Devarim 16 – דברים טז‏ – Mikraot Gedolot

קרבן פסח (קישור לעיון) – שמות י״ב:ג׳-י״א, שמות י״ב:כ״א-כ״ב, שמות י״ב:מ״ג-מ״ט, שמות כ״ג:י״ח, שמות ל״ד:כ״ה, במדבר ט׳:ב׳, במדבר ט׳:י׳-י״ב, יהושע ה׳:י׳, עזרא ו׳:י״ט-כ״א, דברי הימים ב ל׳:ט״ו-י״ז, דברי הימים ב ל״ה:א׳-ט״ז

[פיסקא קכט]

וזבחת פסח – שתהא שחיטתו לשם פסח שאם שחטו שלא לשמו פסול.

אין לי אלא שחיטתו מנין לרבות קבול דמו וזריקת דמו תלמוד לומר ועשית.

יכול שאני מרבה את הקטר חלביו תלמוד לומר וזבחת.

זביחה בכלל הייתה ולמה יצאה להקיש אליה מה זביחה מיוחדת שמעכבת את הכפרה אף כל שמעכב את הכפרה יצאה הקטרה שאינה מעכבת את הכפרה.

לה׳ אלהיך – לשם המיוחד.

צאן ובקר – והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים אם כן למה נאמר צאן ובקר צאן לפסח ובקר לחגיגה [דבר אחר] להקיש כל הבא מן הצאן ומן הבקר לפסח מה פסח שהוא בא חובה אינו בא אלא מן החולין כך כל דבר שהוא בא חובה אינו בא אלא מן החולין.

במקום אשר יבחר ה׳ לשכן שמו שם – זו שילה ובית עולמים.

סליק פיסקא

[Piska 129]

"And you shall slaughter a Pesach": Its slaughtering must be in the name of Pesach; otherwise, it is unfit.

This tells me only of its slaughtering. Whence do I derive the same for the receiving of its blood and the sprinkling of the blood? From (1) "and you shall make the Pesach.⁠"

I might think to include ("in the name of Pesach") the burning of its fats; it is, therefore, written "and you shall slaughter.⁠"

Slaughtering was in the general category (of "making"). Why was it singled out (for special mention)? To serve as a basis for comparison, viz.: Just as slaughtering is distinct in being categorically required for atonement, so, all that is so required (is included) — to exclude the burning of the fats, which is not thus required.

"to the Lord your G-d": for His name's sake.

"sheep and cattle": Does the Paschal offering not come from lambs and kids? If so, why "sheep and cattle"? Sheep for the Pesach offering and cattle for the festive offering (chagigah), and to compare all that comes from sheep and cattle to the Pesach, viz.: Just as Pesach is a mandatory offering and comes only from chullin (non-consecrated) animals, so all mandatory offerings must come from chullin.

"in the place that the Lord your G-d shall choose to repose His name there": Shiloh and the Temple.

[End of Piska]

וזבחת פסח לה׳ אלה׳ צא׳ וב׳ צאן לפסח ובקר לחגיגה אתה אומר צאן לפסח ובקר לחגיגה או אחד זה ואחד זה לפסח ומה אני מקיים (שסיבה) שה תמים זכר בן שנה בפסח מצרים אבל פסח דורות יבוא מזה ומזה ת״ל (שם) מן הכבשים ומן העזים תקחו שאין ת״ל תקחו אלא להביא פסח דורות שלא יבוא אלא מן הכבשים ומן העזים דברי ר׳ יאשיה:

ר׳ עקיבה אומר כתוב אחד אומר וזבחת פסח לה׳ אלה׳ צאן וב׳ וכת׳ אחד אומר מן הכבשים ומן העזים תקחו כיצד יתקיימו שני כתובים הללו אמרת זו מדה בתורה שני כתובים זה כנגד זה סותרין זה על ידי זה ומתקיימין במקומן עד שיבוא הכת׳ השלישי ויכריע ביניהן ת״ל (שם י״ב:כ״א) משכו וקחו לכם צאן הצאן לפסח לא בקר לפסח:

ר׳ ישמעאל אומר בחגיגה הבאה ביום ארבעה עשר עם הפסח הכת׳ מדבר אתה אומר בחגיגה הבאה עם הפסח הכתוב מדבר או אינו מדבר אלא בפסח עצמו כשהוא אומר שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם הרי פסח עצמו אמור ומה ת״ל וזבחת פסח לה׳ אלה׳ צאן וב׳ בחגיגה הבאה בפסח הכת׳ מדבר:

וְתִכּוֹס פִּסְחָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ מִן בְּנֵי עָנָא וְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא מִן תּוֹרֵי בְּאַתְרָא דְּיִתְרְעֵי יְיָ לְאַשְׁרָאָה שְׁכִינְתֵיהּ תַּמָּן.

And you shalt sacrifice the pascha before the Lord your God, with the lambs (young) of your flock, and with holy sacrifices from your herd, in the place which the Lord will choose to make His Shekinah dwell there.

ותיכסון נכסת^א פסחא^ב קדם י״י אלהכון ען ותורין באתרה די יתרעי י״י למישריה איקר שכינתיה תמן.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״נכסת״) גם נוסח חילופי: ״נכיסת״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פסחא״) גם נוסח חילופי: ״פסח״.

ותיכסון פיסחא קדם י״י אלקכון ביני שימשתא ועאן ותורי למחר בכרן יומא לחדות חגא באתרא דיתרעי י״י לאשראה שכינתיה תמן.

But you shall sacrifice the pascha before the Lord your God between the suns; and the sheep and the bullocks on the morrow,⁠^a on that same day to rejoice in the feast at the place which the Lord will choose to make His Shekinah to dwell there.

a. Numbers 28:19 (PAL).

וזבחת פסח – מן הצאן וחגיגת ארבעה עשר מן הבקר.

וַאד׳בַּחִ אלּפַצחַ לִלָּהִ רַבִּךַּ מִןַ אלגַ׳נַםִ וַמַעַהֻ מִןַ אלבַּקַרִ פִי אלּמַוְצִ׳עִ אלּדִ׳י יַכ׳תַּארֻהֻ אַללָּהֻ לִיֻחִלַ נֻורַהֻ פִיהִ

וזבח את הפסח, אל ה׳ אלהיך, מן הצאן, ועמו מן הבקר לשאר קרבנות, במקום אשר ה׳ בוחר בו, להחיל בו את אורו.

וזבחת פסח... צאן ובקר – קרא לקורבנות הקרבים בפסח בשם: פסח, כאשר קראם גם כן חג, באומרו: אסרו חג בעבֹתים (תהלים קי״ח:כ״ז). (ספר הרקמה כ״ח)

הזכיר כאן בפסח זביחת הבקר, בניגוד למה שאמר בהתחלת ציוויו אשר הוא מן הכבשים ומן העזים, וכאשר יש סתירה, אנו מפרשים ב׳תאויל׳ את אמרו וזבחת פסח לה׳ אלהיך צאן ובקר, כי הבקר לזבחי שלמים לא לפסחים, והוא מכלל מה שהזכרתיו לך למעלה מזה, כי הפסוקים כאשר סותרים זה את זה, מפרשים אחד מפרשים אחד מהם ב׳תאויל׳.

