ולא יראה לך שאור – לולי דמסתפינא דקא מצווחא חבראי עלי בבי מדרשא הייתי אומר דבר חדש, והוא אחרי שהוכיחו רבותינו (פסחים כ״א ב׳) דחמץ בפסח אסור בהנאה, כל שאיסור זה נכלל ג״כ בלשון לא יראה, כי מצאנו לרבותינו שישמשו לרוב מלת ראוי, לדבר המוכשר והמוכן לצורך תשמישו, כמו חמץ ראוי לאכילה, שאור שאינו ראוי לאכילה, והוא בינוני פעול משרש ראה, כי כל דבר העומד מוכשר לתשמיש מה, עין ההסתכלות וההשגחה עליו, והיא מלה עברית (אסתר ב׳) הראויות לתת לה מבית המלך, וענין זה נכלל בלשון לא יראה לך שאור, וטעמו החמץ והשאור לא יהיו עומדים ומוכשרים לשום צורך ותשמיש: לא יראה (אונבעאכטעט, ווערטהלאָז), וז״ש כאן בספרי לא יראה לך שאור בטל בלבך מכאן אמרו ההולך לשחוט את פסחו וכו׳, הנה מבואר מדבריהם שפי׳ לשון לא יראה לך על הביטול בלב, שהמכוון בו לחשוב אותו כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל (ערמב״ם פ״ב מהלכות חמץ ומצה ה״ב). ובזה תאורנה עינינו דברי המתניתין (פסחים כ״ח) דתנן חמץ של א״י שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ושל ישראל אסור בהנאה שנאמר לא יראה לך שאור, שפי׳ לאוקימתא דרבא לפי שעבר הישראל בלא יראה על החמץ שלו קנסינן לי׳ לאסור אותו בהנאה אפי׳ אחר פסח, התבונן דלאו לא יראה לך שאור כתבה התורה בשני מקומות, כאן, ובפרשת בא (י״ג ז׳) וקדם שם אליו לאו דלא יראה לך חמץ, ועזבה המשנה לאו דלא יראה לך חמץ המוקדם והביאה לאו דלא יראה לך שאור המאוחר, וכן הניחה הלאו הקודם דקודם, הכתוב שאור לא ימצא בבתיכם (ע״ש בצל״ח שנתקשה בזה), ואם לא תהי׳ כוונת המשנה רק כפי הנראה בהשקפה ראשונה לאסור חמץ של ישראל אחר פסח בהנאה מטעם קנס לא זולת, למה לא הביאה הלאו המוקדם בקרא לא יראה לך חמץ או הלאו הקודם שאור לא ימצא, ולומר כיון דעבר על לאו לא ימצא קנסוהו אחר פסח, הנה זה יורה בבירור שבלשון לא יראה לך שאור יש משמעות איסור הנאה, ולזה בעברו על לאו זה בפסח ראוי לקנסו גם לאחר פסח, וכן הוא האמת שבלשון לא יראה לך שאור לבד יש בו לכוון איסור ההנאה, כי השאור בעצמו אינו ראוי לאכילה כלל ואינו עומד רק לחמץ בו עיסות אחרות, וזה אינו רק הנאה בעלמא שהעיסה המחומץ בו מוטעם יותר לחיך האוכל; והמכוון א״כ במאמרו לא יראה לך שאור, השאר לא יהי׳ בעיניך לצורך תשמיש שהשאור ראוי אליו, והוא שאסור למכרו לנכרי לצורך תשמישו לחמץ בו עיסות, דאלו ישראל כבר מוזהר עליו שלא ימצא בביתו וגם אסור לאכלו מטעם לא יאכל חמץ. מלשון הספרי שהבאתי שהמכוון בלאו דלא יראה לך שאור, הוא ביטול בלב מבואר שיפרש לשון לא יראה, מענין ראוי המורגל בדברי