק עם העיסה
23. [ואולי היתה הנוסחא כמו שהביא הגר״א ז״ל בהגדה ׳הוא אופה ואשתו לשה׳, וזהו זהירות שתהא הלישה בידים קרות, ולא מחוממות מן התנור בשעת אפיית המצה הקודמת. אבל לפי נוסחא דילן] נראה שאין בזה אלא מצוה לטרוח בעצמו
24, דכמו בזמן פסח שהיתה המצוה לזקנים לעסוק בו בעצמם, כמו שכתבתי בספר שמות
(יב,כא), הכי נמי בזמן הזה המצוה לטרוח במצה
25 באשר היא עיקר הזכרון של יציאת מצרים, כאשר יבואר.
ועתה נשוב להדרש ׳שעונין עליו דברים הרבה׳ שהוא גם כן בזמן הזה.
דבזמן הפסח 26 היה עיקר הזכרון של יציאת מצרים בנס דפסח ה׳ על הפתח
27, ואכילת מצה היתה רק להודיע שגאל ה׳ אותנו. והיינו דתנן
28 בפרק ערבי פסחים
(קטז,ב) ׳רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר ג׳ דברים וכו׳, מצה (זו שאנו אוכלים) על שום שנגאלו אבותינו מצרים׳, ולא נזכר ענין חפזון כלל
29, אלא הוא כמו לחמי תודה שמביאין על הנס, וכמו שכתב הרא״ש שלהי פסחים דלהכי יש להביא ג׳ מצות
30. או בא
31 לתכלית אחרת של מצות שבעת ימים
32, שהוא להזכירנו על מיעוט תועלת בהשתדלות האדם, כמו שכתבתי בספר שמות בפרשת ״קדש לי״
33.
אבל בזמן הזה אכילת מצה בלילה הראשון בא ללמדנו ענין ׳חפזון׳, והיינו שאנו אומרים ׳מצה זו שאנו אוכלים על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ׳, וכבר תמהו בזה על שינוי מלשון המשנה
34. ולדברינו מבואר יפה, ומקרא מלא הוא דבאכילת מצה דבזמן הזה
35 יש להזכיר הטעם ״
כי בחפזון יצאת מארץ מצרים״. ופירוש ״חפזון״ משמע
גם חפזון דמצרים בחצות הלילה, שחשו לשלחם מן הארץ ״כי אמרו כולנו מתים״
(שמות יב,לג),
וגם חפזון דישראל בבוקר, כדאיתא בברכות
(ט,א)36, והוא כמו שכתבתי בספר שמות
(יב,לט) שאז (בבוקר) לא נחפזו המצרים
37, אלא ישראל לא יכלו להתמהמה, שלא יהא נודע למצרים שאין בדעתם לשוב, ויקחו מה שהשאילו, או לא יניחום לצאת גם כן,
וגם חפזון דשכינה, כמו שכתבתי שם
(שמות יב,יא) בשם המכילתא
38.
ועם כל זה39 יש לבאר ׳דברים הרבה׳ – להסביר טעם שהיסב הקב״ה שלשת ״חפזון״ הללו40, וזהו לשון ׳דברים הרבה׳ דמשמעו שלשה מיהא41. [ועיין עוד להלן פסוק ח׳ שביארנו דמ״מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו ד׳עונין דברים הרבה׳ הוא טעם גם על שבעת הימים שאוכלין דוקא מצה42].
וטעם זה השינוי בתכלית הסיפור43 תליא בהא דעיקר מצות הסיפור בזה הלילה בא לחזק האמונה בהשגחה בכל השנה, מה שנוגע להליכות עולם בחיים44, ומשום הכי מסיים המקרא (פסוקנו) ״למען תזכור וגו׳ כל ימי חייך״. וכמו שהאב מספר לבנו מעשה שיש בו מוסר והסיפור ארוך כדי שעה, ובכל יום מזכירו ברמז קל כל הספור, ובכל שנה חוזר ומספר מחדש כדי שיעשה שורש בלבבו, כך מצוה לעשות סיפור ארוך בזה הלילה, ובכל יום סגי בזכירה לבד45.
