×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(כב) אוְלֹֽא⁠־תָקִ֥ים לְךָ֖ מַצֵּבָ֑ה אֲשֶׁ֥ר שָׂנֵ֖א יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃
And do not set for yourself up a pillar which Hashem your God hates.
א. ‹רווח› ל=פרשה סתומה
מוני המצוותספרי דבריםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורקיצור פענח רזארמב״ןהדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןעודהכל
[פיסקא קמו]
ולא תקים לך מצבה – אין לי אלא מצבה עבודה זרה מנין ודין הוא ומה מצבה שאהובה לאבות שנואה לבנים עבודה זרה ששנואה לאבות דין הוא שתהא שנואה לבנים.
סליק פיסקא
[Piska 146]
"And you shall not set up for yourself a monument (matzeivah), which the Lord your G-d hates": This tells me only of a matzeivah. Whence do I derive (the same for) an asheirah and idolatrous images? It follows, viz.: If a matzeivah, which was "loved" for the fathers, is "hated" for the sons, then an asheirah and idolatrous images, which were "hated" for the fathers, how much more so are they hated for the sons!
[End of Piska]
וְלָא תְקִים לָךְ קָמָא דְּרַחֵיק יְיָ אֱלָהָךְ.
nor erect a statue which the Lord your God abhors.
ולא אתקימון לכון קיימה די סני ורחיק קדם י״י אלהכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״תקימון לכון קיימה״) נוסח אחר: ״תקים לך קיימה כל אילן סמיך למדבחה די״י אלהכון די תעבדון לכון״.
והיכמה דליתיכון רשאין למיקמא קמא הכדין ליתיכון רשאין למנאה לפרנסא גברא זידנא דרחקיה י״י אלקכון.
As it is not for you to erect a statue, so are you not to appoint to be a governor a proud man, whom the Lord your God doth abhor.
מצבה – מה בין מזבח למצבה. מזבח שלשה אבנים, שנאמר מזבח אדמה (שמות כ׳:כ׳), מצבה אבן אחת, שנאמר וירימה מצבה (בראשית ל״א:מ״ה).
אשר שנא – והיכן שנא שצוה לעשות מזבח ולא מצבה.
וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה – אֵין לִי אֶלָּא מַצֵּבָה, אֲשֵׁרָה וֶאֱלִילִים מִנַּיִן. וְדִין הוּא, וּמַה מַּצֵּבָה שֶׁאֲהוּבָה לָאָבוֹת, וּשְׂנוּאָה לַבָּנִים, אֲשֵׁרָה וֶאֱלִילִים שֶׁשְּׂנוּאָה לָאָבוֹת דִּין הוּא שֶׁתְּהֵא שְׂנוּאָה לַבָּנִים.
וַלַא תַּנצֻבּ לַךַּ דֻכַּתַּ עַלַי׳ מַא יַסנַאהֻ אַללָּהֻ רַבֻּךַּ
ולא-תעמיד לך מצבה, כי ה׳ אלהיך את זאת ישנא.
ולא תקים לך מצבה – מצבת אבן אחת, להקריב עליה אפילו לשמים.
אשר שנא – מזבח אבנים ומזבח אדמה צוה לעשות (שמות כ׳:כ׳-כ״א), ואת זו שנא כי חק היתה לכנענים. ואף על פי שהיתה אהובה לו בימי האבות, עכשיו שנאה, מאחר שעשאוה אילו חוק לעבודה זרה.
ולא תקים לך מצבה NEITHER SHALL YOU RAISE ANY MONUMENT – i.e. a monument of one stone (cf. Rashi on Devarim 12:3), not even in order to sacrifice on it to Heaven (to God).
אשר שנא WHICH [HASHEM YOUR GOD] HATETH – An altar of stones and an altar of earth He has commanded you to make; this, however, He hates, because it was a religious ordinance among the Canaanites. And although it was pleasing to Him in the days of our Patriarchs (cf. Bereshit 28:18), now He hates it because these (Canaanites) made it an ordinance of an idolatrous character (cf. Sifre Devarim 146).
פס׳: ולא תקים לך מצבה – אע״פ שהמצבות היו לראשונים קודם שניתנה התורה. מלמד שאף המצבה אסורה:
ולא תקים לך מצבה – לשמים, להקטיר בשעת איסור הבמות, מאחר שיהיה לך מזבח קבוע לאחר ירושה, כדכתיב: לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום וגו׳ (דברים י״ב:ח׳) – להקריב בכל מקום.
וכדכתיב בדברי הימים: אך הבמות לא סרו (דברי הימים ב כ׳:ל״ג) – ומפרש שם לא היו מקטירים כי אם לי״י (דברי הימים ב ל״ג:י״ז).
ולא תקים לך מצבה DO NOT ERECT A STONE ALTAR:⁠1 [even for sacrifices directed] to God, to burn thereon sacrifices; [this restriction applies] at the time when “high places” were forbidden.⁠2 For after capturing the land you will have a permanent altar [and at that point it will become forbidden to offer sacrifices outside of the centralized location]. So it is written (12:8), “You shall not act as we now act here,” offering sacrifices at any location.⁠3
So it is also written in Chronicles [that “high places” were places for worshipping the God of Israel] (2 Chr 20:32-33), “[He did what was pleasing to the LORD;] only the ‘high places’ did not cease.” It is explained there4 that they offered sacrifices only to God [at those high places].
1. The precise meaning of the Hebrew word מצבה is unclear. Rashbam seems to think it means an altar of stones. It is, according to his understanding, a ritual item that would be permitted were it not for its location.