וזבחת פסח לי״י אלהיך צאן – שנאמר: מן הכשבים^א ומן העזים תקחו (שמות י״ב:ה׳).

ובקר – תזבח לחגיגה, שאם נמנו על הפסח חבורה מרובה, מביאין עמו חגיגה כדי שיהא נאכל על השבע. ועוד למדו רבותינו דברים הרבה מפסוק זה.

א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, ויימר 652, וכן בכמה כ״י של המקרא. בכ״י המבורג 13, ליידן 1 (שם יש סימון להפוך האותיות ל״הכשבים״), ברלין 514, פריס 157, וכן בנוסח המקרא שלנו: ״הכבשים״.

וזבחת פסח לי"י אלהיך צאן YOU SHALL THEREFORE SACRIFICE THE PASSOVER UNTO HASHEM YOUR GOD OF SHEEP – as it is said of the Passover offering, "You shall take it from the sheep or from the goats" (Shemot 12:5),

– ובקר AND OXEN you shall slaughter as the חגיגה (the festival offering sacrificed on the fourteenth of Nisan in addition to the Passover offering); for if they have counted themselves (formed themselves) into too large a company for the Passover offering (so that one lamb will not suffice for them) they bring together with it a festival offering and this is eaten first, in order that it (the Passover sacrifice) can be eaten in satiety (i.e. after the appetite is satisfied; cf. Pesachim 69b, 70a). – And besides this our Rabbis derived many Halakhic matters from this verse (cf. Sifre Devarim 129; Berakhot 9a).

פס׳: וזבחת פסח לה׳ אלהיך – שתהא שחיטתו לשם פסח כדתנן במסכת זבחים כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשום חובה הוי מן הפסח והחטאת הפסח בזמנו והחטאת בכל זמן. רבי אליעזר אומר אף האשם. זביחה בכלל היתה שנאמר ועשית פסח לה׳ אלהיך. ולמה יצאת להקיש לה מה זביחה שמעכבת את הכפרה אף כל שמעכבת את הכפרה. יצאת הקטרה שאינה מעכבת את הכפרה.

לפני ה׳ אלהיך – לשם המיוחד.

צאן ובקר – צאן לפסח ובקר לחגיגה.

במקום אשר יבחר – זה שילה ובית העולמים.

צאן ובקר – חכמים (ספרי דברים ט״ז:ב׳, בבלי פסחים ע׳:) פירשוהו כתרגומו. כי לפי הפשט, גם נדריהם ונדבותיהם ברגלים היו מביאין, כמו שכתוב בפרשת שור או כשב (ויקרא כ״ג:ל״ח) ובפנחס (במדבר כ״ט:ל״ט).

צאן ובקר [YOU SHALL SLAUGHTER THE PASSOVER SACRIFICE] FROM THE FLOCK AND THE HERD: The rabbis¹ interpreted this verse in the same way as the Targum [which reads here “slaughter the Passover sacrifice from the flock, and (other) sacred sacrifices² from the herd.”³ And this interpretation makes sense,] for according to the plain meaning of Scripture the Israelites used to offer their freewill offerings⁴ on pilgrimage festivals, as it is written in the portion Shor ’o khesev (Leviticus 23:38) and in the portion Pineḥas (Numbers 29:39).⁠⁵

1. See Sifre 129 and Pes. 70b.

2. The phrase that Onq. uses here, נכסת קודשיא, is the term that he generally uses to translate the word שלמים or the word זבחים or the phrase זבחי שלמים.

3. The problem with our verse is that on the plain level of meaning it is allowing the Passover sacrifice to be offered either from “the flock,” i.e., a sheep or a goat, or from “the herd,” i.e., cattle. Exodus, on the other hand, allows only sheep and goats (12:3, 5 and 21), not cattle. The standard rabbinic harmonizing explanation is that the phrase, “slaughter the Passover sacrifice from the flock and the herd,” means “slaughter the Passover sacrifice from the flock, and slaughter some other appropriate sacrifices from the herd.” See also note 60.
Traditional Jewish commentators all attempt to harmonize the two texts, and do not suggest that the law of Deuteronomy is meant as an amendment to the law of Exodus. But some are aware of that possible reading. See e.g. Ibn Ezra’s longer commentary to Exodus 12:5 where he quotes the Karaite Moses ben Amram who suggests that when the Israelites were wandering in the desert they only had sheep available for Passover sacrifices. Then, as they were about to enter the land of Israel, Moses added (in our verse) that cattle could also be used. (Weiss [in Melilah 3 (1950): 196-7] points out that this position was advocated only by some of the earliest Karaites; already by the days of Judah Hadassi’s Eshkol ha-kofer the established Karaite position was the same as the rabbanites’.)
In their commentaries to our verse, both Andrew of St. Victor and Abraham ibn Ezra provide the two above-mentioned approaches to our verse. Andrew’s commentary reads:

The text adds “cattle,” for it had commanded about “sheep” so much earlier. But perhaps it [the reference to “cattle”] is concerning other sacrifices that are offered on the days of Passover.

Ibn Ezra writes:

“From the flock,” for the Passover sacrifice; “from the herd” for shelamim sacrifices... . Others say that in Egypt they were told to offer sheep or goats and now [the text adds that they can offer] cattle, if they can afford it.

Ibn Ezra adds that the traditional Jewish reading is the correct one (והראשון הוא הנכון). Andrew does not take a stand.
On Luzzatto’s heterodox reading of our verse (and vs. 7), see the end of note 61 below.

4. For the sake of simplicity, I translated נדריהם ונדבותיהם as “their freewill offerings,” even though a נדר is one type of freewill offering, and a נדבה is a slightly different type. A person who says “I take upon myself to bring a sacrifice to the Temple,” has enunciated a נדר. A person who says, “I declare this specific animal to be a [future] sacrifice,” has enunciated a נדבה.

5. Rashbam reiterates a point that he has made before in his commentary (ad Numbers 30:2-3) that the appropriate time (or perhaps the most common time) for “donated” sacrifices (nedarim and nedavot) to be offered at the Temple is during pilgrimage festivals. It is also quite logical that Israelites would vow to donate animals as sacrifices and then would fulfill those vows on subsequent trips to Jerusalem for one of the pilgrimage festivals. So Rashbam is saying that when our verse speaks of offering “sheep and cattle” on Passover, “cattle” must be a reference to the various donated offerings that Israelites customarily brought on the holiday.
Rashbam’s explanation differs slightly from the approach of Rashi. Rashi (following Sifre 129) understands the reference in our verse to the sacrifice of “cattle” as referring specifically to the obligation of ḥagigah sacrifices. Rashbam extends the interpretation to include all the various forms of “donated” sacrifices that the pilgrim might think to bring.