ובאשר הליכות החיים היו שונות בין עת ישיבת ישראל בארץ ישראל ובין עתה שהמה מפוזרים בארצות לא להם, דבארץ ישראל היתה תלויה כל הפרנסה ברגלים, שהיו ארבעה ראשי שנים
46, כידוע, והברכה ברגלים היתה תלויה בשמירת מצוות הארץ, היינו שביעית ותרומות ומעשרות, כמו שכתבתי בפרשת משפטים (
שמות כג,י. כג,
יט) ובכמה מקומות
47, והיה לנו להאמין שאם היו שני שכני שדה שונים
48 בשמירת המצוות, ככה היו משתנים בברכת הארץ, וכדאיתא בתענית
(ט,א) ׳מטר בשביל אחד׳
49, ודבר זה באמת פלא ואינו מצוי בכל הארצות. משום הכי היתה המצוה
50 להשריש אמונה זו ע״י זכירה וסיפור שהיה במצרים, שפסח ה׳ על הפתח
51 והיה נפקא-מינה בין בית ישראל לבית מצרי בהתגלות העברת כבוד השכינה, שמשום זה היו נרגשים בכורי מצרים וניזוקים, כפי טבע הרגשת כבוד ה׳ למי שאינו ראוי לזה, כמו שכתבתי בפרשת בא (
שמות יא,ד. יב,יב. יב,
כט) שמשום זה מתו גם בכורי השבי מאומה אחרת
52, ורק בכורי ישראל לא הרגישו כבוד ה׳ וזה היה בדרך השגחה פרטית, וכמו כן הוא תמיד בארץ ישראל ש״עיני ה׳ בה״. ועיין מה שכתבתי בספר במדבר
(ט,א)53.
וכל זה היה נצרך בזמן שישראל בארץ ישראל, ופרנסת ישראל היתה מן עבודת הארץ. אבל בזמן שאנו בגולה, והליכות חיי ישראל תלוי בכל יום כפי שהקב״ה מזמין בהשגחה פרטית לכל אחד, ואין לזה שום הכנה טבעית, אלא השגחת ה׳ לוטה בטבע54, ועל זה נצרך זכירה וספור של שעת ׳חפזון׳ – שמשום זה לא הכינו שום צידה, וגם מה ששאלו ממצרים פחדו בכל רגע שלא יתגלה ע״י דלטורין שאין בדעתם לשוב, והיו עיניהם תלויות רק בה׳ ובהשגחתו, משום הכי עיקר הסיפור בא על המצה55. ואפילו למ״ד הגדה56 בזמן הזה דרבנן57, מ״מ תכלית הזכירה בכל שבעה58 הוא ענין ׳החפזון׳, וכל אדם נושא דעה על שלשה אופני חפזון59 כפי כוחו, והיינו ׳שעונין עליו דברים הרבה׳.
ואחר שביארנו דהאי קרא
60 מרמז לזמן הגלות, יש לנו לבאר כל הפרשה
61, דמיירי בעת חורבן בית המקדש, כשהמזבח היה עדיין קיים והיו כל ישראל בגולה בחו״ל בלי פסח כלל
62, ומי שבא לארץ ישראל
63 כמו שהיה באמת במשך נ״ד שנה אחר חורבן בית שני עד שחרש רופוס את ההיכל והרס את המזבח
64, שבזה המשך
65 היו אסורים להקריב כל קרבנות שכתוב בהם ״ריח ניחוח״
66, כדכתיב בספר ויקרא
(כו,לא) ״והשמותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם״
67, היינו, אפילו בזמן שאפשר להקריב, שיהיה המזבח מ״מ קיים, לא יהיה ל״ריח ניחוח״, וממילא אסור להקריב
68, כדתנן סוף פרק ד׳ דזבחים
(מו,ב)69 דבעינן שיהא הקרבן לשם ״ריח״ ולשם ״ניחוח״. אמנם בכל הקרבנות כתיב ״ריח ניחוח״, אפילו בחטאת
70 כתיב ויקרא
(ד,לא)71, ובבכור כתיב בפרשת קרח
72, ומעשר בהמה
73 איתקיש בכל דבר לבכור
74,
זולת פסח שאינו קרב לריח ניחוח 75. משום הכי
קרב אחר החורבן כל זמן שהיה המזבח קיים, כדאיתא בסנהדרין פרק א׳ (יא,ב) דבזמן רבן גמליאל
76 תלו עיבור השנה בשביל פסחים
77, ורבן גמליאל היה אחר החורבן, לפני חורבן ביתר, והיה המזבח אז קיים
78.
