ושמחת – ת״ר, ושמחת – לרבות כל מיני שמחה לשמחה,
1 מכאן אמרו חכמים ישראל יוצאין ידי חובתן בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה, וכהנים בחטאת ואשם ובכור ובחזה ושוק, אבל לא בעופות ומנחות, לפי שאין בהם שמחה.
2 (חגיגה ח׳.)
ושמחת – מכאן לאבל שאינו נוהג אבילות ברגל.
3 (מו״ק י״ד:)
ושמחת – נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה (פ׳ תבא), מה שמחה האמורה להלן שלמים אף שמחה האמורה כאן שלמים5. (שם שם ה״ב)
ושמחת בחגך – אמר רב דניאל בר רב קטינא אמר רב, מניין שאין נושאין נשים במועד, שנאמר ושמחת בחגך – ולא באשתך
6.
(מו״ק ח׳:)
ושמחת בחגך – משעה שאתה חייב בחגיגה אתה חייב בשמחה, מלמד שליל יו״ט הראשון פטור משמחה.
7 (ירושלמי סוכה פ״ד ה״ה)
אתה ובנך וגו׳ – ת״ר, חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל שנאמר ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך וגו׳, במה משמחם – אנשים ביין ונשים בבגדים
8.
(פסחים ק״ט.)
1. נסמך על המבואר בסמוך דענין השמחה הכתובה כאן היא אכילת בשר שלמים משום דאין שמחה אלא בבשר, ועל זה אומר דכל בשר במשמע כדמפרש.
2. דאין שמחה אלא בבשר בהמה. וללשון אחד בגמרא דרשינן ושמחת בחגך מי שחגיגה באה מהם יצאו אלו שאין חגיגה באה מהם, והעתקנו דרשה שבפנים משום דכן מסקנת רב אשי דבתרא הוא. ובירושלמי כאן איתא על הא דאין יוצאין בבשר עופות דכתיב בשלמים וזבחת (פ׳ תבא) ור״ל דעוף אינו בכלל זבח וכמ״ש
בבבלי זבחים פ״ט א׳ המעשר קודם לעופות מפני שהוא זבח, ובמנחות צ׳ ב׳ הרי הוא אומר זבח ועוף אינו זבח.
3. ומפרש בגמרא אע״פ דאבילות ג״כ עשה היא אך שמחת הרגל היא מצוה דרבים ודוחה לאבילות יחידי, ועי׳ בתוס׳.
4. כי החולה אינו שמח. והרבותא בזה דלא נימא דמצות ראיה ושמחה נפרדות הן ואין נוגעות זו בזו, אלא דתכלית הראיה היא השמחה לפני ה׳ ומכיון שאינו שמת גם אינו עולה לרגל.
5. ועיקר הטעם הוא ע״פ המבואר
בבבלי פסחים ק״ט א׳ דאין שמחה אלא בבשר שלמים. וע׳ בתוס׳ מו״ק י״ד ב׳ ובש״א סי׳ ס״ז חקירה ארוכה אם שמחת הרגל בזה״ז מדאורייתא או מדרבנן, כיון דעיקר שמחה בשלמים, ובזה״ז כיון דאין שלמים אין שמחה.
ולי נראה דעיקר הכונה שאין שמחה אלא בבשר, והשלמים אינם רק אמצעי לאכול בשר קודש, אבל אין ה״נ דאם אין בשר קודש החיוב לאכול בשר חולין, יען דבודאי אין הענין יוצא מידי פשוטו שהבשר פועל על הגוף להתעורר לשמחה, דאל״ה לא הו״ל להגמרא לומר אין שמחה אלא בבשר אלא אין שמחה אלא בשלמים, וגם אם היה העיקר רק השלמים היו יוצאים גם בבשר עופות ובמנחות, ובאמת אין יוצאין באלה כמבואר בדרשה דלעיל, אלא ודאי כמש״כ דעיקר השמחה היא אכילת הבשר ודוקא בשר בהמה.
ומה שאמרו בפסחים שם בזמן שביהמ״ק היה קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים ושמחת, ועכשיו שאין ביהמ״ק קיים אין שמחה אלא ביין שנאמר ויין ישמח לבב אנוש, נראה דאין הכונה דבזה״ז אין חיוב כלל לאכול בשר, דבודאי לא נשתנה הטבע שאכילת בשר פועלת על התעוררות הגוף והנפש, אלא הכונה דכיון דהבשר לא הוי בשר קודש וגם לא במקום קדוש, ובאסיפת רעים ואהובים [אשר כפי הנראה מכ״מ בכה״ק שכך היה דרך אכילת שלמים], אינה דיה הבשר לבד לשמת את הנפש שמחה שלימה אלא צריך עוד יין לתוספת התעוררות.
וגם נראה ראיה שגם בזה״ז שייך שמחה בבשר, שהרי לענין אבילות ושבוע שחל בו ת״ב אסרו לאכול בשר משום שמחה, וכן ראיה ממשנה דחולין פ״ג א׳ שבארבעה פרקים בשנה נהגו להרבות באכילת בשר ביו״ט משום שמחה, עיי״ש ברש״י ותוס׳.
ומכל זה יתבארו דברי הרמב״ם פ״ו הי״ח מיו״ט שכתב צריך אדם לאכול ביו״ט בשר וכו׳ שאין שמחה אלא בבשר, והקשה הב״י באו״ח סי׳ תקכ״ט דהא בברייתא אמרו דבזה״ז אין שמחה אלא ביין ומשמע דביין סגי בלא בשר, עכ״ל. ולפי מש״כ דברי הרמב״ם מבוארים וברורים, ועיין מש״כ בפ׳ בראשית בפסוק ויברך אלהים את יום השביעי לענין חיוב אכילת בשר בשבת.
6. וז״ל הגמרא בבאור המשנה אין נושאין נשים במועד, אמר רב יהודה אמר שמואל, לפי שאין מערבין שמחה בשמחה, ורבה בר רב הונא אמר מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו, אמר אביי, הא דרבה בר רב הונא דרב היא, דאמר מניין שאין נושאין נשים במועד דכתיב ושמחת בחגך, בחגך ולא באשתך, ע״כ. מבואר מזה דטעם דרשה זו אינה משום דאין מערבין שמחה בשמחה אלא משום דע״י שמחה זו מניח כולה שמחת הרגל, וכ״כ הרמב״ם בפ״ז הט״ז מיו״ט וז״ל, כדי שלא תשתכח שמחת החג בשמחת הנשואין.
ונ״מ בין טעמים אלו נראה פשוט, דלטעם אין מערבין שמחה בשמחה אסורה כל שמחה צדדית שאינה מחמת החג ולא בא זמן חיובה בחג, ולמ״ד מטעם ושמחת בחגך ולא באשתך אינה אסורה רק שמחת נשואין מפני שהיא משכחת כולה שמחת הרגל, כמבואר.
ולפי זה צ״ע בתוס׳ כתובות מ״ז א׳ שכתבו דהא דדרשינן ושמחת בחגך ולא באשתך הוא משום דאין מערבין שמחה בשמחה, בעוד שלפי שהצענו הסוגיא מבואר מפורש דשני טעמים הן, וגם מבואר עוד בסוגיא כאן דהא דאין מערבין שמחה בשמחה הוי רק איסור דרבנן והדרשה בחגך ולא באשתך כתבו התוס׳ עצמן כאן דהיא דרשה גמורה מה״ת, וצע״ג.
והנה מבואר בסוגיא כאן דמותר לישא בערב הרגל אע״פ שהסעודה תהיה בחג, ולא שייך בזה ושמחת בחגך ולא באשתך משום דעיקר שמחה לא הוי אלא יום אחד, ופירש״י עיקר שמחה דנשואין יום אחד ובשאר הימים לא חשיב מערב שמחה בשמחה, וכן קיי״ל.
ויש להעיר בדין זה ממ״ש בירושלמי מו״ק פ״א ה״ז דיליף הא דאין נושאין נשים במועד משום דאין מערבין שמחה בשמחה, ויליף זה מלבן שאמר ליעקב מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת, ולפי המבואר כאן וע״פ פירש״י דבשאר הימים לא חשיב מערב שמחה בשמחה, א״כ למה זה צריך להמתין כל השבוע משום דאין מערבין שמחה בשמחה, ואיך ילפינן אנו מזה, ואף כי י״ל דדעה זו יחידאית היא ולא קיי״ל כוותה, אך קשה כזה לרמב״ם בפ״י הט״ז מאישות שהביא דרשה זו וכתב מפורש שאין מערבין שמחה בשמחה דכתיב מלא שבוע זאת.
ויש ליישב סוגיות הבבלי וירושלמי ע״פ סברא אחת דשאני עירוב שמחות משתי נשואין מעירוב נשואין עם שמחה אחרת כגון שמחת הרגל, דבשני נשואין כיון דעכ״פ צריך לשמוח עם אשתו שבעת ימים אע״פ דאינה מעיקר שמחה, אך מכיון שיחלו נשואי אשה אחרת אז יש קנאת אשה מרעותה דבלא״ה הן צרות זל״ז, ולכן למען שלא להטיל קנאה בין הנשים אמר לבן למלא כל השבוע, משא״כ שמחת נשואין עם שמחת הרגל אין קפידא יותר מיום אחד, ודו״ק.
7. ומצות חגיגה היא ביו״ט, ואפילו למאי דקיי״ל דשלמים ששחטן מערב יו״ט יוצא בהם ידי חובתו היינו חובת שמחה אבל לא חובת חגיגה כמבואר בפסחים ע״א א׳ וברמב״ם פ״ב הי״א והי״ב מחגיגה, וע״ע מענין זה בפסוק הסמוך.
8. וברמב״ם פ״ח מיו״ט כתב עוד דלקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, ובגמרא לא נזכר זה, ונו״כ לא הראו מקור לדברים אלו, אבל הוא בירושלמי פסחים פ״י ה״א קטנים בראוי להם כגון אגוזים ולוזים.
ודע דכפי המתבאר מתוס׳ ר״ה ו׳ ב׳ ובעה״מ שם דאע״פ שאין האשה לעצמה מחייבת בשמחת החג משום דהוי מ״ע שהז״ג בכ״ז חייבת משום בעלה, יעו״ש. והענין הוא ע״פ המבואר ביבמות ס״ב ב׳ כל שאין לו אשה שרוי בלא שמחה דכתיב ושמחת אתה וביתך, א״כ בשמחת החג דכתיב ג״כ כזה א״א לו לקיים לבדו מצוה זו, והסברא נוטה דאם היא אינה נוטלת חלק בשמחתו אין שמחתו שלמה ולכן חייבת גם היא בגללו, וכעין סברא זו כתב הר״ן ריש פ״ב דקדושין דאע״פ שאין האשה מחוייבת במצות פו״ר, מ״מ יש לה מצוה שמסייעת לבעלה לקיים מצותו הוא, וכ״כ בס׳ חרדים דאע״פ שלא מצינו מצוה לישראל לשמוע ברכת כהנים אע״פ כן יש להם מצוה בשמיעתם שע״י זה הם מסייעים לכהנים לקיים מצותם כתיקונה אמור להם וכו׳, וה״נ כן.