צאן – לחיוב הפסח.

ובקר – לשלמים. והעד: ובקר שלשת אלפים (דברי הימים ב ל״ה:ז׳), אחר שאמר הכל לפסחים (דברי הימים ב ל״ה:ז׳), על כשבים ובני עזים. וכן: נתנו לפסחים^א אלפים ושש מאות ובקר שלש מאות (דברי הימים ב ל״ה:ח׳), וכן: לפסחים חמשת אלפים (דברי הימים ב ל״ה:ט׳).

והנה זכר פסח קודם הבקר. וכן: אתה וביתך (דברים י״ד:כ״ו).

ויש אומרים: כי במצרים אמר: כבש או עז, ועתה: בקר, אם יוכל. והראשון הוא הנכון.

א. בכ״י פריס 177: בפסחים.

OF THE FLOCK. To fulfill the obligation of the paschal sacrifice.

AND THE HERD. For peace offerings.⁠¹ The fact that Scripture says, and three thousand bullocks (II Chron. 35:7), after it says, all of them for the passover-offerings, with regard to the lambs and kids (Ibid.), is proof.⁠² It similarly tells us that they gave (unto the Levite) for the passover-offerings five thousand small cattle, and five hundred oxen (Ibid., v. 9). Scripture thus mentions the Passover offerings before it mentions the cattle.⁠³ It similarly states, thou and thy household (Deut. 14:26).⁠⁴ Some say that Scripture commanded that a lamb or a he-goat were to be offered in Egypt.⁠⁵ However, Scripture now tells us if one is able to, he may offer cattle. However, the first interpretation is correct.⁠⁶

1. The paschal sacrifice could only be brought from the flock. See Ex. 12:5.

2. That And the herd refers to peace offerings, for Scripture implies that only the lambs and kids were offered as paschal sacrifices. II Chron. 35:7 states: And Josiah gave to the children of the people, of the flock, lambs and kids, all of them for the passover-offerings, unto all that were present, to the number of thirty thousand.

3. Which shows that the oxen were not for the Passover offerings, for if they were they would have been so mentioned.

4. The meaning of which is, you are obligated to eat the tithe in the place of the sanctuary. Your household may do so if they want to. However, they are not obligated to do so. We thus see that Scripture juxtaposes two things that are similar but not identical in one verse. The same is true of the flock and the herd. The former applies to the paschal offering and the latter to peace offerings.

5. In Ex. 12:5, Ibn Ezra quotes this in the name of Rabbi Moses ben Amram Ha-Parsi. The later was a Karaite Bible commentator. See Vol. 2, p. 220.

6. The first interpretation is that of the rabbis.

וטעם וזבחת פסח לי״י אלהיך צאן ובקר – על דרך הפשט, כמו: שור שה כשבים (דברים י״ד:ד׳), ראובן שמעון לוי (שמות א׳:ב׳), וזבחת פסח לי״י אלהיך וצאן ובקר. לכך לא אמר: וזבחת פסח לי״י אלהיך מן הצאן ומן^א הבקר, כאשר יאמר בכל מקום: מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם (ויקרא א׳:ב׳), ואם מן הצאן עולה קרבנו (ויקרא א׳:י׳), אם מן הבקר הוא מקריב (ויקרא ג׳:א׳), אבל יצוה בכאן בפסח – והוא השה שהזכיר כבר, וצאן ובקר^ב – אילים ועיזים ובני בקר לחוג חגיגה ביום הזה, כאשר יצוה בשבועות ובסוכות, שיאמר: ועשית חג שבועות לי״י אלהיך מסת נדבת ידך (דברים ט״ז:י׳) – שיביא בקר וצאן לשלמים כאשר תשיג ידו. וכן אמר בסוכות: שבעת ימים תחוג לי״י אלהיך וגו׳ (דברים ט״ז:ט״ו), ובסוף כלל את שלשתם. [ודומה לזה: בראשון בארבעה עשר יום לחדש יהיה לכם הפסח חג שבעת^ג ימים מצות יאכל^ד (יחזקאל מ״ה:כ״א), ופירושו וחג שבעת ימים.]⁠^ה וכן מצינו בפסח יאשיהו שאמר צאן ובקר: כבשים ובני עזים הכל לפסחים, ובקר שלשת אלפים (דברי הימים ב ל״ה:ז׳), ואחר כן אמר: ויבשלו^ו הפסח באש כמשפט והקדשים בשלו בסירות ובדודים ובצלחות ויריצו לכל בני העם (דברי הימים ב ל״ה:י״ג) – הנה פירש כי כבשים ובני עזים (דברי הימים ב ל״ה:ז׳) היו לפסחים, לא עזים עצמן ולא בקר, כדכתיב: שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים (שמות י״ב:ה׳), ופירש כי הבקר אשר הזכיר היו שלשת אלפים והיו קדשים אשר בשלו בסירות להריץ לפני העם לאכל לשבעה, כענין החגיגה שקבלו רבותינו (בבלי פסחים ע׳.).

ואנקלוס עשה צאן דבק עם הפסח, ולא יתקשר הו״ו יפה במלת ובקר. ועוד כי אין כל הצאן כשר לפסחים. והנכון מה שאמרנו.

א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״מן״.

ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255: ״ובקר וצאן״.

ג. כן בכ״י פרמא 3255, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון: ״שבועות״. בנוסח המקרא שלנו: ״שבעות״.

ד. כן בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255: ״תאכלו״.

ה. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.

ו. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255 נוסף כאן: ״את״.