{ואע״ג
79 דהא דאימורי פסח קרבין נפקא לן בתורת כהנים פרשת ויקרא בפרשת שלמים (ג,טז) ״לחם אשה לריח ניחוח כל חלב לה׳ ״
80, מ״מ לא אתרבי פסח אלא בהא דכתיב ״כל חלב לה׳ ״, אבל לא להא דלקמיה ״לחם אשה לריח ניחוח״. והכי נמי למאן דדריש דאמורי פסח לגבוה מדכתיב בפרשת קרח
(במדבר יח,יז) בבכור ״ואת חלבם תקטיר״ – לרבות מעשר ופסח
81, מ״מ אין ראיה דהוא-הדין הא דכתיב בתריה (במדבר שם) ״אשה לריח ניחוח לה׳ ״ דקאי גם על פסח. כמו בהא דדרשינן שם
(במדבר יח,יח) ״ובשרם יהיה לך״, היינו – תם ובעל מום
(זבחים לז,ב), ומ״מ הא דכתיב בתריה ״כחזה התנופה וגו׳ ״ לא קאי אלא בתם
82, והכי נמי לא קאי ״ריח ניחוח״ על פסח. ומפרשה זו של ״שמור״ נפקא לן הא כביאורנו
83}.
וכל זה רמזה תורה כאן, וגם הטעם על זה (פסוק א׳) ״כי בחדש האביב הוציאך ה׳ אלהיך ממצרים לילה״84, וידוע דלילה מרמז על חשכת הגלות, לרמז לנו כי עוד לפנינו לסבול עול הגלות ולהיות בטוחים על הגאולה. ובא הפסח בזה העת85 להתבונן ולזכור כל זה.
מעתה מבואר הא דנקראת חגיגת י״ד86 בשם ״פסח״, משום דבאמת חגיגת ט״ו לא היתה קרבה אז87, ורק חגיגת י״ד, משום דלשם פסח הוא בא הוא קרב, ומשום הכי נקרא גם הוא ״פסח״. {והוא-הדין דמחוסרי כפרה הביאו כפרתן בשביל שיעשו הפסח, ומשום הכי איתא בסנהדרין שם88 ד׳גוזליא רכיכין׳, אלמא שהקריבו מחוסרי כפרה אז}.
1. רבינו האריך בנדון זה גם בפירושו להגדה של פסח ׳אמרי שפר׳, בקטע הראשון ׳הא לחמא עניא׳ (יצא לאור מחדש בשנה זו ע״י בננו הרב אריה שליט״א).
2. והלא דבר הוא!.
3. שיטת רבי עקיבא הדורש גם ׳אם למקרא׳, כך ש״עני״ הוא הן מלשון עניות ׳אם למסורת׳ – (פרט לעיסה שנילושה ביין שמן ודבש), והן מלשון, ׳מענה׳ - ׳אם למקרא׳.
4. דלא כרבינו חננאל המפרש רק על ההגדה ולא על ההלל.
5. ... ומחזיר הקערה שבה המצות כדי שתהא לפניו כשאומר ההגדה, כדאמרינן ״לחם עוני״ – ׳שעונים עליו דברים׳, וגם שתהא לפניו כשיאמר ׳מצה זו... מרור זה׳...
6. ... ומתחיל בגנות, וקורא עד שגומר דרש פרשת ״ארמי אבד אבי״ כולה, ומחזיר השולחן לפניו ואומר... ומגביה המרור... ומגביה המצה... (עכ״ל), הרי שאין הקערה מונחת לפניו בזמן אמירת ההגדה כולה.
7. במחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון האם אוכל חמץ בערב פסח משש שעות ומעלה עובר בלא תעשה. ר״י סובר שעובר, ולומד זאת מפסוקנו ״וזבחת פסח... לא תאכל עליו חמץ״, כלומר, לא תאכל חמץ בזמן שחיטת הפסח לאחר השעה השישית. אמר לו ר״ש – וכי אפשר לומר כן? והלא כבר נאמר ״לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות״, הרי שהקישה התורה איסור חמץ לאכילת מצה, ללמד שאיסור חמץ נוהג דוקא בתוך הפסח ולא לפניו. על כך אומר ר׳ יהודה: ההוא (ההיקש בין אכילת מצה לאיסור חמץ) לקובעו חובה אפילו בזמן הזה (כלומר, לא בא להקיש חמץ למצה, אלא הפוך להקיש מצה לחמץ, ללמד שמצות אכילת מצה נוהגת לדורות, אפילו בזמן שאין קרבן פסח).
8. מפשוטו של מקרא.
9. מעצם הלשון ׳לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות״, ו״עליו״ הכוונה לקרבן פסח שהוזכר בפסוקים א-ב.
10. מתוך הנחה יסודית שדרשת חז״ל אינה מפקיעה את הכתוב מפשוטו (שהרי הכלל הוא ש׳אין מקרא יוצא מידי פשוטו׳).
11. כפשטות המושג ״עוני״ = לחם עניים, שאין בו כל תבלין מעבר לקמח ומים, וכפי שלומדת הגמרא בפסחים
(לו,א) – פרט לעיסה שנלושה ביין ושמן ודבש, דלאו ״לחם עוני״ הוא.
12. כי הפסח ׳מתבל׳ את המצה.
13. כוונת רבינו להוכיח כי דוקא מצה נקראת ״לחם עוני״, כי היא נאפית בלי שום תבלין, וזאת לעומת לחם חמץ.
14. ועדיף היה אפוא, לאפות את התרומה למצות, ובזה למנוע את השחתת התרומה כבר בערב פסח.
15. אכילת תרומה מוגדרת בתורה ״למשחה״.
16. ד״ה ואתי למינהג.
17. לשון הגמרא: ורשאין הכהנים ליתן לתוכו (לשיירי המנחה) יין ושמן ודבש, מאי טעמא, אמר קרא
(במדבר יח,ח) ״למשחה״ – לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלים (עכ״ל הגמרא), ועיין בזה ב׳משנת חיים׳ במדבר סימן ע׳.
18. באשר עצם הלחם החמץ הוא משובח ובזה קיים ״למשחה״.
19. באשר הם שיריים מהמנחה עליה נאמר ״כי כל שאור... לא תקטירו״, ולכן הם זקוקים לדבש כדי להיקרא ״למשחה״.
20. תניא נמי הכי, ״לחם עוני״ – לחם שעונין עליו דברים הרבה. ד״א, ״עני״ כתיב, מה עני שדרכו בפרוסה אף כאן בפרוסה. ד״א, מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה...
21. ׳אף כאן (באפיית מצות) הוא מסיק ואשתו אופה׳.
22. רש״י: כדי שלא תחמיץ. וכן ברשב״ם. (והשוה רב האי גאון שהכוונה שאנשים עצמם יאפו את המצות שלהם ולא יסמכו על אחרים).
23. אולם עיין ברשב״ם העונה על קושיית רבינו, וזה לשונו: דרכו של עני, הוא מסיק ואשתו אופה – ונותנו (העני) מיד לתנור כשנגמר היסקו, שירא שמא יצטנן התנור, קודם שיזדמן, עוסקין שניהם זה בהיסק התנור וזו בעיסה. אף כאן (לענין מצה) הוא מסיק ואשתו אופה כדי שלא תחמיץ.
24. באפיית המצות. השוה שיטת רב האי גאון (הערה 50).
25. בעצמו, וכפי שנהוג היום בשיטת ה׳חבורות׳.
26. כלומר, בזמן שבית המקדש היה קיים..
27. כשמו של הקרבן, כלומר, הצלת ישראל ממכת הבכורות. וזו הסיבה שרק על ביטול קרבן פסח יש כרת ולא על ביטול אכילת מצה, כי עיקר זכרון יציאת מצרים היה ע״י קרבן פסח, ועיין בספר החינוך מצוה ה׳ ומצוה ש״פ בענין פסח שני).
28. כשהמשנה עוסקת פעמים רבות גם בדברים שנהגו בזמן שביהמ״ק היה קיים.
29. אך יש גירסא במשנה: שנאמר
(שמות יב,לט) ״ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים וגו׳ (כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה״ – הרי חפזון אמור).
30. סעיף ל׳ (דף קטז,א), וז״ל: ... הלכך נהגו העם לעשות (בליל הסדר) שלש מצות. ונהגו באשכנז ובצרפת לעשות מעשרון אחד, זכר ללחמי תודה, שהיוצא מבית האסורין מביא לחמי תודה, ולחמי תודה באין ג׳ מינין של מצה – חלות רקיקין ורבוכה...
31. טעם אחר לאכילת מצה כשבית המקדש קיים, כשמקריבים קרבן פסח.
32. ולא רק בלילה הראשון שתכליתה להודיע שגאל ה׳ אותנו. כי אכילת ״לחם עוני״ לתקופה שלמה של שבוע ימים יכולה להחדיר אצלנו את ׳מיעוט התועלת׳ וכו׳.
33. שמות (יג,ג) ד״ה ולא יאכל חמץ.
34. שהוזכר רק ׳על שום שנגאלו אבותינו ממצרים׳.
35. בו עוסק פסוקנו כשמגדיר ״לחם עוני״, וכנ״ל ברבינו.
36. בברכות מובא ענין זה כמחלוקת רבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא, עיי״ש.
37. ללחוץ על ישראל לצאת (כפי שאמנם נוהגים לפרש).
38. דעת אבא חנן משום רבי אלעזר המודעי, והאריך בזה שם רבינו בהרחב דבר.
39. כלומר, ע״פ כל הנ״ל.
40. של מצרים, של ישראל, של הקב״ה.
41. כי מיעוט רבים שנים, ולכן תוספת ׳הרבה׳ בהכרח עוסק בשלשה לפחות.
42. ׳להתבונן על תכלית אכילת מצה כל שבעה - שאין תועלת בהשתדלות... והיינו דאכילת מצה בפסח מעין אכילת מנחות כל השנה שהוא מצה, שבאה ללמד דהמתקרב לפני ה׳ עליו למעט תחבולות׳...
43. מהזכרון הקשור לקרבן הפסח – פסח ה׳ על הפתח, לזכרון הקשור לאכילת המצה – ענין החפזון.
44. כלומר, לחזק את האמונה בהשגחה המתמדת של הקב״ה על כלל ישראל לאורך כל השנה ולאורך כל הדורות.
45. זכירת יציאת מצרים ביום ובלילה (בקריאת שמע).
46. משנה במסכת ראש השנה
(טז,א): בארבעה פרקים העולם נדון, בפסח – על התבואה, בעצרת – על פירות האילן, בר״ה – כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון... ובחג – נדונין על המים.
47. על הפסוק ״ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה״.
48. על הפסוק ״ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה׳ אלהיך״.
49. ומפרש רש״י שהכוונה או בזכות יחיד, או לצורך יחיד (שרק הוא זקוק/ זכאי למטר).
50. כשעם ישראל היו בארץ ישראל.
51. ועיקר הספור התרכז באכילת הפסח ובזכרון שזה מביא על הנס שפסח ה׳ על הפתח.
52. ז״ל רבינו (
שמות יב,כט ד״ה עד בכור השבי): הוא מאומה אחרת. ולהודיע כי המיתה לא היתה בתורת עונש אלא ההעברה... ומי שהשיג בפנימיות התפעלות מהעברת קדושה ניזוק... בכורי כל אומה נפגעו
בטבע הענין.
53. בענין ׳בגנותן של ישראל הכתוב מדבר׳.
54. שלא כמצב בארץ ישראל שההשגחה גלויה לעין כל.
55. ללמד את היסוד של בטחון שלם בהשגחתו יתברך – דוקא בחו״ל שהיא לוטה בערפל של טומאת ארץ העמים.
56. בליל הסדר – ליל ט״ו.
57. פסחים (קטז,ב) דעת רב אחא בר יעקב, רב יוסף ורב ששת, עי״ש.
58. על ידי מצוה קיומית של אכילת מצה.
59. כמבואר לעיל – של מצרים, של ישראל, של הקב״ה.
60. ״לחם עוני״ – שעונין עליו דברים הרבה.
61. כלומר, פסוקי פסח שבפרשתנו. רבינו עסק בזה גם בפרשת בחוקותי
(ויקרא כו,לא) ״ולא אריח בריח ניחוחיכם״.
62. אך עדיין היה קרבן פסח בא״י, כי המזבח עדיין היה קיים.
63. יכול היה להקריב קרבן פסח, וכפי שמסביר רבינו.
64. הוא נקרא גם טורנוסרופוס. עיין בזה בירושלמי תענית
(פ״ד, ה״ט) ״חרש רופוס שחיק עצמות ההיכל״. וכן הוזכר ברמב״ם הלכות תעניות
(ה,ג).
65. שהיה מזבח ללא בית מקדש.
66. שזה עיקר הקרבן ׳שאמרתי ונעשה רצוני׳ (רש״י). ולא לחנם כתב הרמב״ן את השגותיו הקשות על שיטת הרמב״ם בטעמי מצות הקרבנות לא בהקדמתו לחומש ויקרא, אלא בפרק א׳ פסוק ט׳ ד״ה אשה ריח ניחוח לה׳. דרגת ״ריח ניחוח״ כתובה לראשונה בתורה אצל קרבנות נח אחרי המבול
(בראשית ח,כא). ועיין שם ב׳משך חכמה׳ הלומד כי מכאן פירשו חז״ל שנח הקריב את קרבנותיו במקום המקדש.
67. עיין פירוש רבינו שם (גם בהעמק דבר וגם בהרחב דבר).
68. וכתב על כך בעל ׳כלי חמדה׳ (מועדי השנה – קרבן פסח): ראיתי לגאון מוואלאז׳ין ז״ל בספר ׳משיב דבר׳ (יו״ד סימן נ״ו) בקונטרס ׳דבר השמיטה׳ שכתב כן מסברא בלי ראיה... כבר כתבנו ב׳כלי חמדה׳ פרשת תבוא שמדברי הרמב״ן ז״ל (להלן פסוק ט״ז) מבואר להיפך. והבאנו דברי הרב מהר״י חאגיז ז״ל בספר ׳עץ חיים׳ שכתב דאדרבה מזה שאמרה תורה ״ולא אריח״ מבואר דיכולין להקריב קרבנות אע״פ שאין מקדש... (עכ״ל ה׳כלי חמדה׳). ובענין זה דנו גם מחברי הספרים ׳משמר הלוי׳
(תמורה סימן פ״א), ׳משנת חיים׳ (ויקרא סימן קכ״ה), ׳אור אברהם׳ (על הגדה של פסח, ועל הלכות תשובה). ובשו״ת מהרי״א הלוי (סימן פ״ח) דחה את דברי רבינו. ובשו״ת ׳בנין ציון׳ (סימן ב׳) כתב כדברי רבינו שבזמן הזה אסור להקריב שאר קרבנות, אך לא הזכיר את דברי רבינו.
69. לשם ששה דברים הזבח נזבח, לשם זבח, לשם זובח, לשם השם, לשם אשים, לשם ריח, לשם ניחוח.
70. שניתן היה לומר כי מוטב שלא היה חוטא, כך שיש כאן מרכיב ברור של בדיעבד.
71. בסוגית (פסוק כ״ז) ״ואם נפש אחת תחטא בשגגה״, ״והקטיר הכהן המזבחה לריח ניחוח לה׳ ״.
72. במדבר (יח,יז) ״אך בכור שור... קודש הם... אשה לריח ניחוח לה׳ ״.
73. ויקרא (כז,לב) ״וכל מעשר בקר וצאן... העשירי יהיה קודש לה׳ ״.
74. מעילה (יג,א): אתיא ׳העברה עברה׳ מבכור, מה בכור... אף...
75. לא בפירוש כמו בכור ואף לא בדרשה כמו מעשר.
76. רבן גמליאל דיבנה.
77. מעשה ברבן גמליאל שהיה יושב על גב מעלה בהר הבית... ושלש איגרות חתוכות לפניו מונחות, אמר לו טול איגרתא חדא וכתוב... לאחנא בני גלוותא... מהודעין אנחנא לכון דגוזליא רכיכין (גוזלי היונים רכים) ואימריא ערקין (הכבשים צעירים), וזמנא דאביבא לא מטא, ושפרא מילתא באנפאי ובאנפי חביריי, ואוסיפית על שתא דא יומין תלתין... (עכ״ל). רבינו מפרש שחלק מהשיקול של ר״ג לעבר ת השנה היה מצב הכבשים לענין יכולת הקרבת קרבן פסח (ועיין בסוף דברי רבינו המסביר גם את ההתייחסות ל׳גוזליא רכיכין׳).
78. בש״ס שוטנשטיין כתבו: אע״פ שזה היה אחר חורבן בהבית, מ״מ לא נהרס כולו עד היסוד...
79. בקטע נוסף זה, מעין הרחב דבר, מתמודד רבינו עם קביעתו שקרבן פסח נבדל משאר הקרבנות, בזה שלא מצינו אצלו דין ״ריח ניחוח״ ולו פעם אחת בכל התורה. דברי רבינו בנויים על דרכו בהבנת התורה, שלא הרי דבר הרשום בפשוטו של מקרא כהרי הנלמד באמצעות המדות שהתורה נדרשת בהן. ועיין בזה בהרחבה בספרנו ׳פשוטו של מקרא׳ מדור ב׳ פרק 5 (היתר מפורש בקרא), פרק 6 (איסור מפורש בקרא).
80. תורת כהנים שם: ... בכור שהוא טעון דמים וחלבים למזבח, למעשר ולפסח מנין? כשהוא אומר
(לעיל יב,כז) ״ודם זבחיך יישפך על מזבח ה׳ אלהיך והבשר תאכל״, אין לי אלא דמם, חלבם מנין? ת״ל ״כל חלב לה׳ ״ (עכ״ל). משמע א״כ לכאורה הספרא שיש דין ״ריח ניחוח״ אצל קרבן פסח.
81. זבחים (לז,א)... למדנו
(במדבר יח,יז) לבכור שטעון מתן דמים ואימורים לגבי המזבח, מעשר ופסח מנין? ת״ל ״ודם זבחיך ישפך״ (לעיל שם). הרי שוב משתמע קשר בין קרבן פסח ובין שאר הקרבנות (״עולותיך... זבחיך״).
82. כי רק קרבן שלמים תם שהוקרב למזבח מגיעים חלקיו להגדרה של ״חזה התנופה״...
83. שדין קרבן פסח שונה מכל הקרבנות (שאין לו כל קשר אל ״ריח ניחוח״) וממילא (כהמשך דברי רבינו) האפשרות שהוא קרב אף בזמן שאין בית אלא מזבח בלבד.
84. והרי יציאת מצרים היתה ביום!
85. אחרי חורבן הבית ולפני הריסת המזבח.
86. הנלמדת ע״פ רבינו מ״בקר״, כאשר ״פסח״ ברישא (לדעת רבינו) מוסב לא רק על ה״צאן״ אלא גם על הבקר (״ובקר״). (עיין תחילת דברי רבינו לפסוק זה).
87. אחרי חורבן הבית ולפני הריסת המזבח (כי אין אז מצב של ״ריח ניחוח״).
88. באיגרת של רבן גמליאל צויינו שלושה דברים, א. גוזלייא רכיכין (גוזלי היונים רכים). ב. אימריא ערקין (הכבשים צעירים). ג. זמנא דאביבא לא מטא. לדעת רבינו ענין הכבשים מתייחס אל קרבן פסח, ואילו ענין הגוזלות מתייחס למחוסרי כיפורים, שלדעת רבינו יכלו להקריב אותם עקב היות הקרבתם תנאי לאפשרות קיום מצות קרבן פסח.