2. Rashbam’s interpretation is directed against that of Rashi, who interprets the word מצבה as referring to a type of altar that is forbidden because of the way that it is constructed. Rashi says that the Torah permits an altar of earth or an altar of stones, in the plural (Exodus 20:21-22). An altar made out of one stone – a מצבה, according to Rashi’s understanding – is forbidden. Rashbam, however, says that a מצבה is not forbidden because of its structure but because of its location. A midrash (Sifre 146) says that a מצבה was once permitted and then became forbidden. (See Genesis 28:18 and 31:45.) Both Rashi’s explanation and Rashbam’s would be in consonance with that midrash.
Rashbam’s explanation is also opposed to that of Ibn Ezra who says that a מצבה is forbidden because it is used for sacrificing to false gods. Rashbam emphasizes here and in the continuation of his comment that a מצבה is a place where the God of Israel is worshipped.
R. Joseph Bekhor Shor offers both the explanation found in Ibn Ezra and the explanation found in Rashbam.
3. See Rashbam’s commentary to 12:8, and note 11 there.
4. There are two ways of interpreting Rashbam’s words “it is explained there.” He could be saying that the context in 2 Chr 20 shows that the “high places” were places where the God of Israel was worshipped. King Jehoshaphat is described in 2 Chr as a righteous king who did not deviate from the ways of his father, Asa, and did “what was pleasing to the LORD.” He is described as having only one failing, that he did not rid the country of “high places.” The assumption of Rashbam is that a king would not get such high praise had his failing been that he allowed the worship of foreign gods to go on. The other way of understanding Rashbam’s comment (so Rosin here, note 6) is that he is alluding to a verse 13 chapters later (2 Chr 33:17), “To be sure, the people continued sacrificing at the high places, but only to the LORD their God.”
ולא תקים לך מצבה – לעבודה זרה. והעד: אשר שנא. רק מצבה שלא לעבודה זרה אינה אסורה, והעד הנאמן: בפרשת וישלח יעקב (בראשית ל״ה:י״ד).
NEITHER SHALT THOU SET THEE UP A PILLAR. For an idol, as which the Lord thy God hateth proves.⁠1 However, a pillar which is not set up for idol worship is permitted. The most convincing proof of this is found in the portion which opens with the words And Jacob sent (Gen. 32:4).⁠2
1. God hates a pillar set up to an idol.
2. There, Scripture (Gen. 35:14) relates that Jacob set up a pillar to God. Also see Ibn Ezra on Gen. 28:17, (Vol. 1, p. 279), where he writes that Scripture does not prohibit a pillar to honor God.
אשר שנא י״י אלהיך – כלומר: לשם עבודה זרה שהקב״ה שונא, וכן לשם במה – להקריב משנאסרו הבמות, שמאותה שעה שנאם (ספרי דברים ט״ז:כ״ב). אבל אם העמיד מציבה על קבורת המת לכבוד, כמו שעשה יעקב לרחל (בראשית ל״ה:כ׳), ולהזכיר שמו כמו שעשה אבשלום, שהעמיד מצבה בחייו, וקרא לה {יד} אבשלום (שמואל ב י״ח:י״ח), ולזכרון דברים כמו שעשו בני גד ובני ראובן על הירדן (יהושע כ״ב:כ״ח) – מותר.
אשר שנא י"י אלהיך – WHICH HASHEM YOUR GOD HATES – Meaning to say: for the sake of idolatry which the Blessed Holy One hates, and likewise for the sake of a private altar – to sacrifice after private altars were forbidden, for from that hour He hated them (Sifre Devarim 16:22). But if he puts up a monument on the grave of the dead for honor, like Yaakov did for Rachel (Bereshit 35:20), and to perpetuate his name like what Avshalom did, who erected a monument in his lifetime, and called it {the monument of} Avshalom (Shemuel II 18:18), and as a memorial of matters like the children of Gad and Reuven made on the Jordan (Yehoshua 22:28) – this is permitted.
לא תקים לך מצבה אשר שנא ה׳ אלהיך – כלומ׳ לשם לע״ז, וכן לשם במה משנאסרו הבמות, אבל אם העמיד מצבות על קבורת המת לכבוד כמו שעשה יעקב לרחל (בראשית ל״ה:כ׳), מותר. בכור שור.
ולא תקים לך מצבה – מצבת אבן אחת להקריב עליה אפילו לשמים. אשר שנא – מזבח אדמה ומזבח אבנים צוה לעשות, ואת זו שנא, כי חק היתה לכנענים.⁠א ואף על פי שהיתה אהובה לו בימי האבות, עכשיו שנאה מאחר שעשאוה אלוב חק לעבודה זרה. לשון רבינו שלמה.
ואם כן, אסר הכתוב האשרה לעבודה זרה, ואסר כל נוטע בהר הבית אף על פי שכונתו לשמים, ואסר המצבה לשמים, ושניהם מפני חוקות הכנעניים. אבל לא הבינותי החק הזה, שהרי הכנענים גם במזבחות גם במצבות היו נוהגים, שהכתוב אומר: ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם (דברים י״ב:ג׳), כי את מזבחותם תתוצון ואת מצבותם תשברון (שמות ל״ד:י״ג), וכן בכל מקום. ואולי נאמר שהחזיקו הכנענים במצבות ולא היה להם בית עבודה זרה שאין שם מצבה להקטיר עליה וליצוק שמן על ראשה, וכענין שנאמר בבעל: ויוציאו את מצבות בית הבעל (מלכים ב י׳:כ״ו), אבל המזבחות היו במקצתם להקריב גם בהם.
והנראה בעיני: כי היו גםג הכנענים השטופין בעבודה זרה עושים בכל בתי אלהיהם מזבח להקריב עליו קרבנות, ואבן גדולה מוצבת על פתח הבית לעמוד עליה הכומרים, ואילן נטוע חוצה לה לאשר דרך הבאים שם,⁠ד וגם היום הנוצרים עושין כן. והנה השם הנכבד שנא ומאס כל מעשיהם, ואסר המצבה והאשרה, ולא השאיר רק המזבח שהוא צורך הקרבנות אשר הוא יתברך צוה בהם והיו נחת רוח לפניו, שאמר ונעשה רצונו מאז קודם היות עבודה זרה בעולם.
וטעם אשר שנא – ביאור, כי השם צוה: מזבח אדמה תעשה לי, ואם מזבח אבנים תעשה לי (שמות כ׳:כ׳-כ״א), וביאר משה כי באלה יחפוץ, להוציא המצבה כי שנאה, כי כל מעשיהם שנואים לפניו, וצוה את ישראל שלא יעשו כמעשיהם. אבל בימי יעקב לא נאמר עדיין: ובחוקותיהם לא תלכו (ויקרא י״ח:ג׳), ולכך היה משתמש במצבה לשם שמים כמנהג העובדים. והנה זו מצוה מבוארת מואם מזבח אבנים תעשה לי (שמות כ׳:כ״א), אבל מה שאמר בתורה: ופסל ומצבה לא תקימו לכםה (ויקרא כ״ו:א׳) – הם פסל ומצבה להושיב הפסל על המצבה לעבודה זרה, כי שם בענין עבודה זרה דבר הכתוב. אבל יאמר באבן משכית: לא תתנו בארצכםו להשתחוות עליה (ויקרא כ״ו:א׳) – אפילו לשמים, מפני שהוא נראה כעובד לשכיות ההם, או כטעם האשרה כי היתהז מחוקות העמים.
ודע כי מזבח הוא בנין אבנים גבוה, ולו קרנות ארבע, ולו יסוד סובב יעלו על יסודו, ומקריבין בין קרנותיו. והמצבה – אבן אחת גדולה ירימוה להקטיר או להקריב עליה, או להיות הכומרים עומדים עליה. והבמה – כעין הר, עושין אותהח מעפר מקובץ ועליה מזבח בנוי להקריב בו, כי כל דבר רם וגבוה יקראו כן: אעלה על במתי עב (ישעיהו י״ד:י״ד), על במתי ארץ (דברים ל״ב:י״ג). גם גב האדם יקרא במה: על במותימו תדרך (דברים ל״ג:כ״ט). וכן אמר הכתוב: וילך המלך גבעונה לזבוח שם כי היא הבמה הגדולה אלף עולות יעלה שלמה על המזבח ההוא (מלכים א ג׳:ד׳).
א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115, פריס 73. בכ״י פרמא 3255: ״לכנעניים״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115, פריס 73. בכ״י פרמא 3255: ״אלה״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255. בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון חסר: ״גם״.
ד. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״שם״.
ה. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255: ״להם״.
ו. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255: ״בכל ארצכם״.
ז. כן בכ״י מינכן 137. בכ״י פרמא 3255, פולדה 2: ״היה״. בדפוס ליסבון: ״שהיא״.
ח. כן בכ״י פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 137: ״אותו״.
NEITHER SHALT THOU SET THEE UP A PILLAR — "a pillar of one stone, even for the purpose of sacrificing to Heaven upon it. WHICH THE ETERNAL THY G-D HATETH. An altar of earth1 and an altar of stones2 has He commanded you to make, but He hates this [one-stone pillar] because it was an ordinance of the Canaanites [for idol-worship]. Although it was pleasing to Him at the time of the patriarchs,⁠3 He hates it now, because these [Canaanites] have made it an ordinance in the worship of the idols.⁠" This is Rashi's language. If so, Scripture prohibited [the planting of] an asheirah [anywhere], it enjoined against planting [trees] on the Temple mount although the intent be to Heaven, and it prohibited a pillar [erected] for Heaven — both [prohibitions, against trees and against pillars,] on account of the ordinances of the Canaanites. But I have not understood this ordinance, for the Canaanites used altars as well as pillars since Scripture states, And ye shall break down their altars, and dash in pieces their pillars;4 for ye shall break down their altars, and dash in pieces their pillars5 and similarly in all places; [hence all altars should have been prohibited even for the worship of G-d]! Perhaps we may say that the Canaanites were primarily devoted to pillars, and they had no idolatrous temple without a pillar upon which to sacrifice and pour oil upon its top,⁠6 similar to what is stated with reference to Baal, And they brought forth the pillars that were in the house of Baal.⁠7 However, only a few of their temples also had altars upon which to sacrifice [hence Scripture did not prohibit altars built to be used for Heaven].
It appears to me that the Canaanites, who were engrossed in idolatry, used to make in all temples of their gods an altar on which to bring sacrifices, erected a large stone at the entrance of the temple for the priests to stand upon, and planted a tree outside it to point the way for those who come there. They still do so to this day. Now the Glorious Name8 hates and despises all their deeds and He prohibited the pillar and the asheirah. He left only the altar because it is a necessity for the offerings concerning which He commanded. They were a source of pleasure before Him — because He ordained them and His Will was done — even prior to the existence of idol-worship on earth.⁠9
WHICH THE ETERNAL THY G-D HATETH. The purport thereof is that he is explaining that G-d had commanded, an altar of earth shalt thou make unto Me,⁠10 And if thou make Me an altar of stones,⁠11 and so, Moses explained, He desires these [altars] excluding the pillar. He hates it because, all their deeds being detestable before Him, He commanded Israel not to copy their deeds. In the days of Jacob, however, the prohibition Neither shall ye walk in their statutes12 had not yet been ordained and he, therefore, used the pillar in worshipping G-d13 as was the custom of those who worshipped [the True G-d in the days of Jacob]. This commandment is thus understood as proceeding from the verse, And if thou make Me an altar of stones.⁠14 But what He said in the Torah, Neither shall ye erect a graven image, or a pillar15 refers to a graven image and a pillar in order to place the graven image upon the pedestal for idol-worship, for there Scripture is speaking of idol-worship. He says [there], however, Neither shall ye place any figured stone in your Land to bow down unto it16 — even to Heaven, because he would appear to worship the mosaics themselves, for the same reason that an asheirah [is prohibited], because it is among the [idolatrous] statutes of the peoples.
Know that an altar is a high structure of stones having four horns, a base, and a circuit above its base, and offerings are burnt between its horns. A pillar is a single large stone which they raise up upon which to burn [incense] or bring offerings, or for the priests to stand upon. A bamah (a high place) is like a mountain — they make it of assembled earth and, upon it, an altar is built upon which to sacrifice. Everything which is lofty and high is so named: I will ascend above 'bamathei' (the heights of) the clouds;17 upon 'bamathei' (the high places of) the earth.⁠18 The back of a human being is also called bamah, as it is said, upon 'bamatheimo' thou shalt tread.⁠19 Similarly Scripture states, And the king [Solomon] went to Gibeon to sacrifice there; for that was the great 'bamah' (high place); a thousand burnt-offerings did Solomon offer upon that altar.⁠20
1. Exodus 20:21.
2. Ibid., (22).
3. See Genesis 28:18 and 22; 35:15.
4. Above, 12:3.
5. Exodus 34:13.
6. See Genesis 28:18 and 22; 35:15.
7. II Kings 10:26.
8. Further, 28:58.
9. See Ramban to Leviticus 1:9 on the significance of this final phrase.
10. Exodus 20:21.
11. Ibid., (22).
12. Leviticus 18:3.
13. See Genesis 28:18 and 22; 35:15.
14. Ibid., (22).
15. Ibid., 26:1.
16. Ibid., 26:1.
17. Isaiah 14:14.
18. Further, 32:13.
19. Ibid., 33:29. See in Megillah 16a where this verse is used when Mordecai stepped upon Haman in order to mount the king's horse.
20. I Kings 3:4. Thus a bamah is distinguished from an altar, for, as explained above, an altar was erected on "the high place (bamah).⁠"
אשר שנא ה׳ אלהיך – אע״פ שהי״ל לעשותם שלא לשם ע״ז שנא אותם ודוגמא כזה אמרי׳ בפ״ק דע״ז מכלל דרבנן סברי שרפה חקה היא והא דתניא שורפים על המלכים ואינן מדרכי האמורי ואנן היכי שרפינן והכתי׳ ובחוקותיהם לא תלכו (ויקרא י״ח:ג׳) אע״ג דאמרי׳ פרק ד׳ מיתות דמיירי הכתוב באורייתא כגון שרפה דכתיב ובמשרפות אבותך כן ישרפו לך (ירמיהו ל״ד:ה׳) מ״מ לאו מינייהו גמרי׳ ולא עבדינן משום ובחוקותיהם לא תלכון ה״נ בדבר שאינו חק לע״ז ופי׳ דשרפה חקה היא הוי חק לשם ע״ז ובדבר שהוא חק לע״ז אע״פ שהוא כתוב בתורה קא עבר משום ובחוקותיהם לא תלכו (ויקרא י״ח:ג׳).
ולא תקים לך מצבה – אע״פ שהיה אוהב המצבות בימי האבות כדאשכחן גבי יעקב וישם אותה מצבה כיון שהנהיגו האמוריים לעשות כך לשם ע״ז אני שונא אותם וכיוצא פ״ק דע״ז.
ולא תקים לך מצבה – פרש״י אפי׳ לשמים מפני שהיתה חוק לכנענים. וכת׳ הרמב״ן וא״כ יאסור גם המזבח שגם הוא חוק להם כדכתי׳ ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם ואולי נאמר שהחזיקו הכנענים במצבה ולא היה בית ע״ז שלא היה בה מצבה להקטיר עליה אבל במזבחו׳ היו במקצתן להקריב גם בהן. והנרא׳ בעיני כי הכנענים עושין בכל בתי אלהיהם מזבח להקריב עליו הקרבנות ואבן גדולה מוצבת על פתח הבית לעמוד עליה הכומרין ואילן נטוע חוצה לה לאשר דרך הבאים שם וגם היום האומה עוש׳ כן והשם שונא כל מעשיהם ואסר המצבה והאשרה ולא השאיר רק המזבח שהוא צורך הקרבנות אשר הוא צוה אבל בימי יעקב לא נאמר עדיין ובחקותיהם לא תלכו ולכך היה משתמש במצבה לשם שמים ומה שכתוב ופסל ומצבה לא תקימו לכן מיירי בפסל ומצבה להושיב הפסל על המצבה לע״ז כי שם מדבר בענין ע״ז ואמר ואבן משכית לא תתנו בארצכ׳ להשתחוות עליה אפי׳ לשמים מפני שנראה כעובד למשכיות ההם או בטעם האשרה כי היה מחוקות העמים:
ולא תקים לך מצבה, "neither are you to erect a pillar for yourself;⁠" Rashi explains that even if that pillar is not in honour of idolatry but in honour of Hashem, this is not an acceptable venue for honouring Hashem.
Nachmanides writes that if Rashi were correct then Moses should also have prohibited the erecting of altars, seeing that this is also a cultural symbol of all idolaters and we are commanded not to copy their cultural mores (Leviticus 18,3). Moreover, the Torah expressly commanded us to destroy all such altars, not only not to erect them. (Compare Deut. 12,3) Perhaps we need to understand what is written here in light of historical facts. The Canaanites, i.e. every one of them, owned a pillar used for idolatrous purposes, whereas only a minority of them actually built altars to offer sacrifices to their deities. Hence, Moses draws a distinction between the two types of idolatrous symbols.
Personally, (Nachmanides continuing) I believe that the Canaanites erected altars in each one of their temples for the purpose of offering sacrifices thereon; at the entrance to each temple they had erected a tall pillar on which their priests stood. Beyond that, at the entrance they had planted decorative trees in order to serve as landmarks for the people approaching the temple. The local Christian population in that country does so even in our time. Hashem hates all their "cultural" displays and He outlawed every pillar and every tree located in an entrance of a temple, house of worship. He did not outlaw altars altogether, as they are needed for facilitating the Jewish way of presenting sacrifices to Hashem. In Yaakov's time this prohibition was not yet in force, as the general principle of ובחוקותיהם לא תלכו, "do not adopt any of their religious or cultural mores,⁠" had not yet been legislated. This is why Yaakov had been free to anoint pillars, erect altars, and the like in order to worship Hashem Nowadays, after the revelation, all of this has been outlawed as it would create the impression that we are not so different from other religions. Or, we would even stoop as low as to bow down to a אבן משכית, a flooring stone. (Leviticus 26,1) [Mosaic flooring with or without images as part of the pattern]
אשר שנא ה׳ אלהיך – וסמיך ליה לא תזבח לרבות רובע ונרבע מוקצה ונעבד.
מצבה אשר שנא – זה מורכב הרכבת ביאור ותנאי, כמו ראובן העברי על דרך משל.
ולא תקים לך מצבה אשר שנא י״י אלהיך – הנה ענין המצבה הוא בניין שהכל מתקבצים שם והנה הזהיר מהקמתה אפילו לעבוד השם יתעלה כל שכן לעבודה זרה לפי שכן היה דרך עובדי עבודה זרה לעשות אצל עבודה זרה.
התועלת הרביעי הוא במצות והוא מה שהזהירתנו מלהקים לנו מצבה ואפילו לעבודת השם יתעלה וזה כלו להרחיק ההדמות לפעולות הגוים ההם.
אשר שנא מזבח אבנים ומזבח אדמה צוה לעשות וזאת שנא כי חק היתה לכנעניי׳ – ויהיה פי׳ אשר שנא ביאור לא הבדל כאילו אמר ולא תקום לך אשר הוא השנואי עכשיו לי״י אלהיך:
עכשיו שנאה מפני שעשאוה אלו חק לעבודת כוכבים. מה שאין כן המזבחות שאע״פ שהכנעניים היו מקריבים בם כדכתיב ונתצתם את מזבחותם מכל מקום לא החזקו בם כל כך שיהיו להם חק לעבודת כוכבים עד שלא יהיה להם עבודת כוכבים בזולתם כמו שהחזיקו במצבות שלא היה להם עבודת כוכבים שאין שם מצבה להקטיר עליה וליצוק שמן על ראשה וכך פירש גם הרמב״ן ז״ל את דברי הרב:
והב׳ לא תקים לך מצבה אשר שנא ה׳ אלהיך. כי המשי׳ הדיוט עם הארץ שופט על העם הרי הוא המקום מצבת אבן כשהוא אבן דומם מבלי דעת. ואין בו כי אם הפרצוף והרי הוא כמצבה שהוא הדבר אשר שנא הש״י. רוצה לומר ההדיוט שאין בו ידיעה ואף שיהיה חכם ומישראל. השמר לך שלא יהיה בעל מדות רעות שהאיש אשר כזה אין ראוי לשפוט בשום פנים. ואתה הממנה אותו כאלו זבחת לה׳ אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע רוצה לומר הנה שור או שה מפאת מינו וממשפטו ראוי לזבח אבל יש בו מום. ומזה הצד הוא תועבת ה׳ ואין ראוי להקריבו. והנה איסור האשרה והמצבה כבר באו בפרשת משפטים שנאמר לא תשתחוה להם ולא תעבדם ולא תעשה כמעשיהם כי אם הרס תהרסם ושבר תשבר מצבותיהם וגו׳. ובפרשת כי תשא הזהיר ג״כ על כריתת האשרות. ומאחר שנצטוינו שלא נעשה כמעשיהם היו אם כן המצבות אסורות גם האשרות בבית האלהים. וביאר כאן שנטיעת כל עץ אצל המזבח אסור ואף על פי שלא יהיה לעבוד שם.
ואמנם המצבה ביאר בה שנית עם היות שנמצא זכרונה באבות לא היתה שמה להעלות עליה עולה כי תמיד היו בונים מזבח להעלות עליו עולה וזבח.
ואמנם היתה המצבה לאות ולזכרון לעד ולסימן וכמו שאמר (פ׳ ויצא) עד הגל הזה ועדה המצבה. וביעקב נאמר כשראה מראות הסלם (שם) ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה ויצוק שמן על ראשה שהיה זה לסימן אשר שם יהיה בית אלהים כמו שנאמר והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים וגו׳. אמנם המצבה שהיו נוהגים עובדי גלולים היתה לעולה וזבח ולכן היו מקימין אותה למעלה וזה שאמ׳ ולא תקים לך מצבה. שאמר בה לשון קימה לא לשון שימה כמו שבא באבות.
ואמר אשר שנא. רוצה לומר מאותה המצבה ששנא ה׳ אלהיך שהיא המצבה לעבוד עליה כמו המזבח. פרט למצבות העדות שאינם אסורו׳ ולא שנאם הש״י.
ואמנם הבמות שהותרו ישראל להעלות עליהם קודם בנין הבית לא היו מאבן אחת. אבל היה המזבח בנין אבנים גדול גבוה ולו קרנות ארבעה ולו יסוד סובב יעלו על יסודו ויקריבו בין קרנותיו. והבמה היתה כעין הר נעשה מעפר מקובץ ועליו מזבח בנוי להקריב בו שכל דבר רם וגבוה נקרא כן (ישעיהו י״ד) אעלה על במתי עב ואתה על במותימו תדרוך. אמנם המצבה היא היתה מאבן אחת גדולה והיתה בימי האבות לסימן ולעדות ולזכרון כמו שזכרתי. וכן היה האבן שזכר יהושע (סימן כ״ד) בדבריו האחרונים. ובימי עע״ג במקום המזבח ולא היתה מושלכת על הארץ כי אם בקימה ומעלה ועל כן צותה תורה ולא תקים לך מצבה וביאור מאיזו מצבה יאסור באמרו אשר שנא ה׳ אלהיך. רוצה לומר מאותם מצבות ע״ג שעושים להקרבה אשר שנא הש״י אותם. לא מהמצבות שהיו נוהגים האבות לעד ולזכרון. והותר בזה הספק השני:
עכשיו שנאה. אף על גב דגם מזבחות היו להם, דכתיב (שמות לד, יג) ״את מזבחותם תתוצון״, פירש הרמב״ן דמצבה עשו יותר חוק לעבודה זרה, עד שלא היה נמצא שום עבודה זרה שלא היה לה מצבה ליצוק שמן על ראשה ולהקטיר עליה. כך פירש הרמב״ן. ולי יראה דאינו דומה מזבח אבנים, דלא שייך בזה ׳חוק לעבודה זרה׳, דזה המזבח לא היה רק כמו שאר כלי שרת, דהמזבח נמי היה להקריב עליו, ואין זה ׳חוק לעבודה זרה׳, דלשון ׳חוק׳ שייך אדברים שאינן כן אצל כל העולם, ובמזבח – כיון שכל אדם בעולם עושה כך, יעבוד למי שירצה לעבוד, עושה מזבח ומקריב עליו מה שירצה, ולא שייך בזה ׳חוק לעבודה זרה׳ בדבר שהכל עושין. וסתם הקרבה היא על מזבח, ואין סתם הקרבה היה על מצבה, ולכך נאסר. וזה לא שייך במזבח, דאם לא כן יאסור גם כן להקריב בשר, אחר שעובדים [כך] לעבודה זרה. ועל כרחך צריך לומר דלא דמי, דכיון שכל הבריות שעובדין עושים כך, לא שייך בזה ׳חוק לעבודה זרה׳. והכי נמי מזבח, הכל היו עובדים במזבח, וכי בשביל שגם אלו עובדים במזבח נאסור לעבוד השם יתברך במזבח. דלא שייך בזה ׳חוק לעבודה זרה׳, דעיקר הקרבה הוא במזבח. רק האבות בחרו במצבה, ואין זה סתם הקרבה, והנה עשאו הכנענים זאת העבודה חוק לעבודה זרה, אסר מילתא דהיא ׳חוק לעבודה זרה׳, כך יראה:
להקריב עליה אפילו לשמים. והוכחתו מדכתיב אשר שנא ה׳ אלהיך, דמשמע מתחילה היה נחת רוח בעיניו כשהקימו מצבה אלא עכשיו שונא אותה, ואי להקריב עליה לשם עבודת אלילים בתחילה נמי היה שונא לזה:
ומזבח אדמה צוה לעשות ואת זו שנא. ויהיה פי׳ אשר שנא אשר היא השנואה עכשיו לה׳ אלהיך, ולא שתפרש אשר שנא ה׳, אותה מצבה לא תקים, אבל מצבה אשר לא שנא ה׳ תקים, זה אין נכון, כי כל המצבות שנא ה׳ כדמפרש רש״י ואזיל:
כי חק היתה לכנעניים כו׳. וא״ת מטעם זה גם המזבחות יהיו אסורות, דהא מזבחות ג״כ חק כנעניים הוא מדכתיב לעיל בפרשת ראה (דברים י״ב:ג׳) ונתצתם את מזבחותם. וי״ל דלכך נקט רש״י מאחר שעשאוהו אלו חק לעבודת אלילים, ר״ל דאין לך עבודת אלילים בעולם שלא יעשו לה מצבה, לכך שנא הקב״ה אותן, אבל המזבחות אינן כל כך חק, שאין עושין מזבחות לכל עבודת אלילים, לכך לא שנא אותן הקב״ה. [ר׳ אליהו מזרחי]:
For sacrificial offerings, even for the sake of Heaven. Rashi's proof is that it is written, "That Adonoy, your God, detests" [in the present tense]. This implies that originally it was pleasant in His eyes when people erected a monument, but now He detests it. But if [the verse only forbade the erection of a monument] to sacrifice upon it for the purpose of idolatry, He would have hated it originally as well.
An earthen altar is what He commanded, but He detests this. And the explanation of "that He detests" is, that it is detested now by "Adonoy your God.⁠" But do not explain that "Adonoy… detests" means to not erect that [detested] monument, whereas a monument that Hashem does not detest you may erect. That is incorrect because Hashem detests all monuments as Rashi goes on to explain.
Because it was in the canon of the Canaanites, etc. You might ask that for this same reason altars too should be forbidden, because altars too are included in the canon of the Canaanites as it is written above in parshas Re'ey (12:3), "You are to break apart their altars"! The answer is that this is why Rashi writes, "Since they included it in the idolatrous ritual,⁠" meaning that there is no idol in the world for which they would not make a pillar (מצבה) [and] therefore Hashem hates them, but the altars are not such a [strict] canon as they did not make altars for all idols. Therefore the Holy One does not hate them. (Re"m)
ולא תקים – גם לשם שמים.
אשר שנא ה׳ אלהיך – אפילו היתה אהובה לאבות שנואה היא לבנים.
אשר שנא – כ״מ שנאמר שנא או עול או תועבה נכלל בו חמשה דברים שנאוי תועבה משוקץ וחרם ועול. וגורם חמשה דברים. מטמא את המקדש. ומחלל השם. ומסלק השכינה. ומגלה את ישראל מארצם. ומפיל אותם בחרב. והמקום קרא לו חמשה שמות. רע. ומפיר ברית. מכעיס. משחית. ומנאץ. כי אצל ע״ז נאמר בפ׳ קדשי׳ במולך כי מזרעו נתן למלך למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי ובפ׳ בחקתי נאמר ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם וגעלה וגו׳. הוא סילוק שפינה. ונאמר ואתכם אזרה בגוים. הוא מגלה את ישראל. והריקתי אחריכם חרב. הוא מפיל אותם בחרב.
מצבה – לצקת עליה שמן, ועל האמוריים צוה: ואת מצבותם תשברון (שמות ל״ד:י״ג).
ולא תקים לך מצבה אשר שנא – אעפ״י שהיתה המצבה אהובה לו בימי האבות קודם מתן תורה, לאחר שצוה לעשות לשמו מזבח אבנים ומזבח אדמה נאסרה המצבה כתועבת ה׳, כי חוק היתה לכנענים, ואין לשאול מדוע לא נאסר המזבח, והלא אף במזבחות החזיקו הכנענים, שאין הדברים דומים זה לזה, לפי שבמזבח אשר עליו היו מקטירים ומקריבים, אין המעשה נתעב, כי אם הכונה לשם ע״ז, ואם יכוין לשמים יהיה גם המעשה נרצה, אבל על המצבה הקימו דיוקנא עצמה של ע״ז, כי זהו לבד תכלית בנין המצבה שלהם, וא״כ המעשה בעצמו שנוא ונתעב:
ולא תקים לך מצבה אשר שנא וכו׳ – כבר ביארנו (פירוש, בראשית כח, יח; לג, כ) את היחס שבין מצבה למזבח. מצבה היא אבן אחת שנלקחה מבריאת ה׳, והיא מנציחה את מעשי ה׳ בטבע ובהיסטוריה. המזבח, הבנוי מכמה אבנים, הוא בניין מעשה ידי אדם, שתכליתו לקדם את שעבוד מעשי האדם אל ה׳ (השווה גם פירוש, שם ח, כ).
הבחנה זו בכוחה לבאר את טעמו של הדין האמור בפסוקנו; שכן המצבה, שהייתה ״אהובה לאבות״, הפכה ל״שנואה לבנים״ (ספרי). לפני מתן תורה היה צורך להביא לידיעת האדם שה׳ לבדו מושל בטבע ובהיסטוריה, ולא היה ניתן עדיין לשעבד את כל חיי היחיד והעם לתורת ה׳; ההכנעה לה׳ לא יכלה להתגלות בחיי היחיד והעם. לפיכך, עדיין היה מקום למצבה לצד המזבח. אולם עם מתן תורה, לא רק שתפקיד המצבה נתפס כליל על ידי המזבח, אלא שהמצבה הפכה לעבירה. עבודת ה׳ מצד כוחו וגבורתו בלבד, לא רק שכבר אינה לרצון בעיני ה׳, אלא היא שנואה עליו. כלשון פסוקנו, ה׳ ״שונא״ כל הערצה של כוחו וגבורתו שאינה מתבטאת בהשתעבדות מוסרית של האדם לתורת ה׳. הכרתנו את ה׳ והכנעתנו לה׳ צריכות לבוא לידי ביטוי בשמיעתנו בקולו. הוא מודד את הכרתנו בכוחו ובגבורתו באמת המידה של מסירותנו לרצונו; והוא דוחה כל הכנעה אליו בטבע ובהיסטוריה, שמעמידה את השמים והארץ תחת שלטון ה׳, אך שוללת את שלטונו על האדם עצמו, על לבו, ועל מחשבותיו, רצונותיו ומעשיו. לא הכרת ה׳ אלא הודאה בשלטונו של ה׳ היא הייעוד היהודי, והיא לבדה הדרך לישועת ישראל; המזבח, ולא המצבה, הוא הסמל של תפקיד ישראל. עבודת ה׳ בדרך של מצבה ממיתה את הרוח היהודית. ״לא תקים לך מצבה אשר שנא ה׳ אלוקיך!⁠״
לפי זה, מצוות ״ולא תקים לך מצבה״ אינה אלא תוצאה נוספת של האמור קודם לכן ״צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת״. רק על ידי כינון צורת חיי היחיד והעם על פי ציוויי רצון ה׳ נוכל לזכות בברכת ה׳ ובשמירתו בגורלנו החברתי והמדיני. זיכרון מעשיו הגדולים של ה׳ בדרך המצבה מסכן הכרה זו, ו״צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת״ שולל באופן חד⁠־משמעי את האשרה ואת המצבה.
[ו] ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה׳ – מוסיף אשר שנא ללמד שאף מצבה לה׳ שהיתה אהובה מקדם בימי האבות וגם משה העמיד שתים עשרה מצבה, עתה אסורה כי עתה שנא אותה וכ״ש ענינים שהיו מיוחדים לכו״ם שלא היו אהובים כלל שאסורים, ולכן במ״ש בפ׳ בהר ופסל ומצבה לא תקימו פי׳ בספרא (שם סי׳ קה) על המרקוליס שע״ג הדרכים או על החמנים שבראשי הגגות כי מצבה לעכו״ם [ששם מיירי לעכו״ם) הוא כ״ש מכאן:
אשר שנא ה׳ אלהיך: כפירוש רש״י, דאע״ג שהיתה אהובה בימי האבות וגם1 משה רבינו העמיד י״ב מצבות (שמות כד,ד), עכשיו שנאה2 מאחר שעשאוה חק לעבודה זרה. ולא נתבאר עדיין מאי שנא מצבה ממזבח3, שהרי מקריבים לפני עבודה זרה במזבח גם כן כדכתיב כמה פעמים ״כי את מזבחותם תתוצון״ וכדומה4.
אבל כבר ביארנו בספר שמות (לד,יג)5 דמזבח לא נהגו אומות העולם אלא להקרבה, והיינו משמשי עבודת כוכבים6, משא״כ מצבה היתה גם לעבודת כוכבים ממש7. ומשנה מפורשת היא במסכת עבודה זרה (מז,ב): דאבן שחצבה מתחילה לבימוס8 הרי זו אסורה9, ועל כרחך עושין אותה עצמה לעבודה זרה גם כן, כפירוש רש״י ותוספות שם, מדאסורה משעת עשייה10, ומשום הכי נעשית שנואה בעיני ה׳11.
ומזה הטעם נשנא12 ״כל עץ״ להעמיד ״אצל מזבח ה׳ אלוהיך״, דגם אשרה13, אע״ג שהיו כמה משמשין לבד14, כמו שכתבו הראב״ד והר״ן ריש פרק ג׳ דסוכה, מ״מ יש אשרה שעובדים אותה, כדאיתא בעבודה זרה שם (מח,א)⁠15.
1. זו תוספת של רבינו על דברי רש״י.
2. אפילו אם מקימה לשם שמים.
3. שמזבח מותר לבנות לשמים.
4. כך שואל הרמב״ן על-אתר.
5. על הפסוק ״כי את מזבחותם תתוצון ואת מצבותם תשברון״.
6. ואף שמעשה הקרבה על מזבח לעבודה זרה הוא אחד מהעבודות האסורות לע״ז, וא״כ זהו גוף עבודה זרה. מ״מ יש הבדל, כי במצבה עובדים את המצבה עצמה, לעומת מזבח שלא עובדים אותו אלא הוא משמש אותם להוציא לפועל את עבודות העבודה זרה. אך עדיין קצ״ע מלשון רש״י כאן ׳מצבת אבן אחת להקריב עליה (אפילו לשמים׳).
7. וכך כתב רש״י שמות (כג,כד): ״מצבותיהם״ – אבנים שהן ׳מציבין׳ להשתחוות להם.
8. רש״י: מקום מושב עבודת כוכבים שמושיב הצלם עליה, ועובדים את הבימוס כעבודת כוכבים עצמה.
9. רש״י: ואפילו לא העמיד עליה.
10. תוספות ד״ה אבן שחצבה מתחילה: ... אבל הכא בחציבה לבד נאסרה... אע״פ שלא השתחוה.
11. אפילו אם רוצה להקימה לשמים..
12. מלשון ״אשר שנא״.
13. רבינו מבין ש״כל עץ אצל מזבח ה׳⁠ ⁠⁠״ מקביל למצבה, שאסורה אפילו כשהקימה לשמים, וגם כאן אסור ליטע עץ (לשמים) בתחום הר הבית. רבינו יסביר זאת, שכמו במצבה, הואיל ועובדי עבודה זרה עובדים אותה עצמה, לכן אסור להקים דבר כזה אפילו לשמים, כך בנטיעת עץ, הואיל ועובדי ע״ז כשנוטעים עץ לשם ע״ז (וזהו האשרה) הם עובדים אותו ממש, לכן נטיעת עץ שנואה ואפילו ליטע אותה לשמים.
14. כלומר, שלא עשאוה עבודה זרה ממש להשתחוות לה.
15. משנה: איזו אשרה, כל שיש תחתיה עבודת כוכבים, ר״ש אומר, כל שעובדין אותה...
ולא תקים לך מצבה – יש מי שתרגם מצבה כאן תבנית אדם או בהמה (Statua) – אבל לא מצאנו בכל התורה תיבת מצבה להוראה זו, רק כל בנין שהוקם והוצב לזכרון ואפילו אבן אחת נצבת נקראת מצבה; וכן אוסר הקמת המצבות אצל המזבח ולא במקום אחר, כי לסוף תקדש המצבה בעיני העם ויעבדוה; וכן בימינו בבתי כנסיות ובתי מדרשות וחצר מות שלנו נזהרים מלעשות פסל או תמונת אדם או בהמה, ויפה הם עושים; רק שיהיה אסור לעשות פסל או תמונה לתפארת ארמון, זה דבר שאין לו רגלים מה״ת, ואם בעשרת הדברות כתוב לא תעשה לך פסל חוזר הוא לעל פָּנַי שלמעלה הימנו, לעבדו תחתי או עִמִּי, או להקימו אצל מזבחי.
מצבה – גם כן כבר נתפרש למעלה במקום הנזכר.
אשר שנא – אף על פי שמצבה אהובה היתה לו בימי האבות, שהרי מצינו כמה פעמים שיעקב אבינו הקים מצבה, עכשיו שנאה מאחר שעשאוה הכנענים חוק לעבודה זרה (רש״י על פי ספרי).
מוני המצוותספרי דבריםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורקיצור פענח רזארמב״ןהדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144