AND THOU SHALT SACRIFICE THE PASSOVER-OFFERING UNTO THE ETERNAL THY G-D THE FLOCK AND THE HERD. Its purport¹ by way of the plain meaning of Scripture is similar to the expressions: the ox, the sheep, and the goats² [which means: "the ox, 'and' the sheep … "]; Reuben, Simeon, Levi³ [which means: "Reuben, 'and' Simeon, 'and' Levi"], And here it means: "and thou shalt sacrifice the Passover-offering unto the Eternal thy G-d, 'and' the flock and the herd [thou shalt bring for the Festal-offering,⁠" as will be explained]. Therefore, [because the flock and the herd are not used for the Passover-offering], he does not say "and thou shalt sacrifice the Passover-offering unto the Eternal thy G-d, 'of' the flock and 'of' the herd,⁠" as He says in all places: ye shall bring your offering 'of' the cattle, 'of' the herd, or 'of' the flock;⁴ and if his offering be 'of' the flock;⁵ if he offer 'of' the herd.⁠⁶ But here he commands concerning the Passover-offering, which is the sheep as He has previously mentioned;⁠⁷ and sheep and herd, rams and goats and calves, to celebrate the Festal-offering on that day, just as he commanded concerning the Festivals of Weeks and Tabernacles, saying, And thou shalt keep the Festival of Weeks unto the Eternal thy G-d after the measure of the freewill offering of thy hand,⁠⁸ meaning that he shall bring herd and sheep as peace-offerings in accordance with his means. So also he said with reference to Tabernacles, Seven days shalt thou keep a feast unto the Eternal thy G-d etc.,⁠⁹ and at the end he included all three [festivals] together.⁠¹⁰ Similar to this [where the connecting letter vav — "and" is missing] is the verse: In the first month, in the fourteenth day of the month, ye shall have the Passover; a feast of seven days, unleavened bread shall be eaten,⁠¹¹ which means "'and' a feast of seven days.⁠" We find this also in the Passover celebrated by King Josiah where it says, of the flock, lambs, and kids, all of them for the Passover-offerings … and three thousand bullocks,⁠¹² and afterwards it says, And they roasted the Passover [-offering] with fire according to the ordinance, and the holy offerings they boiled in pots, and in cauldrons, and in pans, and carried them quickly to all the children of the people.⁠¹³ Thus Scripture explained there that the lambs and kids were all for the Passover-offerings, not the goats themselves [that were older than a year] nor the herd, as it is written, Your lamb shall be without blemish, a male of the first year; ye shall take it from the sheep or from the goats.⁠¹⁴ And Scripture explains that the herd that he mentioned were three thousand, and they were holy offerings which were boiled in pots to be carried quickly to the people to eat their fill,⁠¹⁵ as our Rabbis have received by tradition concerning the Festal-offering.⁠¹⁶ And Onkelos connected here [in the verse before us] the word flock with the Passover-offering [for he translated as follows: "and thou shalt sacrifice the Passover-offering from the young lambs, and holy offerings from the herd"]. But in that case the vav in the word u'bakar ("and" the herd) does not connect itself well [with the word tzon — "flock,⁠" since the connecting letter, vav, indicates that the herd and the flock were used for the same offerings, while Onkelos says that the flock was for the Passover-offering and the herd was for other types of offerings.]⁠¹⁷ Moreover, the flock is not valid for the Passover-offering, [but only males less than a year old, so it is not correct to explain as Onkelos did that the flock was used for the Passover-offering]. The correct explanation is what we have said.

1. The difficulty in the verse is the fact that the Passover-offering is not brought from the herd. Ramban therefore proceeds to explain it in accordance with the law.

2. Above, 14:4.

3. Exodus 1:2.

4. Leviticus 1:2.

5. Ibid., (10).

6. Ibid., 3:1.

7. Exodus 12:5.

8. Further, (10).

9. Ibid., (15).

10. Ibid., (16).

11. Ezekiel 45:21.

12. II Chronicles 35:7.

13. Ibid., (13).

14. Exodus 12:5.

15. Isaiah 23:18.

16. Pesachim 70a.

17. But according to Ramban, both the flock and the herd are intended for the Festal-offerings, hence the connecting vav in the word u'bakar ('and' the herd).

וזבחת פסח לה׳ אלהיך צאן ובקר – צאן לחיוב הפסח, ובקר לשלמי חגיגה, כדי שיהא הפסח נאכל על השובע.

וזבחת פסח לה' אלו-היך צאן ובקר, "you will slaughter a Passover for the Lord your God, flocks and herd.⁠" The word צאן, meaning sheep, refers to the mandatory Passover offering, whereas the word בקר, "cattle,⁠" refers to the peace-offerings which every Israelite was to offer on the holiday. This was necessary so that the Passover offering could be eaten in a satiated state (compare Pesachim 70).

וזבחת פסח לה׳ אלהיך צאן ובקר – כתב הרמב״ן על דרך הפשט כמו שור שה כשבים ושה עזים שפירושו שור ושה אף כאן וזבחת פסח לה׳ אלהיך כמו שמפורש שה תמים וצאן ובקר ואילים ועזים ובני בקר לחוג חגיגה כמו שמצוה בשבועות ועשית חג שבועות מסת נדבת ידך שיביא בקר וצאן לשלמים כאשר תשיג ידו וכן בסוכות שבעת ימים תחוג לה׳ כן צוה בפסח שיביאו שלמים ולכך לא אמר וזבחת פסח לה׳ אלהיך מן הצאן ומן הבקר כמו שאמר מן הצאן ומן הבקר תקריבו את קרבנכ׳. והוסיף בכאן דברי׳ רבים הזכיר במצה לחם עוני ולזכור שיצאו בחפזון ולזכור כי היו במצרים בלחם צר ומים לחץ וביאר במצות השאור שלא יראה בכל גבולך כי מתחלה אמר שאור לא ימצא בבתיכם:

וזבחת פסח לה' אלוהיך, צאן ובקר, "you are to slaughter the Pesach offering for the Lord your God consisting of the flock and the cattle;⁠" Nachmanides writes that from the plain text, as compared with 14,4, the meaning of such words as צאן, בקר is illustrated as respectively שור and שה, oxen and sheep. This would lead us to believe that Moses includes an ox or calf as a possible candidate for the Pesach offering. Seeing that elsewhere (Exodus 12,3-4) the Torah had restricted the animals fit to serve as the Pesach offering to being a male sheep or goat both below the age of I year, the term בקר, cattle used by Moses here must refer to the unspecified offering called חגיגה, festival offering, which may consist of any of the domestic mammals normally offered on the altar as a שלמים, peace-offering. Each individual will bring the type of animal he can afford to discharge the commandment not to appear before the Lord empty handed. ((16)) The fact that the formula used by Moses here, i.e. וזבחת פסח...צאן ובקר is similar though not identical with such formulas elsewhere where it says מן הצאן ומן הבקר תקריבו את קרבנכם, (Leviticus 1,2) makes it clear that what is discussed here is not the Paschal lamb but the accompanying chagigah offerings.

וזבחת פסח – וסמיך ליה לא תאכל עליו חמץ. לומר לך שאין שוחטין הפסח על החמץ.

וזבחת פסח לי״י אלהיך צאן ובקר – הנה הצאן היה לפסח אמנם הבקר היה לחגיגת הפסח והם שלמי חגיגה הבאה עם הפסח כמו שזכרנו במה שקדם.

במקום אשר יבחר י״י לשכן שמו שם – צוה זה המקום לזבוח את הפסח בבית הבחירה.

התועלת השש עשרה הוא במצות והוא מה שצונו להביא שלמי חגיגה עם הפסח במקום אשר יבחר י״י לפי שהפסח הוא כלו לבעלים מלבד דמו וחלבו שהוא למזבח רצה השם יתעלה שיתחברו עמו השלמים שאוכלים מהם השם יתעלה וכהניו וישראל על שלחן אחד.