התלמוד, ראוי לחמע בה עיסות, ראוי לאכילה, ראוי לנשואין, וטעם לא יראה שלא יהי׳ השאור ראוי ומוכשר בעיניך, והיינו שיחשבנו כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל. לפי״ז ממה דמסיים קרא שבעת ימים, נלמוד דלספרי גם בתוך הפסח החמץ קאי ברשותו של אדם לבטלו. ומזה נ״ל ראיי׳ גדולה לדברי בעל שאגת ארי׳ ססי׳ ע״ז שכתב דלר״ש דחמץ שעבר עליו הפסח מותר מה״ת, וסובר דגורם לממון כממון דמי, החמץ בפסח מה״ת ברשותי׳ קאי ומצי מבטל לי׳ ע״ש. וסתם ספרי שהוא ר״ש מבואר כדבריו. ומה שתמה עליו בעל מקור חיים (הלכ׳ פסח סי׳ תל״א) איך שייך בחמץ לומר דהוי גורם לממון מחמת שמותר לאח״פ, הא אי אפשר להתקיים עד אח״פ דהא מצווה להשביתו והוי דבר המופקר לכל. לדעתי אין זו תמי׳ כ״כ, למה שכ׳ רש״י (חולין ד׳) חמצו של ע״ע אח״פ מותר מיד, היינו לאחרים לא לעצמו דאי גם לעצמו מותר א״כ מצינו דמים לחמץ בפסח שאם רצה מוכרו לנכרי ע״ש ובתוס׳, הרי אף דלכתחלה אסור למכור מ״מ אם בדיעבד יהי׳ מותר מקרי בר דמים, ה״נ אף דלכתחלה אסור להשהותו מ״מ כיון דבדיעבד מותר קאי עכ״פ ברשותי׳ לענין דמצי מבטל לי׳, (והא דאסור למכור איסורי הנאה הוא ג״כ מה״ת כמ״ש תוס׳ (נדרים מ״ז) במאי דמבעי לן באיסורי הנאה מהו בחלופיהן. ומבואר יותר בשער המלך הלכ׳ יסודי תורה דף ד׳ ועיי׳ בס׳ בני אהובה הלכ׳ אישות רפ״ה), דומה לזה כתב בצל״ח (פסחים מ״ו) דכזית חמץ בפסח אע״ג דעומד לישרף מ״מ לא אמרי׳ בי׳ כתותי מכתת שעורי׳ ולא יקבל טומאת אוכלין, אע״ג דנותר ופרה לר״ש דסובר כל העומד לישרף כשרוף דמי אין בהם טומאת אוכלין דעפרא בעלמא הוא (מנחות ק״ב), דשאני אלו דלעולם עומדים לשריפה, משא״כ חמץ אם יעבור וישהנו עד אח״פ אינו עומד לישרף, וכיון שחמץ זה ישוב להחשב אוכל אח״פ לא נדון אותו בפסח כעפרא בעלמא ושפיר גם עתה נחשב אוכל, ע״ש. והא דלא כ׳ בשאגת ארי׳ דלר״ש דסובר גורם לממון כמ״ד, החמץ בפסח ברשותי׳ קאי לבטלו, מטעם דהוי בר ממון בפסח עצמו, דחליפי חמץ מותרים אף למחליף עצמו, כבאו״ח ססי׳ תמ״ג וכמ״ש הפר״ח שם דמו׳ שעות ולמעלה ל״ד; כיון דלדעת רמב״ן (הובא ברשב״א ור״ן ריש חולין) הא דמכרן וקידש בדמיהם מקודשת הוא לפי שאין דמיהן ר״ל שאין זה דמי איסורי הנאה, דכל דבר האסור בהנאה אינו שוה ממון, והמעות שמקבל המוכר עבורם אינו רק מתנה ביד המוכר, א״כ לא הוי חמץ גורם לממון מטעם חליפיו. אמנם מדתני בספרי לשון בטול בלב, ש״מ דלאו מטעם גורם לממון כמ״ד אמר הכי, דא״כ לא מהני בטול בלב לחוד להוציאו מרשותו, אא״כ הפקירו הפקר גמור לכן נ״ל בטעם הספרי, דאף למאן דסובר גורם לממון לאו כמ״ד, מ״מ למאי דקיימל״ן כר״ש דחמץ שעבר עה״פ מותר מה״ת, מהך טעמא לחוד ג״כ החמץ מה״ת ברשותי׳ קאי לבטלו, דהא חזינן בכל איסורי הנאה יש לבעליו זכות קנין בו ודידי׳ נינהו והוא נקרא בעלים של אותו דבר, כמ״ש הרשב״א (סוכה ל״ה) באתרוג של ערלה ותרומה טמאה, בלאו טעמא דכתותי מכתת שעורי׳ ליכא למפסלינהו ביום א׳ מטעם שאסורים בהנאה, דההיא ודאי לכם הוא, דודאי כל מידי דהוי דידי׳ וברשותי׳ דלית בי׳ זכות לאחרים לכם קרינן בי׳. תדע דבמע״ש דפליגי אי הוי לכם או לאו היינו לר״מ דהוי ממון גבוה, אבל לרבנן דממון הדיוט הוא לכם קרינן בי׳ אעפ״י שאין בו דין ממון וזה ראיי׳ גמורה (ולא זכיתי להבין דבריו, איך מדמה ערלה ותרומה דאסירי לגמרי באכילה והנאה למע״ש דעכ״פ מותר באכילה וסיכה וגם עיקר מצותו כך היא), ע״ש ברשב״א שחולק בזה על הראב״ד דסובר דמצד איסור הנאה לא מקרי לכם. ובאמת גם דעת רש״י כראב״ד, כי שם בסוכה כ׳ רש״י שאין בה דין ממון שאינו שוה פרוטה דאיסורי הנאה נינהו הילכך לאו שלכם הוא, וכ״כ רש״י (ב״ק כ״ט ב׳) מש״ש ולמעלה אין החמץ ברשותו דכל היכא דאיתי׳ אסור בהנאה. וכ״ד הרמב״ם (פ״ג מחמץ ה״ז) אינו יוכל לבטל שהרי נאסר בהנאה. אמנם דעת הר״ן כרשב״א דבנדרים מ״ז באומר לבנו קונם שאי אתה נהנה בחייו ובמותו דלא ירשנו כת׳ הר״ן שאין המכוון בלא ירשנו שאין לו זכות בגוף הנכסים דא״כ איך קתני סיפא ונותן לבניו או לאחיו, אלא ודאי נכסים דידיה נינהו אלא שאינו רשאי ליהנות מהם. והכי נ״ל בדעת התוס׳, שכתבו (חולין ק״מ ד״ה למעוטי) דבהמת עיר הנדחת מותרת לכפרה דלא קרינן בהו ממשקה ישראל כיון שהיתה להם שעת הכושר, ומשום איסור הנאה ליכא דמצות לאו ליהנות נתנו, וכ״כ הרשב״א בחידושיו וע״ש במהרש״א, שהקשה עליהם הרב פני אריה (תשו׳ ל״ט) דכיון שנעשה עיר הנדחת ונאסרה בהנאה קודם שהקדישה, מי חל עלה הקדש כלל, והא לאו ברשות׳ היא להקדישו, וא״כ חולין גמור הוא ואיך תהיה כשרה לכפרה, ואפילו למאן דאמר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא היינו שאין איסור מ״הת אם מקריב חולין על המזבח, אבל שיעלה לו הקרבת חולין לכפרה זו ודאי אינו. ע״ש שהניח בצ״ע. ואם נאמר שדעת התוספ׳ כרשב״א ור״ן דהאסור בהנאה מקרי דידיה ושם בעלים עליו, שפיר בידו להקדישו, ומצי לכפורי בה. (וכפל הר״ן דעתו זה שם בנדרים מ״ח בהא דאי הוי בר ברך צורבא מרבנן) וכיון שנשאר בידו זכות קנין בהם (אף שזכות קנין זה קלוש מאד עד שאחרים יכולים ליטלם ממנו בע״כ כמ״ש הר״ן והרשב״א, נדרים פ״ה באוסר הנאת פירות על עצמו יכולי׳ אחרי׳ ליטול אותם בע״כ) יוכל לסלק עצמו מזכות הקנין שיש לו בהם כדי שיזכה בהם אחר, כמ״ש הר״ן שם בנותנו לבניו או לאחיו שמראה להם מקום ואומר להם נכסים אלו אסורים עלי טלו לעצמיכם, וכה״ג לאו מתנה הוא אלא גוונא דהפקר. עכ״ד (עיי׳ במתני׳, פ״ד דפאה מ״ט, דאע״ג דאין קנין לנכרי ואינו שלו מ״מ יש בידו להפקירו מחמת קנין נכסים שיש לו בהם, כמ״ש הגר״א שם בשנות אלי׳ והוא ממש כדברי הר״ן), הרי דבאיסורי הנאה שאיסורן איסור עולם, מ״מ נשאר לבעלים זכות קנין בהם עד שיוכל לסלק עצמו מזכות שיש לו בגופם ולהפקירם, מכש״כ בחמץ שיש היתר לאיסור ממונו, שפיר נוכל לומר שנשאר עכ״פ בידו זכות קנינו בגופו, עד שיוכל להסתלק עצמו ממנו להפקירו ולבטלו, (ור״ש הוא דסובר בעלמא הבדל בין איסור עולם ליש היתר לאיסורו, קדושין ל״ח, חדש. ובפסחים מ״ד נזיר יש היתר לאיסורו, ובריית׳ דמשרת התם הוא מספרי פ׳ נשא, וסתם ספרי ר״ש), דוגמה לזה הא דר״א הקפר ע״א מ״ג כפה לארמי לבטלה קודם הגבהה דאי הוי מגבה לה מקמי׳ הוי אליל של ישראל שכ׳ הר״ן אע״ג שאסורה בהנאה אין בה דין ממון מ״מ כיון שיכולה להתבטל ע״י ארמי מצו זכי בה. הרי אף דכמו שהוא עכשיו לית ליה בי׳ זכיה מ״מ כיון דמשכחת לה בטול ולהיות בו דין ממון מצי לזכות בה מעכשיו, ה״נ בחמץ אף שכעת אין בו דין ממון כלל מ״מ כיון דמשכחת בי׳ להיות בו דין ממון בעבר עליו הפסח. יש לו בו זכות קנין עכ״פ להיות ברשותו לבטלו ולזה אמר בספרי דדי בבטול בלב, דכיון דדבר הגורם לממון לאו כמ״ד, ואינו ממונו, סגי בגלוי מילתא בעלמא דלא ניחא לי׳ בי׳. ולא יקשה עלן מדאמרי׳ (פסחים ו׳) דבתר איסורי׳ לאו ברשותי׳ לבטל מדר״א דחמץ אינו ברשותן ש״א ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, דמבואר דמה״ת לאו ברשותי׳ לבטל, כי מרא דשמעת׳ התם הוא רב יהודה אמר רב, ורב לטעמי׳, דסובר כר״י (פסחים למ״ד) דחמץ שעה״פ מה״ת אסור. וכן ר״א דאמר משש ולמעלה עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו להתחייב עליו בב״י (ערש״י ב״ק כ״ט) הוא דלא כר״ש דסובר לפני זמנו מותר, רק לר״י דלפני זמנו אסור הוא דמש״ש ולמעלה אית בי׳ משום ב״י, כמ״ש בת׳ נודע ביהוד׳ סי׳ כ׳. וכיון שהשוה הכתוב איסור חמץ לשאר איסורי הנאה להיות איסורו איסור עולם לענין הנאת ממונו, שפיר מסתבר לומר שהחמיר בחמץ עוד יותר שלא ישאר לו בו גם זכות הקנין. ואף שאין לו שום הנאת ממון בזכות הקנין, רק הכח להסתלק ממנו ולבטלו, מ״מ גם זכות קנין כזה אם ישאר לו כיון דמקרי שלו והוא נקרא בעליו הוי כהנאת ממון לעבור עליו בב״י. ולזה אמר ר״א חמץ מש״ש ולמעלה אינו ברשותו, ולא אמר אינו שלו, דבאמת הוא שלו דאע״ג שאסור בהנאה נכסי׳ דבעלים הוא וכדידי׳ דמי כדעת רשב״א ור״ן, אמנם אע״ג שהוא שלו מ״מ אין לו בזה שום ממשלה כאדם השולט בשלו כיון שאסור בהנאה, וזהו אינו ברשותו דאמר ר״א. וזכות קנין זה הנשאר לבעליו אע״ג שאינה הנאה של כלום, מ״מ אף הנאה קטנה כזו אם תשאר בידו עד שיוכל להסתלק ממנו להפקירו ולבטלו, אסרה עליו התורה עד דמקרי שהוא ברשותו כאילו יש לו ממשלה ושליטה עליו ועבר עליו עב״י (ולרש״י וראב״ד דמצד איסור הנאה לא מקרי שלו, אינו מובן לשון ברשותו דאמר ר״א, לימא אינו שלו ועשאו הכתוב כאלו הוא שלו. גם היכי מוכח מר״א שאינו ברשותו לבטלו, נימא דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לענין לעבור עליו בבל יראה היכי דלא בטלו, אבל שאין בידו לבטלו היכי שמעי׳ מניה, גם בצל״ח שם כ׳ יפלא למה הביא דברי ר״א, דאי למימר שחמץ אינו ברשותו, אטו עד דאתי ר״א לא ידענא מדברי התנאים שחמץ אסור בהנאה, ואי להורות שאעפ״י שהוא אסור בהנאה אפ״ה עובר עליו בב״י כאילו הוא שלו, ג״כ למ״ל דר״א, הא קרא כתוב לא יראה ולא ימצא. ע״ש שהאריך בזה. אמנם לדברינו לדעת רשב״א ור״ן דבר גדול אשמעי׳ ר״א, ההבדל הגדול שיש בין איסור הנאה דחמץ לשאר איסור הנאה, דבאינך נשאר בידו עכ״פ זכות הקנין, ובחמץ גם זכות הקנין הנאה מקרי ואסור). אמנם כ״ז לרב דסובר כר״י דחמץ שעבר עליו הפסח מה״ת אסור בזה אית לן למימר דמה״ת לא ברשות׳ קיימא, אבל לר״ש דקיימל״ן כוותי׳ דחמץ שעה״פ מה״ת מותר, אין סברה שזכות הקנין יהיה אסור מה״ת, ושפיר ברשותי׳ קיימא לבטלו מה״ת. ובדברינו מרווח דעת רש״י בתשובה. שהביא הרא״ש (פ״ק דפסחים סי׳ ט׳) יש נוהגין לבטל בתחלת שעה ששית בשעת שריפה. והסכים רש״י מדאמרי׳ דלאו זמן איסורי׳ ולאו זמן בעורי׳, משמע אי הוי בזמן איסורו או בזמן בעורי׳ שהוא זמן קבוע ולא פשע שפיר דמי, ע״כ. שהוא תמוה דהא אמרי׳ (פסחים ז׳) ונבטלי׳ בשית כיון דאיסורא דרבנן עלוי׳ כדאוריי׳ דמי׳ ולאו ברשותו ולא מצי מבטל לי׳ ולזה כ׳ הרא״ש דמ״ש רש״י בתחילת שש ר״ל סוף שעה ה׳ קודם שיתחיל איסורי׳, וכבר תמה עליו באבן העוזר. שהרי רש״י כתב בשעת שריפה גם בזמן בעורי׳ שהוא זמן קבוע וע״כ הוא תחלת שש כמבואר בש״ס, ע״ש. ולדברינו דעת רש״י נכונה, דמרא דשמעתא זו הוא רב יהודה אמר רב דסובר כר״י דחמץ שעה״פ מה״ת אסור, א״כ מה״ת לאו ברשותי׳ קיימא גם לבטלי׳ שפיר נוכל למימר דבשעה ששית דאיסור הנאה שלו דרבנן עשאוהו כדאוריי׳ דלאו ברשותי׳ קיימא גם לבטלו. אמנם לדידן דס״ל כר״ש דחמץ שעעה״פ מה״ת מותר וברשותי׳ קיימא מה״ת לבטלו בזמן איסורו, אין סברה דבשעה דרבנן לא להוי ברשותי׳ גם לבטלו דהוי תרי דרבנן. ואף שפירש״י בחיטי קורדניית׳ בתחלת שש, אין מזה מוכרח דהוי תרי דרבנן, די״ל דרש״י סובר דחיטי קורדניית׳ אף שקשים הם מ״מ כשבא עליהם מים נעשים חמץ גמור ורק הזמן הוא מדרבנן, כמ״ש בתשו׳ נודע ביהוד׳ סי׳ כ״א. וכן משמע דעת רש״י ריש פ׳ כל שעה דבד״ה משש שעות כ׳ ע״כ מתחלת שש משמע דאי לאחר שש דאסור מדאוריי׳, מבואר שסובר דחיטי קורדניית׳ אית בי׳ חשש דאוריי׳ ע״ש בפני יהושע. והנה דעת רש״י דבי״ט השבתתו בכל דבר וכשמוציאו מרשותו סגי (עב״י וט״ז סי׳ תמ״ו) ותמה עליו הרב בנשמת אדם, מדאיתא בירושלמי לא יראה לך אית תני׳ לך אי אתה רואה אבל אתה רואה בפלטי׳ ואית תני׳ אפי׳ בפלטי׳ ל״ק כאן כשהפקירו קודם לביעורו כאן כשהפקירו לאחר ביעורו, הרי להדי׳ דאחר זמן איסורו אפי׳ הפקירו עובר עליו, והניח בצ״ע. ולפי המבואר בזה דהא דלאחר זמן איסורו לאו ברשותיה קיימא לבטל, לאו כ״ע היא, דלהרב בשאגת ארי׳ דחמץ שעבר עליו הפסח מותר מ״הת, ברשותי׳ קיימא בפסח לבטל, ולהרב בעל אבן העוזר, דלמ״ד חמץ הוא מן הנשרפין ואפרן מותר, ברשותיה קיימא לבטל מטעם זכיית האפר, לפי״ז אין להקשות על רש״י מן הירושלמי, דהירושלמי הוא למאן דאית ליה דהחמץ לאו ברשותיה קיימא לבטל, לכן לא מהני במה שמוציאו ומפקירו, ודעת רש״י לדידן דקיימא מ״הת ברשותיה לבטלו, ומהני במוציאו ומפקירו. והנה הפר״ח בסי׳ תל״ד כ׳ מי שביטל בשעה ששית ולא ביער החמץ עובר עליו בב״י, כיון שחכמים אסרוהו בהנאה שוב אין מועיל לו בטול ולוקה עליו מה״ת, וראייתו ממה דאמרי׳ ונבטלי׳ בשית כיון דאיסור׳ דרבנן עלוי, כדאוריי׳ דמי׳, ע״ש. ולדברינו אין מכאן ראיי׳ לדידן. ומתוך דברינו הנ״ל אתילד דינא, במי שמת תוך הפסח ולא ביטל ולא ביער את חמצו, היורשים עוברים עב״י על חמץ זה, אם לא גילו מיד דעתם דלא ניחא להו למקני באיסור׳, ואם לא בטלוהו מיד ולא בערוהו דינו כחמץ שעה״פ דאסור מקנסא דר״ש. כי אע״ג שהחמץ אסור בהנאה, מ״מ גוף הנכסים דיורשים נינהו כמו בקונם לדעת הר״ן לעיל. וזה דלא כדעת בעל נודע ביהוד׳ בתשו׳ סי׳ ט״ו וסי׳ כ׳. ועיי׳ במקור חיים הלכ׳ פסח בסי׳ תמ״ח שטען על דעת הנו״ב הנ״ל מטעם אחר. והנה ביסוד דברינו דהא דחמץ לאחר זמן איסורי׳ לאו ברשותי׳ קיימ׳ לבטל שאינו אלא מדרבנן, לא מצאתי גלוי דעת בפוסקים, אמנם ראה זה מצאתי להרב בעל אבן העוזר (בחי׳ ריש פסחים) שכ׳ דהא דלאו ברשותיה קיימא לבטל אינו רק למ״ד דחמץ הוי מהנקברין שאפרן אסור, אמנם למ״ד דחמץ הוי מהנשרפין דאפרן מותר באמת ברשותיה קאי לבטלו, ע״ש. ובפני יהושע (פסחים כ״ד ב׳ ד״ה חוץ מעצי אשרה) הוכיח דהא דאפרן אסור אינו אלא מדרבנן, ע״ש. ויש לעורר בדברים אלה כמה דברים בשיטת הפוסקים, ולפי המכוון במחברת זו, אין כאן המקום להרחיב בזה.