מסת נדבת – פי׳ מסת זולת (אויסער, אָהנע), כי שרש נמס משותף עם שרש נזל, שניהם יורו על התמסמוס והתכת הדבר הגשם עד שיהיה נוזל לפזר חלקיו הולך והילך, (צערשמעלצען, פליססיג מאכען), כהתמחות השעוה הזפת החמאה והדבש, ובכללם המתכיות והזכוכית הבאים באש, כמו כהמס דונג מפני אש, ונמסו ההרים מדמם, וחם השמש ונמס, הרים נזלו מפני ה׳, ישלח דברו וימסם, ישב רוחו יזלו מים, כשמשיב הרוח הקרח נמס ונעשה כמים נוזלים, וכמו שהושאל משרש נזל שענינו נזילה מלת זולת, שהוראתו תמיד על היציאה מן הכלל שענינו כאלו אותו היוצא נוזל מן הכלל ואין לו דבוק בו (אבפליססיג), כמו זולתי קול, זולת דלת עם הארץ (מלכים ב כ״ד) אין אלהים זולתך, ככה משרש נמס שענינו נזילה הושאל מלת מסת להוראת היציאה מן הכלל, כמלת זולת (אהנע, אויסער), ופירוש המקרא זולת נדבת ידך אשר תתן לפי ברכת ה׳ לשמוח בו אתה ובנך היתום והאלמנה, זולת כל זה ושמחת וגו׳, וזכרת (אויסער דער פרייווילליגען גאבענ דיא דוא צו געבען האסט וכו׳ זאָללסט דוא דיך פרייען וכו׳ אונד דענקען), ושלש המקראות מחוברים יחד בענין, להודיע חובת חג השבועות, שמלבד הנדרים והנדבות שהם באים בו לשמוח בהם איש וביתו ולשמח גם העניים והנדכאים, יש לשום אל לב העיקר התכליתי המכוון בחג השבועות, ולזכור שהוא היום שנעשינו בהם עבדים לאלהינו, ולקבל בו בלב שלם מחדש את עול מלכותו עלינו, ולשמור את כל חוקי התורה הזאת, וזהו שחתם לאמר. וזכרת כי עבד היית במצרים ושמרת ועשית את החוקים האלה, וטעם עבד היית, נעשית ונהיית עבד אלהים בקבלת עול מלכותו במ״ת (ביזט גאָטטעסדיענער געווארדען), היית, כמו ועתה הייתי לשני מחנות, שטעם הייתי נעשיתי, וכענין היום הזה נהיית לעם שהוראתם העשות דבר שלא היה (געוואָרדען), וטעם במצרים בסבת מצרים, כי הבי״ת תשמש גם לסבה הגורמת. כמו איש בחטאו ימותו, בסבת חטאו, כי שעבוד מצרים היה הסבה העיקרית לקבלת התורה, כי תכלית האמתי המכוון ממנו ית׳ בשעבוד מצרים לא היה רק לקבלת התורה, וכמ״ש מהר״י גיקטיליא כי אלו הרבה את ישראל והשפיעם בלי שעבוד והיו מתאחזים בארץ ומצליחים עלי׳, לא היו מתרצים לקבל התורה האוסרת עליהם כמה דברים שהיו רגילים בהם במאכלות ובעריות; התבונן אלו יומנע לאחד מאתנו היום מלאכול בשר ומלשתות יין זמן מה היינו מצטערים מאד, להיותינו מורגלי׳ בהם, כש״כ באיסור תרי״ג מצות לדורי דורות, היש דבר מוקשה אצל יצרו של אדם יותר מזה, ולזה היתה מעצת ה׳ להביאם בכור הברזל במצרים להפרותם שם ולהרבותם, ותהיה הבטחתו מקויימת אצלם במצרים ולא היה יכולת בידם לצאת ממנה, כי היו משועבדים תחת עול מלכות, והסכימו במצרים לקבל את התורה כמו שהודיע למשה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את אלהים על ההר הזה. וכן האותות והמופתים שנעשו במצרים הן יסוד גדול לכלל תורתינו הקדושה במה שנבדלנו בה מכל עמי הארץ שאינם חייבים לעבוד את ה׳ רק במצות מדעיות שהן ז׳ מצות בני נח ופרטיהן, ואנחנו ישראל התחייבנו לעבוד את ה׳ גם בחוקים הנשגבים משקול דעתו של אדם והם חוקי התורה, וזה. כי ה׳ ב״ה נוהג עולמו על שתי דרכים, הא׳ כפי חקות הטבע שנוהג בה עם כל עמי הארצות, כולם מקבלים טוב ורע כפי החוקים האלה שניסדו מבראשית, לעומת זה אינם חייבים רק במצות טבעיות ומדעיות, אמנם ע״י האותות והמופתי׳ שבמצרים שהנהיג את ישראל בהנהגות שלמעלה מחקות הטבע, לכן התחייבו בעבודת הנשגבי׳ משכל ומדרכי הטבע ומדע האנושי; וכ״ז נכלל במאמר. כי עבד היית במצרים. ויתכן ג״כ כי במצרים שאמר כאן אינו דוקא הארץ שהיינו בה עבדים לפרעה, כי גם המדבר שהלכו בו ארבעים שנה הוא נחשב לארץ מצרים, מעדות הכתוב (יחזקאל כ׳) במדבר ארץ מצרים, אשר בו נעשו אבותינו עבדים לה׳ בקבלת עליהם עול מלכותו במתן תורה. וקרא כאן את כל התורה בשם חוקים כמו שקראה בואתחנן בויצונו ה״א לעשות כל החוקים האלה - ובזה יתיישב מה שנתקשו המפרשים למה אמר בחג השבועות וזכרת כי עבד היית במצרים, כי זה מתיחס יותר אל חג הפסח, ושם לא נאמר מאמר זה׳ גם לא בחג הסכות, ואם נאמר כהראב״ע שהוא חוזר על צווי מצות העבד, הנה הכתוב אומר, ושמרת ועשית את החוקים האלה. גם כי בפסח וסכות היינו ג״כ חייבים לשמח עבד ואמה, ועוד מהו מנין החוקים בחג השבועות, כי השמחה איננה חוק, ואם הוא על ספירת שבעה שבועות איך יאמר חוקים לשון רבים, גם לדברי המפרשים שמאמר. מסת נדבת ידך הוא מקרא מסורס כמ״ש הרב״ח, גם מלת אשר מיותר לגמרי לדבריהם. ודע שבחגיגה ז׳ למדו רבותינו ממלת מסת שכל דבר שבחוב אינו בא אלא מן החולין, כי כמו שהשתתף מסת עם נזל להוראת הזולת, ככה ישתתף עמו להוראת פחיתות המעלה (גערינגגעאכטעט), אשר משרש נזל נאמר כל מכבדיה הזילוה מה תזלי מאד, על פחיתות הכבוד, ככה הושאל מלת מסת להוראת החולין שהוא פחות במעלתו נגד הקדש שהוא מעולה ממנו במדרגה, והוא בעצמו ענין הזולת שהוראתו על היציאה מן הכלל, שאותו הנוזל הוא נוזל ומופרש מן הכלל ואין לו דבקות בו, ככה כל דבר הפחות במדרגתו ישאר מובדל מן המעולה ולא יתדבק בו, ובמתני׳ ישמשו מלת מס על התחלקות הדבר, אמרו ויש מעשרות הרמונים משמסו, ופי׳ בירושלמי משיכנסו מחצה, מלשון אחינו המסו את לבבינו שתרגמוהו פלגון לבבינו (ע׳ ערוך מס). והנה מה שנקרא חג השבועות יום מתן תורתינו, ניחא לתנא דסדר עולם (שבת דפ״ח א׳) דביום ו׳ יצאו ממצרים ושבת היה יום ב׳ של פסח, והוא יום א׳ דשבועות שהוא יום חמשים לספירה, והתורה ניתנה בשבת לכ״ע, והוא מכוון להילכתא ומנהגא. אמנם לתנא דביום ה׳ יצאו ממצרים, וביום וי״ו התחילו לספור הספירה, נמצא דיום חמשים הוא ביום וי״ו, ולכ״ע בשבת ניתנה התורה והוא יום נ״א לספירה, ולמה אנו עושים חג השבועות ביום חמשים; ותירצו שלא תלה הכתוב חג השבועות ביום מ״ת אלא ביום חמשים לעומר, תדע דבפ״ק דר״ה אמר עצרת פעמים חמשה פעמים ששה פעמים שבעה, הרי דכשהיו מקדשין עפ״י הראי׳ היה לפעמים חג השבועות בחמשה בסיון אף שעדיין לא ניתנה תורה אליבא דכ״ע אלא ביום ו׳ כרבנן או בז׳ כר״י (עתשו׳ ריב״ש סי׳ צ״ו ובח״י סי׳ ת״ל ותצ״ד), ותבלין לדבר נ״ל דבאמת עיקר קבלת התורה היתה בשלשת ימי הגבלה, כמבואר ס״פ משפטים ואל משה אמר וגו׳ ויספר לעם בד׳ בסיון את כל דברי ה׳ ואת כל המשפטים שהם ז׳ מצות בני נח ושבת וכבוד אב ואם ופרה אדומה ודינין ושמיטין ויובלות וקללות שבת״כ, וכל זה כתב משה בו ביום וקראו לפניהם עוד הפעם מן הכתב בחמש׳ בסיון כמש״ש ויכתוב משה את כל דברי ה׳, נעשה ונשמע, ובו ביום כרת משה עמהם את ברית התורה, ככתוב שם ויקח משה את הדם ויזרוק על העם ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה׳ עמכם על כל הדברים האלה, ועז״א במכילתא פ׳ יתרו אמר להם משה הרי אתם קשורים ענובים תפורים מחר בואו וקבלו עליכם המצות כולן. הנה מבואר שכבר קודם יום נתינת התורה על ההר בגלוי שכינה ששמענו בו עשרת הדברים, כבר קבלו עליהם ע״י משה רוב חלקי המצות ונכנסו בברית התורה בשלשת ימי ההגבלה, וגם עליהם חל שם מ״ת: וניחא בזה מה דאיתא (בע״א ד״ג) ויהי ערב ויהי בקר יום הששי על קבלת התורה, והקשו בתוס׳ למ״ד בשבעה בחדש נתנו עשרת הדברות מאי יום הששי, ולמ״ש ניחא, דקבלת התורה היתה בששי ואותן עשרת הדברות בשביעי וכיוונה החכמה העליונה למנוע מלקבוע את חג מ״ת ביום הקדוש והנורא שהיה בו גלוי השכינה לעיני כל העם להשמיעם עשרת הדברים, שלא יבא מזה קלקול לדורות לקטני אמונה לאמר אין תורה רק עשרת הדברים שהם מצות שכליות וששמענום מפי הגבורה (ע״ד שבטלו לקבוע עשרת הדברים בק״ש מפני תרעומת המינים, כבברכות י״ב), וכדי להשריש האמונה בכל התורה אף החוקים שלא שמענום רק מפי מרע״ה, הוקבע לנו לחוג את חג מ״ת ביום נ׳ לספירה שחל בו אז יום השלישי להגבלה אשר בו שמענו מפי משה רוב חוקי התורה ומשפטים וקבלנום עלינו במאמר נעשה ונשמע, ועליהם היה הברית כמ״ש הנה דם הברית. והתבונן שלא כנו מסדרי התפלה את חג השבועות בשם יום מתן תורתנו כראוי לדבר המיוחד ביומו, כמו יום הזכרון, יום הכפורים לר״ה ויה״כ אבל כנוהו זמן מ״ת דומה לזמן חירותינו, זמן שמחתנו דפסח וסוכות, כראו לדבר המתמשך כמה ימים, לפי שבאמת מתן התורה אינו מיוחד ליום אחד הפרטי כ״א בהצטרפות ימי ההגבלה וכאמור.