ובקר תזבח לחגיגה שאם נמנו כו׳. ובספרי צאן ובקר והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים אם כן למה נאמר צאן ובקר צאן לפסח ובקר תזבח לחגיגה והוסיף מלת תזבח אחר ובקר מפני שבזה יובן שהבקר אינו דבק עם הצאן רק הוא ענין לעצמו שכמו שתזבח צאן לפסח כך תזבח גם בקר לחגיגה ואם לאו אין מביאין עמו חגיגה אלא הפסח לבדו:

ולפי שבפרשת בא אל פרעה צוה על אכילת הפסח בביאור רחב. ראה לבאר בו עתה דברים שלא התבארו שמה. מהם היות אכילת הפסח במקום אשר יבחר ה׳ ולא בשערי׳ כי זה לא נתבאר עדנה. ולכן בא במקום הזה ענין המרגלים אחרי זכרון המעשר שני והבכורות שהיו נאכלים בירושלים. ועל זה נאמר וזבחת פסח לה׳ אלהיך צאן ובקר במקום אשר יבחר ה׳ לשכן שמו שם.

וכבר הודעתיך דעת אונקלוס וכבר נמשך אחריו רש״י ור׳ אברהם בפי׳ הכתוב וזה שפירשו וזבחת פסח לה׳ אלהיך צאן. כי ממנו יהיה הפסח. ועוד בקר תזבח לשלמים.

ויותר נכון הוא דעת הרב רבי משה בר נחמן שאמר וזבחת פסח לה׳ אלהיך ולא האריך בו עוד כי כבר התבאר חקת הפסח שמה. אבל הזהירו שמלבד הפסח יזבח צאן ובקר לחגיגה. כי היה החיוב בעלותם ליראות את פני ה׳ שינדבו שמה כפי מסת ונדבת ידם שלמי חגיגה שהיו אוכלים עם בתיהם והלוי והגר. והפסח היו אוכלים אותו על השבע ולכן כתב הרמב״ן וזבחת פסח לה׳ אלהיך צאן ובקר. כטעם ראובן שמעון לוי רוצ׳ לומר שיחסר שם וא״ו הרבוי ויהיה כאלו אמר וצאן ובקר הנה אם כן זכר ענין הפסח בקיצור לפי שהתבאר במה שקדם. האמנם הרחיב המאמר בביאור שלמי חגיגה שיזבחו שמה שהוא מהדברים אשר ביאר כאן משה רבינו. וכן הרחיב הביאור בטעם המצה והפסח כמו שיתבאר. והותר עם זה הספק הי״ו:

ובקר – לקרבן חגיגה, אף על פי שלא נעשה זה עם פסח מצרים.

ובקר, the cattle, of course, only as the festival offering, known as חגיגה. This was an offering that did not accompany the Passover on the original occasion in Egypt.

ובקר תזבח לחגיגה. שאין פסח בא מן הבקר, אלא מן הצאן ומן העיזים (שמות יב, ה):

שאם נמנו וכו׳. פירוש, הא דכתיב ״וזבחת פסח לה׳ צאן ובקר״, דמשמע שאף בקר לפסח, היינו טעמא שגם הבקר צריך לפסח, כדי שיהיה הפסח נאכל על השובע (פסחים סט ע״ב):

תזבח לחגיגה כו׳. דהא הפסח אינו בא אלא מן הכבשים או מן העזים:

You shall slaughter, as the chagigah- offering, etc. For the pesach-offering may only be from the sheep or from the goats.

וזבחת פסח לה׳ אלהיך צאן ובקר – ידוע שהפסח אינו קרב אלא מן הכשבים או מן העזים, ואיך אמר כאן צאן ובקר, אלא הנכון שעיקר הפרשה הזאת לבאר שיביאו שלמי חגיגה וישמחו לפני ה׳, כי כן צוה בחג שבועות ובחג הסכות שישמחו בהם, ולא הזכיר האשה אשר יקריבו בכל רגל ורגל, וקצר כאן בדיני קרבן פסח לפי שנתבארו במקום אחר, ורק אמר וזבחת פסח שהוא על האכילה, ואח״כ יאמר שמלבד הפסח יזבח עוד צאן ובקר לאכלם לשלמי חגיגה, ויחסר כאן וי״ו העטוף כדרך הכתוב פעמים רבות, ויהיה כאילו אמר וצאן ובקר:

וזבחת פסח ... צאן ובקר – לפי הפשט פסח מצרים לא היה אלא מן הצאן, ולא היה נאכל אלא צלי, הכל בעבור החפזון; ופסח דורות היה צאן או בקר, והיה מותר לבשלו במים, כי לא היה שם חפזון, ואעפ״כ נהגו קדמונינו להוסיף זכר ליציאת מצרים, ולהביא מן הצאן בלבד, ולעשותו צלי זכר לפסח מצרים.

וזבחת פסח לה׳ אלקיך צאן ובקר – אנו למדים מספר שמות (יב, ה) שקרבן הפסח קרב רק ״מן הכבשים ומן העזים״ – הווי אומר, רק מ״צאן״. לפיכך אומרים חז״ל בספרי: ״⁠ ⁠׳צאן ובקר׳, והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים, אם כן למה נאמר ׳צאן ובקר׳? ׳צאן׳ לפסח ׳ובקר׳ לחגיגה״. שכן המשנה אומרת (פסחים סט:) שמביאים חגיגה עם הפסח בזמן שהפסח ״בא במועט״: אם בשר הפסח אינו מספיק, ואין בו כדי שביעה לבני החבורה שנמנו על הקרבן, הם מביאים בארבעה עשר בניסן גם קרבן חגיגה, הנאכל לפני קרבן הפסח, כדי שאכילת הפסח תביא לידי שביעה: ״חגיגה הבאה עם הפסח נאכלת תחילה כדי שיהא הפסח נאכל על השובע״ (שם ע.).

הרמב״ם (הלכות קרבן פסח י, יב) מביא דין זה של המשנה ומבסס אותו על הפסוק כפי שהוא מובא בספרי. משמע שפירוש הספרי [ש״ובקר״ מתייחס לחגיגת ארבעה עשר] יכול להתאים עם ההלכה, אף על פי שהמסקנה שהעלה בן דורתאי מפירוש זה [שחגיגת ארבעה עשר דוחה שבת] נדחתה (עיין פסחים ע:).

מן הסתם מסקנא זו איננה נלמדת מהפסוק בכללותו אלא משתמעת מהקשרו, שבו קרויה החגיגה (בקר) – ולא רק הצאן – פסח. מכאן לומד בן דורתאי – בניגוד לדעת חכמים – שחגיגה זו הבאה עם הפסח דינה כפסח לכל דבר, ולכן גם היא דוחה שבת (עיין פירוש, במדבר ט, ב). אולם חכמים דוחים מסקנא זו הנלמדת מן ההקשר. לדעתם, לשון הפסוק מורה על דין אחר – ש״מוֹתר פסח שלמים״ (עיין להלן). אך הפירוש כשלעצמו, שפסוקנו עוסק בקרבן חגיגה, יכול להישאר על מקומו לכל הדעות.

לפיכך מביא הרמב״ם גם פירוש זה (הלכות קרבן פסח י, יב), וגם את דין ״מותר הפסח״ (שם ד, ו והלאה).

לדעתנו, ניתן לבאר את שיטת הרמב״ם כך: אף על פי שחגיגת ארבעה עשר היא דאורייתא, אין היא חובה אלא רק מצווה, ואינה נוהגת אלא בזמן שהפסח בא במועט. מביאים את החגיגה ״כדי שיהא הפסח נאכל על השובע״ (פסחים ע.) – ונראה לנו שאפשר להגיע למטרה זו גם על ידי אכילת מאכלים אחרים לפני אכילת הפסח.

על פי האמור יבואר מדוע חגיגת ארבעה עשר – למרות שהיא דאורייתא – אינה דוחה לא שבת ולא טומאה, כפי שנאמרה ההלכה במשנה (פסחים סט:): ״אימתי מביא חגיגה עמו? בזמן שהוא בא בחול בטהרה ובמועט, ובזמן שהוא בא בשבת במרובה ובטומאה אין מביאין עמו חגיגה״. ומשום כך מבאר רב אשי (שם): ״שמע מינה חגיגת ארבעה עשר לאו חובה״, אך אינו אומר ״לא דאורייתא״. על פי זה תתיישב גם הקושיא שהעלה פירוש זרע אברהם לספרי על הרמב״ם.

אף על פי שבמסכת חגיגה (ח.) אומרת הגמרא על דעת רב אשי: ״אלמא קסבר חגיגת ארבעה עשר לאו דאורייתא״, הרמב״ם כנראה מפרש שלשון זו היא לאו בדווקא, שכן השאלה העיקרית שם היא האם החגיגה היא חובה או לאו חובה. וכן אומר גם הרמב״ם בפירושו למשנה (חגיגה שם): ״להודיעך כי חגיגת ארבעה עשר אינה חובה״. ושמא גרסת הרמב״ם בגמרא שם היא ״לאו חובה״, כאמור בפסחים.

לפיכך בתרגומנו הלועזי ל״וזבחת פסח״ הדגשנו את המובן של הכנת סעודה [התרגום הוא: ״ועשה את הפסח כמנחת סעודה״], שכן מובן זה הוא מהותי ללשון ״זבח״. יש לעשות ולאכול את הפסח כסעודה, ואם אין בו כדי שביעה, יש להוסיף על צאן הפסח את בקר החגיגה. (עצם השם ״זבח״ קרוב באופן היגויו לשם ״שׂבע״, כפי שכבר הערנו לעיל יב, כא.)

כפי שכבר אמרנו, חגיגת ארבעה עשר מסייעת לקיום ההלכה ש״הפסח נאכל על השובע״. הלכה זו היא גם יסוד מנהגנו לסיים את סעודת ליל הסדר בכזית מצה זכר לפסח. והיא גם היסוד להלכה נוספת ש״אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן״: אסור לאכול דבר אחרי הפסח (ובזמן הזה אחרי המצה האחרונה). משמעות ההלכות האלה היא כך:

במצוות פסח ומצה יש את כל מה שנצרך ״להשׂביע״ אותנו; הן מכילות את כל מה שאנו זקוקים לו כדי להניח את היסוד לקיומנו ולחובותינו, ואין לנו צורך בשום דבר אחר כדי למצוא סיפוק – ״אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן״ (עיין רשב״ם פסחים קיט:).

מלשון פסוקנו נראה שמושג הפסח כולל לא רק את קרבן הפסח – הבא רק מן הצאן – אלא גם קרבן הבא הן מן הצאן והן מן הבקר, וכבר אמרנו (לעיל) שמכאן לומדים חז״ל (פסחים ע:; זבחים ט.): ״⁠ ⁠׳וזבחת פסח׳ וגו׳, והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים? אלא מכאן למותר פסח שיהא לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר, ומאי ניהו? שלמים״. זוהי ההלכה שכבר נזכרה בפירושנו לויקרא (ג, ו), ש״מותר הפסח קרב שלמים״: בהמה שהוקדשה לקרבן פסח אך לא ניתן היה להביאה בזמן ההקרבה – או משום שאבדה, או משום ש״עברה שנתו״ – יש להקריבה לשלמים, ודינה כשלמים לכל דבר.

הערנו שם, ששלמים הם הקרבן של הכרתנו שהאושר המשפחתי הוא לפני ה׳. זהו הקרבן היהודי המובהק, שיסודו הונח על ידי קרבן הפסח. לפי זה, כל השלמים של כל השנה כולה יכולים להיחשב כהמשך קרבן הפסח. החגיגה עצמה אינה אלא קרבן שלמים שנגרם על ידי רעיון החג.

על פי הלכה זו, תתבהר לשון פסוקנו: ״וזבחת פסח וגו׳ צאן ובקר״. השלמים מרחיבים את גבולו של הפסח או באים במקומו. בשעת הצורך, הפסח מתרחב על ידי שלמי חגיגה, ו״פסח שלא בזמנו קרב שלמים״. שתי הלכות אלה נובעות ממשמעותו האופיינית של הפסח כבנייה הראשונה של בתים יהודיים לפני ה׳ (עיין פירוש, שמות יב, ג והלאה).

מכאן גם ההלכה שבמשנה הראשונה בזבחים: ״כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח והחטאת, הפסח בזמנו והחטאת בכל זמן״. שלא בזמנו – היינו חוץ לזמן ההקרבה של ארבעה עשר בניסן בין הערביים – קרבן הפסח הוא שלמים, ולפיכך הוא שייך לקבוצת הקרבנות ה״כשרים שלא לשמן״ אלא ש״לא עלו לבעלים לשם חובה״. לא כן ברגע ההיסטורי המסוים, שבו על ידי השתעבדות מוחלטת לה׳ זכו ישראל לבניית משפחותיהם. השתעבדות זו באה לידי ביטוי בפסח הראשון, והיא באה לידי ביטוי שוב בכל שנה ושנה בארבעה עשר בניסן בין הערביים. באותה שעה, אופי ״החובה״ הוא מעצם הקרבן; לפיכך אם הקרבן אינו עולה לחובה, הוא איננו קרבן כלל, ומבחינה זו הוא דומה לחטאת בכל זמן (עיין פירוש, ויקרא ד, כד).

הלכה זו מלמדת אותנו שיש להבין את האושר המשפחתי של כל השנה מנקודת המבט של שעת הפסח, ואין צריך לומר שיש לכך תוספת משמעות בתקופת ההתיישבות בארץ.

במקום אשר יבחר וגו׳ – עיין פירוש פסוק ה.

וזבחת פסח – ע״ל (סי׳ קסט):

[קעא] וזבחת פסח צאן ובקר – ר״ל ובעת זביחת הפסח תזבח צאן ובקר, כי חגיגה קרבה עמו שהיא מן הבקר, אולם לפ״ז ראוי לכתוב בקר וצאן שהחגיגה נעשית קודם לתמיד של בין הערבים, והפסח אחר התמיד, כמ״ש בספרי פינחס (סי׳ לו) ובפסחים (דף נט) וכמ״ש המ״ל (בפ״ו מה׳ כלי המקדש), עז״א שבא להקיש שכל דבר שבחובה יהיה כפסח שלא יובא אלא מן החולין שפסח מצרים לא היה אפשר שיובא רק מן החולין כמ״ש בספרא צו (סי׳ צח) ובמשנה דמנחות (ו׳:י׳) ומפרש בגמ׳ שם דאתיא כר׳ אליעזר דדנין אפשר משאי אפשר ומפורש במכלתא (סי׳ כז) שברייתא זו המובא גם שם דברי ר׳ אליעזר הוא, ועמש״ש:

צאן ובקר: פירש רש״י ׳בקר תזבח לחגיגה, שאם נמנו׳ וכו׳. ולכאורה הוא תמוה, שהרי היא דעת בן דורתאי בפסחים (ע,ב) דקסבר שחגיגת י״ד הרי היא כפסח ודוחה שבת¹, וממילא באה אפילו במועט², ואנן לא קיימא לן הכי³? והא דכתיב ״בקר״⁴ דריש⁵ כדרב נחמן אמר רבה בר אבוה ׳מנין למותר הפסח⁶ שקרב שלמים⁷, שנאמר ״וזבחת פסח לה׳ אלהיך צאן ובקר״⁠ ⁠׳ וכו׳⁸.

אבל באמת לימדנו רש״י דודאי פשטא דקרא ⁹ אי אפשר לומר כדרב נחמן¹⁰, אלא לחגיגה שהיא מצוה מהתורה לכולי-עלמא¹¹. ולא כתוספות שם (עמוד א׳) בד״ה לאו חובה היא, (הכותב) דלמאן-דאמר דחגיגה אינה דוחה שבת סבירא-ליה שעיקר חגיגה מדרבנן¹². אלא כדעת הרמב״ם בהלכות פסח (ח,ג) שהוא מהתורה¹³, ומהאי קרא¹⁴, רק שאינו חובה כפסח¹⁵ אלא מצוה¹⁶. ובן דורתאי דייק מדקרי לה ״פסח״¹⁷ שמע-מינה שהוא חובה ודוחה שבת כפסח, ועל זה פליגי, ומפרש בגמרא דמשום הכי נקרא ״פסח״ כדרב נחמן¹⁸. אבל ודאי מיירי בחגיגה.

ועדיין יש לאלוה מלין בפשטא דקרא אמאי קרי לה הכא ״פסח״¹⁹, ויבואר עוד²⁰.

1. תניא, יהודה בן דורתאי פירש הוא ודורתאי בנו (רש״י: פירש מן החכמים ונבדל מהם, מפני שהיו אומרים אין חגיגת ארבעה עשר דוחה שבת), והלך וישב לו בדרום (רש״י: רחוק מירושלים, שלא לעלות לרגל ויתחייב בפסח ובחגיגה, דקסבר חגיגה חובה ואפילו במרובה). מאי טעמא, דכתיב ״וזבחת״... והלא אין הפסח אלא מן הכבשים ומן העזים (ולא מן הבקר), אלא ״צאן״ – זה פסח, ״בקר״ – זו חגיגה, ואמר רחמנא ״וזבחת פסח״ (עכ״ל).

2. אנשים מועטים הנמנים בקרבן פסח, כך שיש אפשרות שהקרבן ייאכל על השובע, ואין צורך בחגיגה כדי להשביע את האוכלים, ומ״מ חייבים להביא אותה אפילו שיש אוכלים מועטים ואפילו בשבת.

3. אלא כחכמים שאין חגיגת י״ד דוחה שבת. שאלת רבינו אינה ברורה, שהרי רש״י כתב שאם נמנו על הפסח חבורה מרובה מביאים עמו חגיגה, וזו בדיוק דעת חכמים שרק במצב של חבורה מרובה. אך כוונת רבינו בשאלתו היתה שברור מהגמרא שרק ע״פ בן דורתאי דורשים את המלה ״בקר״ על קרבן חגיגה, אך לרבנן דורשים לענין אחר וכפי שממשיך רבינו. (אך ניתן ליישב את דברי רש״י ולטעון שרש״י פירש בעקבות הספרי, ובספרי אכן כתוב סתם: צאן לפסח ובקר לחגיגה, וכן נראה מדברי רבינו על הספרי שם.

4. ע״פ דעת רבנן – לא כדעת בן דורתאי.

5. שם בהמשך הגמרא.

6. רש״י: בין שהפריש פסחו ואבד ונתכפר באחר ואח״כ נמצא זה...

7. רש״י: במועד, או לאחר הרגל.

8. וכי פסח מן הבקר בא... אלא מותר הפסח יהא לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר (רש״י: היינו שלמים, שכשרין לבוא מכל צאן ומכל בקר זכר ונקבה).

9. ואצל רש״י, הקובע בהבאת פירוש הוא האם הפירוש מתיישב ע״פ פשוטו של מקרא. וכך לימדנו הרא״ם (רבי אליהו מזרחי) במקומות רבים. ועיין בזה בספר ׳פשוטו של מקרא׳ מדור ד׳ פרק 1ד׳ ׳רש״י כפרשן שלא אליבא דהלכתא׳.

10. שהפסוק מלמדנו על מותר הפסח, כי פשטות הפסוק עוסק בפסח ולא במותרו.

11. לא רק כבן דורתאי, אלא אף לרבנן, אמנם לא דוחה שבת אך עיקר מצותה מן התורה. כך שניתן להגדיר את ה״בקר״ כחלק מה״וזבחת פסח״.

12. וז״ל התוספות: ואומר ריב״א דמשמע בירושלמי, דהא דפסח נאכל על השובע היינו מדרבנן גזירה משום שבירת עצם...

13. זה לשונו: מצוה מן המובחר לאכול בשר פסח אכילת שובע, לפיכך אם הקריב שלמי חגיגה בארבעה עשר – אוכל מהם תחילה ואחר כך אוכל בשר הפסח כדי לשבוע ממנו...

14. כך מבין רבינו את פסק הרמב״ם.

15. שגם ידחה את השבת.

16. לכן ׳מצוה מן המובחר... אם הקריב׳. כלומר מצוה קיומית דאורייתא אבל לא חיובית, וכן ברמב״ם שם פרק י׳ הלכה יג: חגיגת ארבעה עשר רשות ואינה חובה׳.

17. ״וזבחת פסח״ המוסב הן על ה״צאן״ והן על ה״בקר״ בהמשך.

18. ללמד שמותר הפסח קרב שלמים.

19. כלומר, לא רק מדוע נקראת החגיגה פסח, אלא ׳מדוע׳ דוקא כאן נקראת כך. (בשאלה עקרונית זאת בפשוטו של מקרא עיין בספרנו ׳פשוטו של מקרא׳ מדור ב׳ פרק 7 (׳על מקום כתיבת המצוה בתורה׳).

20. בסוף אריכות דבריו בפסוק ג׳, עיי״ש.

צאן ובקר – המשתדל מרגיש בהפרש שבין מצות הפסח שבפרשת בא ובין מצותו בפרשה זו, ששם כתוב שיזבחו שה בן שנה וכאן הורשו לשחוט גם בקר, ושם צוה לאכול הפסח צלי וכאן כתב ובשלת (פסוק ז׳), א״כ מן התורה רשאי לאכול פסח דורות גם מבושל, וחז״ל לזכר פסח מצרים קבעו לאכול גם פסח דורות שה בן שנה וצלי; אבל יש במשנה מס׳ פסחים (משנה פסחים ט׳:ה׳) דבר תמוה, שבבואו להזכיר הפרש שבין פסח מצרים ובין פסח דורות כתב שפסח דורות נוהג כל שבעה, ואף על פי שבגמרא {בבלי פסחים צ״ו:} תקנו הדבר ע״י חסורי מחסרא (והאמוראים יפה עשו בתק⁠{ו}⁠נו כדי שלא לתת מקום למחלוקת) מ״מ המשנה תמוהה, מכ״ש שהיא סתם; וכאן מצאנו שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני (פסוק ג׳) ועליו נראה שהוא להוראת עִמּוֹ, א״כ גם הפסח נאכל לז׳ ימים, כלו׳ אף על פי שעיקר המצוה ביום י״ד, מ״מ יש לה זמן כל שבעת הימים, ובהיותם מפוזרים בערי הארץ לא יעזבו כולם את עריהם לבוא למקום שיבחר ה׳ כולם ביום אחד גם כי הבטיחם ולא יחמד איש את ארצך, וא״כ רובם הבאים לעשות הפסח בי״ד זכר לפסח מצרים, לא ישאירו עמנו עד בקר (פסוק ד׳ ולא ילין מן הבשר וגו׳) ויפנו בבקר וישובו לאהליהם לתת מקום גם לאחרים לבוא, ואלה הבאים אח״כ יתעכבו כל זמן שירצו, וכן כתוב (בדברי הימים ב ל׳:כ״ג) ויאכלו את המועד שבעת ימים מזבחים זבחי שלמים ומתודים לה׳ אלהי אבותיהם.

וזבחת פסח... צאן ובקר – הראב״ע מביא פירוש אחד (ושד״ל הולך בעקבותיו) שרק בפסח מצרים נצטוו ישראל להקריב דווקא שה כבשים או עזים, אבל בפסח דורות ניתנה הרשות להקריב שאר צאן ובקר. כמו כן מפרש שד״ל, כי רק פסח מצרים נצטוו ישראל לצלותו, מה שאין כן פסח דורות, שניתנה הרשות לבשלו. אלא — כך מוסיף שד״ל — החכמים תיקנו זכר לפסח מצרים, שגם לדורות יקריבו רק שה כבשים או שה עזים ויצלו את הפסח, כמו שעשו בפסח מצרים.

אבל אין כל טעם הגיוני לדעה זאת, מפני מה התיר הכתוב במצרים רק טלה או גדי ואחרי כן התיר כל צאן ובקר, וגם מפני מה שינו חכמים דין תורה זה. בכלל אין כל צורך לסברות כאלה, שהרי מתוך הכתוב בדברי הימים ב לה נפתרות כל הבעיות.

שם פסוק ז׳ נאמר: ״וירם יאשיהו לבני העם צאן כבשים ובני עזים הכל לפסחים שלשים אלף ובקר שלשת אלפים״, ושם פסוקים ח׳-ט׳: ״ושריו וגו׳ הרימו לכהנים נתנו לפסחים אלפים ושש מאות ובקר שלש מאות וגו׳ שרי הלוים וגו׳ לפסחים חמשת אלפים ובקר חמש מאות״, ושם פסוק יג: ״ויבשלו הפסחים באש כמשפט וקדשים בשלו בסירות וגו׳⁠ ⁠⁠״.

מן הפסוקים האלה הננו רואים בבירור, כי רק הטלה הובא בתור פסחים ממש, בעוד שהבקר לא היו אלא קרבן ״חגיגה״, וכמו שלימדונו רבותינו זכרונם לברכה בספרי. אם כן עלינו לפרש את הפסוק לפנינו כך: המלה ״ובקר״ אינה מתייחסת אלא ל״וזבחת״ ולא ל״פסח״, כלומר, וזבחת צאן לה׳ אלהיך בתור פסח, וגם בקר (בתור חגיגה); אפשר לפרש יותר טוב: מלת ״פסח״ בפסוק זה אינה מתכוונת דווקא לקרבן הפסח במובן המצומצם, אלא לכל הקרבנות השייכים לפסח. הרמב״ן ותרגום יונתן מפרשים כי ״צאן ובקר״ פירושו כמו ״וצאן ובקר״, כלומר הכתוב מצוה לזבוח את הפסח וגם עוד צאן ובקר, בתור חגיגה.

צאן ובקר – וכי פסח מן הבקר בא והלא אינו בא אלא מן הכבשים ומן העזים, אלא מלמד שמותר הפסח יהא לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר ומאי ניהו שלמים¹. (פסחים ע׳:)

1. יצוייר מותר הפסח כגון שהפריש פסח ונאבד והקריב אחר ואח״כ נמצא האבוד מקריבין אותו שלמים, וזה מרומז בלשון מן הצאן ומן הבקר, שהשלמים באים מן כל צאן ומן כל בקר בין זכרים בין נקבות, מה שאין כן בשאר זבחים שבאים או מזכרים או מנקבות, כנודע בפ׳ ויקרא.

ודע כי במנחות פ״ב א׳ באה דרשה מדיוק לשון זה להקיש כל הבא מן הצאן ומן הבקר לפסח, מה פסח דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין [כי בפסח מצרים עדיין לא היה להם דיני מעשרות והוקשו לו גם פסחי דורות כמבואר בפ׳ בא] אף כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ולא מן המעשר, יעו״ש. והשמטנו דרשה זו מפני דרשה שלפנינו, והא דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ילפינן מפסוק שבסמוך (י׳) מסת נדבת ידך, יעו״ש.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון