Devarim 16 – דברים טז‏ – Mikraot Gedolot

להראות ברגלים – בה״ג מניין המצוות מצוות עשה קכ״ד, יראים תכ״ה, רמב״ם ספר המצוות מצוות עשה נ״ג, ספר החינוך תפ״ט. מפסוקים אחרים – סמ״ג מצוות עשה רכ״ח

שלא לעלות לחג בלא קרבן – יראים ש״ח, ספר החינוך ת״צ. מפסוקים אחרים – בה״ג מניין המצוות מצוות לא תעשה כ״ה, רמב״ם ספר המצוות מצוות לא תעשה קנ״ו, סמ״ג מצוות לא תעשה ש״ס

[פיסקא קמג]

שלש פעמים – אין פעמים אלא זמנים [דבר אחר אין פעמים אלא רגלים] וכן הוא אומר (ישעיהו כ״ו:ו׳) תרמסנה רגל רגלי עני פעמי דלים.

יראה – כדרך שבא לראות כך בא לראות.

זכורך – להוציא את הנשים.

כל זכורך – להביא את הקטנים.

מיכן אמרו אי זהו קטן כל שאינו יכול לרכוב על כתיפו של אביו לעלות מירושלם להר הבית דברי בית שמיי שנאמר זכורך. ובית הלל אומרים כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו לעלות מירושלם להר הבית שנאמר (שמות כ״ג:י״ד) שלוש רגלים.

את פני ה׳ אלהיך – אם עושה אתה כל האמור בענין פונה אני מכל עסקי ואיני עוסק אלא בך.

בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות – רבי שמעון אומר אין תלמוד לומר בחג הסוכות שבו דבר הכתוב מה תלמוד לומר בחג השבועות ובחג הסוכות מלמד שאינו עובר משם בל תאחר עד שיעברו רגלי שנה כולה.

ולא יראה את פני ה׳ ריקם – מן הצדקה וחכמים נתנו שיעור בית שמיי אומרים הראיה שתי כסף ושמחה מעה כסף ובית הלל אומרים הראיה מעה כסף ושמחה שתי כסף.

[Piska 143]

"Three times in the year": "times" signifies "festivals,⁠" as it is written (Isaiah 26:6) "the times" (i.e., festivals) of the poor,⁠" and (Song of Songs 7:3) "How beautiful are your (festival) times (of "steps" [to Jerusalem]) in sandals!⁠"

"shall be seen (all your males"): Yochanan b. Dehavai says in the name of R. Yehudah: One who is blind in one eye is exempt from "being seen,⁠" it being written "yeraeh" ("shall be seen,⁠" which can also be read as) "yireh" ("shall see"). Just as he comes to see (with both of his eyes), so shall be come to be seen.

"males": to exclude females.

"your males": to exclude a tumtum (one whose sex is in doubt) and a hermaphrodite.

"all of your males": to include minors.

Which minor is exempt? One who cannot "ride" on his father's shoulder and go up to Jerusalem to the Temple mount. These are the words of Beth Shammai, it being written "your males.⁠" Beth Hillel say: One who cannot hold on to his father's hand and go up to Jerusalem to the Temple mount, it being written (Shemot 23:14) "Three regalim (festivals),⁠" lit., "feet.⁠"

"the presence ("pnei") of the Lord your G-d": If you do thus, I will "free" ("poneh" [like "pnei"]) Myself of all My affairs and occupy Myself with you alone.

"on the festival of matzoth, and on the festival of Shavuoth, and on the festival of Succoth": Because it is written (Ibid. 12:5) "and you shall come there (6) and you shall bring there your sacrifices, etc.,⁠" I might think (that if he fails to do so) on the first festival he is in transgression of (Ibid. 23:33) "You shall not delay to pay it"; it is, therefore, written (Bemidbar 29:39) "These shall you offer to the Lord on your festivals.⁠" I might think (that he is in transgression if he does not offer them on the first) two festivals; it is, therefore, written "on the festival of matzoth, and on the festival of Shavuoth, and on the festival of Succoth.⁠" We are hereby taught that he is not in transgression until all the festivals of the year have passed. R. Shimon says: Three festivals in order, and Succoth last. R. Elazar b. Shimon says: It need not be written "the festival of Succoth,⁠" for that is the subject of the verse. Why is it written? To indicate that it (i.e., passing it) is the cause (of the transgression).

"and he shall not appear in the presence of the Lord empty-handed": of the offering. The Torah did not assign a specific amount for it, but the sages did. Beth Shammai said: The re'iah (the burnt-offering of "appearance"), two (pieces of) silver, and Beth Hillel say: a m'ah of silver; and the simchah offering (i.e., the festive offering, the chagigah,) two (pieces of) silver.

שלש פעמים בשנה שומע אני בכל עת שירצה ת״ל בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסכות אתה אומר בחג המצות פעם אחת ובחג הש׳ פעם אחת ובחג הסכות פעם אחת או בחג המצות שלש פעמים ובחג הש׳ שלש פעמים ובחג הס׳ שלש פעמים ת״ל (שמות כ״ג:י״ד) שלש רגלים תחג לי בשנה:

ולא יראה פני ריקם אף מן הצדקה:

יראה להוציא את הסומה ר׳ יוחנן בן דהבאי אומר משום ר׳ יהודה סומה באחד מעיניו פטור מן הראיה שנ׳ יראה כדרך שבא לראות כך הוא בא להיראות מה הבא לראות בשתי עיניו אף הכא להיראות בשתי עיניו:

זכורך להוציא את הנשים וטומטום ואנדרוגינס שהן ספק אשה וכשהוא אומר כל זכורך לרבות הקטנים:

תְּלָת זִמְנִין בְּשַׁתָּא יִתַּחְזוֹן כָּל דְּכוּרָךְ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּאַתְרָא דְּיִתְרְעֵי בְּחַגָּא דְּפַטִּירַיָּא וּבְחַגָּא דְּשָׁבוּעַיָּא וּבְחַגָּא דִּמְטַלַּיָּא וְלָא יִתַּחְזוֹן קֳדָם יְיָ רֵיקָנִין.

Three times in the year all your males are to appear before the Lord your God in the place that He will choose; at the Feast of the Unleavened, the Feast of Weeks, and the Feast of Tabernacles; and they shall not appear before the Lord empty;

תלתא זמנין בכל שתה^א יתחמי כל דכוריכון^ב^ג קדם רבון כל עלמיא י״י אלהכון באתרא די יתרעי בחגה דפטירייה {............} ובחגה דמטלייה עמי בני ישראל לית אתון רשיין למתחמיא קדם י״י אלהכון ריקנין מן כל מצוה.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שתה״) גם נוסח חילופי: ״שנה״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דכוריכון״) גם נוסח חילופי: ״תבעין אולפן״.

ג. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״עמי בני ישראל״.

תלת זימנין בשתא יתחמון כל דכוריכון קדם י״י אלקכון באתרא דיתרעי בחגא דפטיריא ובחגא דשבועיא ובחגא דמטליא וליתיכון רשאין למתחמיא קדם י״י אלקכון ריקנין מכל מצוותא.

Three times in the year shall all your males appear before the Lord your God in the place that He will choose; at the Feast of the Unleavened, at the Feast of Weeks, and at the Feast of Tabernacles; nor must you appear before the Lord your God empty of any of the requirements;

שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך – ¹הזכרים חייבים ולא הנקבות, לכך נאמר כל זכורך.

בחג המצות – ולמה נזכרו שלשה מועדים הללו, ²למאחר נדרו שאינו עובר עד שיעברו עליו שלשה רגלים.

ולא יראה את פני ה׳ ריקם – זו עולת ראייה שחייב כל אחד ואחד להביא.

1. הזכרים חייבים ולא הנקבות. ספרי פיסקא קמ״ג זכורך להוציא את הנשים, ועיין חגיגה ד׳ ע״ה.

2. למאחר נדרו שאינו עובר עד שיעברו עליו שלשה רגלים. ספרי פיסקא קמ״ג, ועיין ר״ה ד׳ ע״ב.

שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה – (כָּתוּב בֶּרֶמֶז שנ״ה).

יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ – אִם עוֹשֶׂה אַתָּה אֶת כָּל הָאָמוּר בָּעִנְיָן מַנִּיחַ אֲנִי אֶת כָּל עֲסָקַי וְאֵינִי עוֹסֵק אֶלָּא בְךָ. בְּחַג הַמַּצּוֹת בְּחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּחַג הַסֻּכּוֹת״, שֶׁבּוֹ דִּבֵּר הַכָּתוּב, אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּבְחַג הַסֻּכּוֹת״, מְלַמֵּד שֶׁאֵין עוֹבֵר בְּבַל תְּאַחֵר עַד שֶׁיַּעַבְרוּ כָּל רְגָלֵי הַשָּׁנָה, וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה׳ רֵיקָם. מִן (הַצְּדָקָה) [הַקָּרְבָּן]. וַחֲכָמִים נָתְנוּ שִׁעוּר, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים הָרְאִיָּה שְׁתֵּי כֶסֶף וְכוּ׳, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הָרְאִיָּה מָעָה כֶסֶף וְכוּ׳.

תַּ׳לַאתַּ׳ מִרַארֵ פִי אַלסַּנַתִ יַחצֻ׳רֻ גַמִיעֻ רִגַּאלִךַּ בַּיְןַ יַדַיִ אַללָּהִ רַבִּךַּ פִי אלּמַוְצִ׳עִ אלּדִ׳י יַכ׳תַּארֻהֻ פִי חַגִ אלּפַטִירִ וַחַגִ אלּאַסַאבִּיעִ וַחַגִ אלּמִטַ׳אלִ וַלַא יַחצִ׳רֻוןַ בַּיְןַ יַדַי פַרַאגַ׳א

שלוש פעמים בשנה, יהיו נוכחים כל הגברים שלך, לפני ה׳ אלהיך, במקום שבו הוא בוחר, בעליה לרגל בפסח, ועליה לרגל בשבועות ועליה לרגל בסכות, ולא-יהיו נוכחים, בין-ידי ריקניים.⁠¹

1. [שלוש פעמים בשנה. בחג המצות וגו׳ בהושע ב׳ ׳והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה וכל מועדה׳ וכן אמר ביחזקאל ׳בחגים ובמועדים׳ לפי שיש חגים שאינם מועד אלא שמחות, שישמח אדם ויאכל וישתה ויקרא חג, כמו ויעש שלמה בעת ההיא את החג וגו׳ שבעת ימים ושבעת לילות (מלכים א׳ ח׳), הנה קרא את שבעת הימים של ׳חנוכת הבית׳ בשם חג, ובו אוכלים ושותים וחוגגים. ויש מועד, ג״ שאינו חג, כמו לאותות ולמועדים, למועד אשוב אליך, וכן כל זמן שיתן אדם זמן לחבירו, וכמו, למועד אשר יעדו, ורב סעדיה גאון פירש חגה, היינו ג׳ רגלים. וכל מועדה, היינו ראש השנה ויום הכפורים ושמיני עצרת, רס״ג.]

ולא יראה את פני י״י ריקם – אלא הבא עולת ראייה ושלמי חגיגה.

ולא יראה את פני י"י ריקם AND THEY SHALL NOT APPEAR BEFORE HASHEM EMPTY, but – bring the burnt offerings that are obligatory when one appears before Hashem, and the peace offerings of the festival.

פס׳: שלש פעמים – אין פעמים אלא זמנים.

ד״א: פעמים – רגלים. וכן הוא אומר (ישעיהו כ״ו:ו׳) תרמסנה רגל רגלי עני פעמי דלים.

יראה כל זכורך – כדרך שבא לראות כך בא ליראות. מלמד שסומא באחת מעיניו פטור מן הראיה.

זכורך – להוציא את הנשים. כל זכורך – להביא את הקטנים.

בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות – רבי שמעון אומר אין תלמוד לומר בחג הסוכות. שבו פתח הכתוב אלא מלמד שאינו עובר בבל תאחר עד שיעברו עליו שלשה רגלים.

ולא יראה את פני ה׳ ריקם – ריקם מן הצדקה. נחלקו בית שמאי ובית הלל שלא תפחות. לבית הלל הראיה מעה כסף וחגיגה שתי כסף. אבל למעלה אין לה שיעור:

ולא יראה – זהו: מסת נדבת ידך (דברים ט״ז:י׳).

את פני י״י – כבר פירשתיו (ראב״ע שמות פירוש ראשון כ״ג:ט״ו).

חסלת פרשת ראה אנכי

AND THEY SHALL NOT APPEAR…EMPTY. This is what Scripture means by after the measure of the freewill-offering of thy hand (v. 10).

BEFORE THE LORD. I have already explained this.⁠¹

1. See Ibn Ezra on Ex. 23:15 (Vol. 2, p. 501). Ibn Ezra there explains that et pene Adonai means before the Lord. Et pene Adonai literally means the face of God. Hence Ibn Ezra's comment.

בחג המצות ובחג {השבועות} – מקיש חג השבועות לחג המצות, לומר שיש תשלומין כל שבעה (בבלי חגיגה י״ז.).

ובחג הסוכות – הזכיר אף על גב דבדידיה קאי, ללמדנו שהוא אחרון. או שהוא גורם לעניין בל תאחר.

בחג המצות ובחג {השבועות} – IN THE FEAST OF WEEKS AND THE FEAST OF UNLEAVENED BREAD – it connects the Feast of Weeks to the Feast of Unleavened Bread, to say there is the opportunity to make up the festival sacrifice all seven [days following the festival] (Bavli Chagigah 17a:5).

ובחג הסוכות – AND THE FEAST OF TENTS – It mentions it even though it is in the middle of talking about it, to teach us that it is last. Or that it effects the matter [i.e. a violation of the prohibition] of “do not delay.”

שלוש פעמים בשנה – שלא תאמר בחג השבועות ובחג הסוכות שכתוב בהן ושמחת אתה ובנך ובתך וגו׳ חייב אדם להעלות בנו עמו לרגל אבל בחג המצות שאין שמחה כתיב בו אין האב חייב בו, לכך נאמר שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך.

דבר אחר: שלוש פעמים – אהדריה קרא בשביל ולא יראה את פני י״י ריקם, שהרי למעלה לא נאמר לא יראה אלא בחג המצות.

כל זכורך – כל שיכול לעלות עם כל זכורך – יצאו מי שמלאכתן בזויה ומאוסה וריחם רע ואינן יכולים לעלות עם חבריהם שהם פטורים כמו שדרשו רבותינו בפרק קמא דחגיגה.

בחג המצות ובחג השבעות – מקיש חג השבועות לחג המצות מה חג המצות יש לו תשלומין כל שבעה אף חג השבועות כן.⁠¹

ובחג הסכות – בא ללמדנו שהוא אחרון או שהוא גורם לעניין בל תאחר.⁠²

שלימא סדרא דפרשת ראה

1. שאוב מר״י בכור שור.

2. שאוב מר״י בכור שור.

שלש פעמים בשנה, "three times annually;⁠" why did this have to be repeated? In order that you should not say that seeing that when the Torah writes about the festival of Shavuot in verse 11: "you shall rejoice in the presence of the Lord your God, you, your son and your daughter, your male servant as well as your female servant;⁠" that one must take along one's domestic animals also, whereas on the Passover festival when no mention has been made of joy, the father need not take along his family, and the Torah had spoken of "all your males,⁠" the sons have to be taken along on each of these festivals. A different interpretation: the instruction had to be repeated as we might have thought that the commandment not to appear before God emptyhanded which is written only here and in connection with Passover, also applies on the third pilgrimage festival.

כל זכורך, "all of your males;⁠" the law applies to all those who are able to make the journey with your males, i.e. not including people whose vocation is such that their very presence is so offensive due to the way they smell, for instance, that they would not be allowed to present themselves before a temporal king either, far less before the King of Kings. The details of these restrictions have been spelled out in the Talmud, tractate Chagigah 4,1.

בחג המצות ובחג השבועות, on the festival of unleavened breads and the festival of Shavuot; the Torah compares these two festivals to one another as both allow for offering the specific gift offerings at a later occasion if the party who has to offer it has been prevented from doing so through circumstances beyond his control. This period lasts for seven days. (Talmud tractate Rosh Hashanah 4,2.)

ובחג הסוכות, "and on the festival of huts;⁠" the reason that it has been named here separately is only to show that it is the last of the string of festivals. Parshat Shoftim

כל זכורך – בגימטריא גדולים וקטנים.

את פני – פ״א כפולה לומר פנים בפנים וכשם שבא לראות כך בא ליראות.

שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני י״י אלהיך – הכונה בזה שיראה האחד את האחר כטעם נתראה פנים ולפי שראיית י״י הדברים הוא היותר שלמה שאפשר שצריך שיהיה שם בבא להתראות פניו באופן שתהיה ראייתו שלמה לפי מה שאפשר כי למען ראות פלאות אשר בבית הבחירה הובא שם ללמד מהדברים ההם מה שאפשר לו להשיג מהם מהשלמות. ולזה אמרו שסומא באחד מעיניו פטור מן הראיה כן בראותו חסרון ואולי יביא זה לחשוב שבראית השם יתעלה הדברים יש חסרון ולהורות על שלמות ראיית השם יתעלה הדברים חוייב שיהיה הבא שם רואה בשתי עיניו ולזה גם כן דקדקה התורה שלא יבאו שם כי אם הזכרים להיותם יותר שלמי ראיית הלב.

כל זכורך – העיר בו שאפילו קטנים יחוייב שיביאום שם כשיהיו בצד יאות לחנכם בזה כדי שילמדו ליראה את י״י הנכבד.

בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסכות – הנה דקדקה לפתוח בכל המקומות בחג המצות כי הוא הראשון לכל המועדים ומזה הענין נתישר לעמוד על הכונה שכונה התורה באלו המועדים כמו שהתבאר מדברינו במה שקדם.

ולא יראו פני ריקם – בכאן הזהיר שלא ימנעו מלהעלות עולה לשם יתעלה בבואם לראות פניו. והנה אמרנו שהכונה היתה בכאן לצות על העולה כי היא לי״י שאם היתה הכונה בכאן לזולת זה מהקרבנות שיאכל המזבח מהם חלקו כמו השלמים הנה לא היה צריך לצות על זה שהרי היו שם שלמי חגיגה ושלמי שמחה ולזה הוא מבואר שכונת התורה הוא לצות על העולה והיא נקראת עולת ראיה.

התועלת השלש ועשרים הוא במצות והוא מה שצותה התורה להראות כל הזכרים את פני השם יתעלה בג׳ המועדים שהם פסח שבועות סכות והתועלת בזה מבואר במה שביארנו מזה בזאת הפרשה.

התועלת הארבע ועשרים הוא במצות והוא מה שהזהרנו לבלתי הראות לפניו רקם כי זה ממה שיישיר האנשים כי הענינים שהם מסודרים בבית הגדול אינם ללא תועלת כי גם ראייתם לא הסכימה התורה שתהיה רקם עם שהעולה שיקריבו שם על הראיה היא מישרת בעצמותה לדברים. נפלאים כמו שבארנו אצל ביאורנו הקרבנות.

והזהירם על עליות הרגלים שלש פעמים בשנה לשלש תועלות גדולות:

האחד משום מה שהם חייבים לעלות להודות לפניו על יציאתם ממצרים שהוא דבר מיוחד להם גם שהם בזמן הקציר והאסיף שהם טובות משותפות לכל באי עולם ולהם לבדם נתן להודות לו ולברכו על הכל כי בשבילם נתברכו כלם כאשר אמר הללו את ה׳ כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו (תהלים קי״ז:ב׳) והוא השבח המיוחד על זה הענין בהלל לא שהגוים עצמם והאומים ישבחוהו ויהללוהו כי הוא יתעלה אינו חפץ בקילוסן וכמו שאמר בפי ישרים תתרומם ובשפתי צדיקים תתקדש וכו׳. וכבר כתב החכם בספר המדות מה ששמע או קבל מאלו העולות והקרבנות הנקרבים באלו הזמנים המיוחדים ונתן טעם לנתינת המעשרות ולהיות האנשים בטלים כמו שכתבנו בפרשת משפטים שער מ״ז.

אמנם התועלת השני כי בעליית רגלים אלו יתקיימו ביד כללותם תמיד החקרים התוריים הרמוזים והמסומנים בכל הרגלים כמו שכתבנום אחד לאחד בשער ההוא ויתקיים בידם היכולת האלהיי הנסיי ממרא׳ עיניהם אשר יראו שם בניסים התדירים במקדש.

והתועלת השלישי שתתקיים ההכרה והאהב׳ ביניהם ויהיו מזומנים להשלים אלו עם אלו צרכיהם מאשר יצטרכו קצתם לקצתם וירבה השלום וטוב המצב כמו שיבא בפרשת וילך שער ק״ב ב״ה.

ולא יראה את פני י״י ריקם אלא הבא עולת ראיה ושלמי חגיגה. אף על פי שאין במצות יראה כל זכורך אלא עולת ראיה בלבד כדכתב רש״י בפרשת משפטים גבי ולא יראו פני ריקם כשתבאו לראות פני ברגלים הביאו לי עולות לפיכך צריך לומר שאף על פי שעקר אזהרת ולא יראו פני ריקם הוא להביא עולת ראיה בלבד הוכרח רש״י ז״ל לפרש פה ולא יראה את פני י״י ריקם על העולות ועל שלמי חגיגה מפני שאחר ולא יראה את פני י״י ריקם כתוב מיד איש כמתנת ידו כברכת י״י אלהיך המורה על עולת ראייה ועל שלמי חגיגה כדתניא בספרי שכל אחד מאלו אין לו שיעור מן התורה אלא כפי מתנת ידו רק שרבותינו גזרו שלא יהא קרבן עולת ראיה פחות משוה מעה כסף ולא שלמי חגיגה פחות משוה שתי כסף וכיון שהכתוב הבא אחריו מורה על שתיהן פי׳ גם המקרא של לא יראה את פני י״י ריקם דלעיל מיניה על שתיהן על העולות ועל שלמי חגיגה כי שתיהן יחד הם מעניין א׳:

ושלמי חגיגה. אף על גב דבקרא כתיב ״ולא יראו פני ריקם״, ואינו מדבר רק בעולת ראיה בלבד, הוסיף רש״י ׳ושלמי חגיגה׳, לפי שגם החגיגה היא על גבי המזבח, והם האימורים, ולפיכך הם גם כן בכלל ״ולא יראו פני ריקם״:

יֵרָאֶה כָֿל: הכ״ף רפה. [כָל⁠־זְכוּרְךָ].

יִבְחָר: החי״ת בקמץ. [יִבְחָר].

הַסֻכוֹת: מל׳ וי״ו תניינא, כמ״ש¹ בפ׳ אמר ובריש פ׳ בשלח. [הסכות].

1. כמ״ש: מ״ש וי׳ כג לד (׳הסכות׳); שמ׳ יג כ (׳מסכת׳).

אלא הבא עולת ראייה כו׳. אע״פ שאין במצות יראה כל זכורך אלא עולת ראייה בלבד, הוכרח רש״י לפרש ג״כ על שלמי חגיגה, מדכתיב איש כמתנת ידו, והקרא מוסב אלמעלה (פסוק י) דכתיב מסת נדבת ידך, וכתיב (פסוק יד) ושמחת בחגך אתה ובנך וגו׳, שזה רמז לשלמי חגיגה, כי אין שמחה בלא בשר:

Rather, bring olah- pilgrimage-offerings, etc. Although the commandment of, "Are all your males to be seen,⁠" only refers to olah-pilgrimage-offerings, Rashi needed also to explain, "Festive shelamim-offerings.⁠" For [in the next verse] it is written, "Everyone according to the gift appropriate to his means,⁠" which refers to the above verse (v. 10), "To the fullness of your open-handed gift,⁠" and there it is also written (v. 14), "You are to rejoice during your festival — you and your son, etc.⁠" and this alludes to the festive shelamim-offerings, for there is no rejoicing without [eating] meat.

את פני – כמו לפני:

ולא יראה את פני ה׳ ריקם – אלא יביאו עמהם שלמי חגיגה ונדריהם ונדבותם, כי לזה כיון בפרשה הזאת:

כל זכורך – הא דלא אמר זכרך בכ״ף קמוצה, כבר העירונו עליו במשפטים (כ״ג י״ז) ונ״ל עוד שבא לכלול בשם זה שתי הוראות, הא׳ הוא שם עצם להבדל המין מצד אבר הזכרות, והשני שם תואר מצד יתרון מעלת הזכרוני שבו, ודמיונו, זכור כי עפר אנחנו (תהלים ק״ג) זכור בוי״ו שרוקה אף שהוא פעול והוראתו בפועל, כמו נלחם נשבע (דעפאָנעציא) לפי שיש בהם משתי הבחינות יחד, ככה הוא בזכרון, בבחינה אחת הכח הזוכר הוא הפועל והדברים הנזכרים הם הפעולים, ובבחינה אחרת הדברים המעוררים הזכירה הם המזכירים וא״כ פועלים באמת, והכח הזוכר אשר נתעורר על ידם הוא הפעול (רעקאָרדאטוס), ויהיה טעם כל זכורך תאר לאדם הנעלה במדרגה רוחנית גבוה מאד שישים תמיד בזכרונו את המצוה לזכור, ככתוב וזכרת את ה״א, וזכרתם את כל מצות ה׳ ועשיתם אותם, למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי, את הדברים האלה ישים תמיד על לבו לזכור אותם אף שהוא טרוד בעניני העולם הגשמי ומחשבותיו אסורות בזיקי המשא אשר לו עמהם, בכל זה לא יסיח דעתו ולא ישכח מלתת לב ולזכור את המצווה עליו לעשות הכל עפ״י התורה, וטעם כל זכורך (אלל דיינע בעדאכטזאמע) הזוכרים בכל עת לעמוד על משמרת עבודת השם. ועל כוונה זו הבינוהו רבותינו באמרם (מכדרשב״י שלח לך קס״ה ב׳) זכורך ולא זכרך, אלא כל אינון דנטרין קיימא קדישא ולא חבאן בי׳, אינון דדכור להון מלכא בכל יומא.

בחג המצות – דעת רב האי גאון שנקרא היו״ט חג משרש חגג ע״ש התנועה, לפי שמרקדין ומטפחין בשמחת יו״ט, כמו (שמואל א למ״ד) אוכלים ושותים וחגגים, כלומר מרקדין מפזזין ומכרכרין בשמחה, ונקרא הקרבן חג ע״ש שקרב בחג, כמו חלב חגי (משפטים כ״ג) וכן אסרו חג (תהלים קי״ח) ולשון תחוג כמו תעשה חג. וכ״כ רד״ק. לדבריהם ששם חג שהונת על יו״ט כלל ענינו שמחה, א״כ מהו זה שאמרו (חגיגה ו׳) שלש מצות נצטוו ישראל בעלותם לרגל ראיי׳ חגיגה שמחה, היינו חגיגה היינו שמחה. ועוד אם המובן בשם חג שמחת הריקוד וטיפוח, איך אמרו (ביצה ל״ו) לא מרקדין ולא מטפחין ביו״ט, הא דבר שהיתירו מפורש בתורה אין כח ביד חכמים לאסור, דאף דבשב וא״ת יש כח ביש חכמים לבטל מטעם ושמרתם משמרת (כביבמות צ׳) היינו היכא שלא הוזכר בפירוש בקרא, אבל כשהתורה רבתה בפירוש לעשות דבר אין להם כח לבטל (כמ״ש הטו״ז ביו״ד רסי׳ קי״ז, ובאו״ח רסי׳ תקפ״ח ובמג״א שם) וכאן לפי גזרתם תיבטל מצות החג לגמרי. לכן נ״ל שהנחת שם חג אינו ע״ש תנועת הריקודין שהיו עושים ביו״ט עצמו, כי אמנם הנחתו הראשונה הוא ע״ש התנועות והטלטולים שהיו הולכים מתנועעים ומתטלטלים בדרך עלייתם מביתם אל המקום הנבחר בשמחה ובטוב לב, מעדות הכתוב (תהלים מ״ב) כי אעבור בסך אדדם אל בית אלהים בקול רנה ותודה המון חגג, וכאמרם במדרש (הובא בילקוט שם) כשעלו ברגלים להראות פני ה׳ היו עוברים בתודה בשירים בצלצלים ותרועה. כי לא עצבה רוחם בקרבם בעזבם כל אשר להם בבתיהם במקומות ההפקר, לא דאבה נפשותם להתרחק מביתם שישבו בהם במנוחה והשקט, ללכת ולהטלטל בדרכים אשר לרוב ימצאו בית מלון האורחים ריקן מכל אין לחם ואין מים אין בשר ואין יין להשביע נפש שוקקה ולרוות צמאון העיף. וגם בלילה לא ישכבו במנוחת השקט ותענוג כבביתם, ותחת מטות שן אשר יניחו בביתם על ערשותיהם בשמחה ותענוג, במלון האורחים יציעו תחתיהם על הארץ מיני דשאים ותבן, ונגזלה השינה מעיניהם והתנומה מעפעפיהם, וכדומה לאלה מתלאות הרבות הבאות לעוברי דרך, ובכל זאת לא זזה השמחה מעולי הרגלים לעשות רצון קונם, ובכל עמלי הדרך ששון ושמחה מלאו את לבם ובכל טורח נסיעתם חדוה עזה לבשה את רוחם להתנועע ולהתטלטל כדי להתראות פני עליון בבית מקדשו, לטעום שם מטעמי מלך העולם, ולהתענג בנעימות נצח. הנה על תנועת ההליכה בשמחה, וטלטול הנסיעה בששון הונח שם חג, וטעמו תנועת עולי הרגלים בשמחה (וואללפאהרטספעסט) ועל קיום מצות עליית הרגל בשמחה, וגם טלטולם בדרכים וטרחם בנסיעה שהיה בלב ששון, בא הקרבן הנקרא שלמי חגיגה (וואלל- פאהרטספריידעאפפער). ובזה מובדל החגיגה משלמי שמחה כי זה האחרון היא על שמחת עצם היו״ט.

שלוש פעמים וגו׳ השווה שמות כג, יז; לד, כג; עיין פירוש שם. סיום זה מסכם את כל פרשת המועדות, והכתיב המלא של ״שלוש״ מפנה את תשומת הלב למספר זה, ודורש לשמור את כל שלושת הרגלים במידה שווה של הקפדה.

בעוד שבספר שמות, לגבי מצוות עלייה לרגל, נאמר באופן כללי: ״אל פני האדון ה׳⁠ ⁠⁠״, או ביתר פירוט: ״את פני האדון ה׳ אלקי ישראל״, הרי שכאן נאמר: ״יראה כל זכורך את פני ה׳ אלקיך במקום אשר יבחר״. ביטוי זה [״את פני ה׳ אלקיך במקום אשר יבחר״] מתאים למטרתו של אוסף מצוות מקוצר זה, אשר נכתב עבור תקופת פיזור העם. שכן ״כל זכורך״ הם כל בני האומה היחידים, ״אלקיך״ הוא האל האחד המשותף לכולם, ו״במקום אשר יבחר״ הוא המקום האחד והיחיד שה׳ בחר בו למקדש האחד המשותף של התורה האחת המשותפת.

זהו אפוא פירוש הפסוק: שלוש פעמים בכל שנה, ייצא כל יחיד המשתייך לאומה מבדידותו, וייראה את פני האל האחד של האומה, בסביבות המקדש האחד המשותף. ובכך יבוא לידי הכרה בקשר הקושר כל יחיד באומה אל כל שאר בני האומה, אל ה׳, ואל תורתו.

בחג המצות וגו׳ – שוב מטביע הכתוב את אופי ה״חג״ על כל אחד משלושת הרגלים. כל השלושה הם ימים של איחוד לאומי ויצירת ״חוג״ לאומי. לכל אחד מהם יש את מצוותו המיוחדת: ״לחם חוסר העצמאות״ יהיה ביד כל בחג החירות והעצמאות; ״ספירת השבועות״ תושמע מפי כל כהכנה לחג מתן תורה; והכל יהיו ״יושבים בסוכות״ בחג האסיף. מצוות אלה מוסרות את ההערכה היהודית הלאומית של שלושת האוצרות הלאומיים – החירות, התורה, והשפע; והערכה זו צריכה להיות מובטחת מהנקודה המרכזית של המקדש המשותף.

הכתוב כאן משווה את שלושת החגים האלה בנוגע לחובה להקפיד בשמירתם, ומכאן למדו חז״ל (חגיגה יז.), שאף על פי שחג השבועות הוא רק יום אחד, הוא נמשך שבעה ימים לעניין תשלומין. הווי אומר, שמי שלא הקריב עולות ראייה ושלמי חגיגה ביום החג, יכול לצאת ימי חובתו במשך שבעת הימים האלה; והוא הדין אם החג חל בשבת שלא ניתן להקריב בה קרבנות אלה (עיין פירוש, ויקרא כג, לז,לט).

ולא יראה את פני ה׳ ריקם – עיין פירוש, שמות כג, טו; לד, כ.

כבר אמרנו (פירוש, ויקרא כג, לח) שכל מועד מזהיר אותנו לקיים את כל ההתחייבויות שקיבלנו על עצמנו כלפי ה׳ ומקדשו. אדם החי מחוץ לעיר ה׳, שאין לו הזדמנות למלא את חובתו מיד, מחויב לקיים נדר הקדש בחג הראשון, ואם עברו עליו שלושה רגלים בלי שקיים את נדרו, הרי הוא עובר על איסור ״לא תאחר לשלמו״ (להלן כג, כב; עיין פירוש שם). דבר זה נלמד מהאמור כאן: ״שלוש פעמים וגו׳ ולא יראה״ וגו׳ (עיין ראש השנה ד:, רש״י ד״ה שמע מינה).

[רב] שלוש פעמים – ובפ׳ משפטים אמר שלש רגלים ופרשתי שם מפני שהיה דרך ללכת ברגל ולהוציא החגרים, ופה אמר פעמים, והוא ג״כ נרדף עם רגלים בצד זה להורות על הדריכה ופעמים מציין סוף הרגל ומוציא פרט לבעלי קבין שסוף הרגל לבוש במנעל לא הקטע שסוף הרגל מקוצץ עיין בגמ׳, וכן סומא פטור ממה דכתיב יראה דכתיב ג״פ יראה לדרוש שתהיה הראיה שלמה גם מצד הבא לראות ועיין:

[רג] כל זכורך – מוציא נשים וטומטום ואנדרוגינוס ועיין מ״ש בהתו״ה ויקרא באורך, ומ״ש להביא את הקטנים מפרש בגמ׳ דמיירי בהגיע לחינוך והוא דרבנן והדרשה דפה אסמכתא עיי״ש:

[רד] יראה את פני – ראיה בנפעל מקושר תמיד עם למ״ד השמוש או עם מלת אל לבד בראיה ברגל מצאנוהו כ״פ מקושר עם מלת את, כי הפנים מציינים ג״כ היותו פונה ומתכוין לאותו דבר, וכמ״ש בספרא (אחרי סי׳ קיח) ונתתי פני פונה אני מכל עסקי ועוסק בה ושם ציינתי עוד דוגמאות לזה ועז״א יראה את פני שהפניה והכונה העליונה נפעלת ממצוה זאת לעסוק בך ולהשגיח בך לטובה:

[רה] בחג המצות וגו׳, לא היה צ״ל זה שכבר הזכיר כל רגל בפ״ע, ופי׳ חז״ל מפני שלמד בספרא אמור (סי׳ קצ) שאינו עובר על בל תאחר ברגל א׳ שלא הביא ממ״ש אלה תעשו לה׳ במועדיכם היינו במועדים של כל ימות השנה, ולא נדע מאיזה רגל נחשב, לכן סדרם פה שסדרם הוא חג המצות שבועות סוכות, ולכן הזכיר שנית שם סוכות שבו עסק לומר שהוא אחרון כדעת ר״ש בר״ה (דף ד):

[רו] ולא יראו פני ריקם – הבא לעזרה ולא הביא קרבן עובר בל״ת, ואין שעור מה״ת רק מדרבנן (עיין בחגיגה דף ב׳ ודף ז׳ ובירושלמי פ״ק דפאה):

יראה כל זכורך וגו׳: ידוע מאמרם ז״ל¹ בחגיגה (ב,א) דמשמעו ׳יראה יראה׳. היינו, ׳יראה את פני ה׳, ויראה מה׳ כביכול׳². ומובן דכמו כן מתפרש סיפיה דקרא ״ולא יראה את פני ה׳ ריקם״ בשני אופנים, היינו: לא יבא לראות פני ה׳ בלי קרבן, ולא יהיה נראה ממנו יתברך ריקם³, אלא יהיה טעון ברכה. והוכחה על זה הפירוש גם-כן מבוארת בספר שמות (כג,טו), יע״ש.

והיינו דמצלינן אחר זכירת מקרא זה ׳והשיאנו ה׳ אלהינו את ברכת מועדיך... כאשר רצית ואמרת לברכנו׳, ולא נמצא בשום מקום שאמר ה׳ לברכנו במועדים זולת בזה המקרא⁴. {אכן לשיטת הגאון שהביא הרא״ש⁵ דגם בראש השנה אומרים ׳והשיאנו׳⁶, צריך לומר שהוא משום (במדבר י,י) ״וביום שמחתכם ובמועדיכם⁷ וגו׳ והיו לכם לזכרון וגו׳⁠ ⁠⁠״, וכל זכירה היא לברכה כדתניא בספרי (במדבר שם), וכתיב (תהלים קטו,יב) ״ה׳ זכרנו יברך״ – הזכירה גורמת שיברך, וכן הוא בבראשית רבה פרשת וירא (מט,א) ׳מצינו שמזכיר שמן של ישראל ומברכם, שנאמר ״ה׳ זכרנו יברך״⁠ ⁠׳. וא״כ גם בראש חודש⁸ יש לומר ׳והשיאנו׳. ובאמת הכי איתא בירושלמי פרק הרואה (פ״ט, ה״ב)⁠⁹}.

1. על שלש הפסוקים שנאמר ״יראה כל זכורך״, כאן, ובשמות (כג,יז) ושם (לד,כג).

2. דתניא יוחנן בן דהבאי אומר משום ר׳ יהודה, סומא באחת מעיניו פטור מן הראיה, שנאמר ״יראה – יראה״ – כדרך שבא לראות כך בא ליראות, מה לראות בשתי עיניו אף ליראות בשתי עיניו. רש״י: ״יראה״ (יו״ד בחיריק) כתיב, וקרינן ״יראה״. ״יראה (יו״ד בחיריק) כל זכורך את פני האדון״, דמשמע שהאדם רואה את השכינה. ״יראה כל זכורך את פני האדון״ משמע שהאדון בא לראותך. הקיש הכתוב ראייתך לראייתו.

3. כלומר, הקב״ה גם כן לא ״יראה״ אותו ריקם אלא יביא עליו ברכה.

4. כלומר, מלשון הנפעל מלמד הכתוב שהקב״ה לא יתן לנו ללכת בלי ברכה.

5. מסכת ר״ה פרק ד׳ סימן י״ד, עיי״ש באריכות.

6. והרי בראש השנה אין דין של ״יראה כל זכורך״.

7. וגם ראש השנה מוגדר ״מועד״.

8. המוזכר בפסוק הזה ״ובראשי חדשיכם״.

9. הרואה את הלבנה בחידושה אומר, ׳ברוך מחדש חדשים׳... בתפילה – רבי יוסי בר נהוראי אמר ׳מקדש ישראל בראשי חדשים׳... שמואל אמר, צריך שיאמר ׳והשיאנו׳ (פני משה: בתפילת מוסף).

בסיום פרשת מועדות נצטווינו על מצות ראייה, דהיינו שכל זכר חייב לבוא לבית המקדש להיראות לפני ה׳ וגם חייב להביא עולת ראייה. קיום המצוה מתבטאת בכך, שכל אחד נכנס לעזרת בית המקדש ומביא שם את קרבנו.

שלש פעמים וגו׳ – השוה שמות כ״ג:י״ז ושם ל״ד:כ״ג. לפסוק האחרון נתווספה הבטחה ש״לא יחמוד איש את ארצך בעלותך״. כאן נשנית המצוה הזאת, כדי להדגיש כי אין לעלות לרגל אלא למקום אשר יבחר ה׳ וכי רק שם יש להקריב את כל הקרבנות. כבר סתמנו את פי הכופרים בויקרא ב 120 (עברית: ח״ב עמ׳ פ״ח) והלאה, והבאנו טענות נכונות נגדם, שגם בתורת כהנים נרמזה מצות עלייה לרגל.

כל זכורך – הלשון ״זכור״ אינו נמצא אלא במצוות עלייה לרגל. ועוד במקום אחד (דברים כ׳:י״ג: ״והכית את כל זכורה״). שם הכוונה לזכרים המבוגרים. על כן אומר רבי שמשון ב״ר רפאל הירש בפירושו לשמות כ״ג:י״ז, שההבדל בין ״זכור״ ל״זכר״ הוא, ש״זכר״ כולל את כל מין הזכר בכלל, מה שאין כן ״זכור״, שאינו כולל אלא את המבוגרים והבריאים, לאפוקי חרש, שוטה, קטן, עבדים, סומא, חולה, זקן ומי שאינו יכול לעלות ברגליו.

אולם התלמוד אינו דורש את הפטור של כל אלה מן הלשון ״זכור״ (ראה חגיגה ב׳.). מלבד זאת, הלשון ״זכר״ גם כן משמעו בריא (כמו גבר) כמו ״זכור״, ואין ביניהם הבדל בענין זה. קנובל וחבריו רצו לראות בלשון ״זכור״ ביטוי אופייני למקור מסויים, אך זו היא טעות ברורה. לא מצינו בשום מקום ״זכר״ עם אותיות השימוש של היחס, מה שאין כן ״זכור״, שלא מצינו אותו בשום מקום אלא עם אותיות השימוש של היחס (רק בלשון משנה מצינו גם ״זכור״ בלי אותיות השימוש). אם כן נראים הדברים, שכך הוא מנהג הלשון, ש״זכר״ בשעה שאותיות השימוש מצטרפות אליו משתנה תמיד ל״זכור״ (השוה איוו. 225). יתכן שהטעם הוא כדי שלא יבואו להחליפו עם הפועל ״זכר״.

את פני – וכן בשמות ל״ד:כ״ג (אבל בשמות כ״ג:י״ז: ״אל פני״). גייגר (אורשריפט 337) טוען, שלכתחילה היה כתוב ״יראה״ בבנין הקל, ואחרי כן שינו זאת חלילה לבנין נפעל, כדי להפשיט את ההגשמה, אבל זאת היא טענה שרירותית ובשרירות לבו הולך, כי אין לזה שום יסוד כלל. הביטוי ״את פני״ נמצא גם בפסוקים אחרים במובן של ״לפני״ (השוה בראשית ל״ג:י״ח, שמואל א כ״ב:ד׳, אסתר א׳:י׳), והרי בשמות כ״ג:י״ז נאמר ״אל פני״. בכלל מצינו הרבה פעמים בדברי הנביאים את הביטוי ״לראות את ה״ ושום אדם לא חשש לכך ולא שינה את הדברים חס ושלום, שהרי הכל ידעו שאין הכוונה מילולית (כמבואר בשמות ל״ג:כ׳), השוה מלכים א כ״ב:י״ט, עמוס ט׳:א׳, ישעיהו ו׳:א׳, ה; דברי הימים ב י״ח:י״ח.

נראה כי בתחילת ישיבתם של ישראל בארץ קיימו מצות עלייה כהלכה (כמו שמודה גם איוואלד, אלטרטום 2 עמוד 408); אבל אחרי כן, כאשר נתרבו במות היחיד, לא היו ישראל זהירים במצוה זאת, לדאבון לב. יתכן שגורם נוסף היתה ההתנהגות הבלתי מתאימה של כהנים מסויימים, כמו שפירשו רבותינו לשמואל א ב (ראה שם רש״י וילקוט).

אולם נראה, כי בתקופתו של שלמה המלך, כאשר נבנה בית המקדש בירושלים, חזרו כל ישראל לקיים את המצוה כהלכה (השוה מלכים א ט׳:כ״ה ודברי הימים ב ח׳:י״ג). אולם כתוצאה מחלוקת המלכות חזרו ישראל להקריב בבמות, ורק חזקיהו המלך ביטל אותן ותחת מלכותו חגגו שוב כל ישראל ביחד פסח אחד. תחת מלכות מנשה שוב הוזנחה המצוה עד שבא יאשיהו המלך והחזיר את ישראל בתשובה. בתקופת בית שני קיימו כל ישראל את המצוה כהלכה, כמו שיש להוכיח מהרבה מקומות אצל יוסף בן מתתיהו.

שלש פעמים וגו׳ – נתבאר לפנינו בפ׳ משפטים.

בחג המצות וגו׳ – מכדי מינייהו סליק למה לי למיהדר, אלא לבל תאחר, מכאן לחייבי דמים וערכין חרמין והקדשות חטאות ואשמות עולות ושלמים צדקות ומעשרות בכור ומעשר ופסח לקט שכחה ופאה כיון שעברו עליהן שלש רגלים עובר בבל תאחר.⁠¹ (ר״ה ד׳:)

ובחג השבעות – מקיש חג השבועות לחג המצות, מה חג המצות יש לו תשלומין כל שבעה אף חג השבועות יש לו תשלומין כל שבעה². (חגיגה י״ז.)

ובחג הסכות – למאי הלכתא כתביה רחמנא לחג הסכות – לאקושי לחג המצות, מה בחג המצות טעון לינה בירושלים אף בחג הסכות טעון לינה בירושלים.⁠³ (שם שם)

1. וה״ק קרא היו נראין לפני לשלם נדריכם ולא תבאו ריקם. ועיקר ענין בל תאחר יתבאר אי״ה לפנינו בפ׳ תצא בפסוק לא תאחר לשלמו, וע״ע בסוגיא דביצה י״ט ב׳ וברש״י שם בבאור סוגיא זו, ולא מצאנו להכרח להעתיק הדברים לכאן, יען כי הדרשה גם כמו שהיא לפנינו מבוארת, וע״ע בדרשה הבאה.

2. שאם לא הביא חגיגת הרגל ביו״ט מביא כל שבעת ימים שאחר החג, וענין זה בחג המצות מבואר לעיל בפסוק ח׳ יעו״ש, אבל אי אפשר לדמותו לסכות שיש לו תשלומין כל שמונה, משום דהתם הוי יום השמיני רגל בפני עצמו לענין כמה דברים, כנודע. וטעם ההיקש בכלל הוא ע״פ המבואר בדרשה הקודמת דכיון דמינייהו סליק לא הו״ל למיהדר ולפרוט שמות הרגלים. ואע״פ דבסוגיא דר״ה ד׳ ב׳ מבואר דמאן דדריש פסוק זה לבל תאחר [היא דרשה הקודמת] לא דריש ליה לענין תשלומין בכ״ז לא נמנענו להעתיק גם דרשה זו אחרי שהדין דין אמת דעצרת יש לה תשלומין, ורק דרשות שונות יש בזה.

ונ״מ בזה״ז אם יש לו תשלומין מבואר במו״ק כ״ד ב׳ לענין אבילות ברגל דיו״ט של עצרת נחשב כשבעת ימים כיון שיש לו תשלומין שבעה, ולכן שעה אחת לפני עצרת חשובה כשבעה ועצרת כשבעה הרי י״ד ומשלים עליהם ע״ז אחרים ומבטלת גזירת שלשים, ועיין ביו״ד סי׳ שצ״ט ס״ח.

3. ענין לינה בירושלים מבואר לפנינו לעיל בפסוק ז׳ ופנית בבקר וגו׳. ובאור הלשון למאי הלכתא כתביה רחמנא לחג הסכות הוא דנסמך על הדרשה הקודמת מכדי מינייהו סליק ל״ל למיהדר, ובדרשה הקודמת דריש בחג המצות ובחג השבועות וכאן דריש בחג הסכות. ואע״פ דכיון דכתיב בחג המצות ובחג השבועות מוכרח לכתוב ובחג הסכות כדי שלא נטעה להוציא מצות ראיה בסכות, י״ל דהכונה דכיון דפסוק זה איירי בסכות היה אפשר לכתוב יראה את פני ה׳ ובחג המצות ובחג השבועות ושוב לא היינו טועים, ומה ת״ל מפורש ובחג הסכות, ואע״פ דלעיל דריש מה שפורט המועדים לענין בל תאחר צ״ל דהמקשן הזה ס״ל דילפינן לבל תאחר מדרשה אחרת.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון