×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) לֹא⁠־תִזְבַּח֩ לַיהֹוָ֨הי⁠־⁠הֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ שׁ֣וֹר וָשֶׂ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה בוֹ֙ מ֔וּם כֹּ֖ל דָּבָ֣ר רָ֑ע כִּ֧י תוֹעֲבַ֛ת יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ הֽוּא׃
You shall not sacrifice to Hashem your God an ox or a sheep in which there is a blemish or anything evil, for that is an abomination to Hashem your God.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[פיסקא קמז]
לא תזבח לה׳ אלהיך שור ושה – רבי יהודה אומר יכול השוחט חטאת בדרום יהא עובר בלא תעשה, תלמוד לומר לא תזבח לה׳ אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום על מום עובר בלא תעשה ואין השוחט חטאת בדרום עובר בלא תעשה, וחכמים אומרים אף השוחט חטאת בדרום עובר בלא תעשה, לזה עובר בלא תעשה.
יכול המקדים קדשים זה לזה עולה לחטאת פסח לתמיד מוספים לתמידים יהא עובר בלא תעשה תלמוד לומר (דברים י״ב:י״ז) לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך (שם ט״ז:ה׳) לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך אשר ה׳ אלהיך, לא תזבח לה׳ אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום על אלו עובר בלא תעשה ואין מקדים קדשים זה עובר בלא תעשה.
אשר יהיה בו מום – אין לי אלא שנולד תם ונעשה בעל מום נולד בעל מום ממעי אמו מנין תלמוד לומר כל דבר רע.
מנין בעל גרב בעל יבלת ובעל חזזית תלמוד לומר מום כל דבר רע, מנין לזקן וחולה ומזוהם תלמוד לומר שור ושה כל דבר רע.
מנין לקדשים ששחטם חוץ לזמנם וחוץ למקומם שעובר בלא תעשה תלמוד לומר דבר שתלוי בדבר.
מנין לרובע ונרבע ומוקצה ונעבד תלמוד לומר תועבת ה׳ אלהיך הוא.
מנין לאתנן ומחיר וכלאים וטריפה ויוצא דופן תלמוד לומר כי תועבת. רבי יהודה אומר היא תועבה ואין הולד תועבה.
רבי שמעון אומר לפי שמצינו ברובע ונרבע שהם פסולים בבהמה יכול אף באדם תלמוד לומר הוא בזבח דברתי ולא דברתי בזובח.
סליק פיסקא
[Piska 147]
"You shall not sacrifice to the Lord your G-d an ox or a sheep in which there is a blemish": R. Yehudah says: I might think that if one slaughtered a sin-offering in the south (instead of the north) he transgresses a negative commandment; it is, therefore, written "You shall not sacrifice to the Lord your G-d a sin-offering in which there is a blemish. For (slaughtering a sin-offering with) a blemish he transgresses a negative commandment, but not for slaughtering it in the south. The sages say: Even for slaughtering a sin-offering in the south he transgresses a negative commandment.
I might think that if one sacrificed (contrary to the prescribed order) a burnt-offering before a sin-offering, a Pesach offering before a daily offering (tamid), additional offerings (mussafim) before daily offerings, he transgresses a negative commandment; it is, therefore, written "You shall not sacrifice to the Lord your G-d an ox or a sheep in which there is a blemish.⁠" For this he transgresses a negative commandment and not for the others.
"in which there is a blemish": This tells me only of a blemish. Whence do I derive (the same for) one that is scrofulous, warty, or scabbied? From "any unseemly thing.⁠"
Whence do I derive (the same for) one that is sick, old, or malodorous? From "any unseemly thing.⁠"
And whence is it derived that if one slaughtered them outside of their (proper) time or place that he transgresses a negative commandment? From "any thing (davar),⁠" connoting anything which is dependent upon speech (dibbur [like "davar"], e.g., if one says: "I am slaughtering to perform this and this sacrificial service outside of its time or place").
And whence do I derive (the same for) an animal which was the active or the passive agent in sodomy, or set aside for idolatry, or served idolatrously, or received as a harlot's hire or the exchange of a dog, or kilayim (hybrid), or treifah, or of Caesarian birth? From "for it is the abomination of the Lord your G-d.⁠" R. Yehoshua says: "it" is an abomination, but its offspring is not an abomination.
R. Shimon says: I might think that just as being the active or passive agent of sodomy renders an animal unfit as an offering, so it renders a Cohein unfit to offer a sacrifice; it is, therefore, written "for it is the abomination of the Lord your G-d" — the reference is to the sacrifice, and not to the sacrificer.
[End of Piska]
לא תזבח לה׳ אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום בבעלי מומין עוברין הכת׳ מדבר:
אשר יהיה בו מום אין לי אלא שנולד תם ונעשה בעל מום נולד בעל מום ממעי אמו מנ׳ ת״ל כל דבר רע:
ד״א כל דבר להוציא רובע ונרבע ומוקצה ונעבד וכלאים וטרפה ויוצא דופן:
רע להוציא זקן וחולה דברי ר׳ עקיבה:
יכול אם זבח עבר על מצוה ושומע אני יהא כשר ת״ל כי תועבת ה׳ אלהיך הוא:
הוא ר׳ יהודה אומר היא תועבה ואין בניה תועבה:
ר׳ שמעון אומר לפני שמצינו ברובע ובנרבע שהן פסולין בבהמה יכול אף באדם ת״ל הוא בנזבח דברתי ולא בזובח:
לָא תִכּוֹס קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ תּוֹר וְאִמַּר דִּיהֵי בֵיהּ מוּמָא כֹּל מִדָּעַם בִּישׁ אֲרֵי מְרַחַק קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ הוּא.
You shalt not sacrifice before the Lord your God a bull or ram which has blemish in it, nor anything that is evil; for that is abomination before the Lord your God.
לא תקרבוןא קדם י״י אלהכון תור ואמרב די יהווי ביה מום כל מילה דפסילהג ארום מה דסני ומרחק קדם י״י אלהכון אינוןד.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תקרבון״) גם נוסח חילופי: ״תכסון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואמר״) גם נוסח חילופי: ״או אמר״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מילה דפסילה״) גם נוסח חילופי: ״פתגם ביש״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אינון״) גם נוסח חילופי: ״הוא״.
לא תיכסון קדם י״י אלקכון תור ואימר דיהי ביה מומא או כל מידעם ביש דגזיל ואניס ארום מרחק קדם י״י אלקכון הוא.
You shall not sacrifice before the Lord your God a bullock or lamb which hath any blemish or evil in it, or which is torn or rent; for that is abominable before the Lord your God.
לֹא תִזְבַּח לַה׳ אֱלֹהֶיךָ. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מִנַּיִן לְזוֹבֵחַ בְּהֵמָה בַּעֲלַת מוּם בְּבָמַת יָחִיד בִּשְׁעַת הֶתֵּר הַבָּמוֹת שֶׁהוּא בְלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא תִזְבַּח לַה׳ אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה״, אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְבָמָה גְדוֹלָה דִּכְתִיב (ויקרא כ״ב:כ״ה) ״עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר״ תְּנֵהוּ לְבָמַת יָחִיד. אֵימָא אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְקָדָשִׁים תְּנֵהוּ עִנְיָן לִבְכוֹר, דְּסָלְקָא דַעְתָּךָ הוֹאִיל וְקָדוֹשׁ כְּשֶׁהוּא בַּעַל מוּם לִקְרַב נַמִּי [כְּשֶׁהוּא בַּעַל מוּם] קָא מַשְׁמַע לָן דְּלָא. [אָמְרֵי], בְּכוֹר בְּהֶדְיָא כְּתִיב בֵּיהּ (לעיל ט״ו:כ״א) ״פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר כֹּל מוּם רָע לֹא תִזְבָּחֶנּוּ״. וְאֵימָא אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְקָדָשִׁים תְּנֵהוּ עִנְיָן לְמַעֲשֵׂר, דְּסָלְקָא דַעְתָּךְ הוֹאִיל וְקָדוֹשׁ כְּשֶׁהוּא בַּעַל מוּם קָרֵב נַמֵּי קָא מַשְׁמַע לָן דְּלָא. מַעֲשֵׂר נַמִּי גְּמַר הַעֲבָרָה הַעֲבָרָה מִבְּכוֹר. אֵימָא אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְקָדָשִׁים תְּנֵהוּ עִנְיָן לִתְמוּרַת קָדָשִׁים, דְּסָלְקָא דַעְתָּךְ אֲמִינָא הוֹאִיל וְהִיא קְדוֹשָׁה כְּשֶׁהִיא בַּעֲלַת מוּם דִּכְתִיב ״לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ״ וְגוֹ׳ קְרֵבָה כְּשֶׁהִיא בַּעֲלַת מוּם קָא מַשְׁמַע לָן דְּלָא. אֲמַר קְרָא (שם) ״וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ״, מַקִּישׁ תְּמוּרָתוֹ לוֹ מַה הוּא בַּעַל מוּם לֹא אַף תְּמוּרָתוֹ בַּעַל מוּם לָא. מַתְקִיף לֵיהּ רַבִּי זֵירָא, אֵימָא אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְקָדָשִׁים תְּנֵהוּ עִנְיָן לְוַלְדוֹת קָדָשִׁים, דְּסָלְקָא דַעְתָּךְ אֲמִינָא הוֹאִיל וְקָדוֹשׁ כְּשֶׁהוּא בַּעַל מוּם אַגַּב אִמּוֹ קָרֵב נַמֵי כְּשֶׁהוּא בַּעַל מוּם קָא מַשְׁמַע לָן דְּלָא. אֲמַר רָבָא, כְּבָר פְּסָקָהּ תַּנָּא דְבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל (לעיל י״ב:כ״ו) ״רַק קָדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ וּנְדָרֶיךָ״, ״רַק קָדָשֶׁיךָ״ אֶלּוּ הַתְּמוּרוֹת, ״אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ״ אֵלּוּ הַוְּלָדוֹת, הִקִּישָׁן הַכָּתוּב לְנֶדֶר מַה נֶּדֶר בַּעַל מוּם לָא אַף הָנֵי נַמֵּי בַּעַל מוּם לָא.
לֹא תִזְבַּח לַה׳ אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יָכוֹל הַשּׁוֹחֵט חַטָּאת בַּדָּרוֹם יְהֵא עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֹא תִזְבַּח״ וְגוֹ׳ עַל מוּם עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה אֲבָל הַשּׁוֹחֵט וְכוּ׳ וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף הַשּׁוֹחֵט בַּדָּרוֹם עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה יָכוֹל הַמַּקְדִּים קָדָשִׁים זֶה לָזֶה עוֹלָה לְחַטָּאת פֶּסַח לְתָמִיד מוּסָפִין לִתְמִידִין יְהֵא עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. תַּלְמוּד לוֹמַר (לעיל י״ב:י״ז) ״לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ״ וְ״לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח״ וְלֹא תִזְבַּח לַה׳ שׁוֹר וָשֶׂה, עַל אֵלּו עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה וְאֵין מַקְדִּים קָדָשִׁים זֶה לָזֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם. אֵין לִי אֶלָּא שֶׁנּוֹלַד תָּם וְנַעֲשֶׂה בַּעַל מוּם, נוֹלַד בַּעַל מוּם מִמְּעֵי אִמּוֹ מִנַּיִן. תַּלְמוּד לוֹמַר ״כֹּל דָּבָר רָע״. בַּעַל גָּרָב בַּעַל יַבֶּלֶת וּבַעַל חֲזָזִית מִנַּיִן. תַּלְמוּד לוֹמַר ״כֹּל דָּבָר רָע״. וּמִנַּיִן לְקָדָשִׁים שֶׁשְּׁחָטָן חוּץ לִזְמַנָּן וְחוּץ לִמְקוֹמָן שֶׁעוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. תַּלְמוּד לוֹמַר ״כֹּל דָּבָר״, דָּבָר שֶׁתָּלוּי. בְּדִבּוּר מִנַּיִן לְרוֹבֵעַ וְנִרְבַּע וּמֻקְצֶה וְנֶעֱבַד. תַּלְמוּד לוֹמַר ״תוֹעֲבַת״. וּמִנַּיִן לְאֶתְנָן וּמְחִיר וְכִלְאַיִם וּטְרֵפָה וְיוֹצֵא דֹפֶן. תַּלְמוּד לוֹמַר ״כִּי תוֹעֲבַת״. רַבִּי (יְהוּדָּה) [יְהוֹשֻׁעַ] אוֹמֵר: הִיא תּוֹעָבָה וְאֵין הַוָּלָד תּוֹעָבָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: (אַף) לְפִי שֶׁמָּצִינוּ בְּרוֹבֵעַ וְנִרְבַּע שֶׁהֵן פְּסוּלִין בְּבֵהֵמָה יָכוֹל אַף בְּאָדָם. תַּלְמוּד לוֹמַר ״הוּא״, בְּזֶבַח דִּבַּרְתִּי וְלֹא בְּזוֹבֵחַ.
לֹא⁠־תִזְבַּח֩ לַד׳ אֱלֹהֶ֜יךָ שׁ֣וֹר וָשֶׂ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה בוֹ֙ מ֔וּם כֹּ֖ל דָּבָ֣ר רָ֑ע כִּ֧י תוֹעֲבַ֛ת ד׳ אֱלֹהֶ֖יךָ הֽוּא
כנגד עשרה כתרי אמונה למעלה עשרה כתרי כשפים למטה
רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, כְּלָל שֶׁל הַכֹּל - כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ עֲשָׂרָה כְתָרִים שֶׁל אֱמוּנָה לְמַעְלָה, כָּךְ יֵשׁ עֲשָׂרָה כְתָרִים שֶׁל כְּשָׁפִים טְמֵאִים לְמַטָּה. וְכָל מַה שֶּׁבָּאָרֶץ, מֵהֶם אֲחוּזִים בַּצַּד הַזֶּה, וּמֵהֶם אֲחוּזִים בַּצַּד הַהוּא.
אינם שורים ממש אלא נראין כנגדן
וְאִם תֹּאמַר, וְהָעֵז הַזּוֹ, שֶׁשּׁוֹרָה עָלֶיהָ רוּחַ טֻמְאָה? לֹא כָּךְ. שֶׁאִם רוּחַ טֻמְאָה שׁוֹרָה בָּהּ, אָז אָסוּר לָנוּ לֶאֱכֹל. אֶלָּא שֶׁעוֹבְרִים בְּתוֹכָן וְנִרְאִים כְּנֶגְדָּן, וְלֹא שׁוֹרִים לָדוּר בָּהֶן, שֶׁכַּאֲשֶׁר הֵם שׁוֹרִים, רוּחַ אַחֶרֶת עוֹבֶרֶת עֲלֵיהֶן, וְנִפְרָדִים מֵעַצְמָן. וּמִשּׁוּם כָּךְ נִרְאוֹת כְּנֶגְדָּן וּמְקַטְרְגוֹת בְּתוֹכָן, וְלֹא שׁוֹלְטוֹת בְּעַצְמָן, וְלָכֵן מֻתָּר לָנוּ לֶאֱכֹל אוֹתָן.
בֹּא רְאֵה, כֵּיוָן שֶׁהֵן בָּאוֹת לִשְׁלֹט בָּהֶן, עוֹבֶרֶת רוּחַ אַחַת, זוֹקְפוֹת עֵינַיִם וְרוֹאוֹת אֶת רִשּׁוּמֵיהֶן וְנִפְרָדִים מֵהֶן, אֲבָל נִרְאִים כְּנֶגְדָּן, וְלֹא אֲסוּרִים לָנוּ לְמַאֲכָל.
הבאים מימין מותרין באכילה
בֵּין בִּבְהֵמוֹת, בֵּין בְּחַיּוֹת, בֵּין בְּעוֹפוֹת, בֵּין דְּגֵי הַיָּם, בְּכֻלָּם נִרְאִים יָמִין וּשְׂמֹאל (רחמים ודין), וְאֶת כָּל מִי שֶׁבָּא מִצַּד הַיָּמִין (מצד הרחמים) מֻתָּר לָנוּ לְמַאֲכָל.
והבאים משמאל דין אסורים
וְכָל אוֹתָם שֶׁבָּאִים מִצַּד הַשְּׂמֹאל (מצד הדין), אֲסוּרִים כֻּלָּם לָנוּ לְמַאֲכָל, מִשּׁוּם שֶׁהַדַּרְגָּה (שעצם) שֶׁל כֻּלָּם טְמֵאָה, וְכֻלָּם טְמֵאִים, וְרוּחַ טֻמְאָה שְׁרוּיָה בְתוֹכָם וְגָרָה בָהֶם. וְלָכֵן רוּחַ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁל יִשְׂרָאֵל לֹא תִתְעָרֵב בָּהֶם וְלֹא תִטָּמֵא בָהֶם, כְּדֵי שֶׁיִּמָּצְאוּ קְדוֹשִׁים וְיִוָּדְעוּ לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ רוֹצֶה בָהֶם וְרוֹצֶה לְטַהֵר אוֹתָם וּלְקַדֵּשׁ אוֹתָם עַל הַכֹּל, מִשּׁוּם שֶׁהֵם אֲחוּזִים בּוֹ.
אם הקב״ה מתפאר בישראל איך יש שנטמאים
בֹּא רְאֵה, כָּתוּב (ישעיה מט) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךְ אֶתְפָּאָר. אִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְפָּאֵר בְּיִשְׂרָאֵל, אֵיךְ בָּאִים לְהִטָּמֵא וּלְהִדָּבֵק בְּצַד הַטֻּמְאָה? וְעַל זֶה כָּתוּב וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי. וְלֹא (אל) תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשּתֵיכֶם וְגוֹ׳. מִי (שיושב) שֶׁהוּא בִּדְמוּת הַמֶּלֶךְ, לֹא צָרִיךְ לְהִפָּרֵד מִדַּרְכֵי הַמֶּלֶךְ, מִשּׁוּם כָּךְ רָשַׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל כָּל אוֹתָם שֶׁבָּאִים מִצַּד זֶה, וְכָל אוֹתָם שֶׁבָּאִים מִצַּד אַחֵר.
אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּתוּב בָּהֶם (שם סא) כָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה׳. בֵּרַךְ ה׳ מַמָּשׁ, בֵּרַךְ ה׳ בַּכֹּל.
האוכל מאכ״א נדבק בס״א
וּבֹא רְאֵה, כָּל מִי שֶׁאוֹכֵל מֵאוֹתָם מַאֲכָלִים אֲסוּרִים, נִדְבָּק בַּסִטְרָא אַחֲרָא, וּמְתַעֵב נַפְשׁוֹ וְעַצְמוֹ, וְרוּחַ טְמֵאָה שׁוֹרָה עָלָיו, וּמַרְאֶה אֶת עַצְמוֹ שֶׁאֵין לוֹ חֵלֶק בָּאֱלוֹהַּ הָעֶלְיוֹן, וְלֹא בָא מֵהַצַּד שֶׁלּוֹ וְלֹא נִדְבַּק בּוֹ. וְאִם יָצָא כָּךְ מֵהָעוֹלָם הַזֶּה, אוֹחֲזִים בּוֹ כָּל אוֹתָם הָאֲחוּזִים בְּצַד (שבא מצד) הַטֻּמְאָה, וּמְטַמְּאִים אוֹתוֹ וְדָנִים אוֹתוֹ כְּאָדָם שֶׁהוּא נִתְעָב שֶׁל רִבּוֹנוֹ, נִתְעָב בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנִתְעָב בָּעוֹלָם הַבָּא.
ואין רפואה לתועבתו
וְעַל זֶה כָּתוּב וְנִטְמֵתֶם בָּם, בְּלִי א׳, שֶׁלֹּא נִמְצֵאת רְפוּאָה לְתוֹעַבְתּוֹ, וְלֹא יוֹצֵא מִטֻּמְאָתוֹ לְעוֹלָמִים. אוֹי לָהֶם! אוֹי לְנַפְשָׁם, שֶׁלֹּא יִדְבְּקוּ בִּצְרוֹר הַחַיִּים לְעוֹלָמִים, שֶׁהֲרֵי נִטְמְאוּ! אוֹי לְעַצְמָם! עֲלֵיהֶם כָּתוּב (ישעיה סו) כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְגוֹ׳, וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר. מַה זֶּה דֵּרָאוֹן? סִרְחוֹן. מִי גָרַם לוֹ? אוֹתוֹ הַצַּד שֶׁנִּדְבָּק בּוֹ.
ישראל הבאים מימין אם נדבקים ח״ו בשמאל
יִשְׂרָאֵל בָּאִים מִצַּד הַיָּמִין. אִם נִדְבָּקִים בְּצַד הַשְּׂמֹאל, הֲרֵי פּוֹגְמִים אֶת הַצַּד הַזֶּה, וּפוֹגְמִים אֶת עַצְמָם, וּפוֹגְמִים אֶת נַפְשָׁם, פְּגוּמִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וּפְגוּמִים בָּעוֹלָם הַבָּא. כָּל שֶׁכֵּן מִי שֶׁנִּדְבָּק בְּצַד הַטֻּמְאָה, שֶׁהַכֹּל אָחוּז זֶה בָּזֶה, וְכָתוּב (דברים יד) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה׳ אֱלֹהֶיךְ וְגוֹ׳.
וזהו סוד כל עמל אדם לפיהו
רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח וְאָמַר, (קהלת ו) כָּל עֲמַל אָדָם לְפִיהוּ וְגוֹ׳. הִסְתַּכַּלְתִּי בְּדִבְרֵי שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, וְכֻלָּם אֲחוּזִים בְּחָכְמָה עֶלְיוֹנָה. כָּל עֲמַל אָדָם לְפִיהוּ, הַפָּסוּק הַזֶּה בְּשָׁעָה שֶׁדָּנִים אֶת הָאָדָם בְּאוֹתוֹ הָעוֹלָם כָּתוּב. כָּל אוֹתוֹ הַדִּין, וְכָל מַה שֶּׁסּוֹבֵל בְּאוֹתוֹ הָעוֹלָם וְנוֹקְמִים מִמֶּנּוּ נִקְמַת הָעוֹלָם - לְפִיהוּ, בִּשְׁבִיל פִּיהוּ שֶׁלֹּא שָׁמַר אוֹתוֹ וְטִמֵּא אוֹתוֹ אֶת נַפְשׁוֹ, וְלֹא נִדְבַּק לְצַד הַחַיִּים לְצַד הַיָּמִין.
ולא יושלם דינה לעולם
וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא, לֹא תִשְׁתַּלֵּם דִּינָהּ לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. דָּבָר אַחֵר לֹא תִמָּלֵא, לֹא תִשְׁתַּלֵּם לַעֲלוֹת לִמְקוֹמָהּ לְעוֹלָמִים, מִשּׁוּם שֶׁהֲרֵי הִיא נִטְמְאָה וְנִדְבְּקָה לַסִטְרָא אַחֲרָא.
כל הנטמא במכ״א כאילו עבד ע״ז
רַבִּי יִצְחָק אָמַר, כָּל מִי שֶׁנִּטְמָא בָהֶם, כְּאִלּוּ עָבַד לַעֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁהִיא תּוֹעֲבַת ה׳, וְכָתוּב לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה. מִי שֶׁעוֹבֵד לַעֲבוֹדָה זָרָה, יוֹצֵא מִצַּד הַחַיִּים, יוֹצֵא מֵרְשׁוּת הַקְּדֻשָּׁה וְנִכְנָס לְרָשׁוּת אַחֶרֶת. אַף מִי שֶׁנִּטְמָא בַּמַּאֲכָלוֹת הַלָּלוּ, יוֹצֵא מִצַּד הַחַיִּים, וְיוֹצֵא מֵרְשׁוּת הַקְּדֻשָּׁה וְנִכְנָס לְרָשׁוּת אַחֶרֶת. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁנִּטְמָא בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, וְלָכֵן כָּתוּב וְנִטְמֵתֶם בָּם בְּלִי א׳.
(זהר ויקרא דף מב.)
לַא תַּד׳בַּח לִלָּהִ רַבִּךַּ תַּ׳וְרַא אַוְ שַׁאתַּ מִמַּא פִיהַא עַיְבֹּ מִןַ אלאַמֻורִ אלּפַאחִשַׁתִ מִמַּא יַכּרַהֻהֻ אַללָּהֻ רַבֻּךַּ
לא תזבח אל ה׳ אלהיך, שור או טלה מן העזים או מן הכבשים, ממה שיש בהם מום מסוג הדברים המבישים אשר אותם שנא ה׳ אלהיך.
לא תזבח {וגו׳} כל דבר רע – אזהרה למפגל בקדשים על ידי דיבור רע. ועוד נדרשו בו שאר דרישותא בשחיטת קדשים (בבלי זבחים ל״ו).
א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917: ״דרשות״.
לא תזבח ... כל דבר רע YOU SHALL NOT SACRIFICE [UNTO HASHEM YOUR GOD ANY OF THE HERD OR FLOCK WHEREIN IS BLEMISH OR] ANY EVIL THING – This is an admonition to one who would make sacrifices abominable through an evil utterance (דבר רע). (See Rashi on Vayikra 7:18; cf. Sifre Devarim 147:5). Besides this, other Halakhahs have been derived from it in the Treatise on "The slaughtering of Sacrifices" (Zevachim 36).
פס׳: לא תזבח לה׳ אלהיך שור ושה – אין לי אלא שנולד תם ונעשה בעל מום נולד בעל מום ממעי אמו מנין ת״ל כל דבר רע.
כי תועבת ה׳ אלהיך הוא – להביא הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד והאתנן והמחיר והכלאים והטרפה ויוצא דופן. שנא׳ כי תועבת ה׳ אלהיך הוא:
לא תזבח לי״י אלהיך – והנה כאשר הזכיר האשרה והמצבה (דברים ט״ז:כ״א-כ״ב), הזכיר כי גם הוא אסור לזבוח לשם כל בעל מום.
כל דבר רע – פירוש מום.
כי תועבת – כטעם: הקריבהו נא לפחתך (מלאכי א׳:ח׳).
ויש עונש לזבחו, ואין עונש לאשר איננו זובח כלל, חוץ מהחיוב.
THOU SHALT NOT SACRIFICE UNTO THE LORD THY GOD. Look, when Moses mentions the asherah and the pillar he also mentions that it is prohibited to slaughter any blemished animal to God.⁠1
EVEN ANY EVIL THING. Any evil thing explains any blemish.
FOR THAT IS AN ABOMINATION. Its meaning is similar to Present it2 now unto thy governor3 (Mal. 12:8). The one who offers it is punished. However, no punishment befalls one who does not sacrifice at all, unless he is obligated to bring an offering.⁠4
1. That is, since Moses mentions that the asherah and the pillar are prohibited, he also mentions that it is prohibited to sacrifice any blemished animal to God, for these acts are an abomination to God.
2. A blemished animal.
3. As a gift. Will he accept it? No, he will reject it and despise you for insulting him.
4. Such as the Passover or sin offering.
לא תזבח – אגב שהזהיר על המזבח, הזהיר על הזבחים.
לא תזבח – YOU SHALL NOT SACRIFICE – While it was warning about the altar, it warned about the sacrifices.
לא תזבח – לאחר שהזכיר איסור מצבה ואשרה הזכיר איסור זבח.⁠1
1. שאוב מאבן עזרא ובדומה בר״י בכור שור.
לא תזבח, "do not slaughter as a sacrifice, etc.;⁠" After having prohibited sacrificing to idols, the Torah proceeds to prohibit defective, blemished, animals to the Lord our God, also.
לא תזבח לי״י אלהיך כל דבר רע – אזהרה למפגל קדשים על ידי דבור רע. ועוד נדרשו בו שאר דרשות בשחיטת קדשים. לשון רבינו שלמה.
והנה זו מצוה מבוארת, שכבר הזהיר על השוחט בעלי מומין (ויקרא כ״ב:כ״ב), וחזר להוסיף המפגל. והקרוב כי החזיר האזהרה הזאת בעבור הישראלי המקריב שלא יפגל בשחיטה, אבל הכהנים זריזים ומוזהרים הם ודים בהתראה אחת, ולכך לא החזיר מום המקריבים.
וטעם כי תועבת י״י אלהיך הוא – הזבח הזה, כי הזובח משחת לי״י בוזה הוא, כאמור בקבלה: וארור נוכל וזובח משחת לי״י כי מלך גדול אני (מלאכי א׳:י״ד). ועל פי המדרש (ספרי דברים י״ז:א׳) תהיה התועבה ברובע ונרבע באתנן ומחיר שהם תועבות.
THOU SHALT NOT SACRIFICE UNTO THE ETERNAL THY G-D [AN OX, OR A SHEEP, WHEREIN IS A BLEMISH], EVEN ANY 'DAVAR' (THING) THAT IS EVIL. "This is an admonition against causing offerings to be rendered unfit through an improper utterance.⁠1 There are yet other interpretations given by the Rabbis [on this verse] in the Tractate Shechithath Kadashim.⁠"2 This is Rashi's language. Now this is an explanatory commandment, for He has already admonished against slaughtering blemished offerings,⁠3 and here he repeated it in order to add the admonition against rendering it unfit by an utterance. It is likely that he repeated this admonition in order that the Israelite who brings the offering should not render it unfit during the slaughter [since non-priests were permitted to slaughter offerings]. The priests themselves, however, are scrupulous and careful, one warning sufficing for them. Therefore he did not repeat the prohibition against a blemished ministering priest [performing the Divine Service].
FOR THAT IS AN ABOMINATION UNTO THE ETERNAL THY G-D. The term "abomination" refers to this offering, for whoever offers a corrupted thing is held in contempt, as it is stated in the Prophets,⁠4 And cursed be he that dealeth craftily, whereas he hath in his flock a male, and voweth and sacrificeth unto the Eternal a blemished thing, for I am a great King.⁠5 And according to the Midrash6 the term "abomination" refers to an animal that did, or was the object of perversion, or was the hire of a harlot or the price of a dog7 — all of which are "abominations.⁠"
1. The expression davar ra (an evil thing) is thus interpreted to mean dibur ra — "an evil [or improper] utterance.⁠" If the ministering priest has in mind [i.e., expresses] the intent to eat the meat of the offering, or to burn its assigned parts upon the altar, after the expiration of the prescribed times, he renders the entire offering unfit. See also Vol. III, p. 341, Note 84.
2. Literally: "The Slaughter of Hallowed Offerings,⁠" as distinguished from Shechitath Chullin, "The Slaughter of Secular Animals.⁠" The former is nowadays called Zebachim, "Animal Offerings,⁠" while the latter is called Chullin (Secular Animals slaughtered for food).
3. Leviticus 22:21.
4. Literally: kabalah. See Taanith 16a, where this term is used as a reference to the Books of the Prophets as distinguished from the Five Books of Moses. The term kabalah in this sense is an expression of "outcry" or "rebuke,⁠" as the prophets in their sayings rebuked the people for their evil deeds.
5. Malachi 1:14.
6. Sifre, Shoftim 147.
7. See further, 23:19.
לא תזבח לה׳ אלהיך שור ושה וגו׳ – כאשר הזהיר על המצבה והאשרה אפי׳ לשם אמר גם זה אסור לשם לא תזבח וגו׳:
לא תזבח לה' אלוהיך צאן ובקר, "You shall not slaughter for the Lord your God an ox or lamb (that is blemished);⁠" after having told the people that erecting an asherah or pillar, even in honour of Hashem is prohibited, Moses warns now that when offering animal sacrifices on the altar designated for this, the animals used must be free from any kind of blemish.
כל דבר רע כי תועבת – לומר לך כל המנבל את פיו נקרא תועבה ושנאוי.
כל דבר רע – וכתיב בתריה איש או אשה אשר יעשה את הרע וגו׳ וילך ויעבוד אלהים אחרים לומר שהדיבור והמחשבה בעכו״ם מצטרפים למעשה.
לא תזבח לי״י אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום – הזהיר בזה שלא לזבוח לשם יתעלה בעל מום אף על פי שהוא מום עובר כמו גרב לח ומה שידמה לו.
כל דבר רע כי תועבת י״י אלהיך הוא – הרצון בזה שאף על פי שלא היה בו מום כיון שיש בו דבר רע הוא תועבת השם יתעלה כמו אתנן זונה ומחיר כלב ומוקצה לעבודה זרה ועובד ורובע ונרבע הזובח אותו לי״י עובר בלא תעשה.
התועלת החמישי הוא במצות והוא מה שהזהירתנו מלזבח לי״י בהמה שיש בה מום אפילו שהוא מום עובר או שנעבדה בה עבודה זרה שנאמר לא תזבח לי״י אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע והנה התועלת בזאת המצוה מבואר כי אם יקריבו אלה לי״י יביא זה לחשוב החסרון לי״י יתעלה כי אנחנו רואים כי גם לפחתנו (השוו מלאכי א׳:ח׳) לא נביא משום דבר בלתי נבחר בעצמותו כל שכן לשם יתעלה.
והדן בדבר שיש לו נטיה אף על פי שיהי׳ חכם ובקי הוא כזובח לי״י שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע כי תועבת י״י וגו׳ וכבר נזכרו אלו העניינים כלם שם בשער הנזכר דרוש אותם משם.

Gate 95

Some problems in the text of our Parshah:
1) Why does the Torah need to legislate a principle such as the monarchy, something which is in world wide use already?
2) What is the logical connection between such diverse commandments as "do not plant for yourself a nature retreat for worship purpose,⁠" and "do not offer a blemished animal as a sacrifice"? (Deut. 16,22 and 17,1)
3) Why is the authority of the Sanhedrin (highest Court) such that in the words of the Sifri: "if they declare left to be right and right to be left" it must be accepted? Besides, what kind of an example is this? If no one knows which is right and which is left and the Sanhedrin has to be consulted on the issue, who would know that the Sanhedrin had been in error?
4) What is the meaning of the eglah arufah legislation?
"Judges and officers shalt thou make thee" etc.
It is a fact that nature works on the basis of promoting the useful and avoiding that which is harmful. If even the inarticulate animal kingdom knows how to choose a lifestyle that ensures its survival, man, who is endowed with superior intelligence can be expected to do likewise in even greater measure. By the same token, an animal that acts contrary to its healthy instinct, causes but limited harm. If man, however, should act contrary to his best interests, the harm he may cause can be far more extensive. If we do observe the odd phenomenon such as the ant act intelligently despite the absence of central leadership, this unusual phenomenon serves to draw our attention to the fact that normally, leadership is essential for successful pursuit of a nation's purpose.
1) If leadership is essential to avoid localised damage, it is even more essential to avoid widespread damage and destruction such as can be perpetrated by man. In order to minimize the need for Divine intervention, the Torah orders the active pursuit of righteousness. (16,20) In order to accomplish this, every town must have its own Court and police force with varying degrees of authority and competence required for the adjudication of civil law and criminal law respectively. (verses 3-23) Justice must not be bent, bribery is prohibited. Since man has a greater tendencey to be ruled by his basic urges, legislation to prevent or minimize this is important. Even the best man is not immune against the lure of material gain or the lure of acquiring power. The Torah therefore warns against the abuse of power by those entrusted with it. Even rabbis must not sit in judgment when one of the litigants is a colleague of theirs, a fellow rabbi. Their esteem for fellow sages might impair their impartiality. (Shabbat 119) The Torah issues a triple warning concerning the dispensation of justice on an impartial basis. "Do not wrest judgment, do not take bribes, do not respect persons.⁠" (verse 19) He who ignores these instructions is akin to someone who plants an asherah, a tree for the purpose of worship, (16,22) or he who "builds a pillar" for the purpose of sacrificing to another deity. (16,22)
2) He who employs laymen as judges instead of experts, is like someone who erects a pillar to worship. He who uses gentile legal methods is like someone planting an asherah for idol worship. He who displays prejudice and favouritism when adjudicating a case, is like someone who offers a blemished animal to God as a sacrifice.
3) Torah justice is distinguished by applying criteria that go beyond the mere power of human reason. The most heinous crime, idol worship, when committed by an individual, is dealt with by local authorities. When a community should be guilty of such a sin, it requires the Sanhedrin, the Supreme Court of seventy one elders to obtain a conviction. No amount of circumstantial evidence suffices to convict a defendant of a capital crime. Ki yipale, if there are circumstances when the local Court is not competent to arrive at a valid conclusion, then the case is referred to the Sanhedrin. This is so, since the Sanhedrin is the only one permitted to introduce innovative procedures al pee hatorah, as long as they are demonstrably based on Torah principles. If after such a decision which is issued by the Sanhedrin, an individual judge persists in countermanding such a decision or decree, he is dealt with as a zaken mamre, a rebellious elder. After the Torah has completed discussing the dispensation of justice relating to local problems, she now returns to discuss leadership and justice on a national level. Therefore we have here the paragraph about appointment of a king and the restrictions such a king is subject to. It is evident that the appointment of a king is not permitted until after the Canaanite tribes have been destroyed or driven out of the land, and there is a secure and permanent Jewish presence in the land. The reason, presumably, is to make sure that such a king will not be credited with the conquest of the land. Nor, for that matter, are the people themselves to take credit for the conquest. Since God had sworn to the ancestors of the Jewish nation to give this land to their descendants, this promise had to be kept. Once conquered however, normal political administration would be in order. In chapter fifty, we have discussed why the destruction of Amalek was mandatory, whereas neither appointment of a king nor building a temple were mandatory. Since observance of Torah law and study of Torah lead to a life without excesses in food or drink or sex, it is proper that the king as leader of Jewish society reflect such teachings in his personal life, and thus serve as a model and inspiration for his subjects. This is why the Torah legislates restrictions on the size of his army, his wealth, and demands that he both study the Torah and write a Torah scroll. He is to have same at his side at all times. (17,16-21) Since the king needs to obtain permission from the High Priest before he can engage in a war of conquest, the Torah continues with other legislation concerning priests. Priests are not included in those to whom the land is distributed, but they are entitled to a share of most sacrificial offerings brought to the temple by the people. This is to assure their livelihood. They have unrestricted right to participate in the temple service during the holy day period.
Since the Torah had made a point of outlining that the people should conduct their own affairs in the previous chapter, the restrictions on methods that may be used must be outlined also. The king, though instructed to consult God via the breastplate of the High Priest, must not resort to consulting other media such as oracles, commonly employed by the previous rulers of the land of Canaan. In fact, such soothsayers must not be tolerated in Jewish society and must be put to death. God will provide prophets for His people who will grant them an insight into what the future holds when He deems such knowledge to be useful and necessary. Should there be someone who claims to be a prophet but is in reality an impostor, he must be executed. The entitlement to have prophets stems from the laudable sentiments expressed by the people on the occasion of the revelation at Mount Sinai. At that time they had wished to be addressed by Moses rather than by God Himself, an experience they had found too terrifying. Anyone demurring against a true prophet would be held responsible by God, since that kind of guidance had been introduced in answer to the people's own request. The entire Parshah then has discussed various aspects of leadership here on earth, and it is the Torah's goal to establish a system of leadership in our society that is patterned on the kind of justice and leadership that exists in the celestial regions.
4) Murder, and its resultant damage to the fabric of society, is due in the first instance to the murderer, and in the second instance to improper administration of law and order by the judiciary. Thirdly, it may be due to the laxity of the Sanhedrin in carrying out its duties. Accordingly, the Torah presents the case of the eglah arufah to illustrate the extent of the liability shared by people who are apparently quite unconnected with the murder that has taken place. Man does not live in a vacuum. A crime committed by a person in a room, is the responsibility of that person. Should it be impossible to identify the person who has committed that crime, the search for the criminal must include the house in which the room is located. Should search of the house fail to identify the culprit, the entire city becomes a natural area for further search. The case of ki yimatze challal basadeh, when a person is found slain in the field, is similar. The Torah describes the ever widening circles of search for the party responsible, and the need for all parties to exonerate themselves from having had any connection with the crime committed. The Sanhedrin, as the seat of the administration of justice, represents the entire nation. The Torah commands that the central authority get involved in the search for the guilty party, and gradually the search is narrowed to those closest to the murder that has been committed. It is the involvement of representatives of the highest Court that underscores the collective responsibility felt for a crime committed by a single individual, that assures the high moral standards displayed in Jewish society. Since the elders of the town nearest to the slain person are nearer to the site where the crime had been committed, their participation in the atonement ceremonies, i.e. the killing of the virgin heifer is more direct than the participation of the elders of the Sanhedrin. In order to prevent the suspicion that the elders might have condoned murder, they declare that their actions had been such that they could not have been a factor in this crime. "Our hands have not spilled this blood.⁠" (21,8) By asking for mercy in their plea for forgiveness, the priests present indicate that the fact that murder has occurred is proof that the innocence of the elders is not that total, that Gods forgiveness needs to be invoked. Only after the prayer of the priests, whose general function is to facilitate atonement for the Jewish people, can the guilt of the innocent blood that has been spilled be wiped out completely. The reason that amcha yisrael, Your people Israel, is mentioned in the prayer, underlines that everyone in some degree shares the responsibility for what has occurred.
לא תזבח כל דבר רע אזהרה למפגל בקדשים ע״י דבור רע. ובספרי מניין לקדשים ששחטן לאכלם חוץ לזמנן וחוץ למקומן שעובר בלא תעשה ת״ל כל דבר רע שתלוי בדבור פי׳ מניין לקדשים ששחטן על מנת שיאכלם חוץ לזמנן שעובר בלא תעשה ת״ל כל דבר רע שבפרשת ויקרא ובפרשת קדושים נכתב עונש האוכלים אותן שנתפלגו ע״י דבור רע אבל המחשב עליהן לא נכתב כלום לפיכך נכתב פה אזהרה למחשב שיהיה עובר בלא תעשה והא דקאמר על ידי דבור רע לאו דוקא אלא אפילו על ידי מחשבה רעה כדנפקא לן מלא יחשב:
ואמנם הקרבת הבעלי מומין. אין ספק שכבר הזהיר עליה בפרשת אמר אל הכהנים אבל שם זכר המומין בלבד אחד לאחד. ולפי שכבר אפשר שיהיה בו מום אחר מלבד אותם אשר זכר שמה. לכן הוצרך לומר כאן כל דבר רע שלא נאמר שם. כי במאמר הזה יכלול גם שאר המומין שלא נזכרו שם בפרשה. והותר בזה הספק השלישי:
והכלל העולה שנזכרו כאן המצות האלה שבאו במה שעבר בקצור והתבארו בהם דברים לא לזכור אותם בעצם וראשונה. אבל באו להמשיל הענין במנוי השופטים שלא יהיו לפני הדיוטות שהם כאשרה. ולא לפני רשעי ישראל ובעלי מום ומדות רעות שהם כזבח בעל מום. אבל יהיו השופטים מזרע ישראל יודעי דעת ומביני מדע יראי אלהים וסרים מרע. ואפשר לפרש הפסוקים האלה כפי המפרשי׳ באופן אחר. והוא שהזהיר ראשונה את השופטים ושפטו את העם משפט צדק וגו׳ כמו שפירשתי. ולשוטרי׳ הזהיר באמרו לא תטה משפט לא תשא פנים ולא תקח שוחד. רוצה לומר שהשוטר לא יטה משפט השופט אם לישא פני׳ לאחד מהבעלי דינין או בעבור שחד שיתנו לו. ואח״כ הזהיר על הבעלי דינין באמרו צדק צדק תרדוף שלא יכלו את ימיהם בריב ומדון על דבר כזב ועול. והמצוה הזאת כבר נזכרה שנ׳ (פ׳ קדושים) בצדק תשפוט עמיתך. ובאר כאן הצדק בדיינים ובשוטרים ובבעלי הריב. והנה הביא איסור האשרה והמצבה להגיד שזה יהיה ממנוי השופט וריחוק כל מיני גלולים:
ולפי שהזכיר מזבח ה׳. אמר לא תזבח לה׳ אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום. לרמוז כי כמו שלפעמים ממנים דיין שאינו הגון משום חנופה. כן יקרה שיקריבו זבח שיש בו מום משום חנופה. כמוזכר בגיטין בפרק הניזקין כההיא עובדא דקמצא ובר קמצא החריבו לירושלים. לזה אמר בכאן לא תזבח לה׳ אלהיך שור או שה אשר יהיה בו מום. לפי שהחנופה היא תועבה. ולזה אמר כל דבר רע. לפי שהחנופה היא מצד הדבור.
ועוד הזהירם על בעלי מומים באמרו ולא תזבח וגו׳, פן יעלה בדעתך לאמר, טוב הוא ליתן שה – גם שהוא בעל מום – השווה כך, מליתן כלום, לכך אמר, השמר פן תקריב בעל מום לה׳ אלהיך, כי תועבת ה׳ אלהיך הוא, גם כי אינך מבחין בזה, ה׳ שהוא בעל הטבע יודע בו, ואינו רוצהו1:
1. ראה ביטוי ׳בעל הטבע׳ בהקשר זה בשיעורים לויקרא (א ב, יא א-ב).
אזהרה למפגל בקדשים. דאם לא כן, ״דבר רע״ למה לי:
אזהרה למפגל בקדשים ע״י דבור רע כו׳. דאין לומר דבא להזהיר על בעל מום, שהרי בהדיא כתיב אשר יהיה בו מום. ומתרץ אזהרה כו׳ ע״י דבור רע, ר״ל לעיל בס׳ ויקרא (ויקרא ז׳:י״ח) ובפ׳ קדושים (ויקרא י״ט:ח׳) כתיב שפיגול אסור לאכול, אבל אינו מפרש אותו איש שמפגל אם עובר אם לאו, לכן נאמר כאן לא תזבח כל דבר רע, ללמדך אזהרה למפגל בקדשים, פי׳ בשעת שחיטה היה מחשבתו ע״מ לאכול חוץ לזמנו או חוץ למקומו, דהיינו ע״י דבור רע:
This prohibits causing the pigul disqualification of the sacred offerings through a pernicious statement, etc. Because you cannot say that [this part of the verse] is coming to prohibit [an offering that has] a blemish, since it is explicitly written, "that has a blemish.⁠" He resolves [this problem by saying], "This prohibits, etc. through a pernicious statement.⁠" I.e. above in sefer Vayikra (7:18) and in parshas Kedoshim (Vayikra 19:8), it is written that one is forbidden to eat pigul, but it does not specify whether the person who made it pigul had committed a transgression. Therefore it says here, "Do not sacrifice, etc. any bad thing,⁠" to teach you that it is] prohibited to make offerings pigul, i.e. if a person has in mind at the time of slaughtering to eat it beyond its [prescribed] time or outside its [prescribed] place which is accomplished by a pernicious statement.
לא תזבח וגו׳ אשר יהיה בו מום – ולא אמר אשר בו מום, כפי מה שדרשו ז״ל (ספרי) שבא הכתוב לאסור מום עובר, רמזו בתיבת יהיה לומר כל הוית מום בין קבוע בין עובר. ואפשר עוד לומר שאם הוחלט בה אבר שנעשה בו בעלת מום ואמרו הרופאים שעל כל פנים צריך לחותכו הגם שעדיין לא חתכו הרי זה פסולה, והוא אומרו לא תזבח וגו׳ אשר יהיה בו מום פירוש הגם שעתה אינו מום כיון שעומד להיות מום לא תזבחנו.
לא תזבח... אשר יהיה בו מום, "Do not slaughter for God anything blemished.⁠" The wording אשר יהיה בו מום "on which there will be a blemish,⁠" must be understood in conjunction with Sifri that our verse forbids an animal suffering from a temporary blemish. This ruling is hinted at by the word יהיה, "will be.⁠" That word includes not only permanent blemishes but even temporary blemishes. Perhaps one may also say that if the animal in question has a limb which would result in it becoming blemished unless said limb was amputated, the animal in question is considered blemished even before the operation (regardless of whether the animal is being considered for a sacrifice). The words לא תזבח …אשר יהיה בו מום mean "you must not sacrifice it…as it is going to develop a blemish" (which would disqualify it.)
לא תזבח לה׳ אלהיך שור ושה וגו׳ – והלא כבר נאמר בפ׳ אמר אלא לרבות אפי׳ בבמת יחיד אסור בבעלי מומין.
רע – להביא גרב ובעלי יבלת ובעלי חזזית. מניין לחולה ולזקן ולמזוהם ת״ל כל. ימניין לרובע ונרבע ומוקצה ונעבד ת״ל תועבת ה׳ אלהיך. ומניין לאתנן ומחיר וכלאים וטריפה ויוצא דופן ת״ל כי. מניין למפגל בקדשים שהוא עובר בל״ת ת״ל דבר. מה שתולה בדיבורו.
הוא – הוא תועבה ואין הולד תועבה. וסמיכות ו׳ פסוקים אלו מפני שכולם קאי על חשובי העיר וכן המדריגות שהיה בכסא שלמה בשעה שבא על כל דרגא הוכרז לפניו פסוק אחד מו׳ פסוקי׳ כמפור׳ (במ״ר ריש אחשורוש) ומנהיגי העיר הם ג׳. דייני׳ וראשים וחזן העיר. ג׳ פסוקים הראשוני׳ נאמרו על הדיינים שיהיו הגונים. לא תטע לך אשירה. נאמר על דיין שאינו הגון. ולא תקים לך מצבה. נאמר על ראשי העיר שבעה טובי העיר שהם מצב העיר ועמודיה. לא תזבח לה׳ אלהיך שור ושה. נאמר על המתפללים שאמר במדרש שהחזן מקריב קרבן בתפלתו כי תפלה במקום עבודה. ואמר שור ושה שור נקראים חריפים בעלי תריסין ושה הם הפשטנים שנאמר ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם הלומדים מקרא ומשנה.
אופן השני: לא תזבח לה׳ אלהיך וגו׳ – אשר יהיה בו מום וגו׳ מום אין לי אלא מום קבוע מום עובר מניין ת״ל רע. מניין חולה זקן ומזוהם ת״ל כל. מניין לרבות חוץ למקומו וחוץ לזמנו ושאר פסולים שבדבור ת״ל דבר. מניין לרבות רובע ונרבע ומוקצה ונעבד ת״ל תועבת. אין לי אלא שנולד במום. מניין אם נולד אח״כ ת״ל יהיה. כי לרבות כלאים וטריפה וכל הפסולין.
הוא – היא ולא ולדן.
לא תזבח – כבר אסר הקרבת בעלי מומין בפרשת אמור, והחזיר האזהרה הזאת כאן בעבור הישראלי המקריב, שלא יפגל בשחיטה, ולזה ירמוז לשון כל דבר רע, כי תועבת דבר מתועב הוא להקריב לפני ה׳ בהמה בעלת מום, כי יורה על מניעת הכבוד והיראה:
לא תזבח וגו׳ הוא הסיום של האמור קודם לכן. בפרק הקודם נאמר שהמסירות לחובותינו, כפי שבאה לידי ביטוי באופן סמלי על ידי מזבח ה׳, היא היסוד לרווחתנו הגשמית והמדינית. כאן מוסיף הכתוב שמסירות זו חייבת להקיף את כל הווייתנו, ושעליה להתאים בכל בחינה לדרך המקובלת בעיני ה׳. דבר אַל יחסר (״מום״) בבהמת הקרבן שנועדה לסמל את הכנעתנו אל ה׳, וביטוי טהור זה של מסירותנו לחובה אַל לו שייפגם על ידי אף אחד מהפסולים (״כל דבר רע״) שנמנו בספר ויקרא.
״כל דבר רע״ ו״תועבה״ כוללים – על פי הספרי – את כל איסורי המזבח ופסולי המוקדשים: בעל מום קבוע ומום עובר; בעל גרב יבלת וחזזית; חולה זקן ומזוהם; חוץ לזמנו וחוץ למקומו; רובע ונרבע מוקצה ונעבד; אתנן ומחיר כלאיים וטריפה ויוצא דופן (עיין פירוש, ויקרא א, ב–ג; ז, יח; כב, כב–כד,כז–כח; להלן כג, יט).
נאמר כאן שה״תמימוּת״ וה״כשרוּת״ של חיינו ורצונותינו הן המטרה המעשית של כל פעילות ציבורית, והן מסומלות על ידי הקרבן המייצג את תפקיד היחיד והציבור. תמימוּת וכשרוּת אלה חייבות להיות נתפסות מבחינת מעשינו (״שור״) וגורלנו (״שה״). היחידים והציבור צריכים להיות טהורים ושלמים עם ״אדונם״ (כ״שור״) ו״רועם״ (כ״שה״). משימה זו מוטלת על הנציגים הלאומיים השוכנים במרכז. הם מחויבים למלא את משימתם באמצעות שלוחיהם, המצויים בכל חלקי הארץ.
[ז] לא תזבח לה׳ אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע – הנה על זביחת בע״מ כבר נזכרו הלאוין בפ׳ אמור כמ״ש בספרא שם (סי׳ קח) ובתמורה (דף ו ע״ב), וחזרו בכאן מפני שבמה שאומר כל דבר רע רצה לרבות שגם שאר דבר רע אסור לזבח וגדר זה במ״ש לא תזבח אשר בו מום שרק דבר רע הדומה למום, ולר׳ יהודה ממעט השוחט חטאת בדרום שאינו דוגמת בע״מ שפסולו בגופו, ולחכמים זה נכלל במ״ש כל דבר רע, וממעט המקדים קדשים זל״ז שאינו דומיא דמום, ועיין בזבחים (דף לו), והעתקתי גי׳ הגר״א:
[ח] אשר יהיה בו מום – מלשון אשר יהיה י״ל דוקא שיתהוה אחר לידתו וכן יל״פ דוקא מום שיש בו הויה וקיום לא מום עובר, אך ממ״ש כל דבר רע מרבה הכל, ומ״ש מנין לבעל גרב וכו׳ היינו בע״מ עובר שאלו י״ל רפואה כמו שפי׳ בגמ׳ וכ״כ הכ״מ (פ״א מה׳ א״מ) שגרב וחזזית הוא מום עובר וכבר בארתיו בפ׳ ראה (סי׳ קסו) עיי״ש, ומזה הוציא הרמב״ם והרמב״ן שכתבו שהתבאר בספרי דלא תזבח דהכא בבע״מ עובר מדבר, וכבר בארתי בהתו״ה אחרי (סי׳ פח) שכ״מ שבא מלת דבר שמורה ענין או עצם מה דרשוהו חז״ל מענין דבור עיי״ש הטעם, וע״כ במ״ש כל דבר רע פי׳ שהוא אזהרה על המחשב בשעת שחיטה לאכלו חוץ לזמנו וחוץ למקומו, שמתפגל ע״י דבור רע שדובר בשעת שחיטה, שבפ׳ צו נתבאר פסולן ופה נתבאר אזהרתו, והוסיף כי תועבת ה׳ אלהיך לרבות שה״ה כל הנחשבים במשנה דתמורה (דף כח) שאסורים לגבי מזבח שהם תועבה כגון רובע ונרבע וכו׳ אסור לזבחם, אולם לפ״ז לא היה לו לומר מלת הוא שמציין הוא ולא אחר, ופי׳ ר״י שממעט הולדות כמ״ש בתמורה (דף ל ע״ב) כל האסורים לגבי מזבח ולדותיהם מותר, ור״ש דריש למעט הזובח כמ״ש במשנה אלו כשרות באדם ופסולות בבהמה טרפה ויוצא דופן ושנעבדה בו עברה:
לא תזבח וגו׳: גם אזהרה זו נסמכה למשפטים (טז, יח-כ), להזהיר שלא למנות דיין אפילו אינו ״עץ״1, היינו שהוא תלמיד חכם אלא שהוא בעל עבירה,⁠2 וזהו מכונה בשם ״מום״, כדכתיב (ויקרא כב,כה) ״כי משחתם בהם מום בם״3, והיינו עבודה זרה וגילוי עריות4. ״כל דבר רע״ – אם אך ארבעים בכתפיה5 פסול להיות דיין6.
1. אינו עם הארץ, אלא תלמיד חכם (עיין בהרחב דבר טז,כא).
2. וכעין זה בספורנו וב׳מנחה בלולה׳.
3. רס״ג ׳כי השחתתם בהם והוא המום בם׳.
4. וממשיך הכתוב ״כל דבר רע״ לרבות פסולים נוספים לדיינות.
5. כלומר, אם עבר עבירה שענשה היא מלקות.
6. לשון הרמב״ם בהלכות סנהדרין (ב,ז): בית דין של שלשה... צריך שיהא בכל אחד מהן שבעה דברים, ואלו הן: חכמה, ענוה, יראה, שנאת ממון, אהבת האמת, אהבת הבריות להן ובעלי שם טוב... ולהלן הוא אומר ״אנשי חיל״ – אלו שהן גיבורים במצוות ומדקדקים על עצמם וכובשין את יצרן, עד שלא יהא להן שום גנאי ולא שם רע, ויהא פרקן נאה.
לא תזבח... כל דבר רע – השוה למעלה פירושנו ט״ו:כ״א-כ״ג. רבותינו למדונו בספרי, כי ״כל דבר רע״ כולל אזהרה למפגל, השוה פירושנו לויקרא ז׳:י״ח. לא רק על הקרבת בעל מום לבדה הוזהרנו, אלא הוזהרנו גם שלא לפסול את הקרבן על ידי מחשבה בלתי נכונה בשעת זביחתו.
כי תועבת וגו׳ – מכאן למדנו שאסור לזבוח לה׳ כל דבר המתועב בעיניו, כגון רובע ונרבע, מוקצה ונעבד (השוה ספרי ופירושנו לויקרא א׳:ב׳).
לא תזבח לה׳ אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום – במשנה פ״ב דבכורות כל הקדשים שקדם מום קבוע כו׳, ובגמרא והשוחטן בחוץ פטור רב הונא מתני חייב כו׳ ואליבא דרע״ק. ועל מה קאי זה ופרש״י דהוא סיפא דתוספתא לעיל. וזה זר מאד דיפסיק הגמרא בפי׳ התוספתא קודם סיומה, ועוד אין המשך לברייתא, ועוד דבתוספתא בכורות ליתא, ויעוין רגמ״ה בזה, והברור דעל משנתנו קאי, ולפני הגמרא היה הגירסא במשנתנו בקדם הקדשן למומן והשוחטן בחוץ פטור ורב הונא מתני חייב, וקבעוה תנאי להך דרב הונא במשנתנו, וכמו דבכה״ג אמרו בזבחים פרק פרת חטאת יעו״ש. ואין ספק בזה כלל. וכן לפני רבינו משה בפי׳ המשנה היה הגירסא והשוחטן בחוץ פטור, יעו״ש, כיון שכן מובן, דבין בקדם מומן להקדשן, בין בקדם הקדשן למומן תנן והשוחטן בחוץ פטור אף דהאמת כן הוא, אבל אינן דבר והיפוכו דנחית תנא להשמיענו, לכן רב הונא משמיענו דבסיפא צ״ל חייב, ובדוקין שבעין, אבל בקדם מומן להקדשן פטור השוחטן בחוץ ור׳ אליעזר מתני חייב ברישא ובסיפא והשוחטן בחוץ פטור והוי דבר והיפוכו, ולכן מוקי לרישא דקדם מומן להקדשן אם שחטן בחוץ הוא בבמת יחיד חייב משום שוחט בעל מום שנאמר לא תזבח לה׳ אלהיך שור כו׳ אשר יהיה בו מום, ועל במה קאי ובזה תני בסיפא והשוחטן בחוץ פטור, פירוש דאם הקריבו בבמת יחיד, זה הבע״מ קודם שנפדה פטור ולא מחייב משום לא תזבח לה׳ אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום, משום דכיון דקדם הקדשן למומן ובדוקין שבעין אליבא דרע״ק דאם עלו לא ירדו לא מקרו תועבת ה׳ אלוהיך, דלא כתיב תועבה רק בנרבע ואתנן דאם עלו ירדו, אבל בקדם מומן להקדשן דאף אם עלו ירדו לרע״ק חייב השוחט בבמה משום שוחט בע״מ, נמצא דר״א מא״י היה שונה במשנתנו ברישא חייב ובסיפא פטור ורב הונא בבלאה תני ברישא פטור ובסיפא חייב. ודו״ק. ויעוין ספרי דמרבה פיגול ונותר ועוד דרשות, אמנם לא למלקות, יעו״ש.
אשר יהיה בו מום וכו׳ – בספרי פסקא קמ״ז יכול המקדים קדשים זל״ז עולה לחטאת כו׳ ת״ל לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך כו׳ לא תוכל לזבח הפסח באחד שעריך כו׳ לא תזבח לה׳ אלהיך שור ושה וכו׳ כל דבר רע. פירוש מלא תוכל לאכול בשעריך דוקא זה לוקה, אבל המקדים מעשרות אינו לוקה, ומלא תוכל לזבח הפסח בשעריך בין למאן דמוקי בזבחים דף ק״ח בשוחטו קודם חצות עיי״ש [ולמאן דמוקי אחר חצות קרי בשעת היתר הבמות קודם חצות עיי״ש] מוכח. דהא דמקדים פסח לתמיד בה״ע דאינו לוקה. עיין תמורה דף ה׳ ובמכילתא ודו״ק.
שם בספרי ר׳ יהושע היא תועבה ואין הולד תועבה. ר׳ יהושע לטעמיה אזיל דפליג על ר׳ אלעזר דסבר כל האסורין למזבח ולדותיהם אסורים, ומכחן מוכיח דולדותיהם מותרים, דכחן מרבה קרא אף הנך שנרבעו ונעבדה בהן עבירה ומוקצה וטרפה. ופלפול ארוך בדברי ר׳ יהושע בפרק אלו טריפות דף נ״ח, יעו״ש. וכפי הנראה מכאן כלישנא דאמר מחלוקת כשנרבעו כשהן מוקדשין, דומיא דבע״מ דמיירי ביה קרא דאפילו אם נולד בו מום כשהוא קודש הולד קרב. ועיין תמורה דף ל׳ ע״ב ושם ריש פרק אלו קדשים ליקרב ואליבא דר״א כו׳ לרעי׳ כו׳. ואכמ״ל בפלפולים.
שם ר׳ שמעון אומר לפי שמצאנו ברובע ונרבע כו׳. יכול אף בחדם ת״ל הוא בזבח דברתי ולא בזובח. אפשר דר׳ יהושע ידע זה מהא דאמרינין בפרק יוהכ״פ דף פ״ה מעם מזבחי ולא מעל מזבחי, וע״כ דבנגמר דינו מיירי דגג המזבח קולט אפילו מזיד, כמו שפרש״י פרק אלו הגולין דף י״ב ואפילו כן כשר לעבודה, אע״ג דנוגח פסול בבהמה, וא״כ מה״ת למילף רובע ונרבע באדם, כיון דלענין נוגח אינן שוין, והך דרשה דמעל מזבחי אינו מוסכם ואמוראי פליגי ביה, וזהו ר׳ יוחנן דירושלמי פרק אלו הגולין הלכה ו׳ ואני אומר לא גגו קולט כו׳, ועיין מראה הפנים שם בזה, וכן פסק רמב״ם, ואפשר דכן סבר ר׳ שמעון ותו צריך קרא להכשיר רובע ונרבע באדם, ומה שתירץ המראה הפנים דרמב״ם פסק כר׳ יוחנן לגמרי ז״א, שר׳ יוחנן סבר דאף בשוגג אינו קולט רק שש ערי מקלט בלבד ורמב״ם פוסק דשוגג קולטין אותו בעבודה בידו, אם לא דנימא דרמב״ם היה גורס אלא זה ששש ערי מקלט קולטים כו׳, פירוש דמי שערי מקלט קולטין אותו, אותו בלבד קולט גגו של מזבח בכהן. ודו״ק.
ודע דרבינו משה פסק דהרוגי מלכות קולטן המזבח אף קרנותיו, והוא זר כמו שאמר בירושלמי דמשו״ה ברח יואב שלא יהיה מהרוגי מלכות רק מהרוגי ב״ד, יעו״ש. והיינו דבמזבח כתיב לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת כו׳ ותחלליה, והמלכות אינה הורגת אלא בסייף וכמו שאמר בירושלמי ריש פרק ד״מ, ופסקו הרמב״ם ולכך אסור להרגו מדין המלכות, ולכן אמר אדוניה שהיה מחוייב מדין מלכות וקלטו קרנות המזבח (עיין שו״ת מקום שמואל) אמר ישבע לי כו׳ אם ימית את עבדו בחרב, שזהו מדין המלכות להרגו בסייף, ע״ז קלטו המזבח דכתיב כי חרבך הנפת עליה ותחלליה, א״כ ההורג מי שאוחז בקרנותיו הוא מחללו, משא״כ בב״ד אע״פ שרוצח נידון בסייף, מ״מ אם אינו יכול להמיתו אתה ממיתו בכל דבר שאתה יכול להמיתו, וכמו דמרבה הגמרא גבי רוצח בפרק נגמר הדין דף מ״ה, ועיין ריש מכות תוס׳ ד״ה כל, ועיין מש״כ בחידושי על הרמב״ם ודו״ק.
אשר יהיה בו מום – תניא, יכול המקדים עולה לחטאת, פסח לתמיד, מוספים לתמידים, יהיה עובר בל״ת, ת״ל לא תזבח לה׳ אלהיך אשר יהיה בו מום, על אלו עובר בל״ת, ואין מקדים קדשים זל״ז עובר בל״ת1 (ספרי).
כל דבר – תניא, מניין לקדשים ששחטם חוץ לזמנם וחוץ למקומם שעובר בל״ת, ת״ל לא תזבח לה׳ אלהיך כל דבר רע2 (ספרי).
כל דבר רע – תניא, מניין לבעל מום שנולד במומו ובעל גרב ויבלת וחזרת וחולה וזקן ומזוהם שהביאם למזבח שעובר בל״ת, ת״ל לא תזבח כל דבר רע.⁠3 (שם)
כי תועבת ה׳ אלהיך הוא – תניא, מניין לרובע ונרבע ומוקצה ונעבד ואתנן ומחיר וכלאים וטריפה ויוצא דופן שהביאם למזבח שעובר בל״ת, ת״ל כי תועבת ה׳ אלהיך הוא.⁠4 (שם)
כי תועבת ה׳ אלהיך הוא – תניא, ר׳ יהושע אומר, כי תועבת ה׳ אלהיך הוא, הוא תועבה ואין הולד תועבה.⁠5 (שם)
כי תועבת ה׳ אלהיך הוא – תניא, רבי שמעון אומר, יכול כשם שרובע ונרבע פסולין בקרבן כך פסולים בכהן, ת״ל כי תועבת ה׳ אלהיך הוא, בזבח דברתי ולא בזובח.⁠6 (שם)
1. ר״ל רק דומיא דמום, אבל פסולים זולת מום אף כי פסול הקרבן אבל אין עוברין בלאו, ובכלל אלו גם קדימת הקרבנות כדמפרש. וטעם דרשא זו י״ל דדריש אשר יהיה בו מום – בו דוקא, פרט לאלה שאינם בו כי אם בהקדם האחר. ולבד זה בהכרח פסוק זה בא לדרשא, דאל״ה הרי כבר בזכרו לאוין לענין מום בפ׳ אמור ובפ׳ ראה, וזהו גם טעמי הדרשות הבאות.
2. ומפרש כל דבר רע – כמו כל דבור רע, ור״ל כל דבר שמתפגל ע״י דבור רע שמדבר בשעת שחיטה, ורגילין חז״ל לדרוש דבר מלשון דבור כמש״כ בפ׳ ראה בפ׳ וזה דבר השמיטה כמה דוגמאות יעו״ש. והכרח דרשא זו י״ל דמדייק דהול״ל כל אשר בו מום, ומהו שאמר אשר יהיה, אלא שבא לרמז לא תזבח באופן שע״י הזביחה יתהוה בו מום ולא מבעי מום גופני כמו מום בשחיטה אלא אפילו מום רוחני כגון בשחיטת חוץ לזמנו וחוץ למקומו, וזה מרבה מלשון כל דבר כמש״כ.
3. כל אלה צריכים לרבויא משום דלשון אשר יהים בו מום מורה על מום שיתהוה אחר לידתו לכן מרבה לבעל מום מתולדתו וכן הוה אמינא שמלת מום מורה על מום קיים ועקרי לכן מרבה גם מומים עוברים, כמו בעל גרב וכו׳ וחולה, וטבעים, כמו זקן. ועיקר הטעם בכל אלה הוא משום דכולהו אינם כבוד שמים. והנה לעיל בפ׳ ראה ט״ו כ״א באה ג״כ דרשא בזה, וצריכי אחת לפסול ואחת לאזהרה, ועי׳ בכורות מ״א א׳.
4. ולפנינו ר״פ ויקרא באה עוד דרשא בזה וההיא לפסול ודהכא לאזהרה. ויש להעיר למה צריך לרבות אתנן ומחיר מלשון תועבה והא מפורש כתיב בהו לאו בפ׳ תצא לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה׳, ואפשר לומר דהכא יליף לקולא דאינו חייב על הבאה לבד רק אם גם זובח כמש״כ לא תזבח.
5. מכוין להמשנה תמורה ל׳ ב׳ כל האסורין לגבי מזבח ולדותיהן מותרים, יעו״ש.
6. ע׳ משנה בכורות מ״ה אלו כשרות באדם [בכהן] ופסולות בבהמה, וחשיב שם ושנעבדה בהם עבירה ושהמית את האדם, וכתב התוי״ט וז״ל, ובנוסחאות אחרות לא גרסינן ושנעבדה בהם עבירה ושהמית את האדם, ואפשר משום הא דברכות ל״ב א׳ אמר ר׳ יוחנן כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, וכש״כ לעבודה, והוא הדין למגלה עריות, עכ״ל. והנה בספרי כאן מבואר מפורש לא כן, אלא דרובע ונרבע [היינו נעבדה בהם עבירה] כשר באדם, ומה שלמד התוי״ט בק״ו מדוכן לעבודה אינו ענין כלל זה לזה, דכבר כתבו התוס׳ בסנהדרין ל״ה ב׳ דמאמר ר׳ יוחנן מברכות שהבאנו אינו מן הדין רק חומרא בעלמא, ובפ׳ נשא (ו׳ כ״ז) בפ׳ ואני אברכם הבאנו מירושלמי פ״ה ה״ח דגיטין דמן הדין כהן מגלה עריות ושפ״ד כשר לדוכן, יעו״ש.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144