חג הסכת תעשה – תעשה ולא מן העשוי, מכאן אמרו, הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסם וסכך על גבה פסולה.
1 (סוכה י״א:)
חג הסכת תעשה – תקרה שאין עליה מעזיבה בית הלל אומרים מפקפק או נוטל אחת מבנתיים, מאי טעמא, דכתיב תעשה ולא מן העשוי.2 (שם ט״ו.)
תעשה לך – לך למעוטי גזולה, אבל שאולה כשרה, דכתיב (פ׳ אמור) כל האזרח בישראל ישבו בסכות, מלמד שכל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת.3 (שם כ״ז:)
שבעת ימים – מלמד דסוכה הראויה לשבעת ימים שמה סוכה ושאינה ראויה לשבעת ימים לא שמה סוכה4. (שם כ״ג.)
שבעת ימים – תניא, יוצאין מסוכה לסוכה ועושין סוכה בחולו של מועד, מאי טעמא, דכתיב חג הסכות תעשה לך שבעת ימים, הכי קאמר רחמנא, עשה סוכה בחג.
5 (סוכה כ״ז:)
באספך וגו׳ – אין מסככין אלא בדבר שאינו מקבל טומאה ונתלו מן הארץ, דאמר קרא באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר,6 ואימא גורן ויקב עצמן, אמר רב אשי, מגרנך ומיקבך ולא גורן עצמו ולא יקב עצמו.7 (שם י״ב.)
מגרנך ומיקבך – תניא, ר׳ עקיבא אומר, מה גורן ויקב מיוחדים שגדלים על רוב מים ומתעשרין לשנה שעברה, יצאו ירקות שגדלין על כל מים מתעשרין לשנה הבאה.
8 (ר״ה י״ד.)
מגרנך ומיקבך – מגרנך ולא כל גרנך, מיקבך ולא כל יקבך, מכאן שהולכין בפירות אחר שליש בישולם.
9 (ירושלמי שביעית פ״ב ה״ה)
1. ר״ל צריך שבעת עשיית הסוכה תהיה כשרה וראויה לסוכה, ולא שבשעת עשייתה היא פסולה ואח״כ מתקנה וכמו שצייר, ואין ר״ל שהדלה את הגפן ולא קצצן דזה פסול משום מחובר וא״צ לזה הטעם תעשה ולא מן העשוי, אלא איירי שקצץ האילן להכשירו ולהיות הוא עצמו מהסיכוך ואז פסול משום תעשה ולא מן העשוי, והיינו משום דבשעת הנחה היה פסול וכשרותו עתה באה ממילא, ואמנם אין פסול תעשה ולא מן העשוי נוהג רק בסכך עצמו אבל מותר לעשות סוכה תחת מחובר או בית ולהסירו אח״כ, ולפי״ז נראה דבהסכות הנפתחים ע״י צירים מותר לסכך קודם שיפתח הגג, וע״ע באו״ח סי׳ תרכ״ו ס״ג.
2. בית המקורה בקורות או בנסרים שאין עליהם טיט וצרורות שמשימין עליהם ובא להכשירו לשם סוכה, מפקפק סותר ומנענע לשם עשיית סוכה או שיטול מבין שני נסרים נסר אחד ויתן סכך כשר במקומה וכולה כשרה, אבל בלא סתירת המסמרים הוי תעשה ולא מן העשוי וכמש״כ בדרשה הקודמת. וע״ע בסוכה י״ב א׳ ועוד בכ״מ בהלכות סוכה באו כמה דינים מכלל תעשה ולא מן העשוי.
3. פירש״י וזה א״א שיהא לכולן דלא מטי לכל חד שוה פרוטה אלא ע״י שאלה, עכ״ל. וכבר כתבו התוס׳ שפירוש זה דחוק, וגם המג״א בסי׳ תרל״ט ס״ק ח׳ הקשה איך יתקיים דין זה שכל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת, הא בעינן תשבו כעין תדורו, איש ואשתו. ולו״ד אפשר לפרש כונה פשוטית בלשון שכל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת, כלומר שכל סוכה הראויה לישראל זה ראויה גם לישראל אחר לצאת בה, לא כמו לולב ומיניו, שצריכים להיות קנין כל אחד המברך, כנודע, אבל אין הפירוש לכולם ביחד או בזה אחר זה כמבואר, ובזה הכל נתבאר ועולה יפה. וטעם הדיוק והדרש מלשון כל האזרח נתבאר לפנינו במקומו בפ׳ אמור.
4. כגון העושה סוכה שאינה יכולה לעמוד שבעת ימים מפני רפיונה. ובגמרא כאן מביא ענין זה בהמשך הפלוגתא דר׳ יהודה ור׳ מאיר בעושה סכתו בראש האילן או בראש הבהמה, כגון נתן דלתות על שני גמלים והם קרקעות הסוכה ולמעלה עשה מחיצות, ס״ל לר׳ מאיר דסוכה זו כשרה ור׳ יהודה ס״ל דפסולה, ומפרש טעמא דר״י משום דסוכה שאינה ראויה לשבעה לא שמה סוכה, וסוכה שע״ג אילן או ע״ג בהמה אינה ראויה לכל שבעה מפני שביו״ט אסור לעלות עליה, שבאילן גזרו חכמים שמא יתלוש, ובבהמה מפני שאין משתמשין בבע״ת ביו״ט, ור׳ מאיר ס״ל כיון דמדאורייתא חזי לא איכפת לן מה שמדרבנן אינו ראוי, ע״כ. ולהלכה קיי״ל כר״מ, מפני דסתמא דמתניתין כותיה, ולקמן בגמרא כ״ז ב׳ איתא פלוגתא ר׳ אליעזר ורבנן אם עושין סוכה בחולו של מועד או לא, ומפרש בגמרא טעמא דר׳ אליעזר משום דכתיב תג הסכות תעשה לך שבעת ימים עשה סוכה הראויה לשבעה, ורבנן ס״ל הכי קאמר רחמנא עשה סוכה בחג וקיי״ל כחכמים [ויובא בסמוך], ועל יסוד זה כתבו איזו מן הפוסקים דקיי״ל דלא בעינן כלל סוכה ראויה לשבעה, מדקיי״ל כחכמים לגבי ר״א, ומפני זה קיי״ל גם כר׳ מאיר לגבי ר׳ יהודה בסוכה שע״ג אילן או ע״ג בהמה כמש״כ למעלה, אע״פ דבעלמא ר״מ ור״י הלכה כר״י.
אבל האמת הוא אף כי ערך הלשון שוה בשני הענינים, אבל ענינם שונה זמ״ז תכלית שינוי, דהא דבעינן סוכה הראויה לשבעה היינו דבענין שבונין אותה תהיה ראויה להשתמש בה שבעת ימים, ולכן בסוכה שע״ג אילן או ע״ג בהמה ס״ל לר״י דפסולה משום שאינה ראויה להשתמש בה ביו״ט מפני גזרה דרבנן כמש״כ, משא״כ בבנין סוכה בחול המועד כיון דמצד הבנין ראויה להשתמש בה שבעת ימים אלא שלא תהא דרושה עוד כל שבעה, באופן כזה ס״ל לחכמים דכשרה.
וראיה נאמנה דכו״ע ס״ל דמצד הבנין בעינן שתהא ראויה להשתמש בה כל שבעה, שהרי כפי שהצענו הסוגיא אמר ר׳ מאיר דכיון דמדאורייתא היא ראויה שוב לא איכפת לן מה שאינה ראויה מדרבנן, ואי ס״ד דבכלל לא ס״ל כלל זה דבעינן ראויה לשבעה הול״ל בפשיטות דלא בעינן סוכה ראויה לשבעה, אלא ודאי דבזה כו״ע מודו, ובכ״ז לא קשו הסוגיות אהדדי, משום דהשמות ראויים – הם ענינים שונים ונפרדים זמ״ז כמבואר, ודו״ק.
5. נראה כונת הדרשה, דקשה ליה הלשון תעשה, דאי קאי על חגיגת שבעת ימים לא הו״ל לומר תעשה לך אלא יהיה לך וכמו מקרא קודש יהיה לכם, עצרת תהיה לכם, שבת שבתון יהיה לכם, וכדומה, ולכן דרישי דקאי על בנין הסוכה במשך השבעת ימים, וכמו שהיה כתוב חג הסכות תעשה לך בשבעת ימים, וע״ע מש״כ באות הקודם.
6. ר״ל כאן מרמז לך הכתוב שצריך לעשות סכך של סוכה בפסולת גורן ויקב, כגון קשין וזמורות דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ. ודיוק הדרשה הזאת י״ל משום דקשה ליה דלהפעל אסף לא יונח אח״כ מ׳ השימוש אלא הול״ל באספך את גרנך וגו׳ וכמש״כ בפ׳ משפטים באספך את מעשיך, ולכן מפרש דהאי באספך איננו מן שם הפועל אֳסוֹף, [המורה על זמן האסיפה, ותמונתו – בַּאֲסָפְךָ] כי אם מן השם אֹסֶף – תואר לדברים הנאספים בגורן וביקב, והב׳ מורה על הדבר שעושין בו, כמו והכה וגו׳ באבן או באגרוף, ודריש חג הסכות תעשה לך עם אספך וגו׳, כלומר שהסכך תהיה עם מינים אלה, וכדמפרש, והוא רמז לדבר הידוע בקבלה.
7. ר״ל דפריך אימא תבואה גמורה המקבלת טומאה, ומשני דהלשון מגרנך משמע שאתה אוספו ונועלו מן הגורן, וגורן הוא האוכל, ומה שאתה אוסף ובורר מתוכו הוא הפסולת, וכן מיקב.
8. איירי לענין קביעות זמן מעשר ירק, ומקיש לגורן ויקב שגדלים רק על רוב מים ולא על כל מים כמו ירקות שהם גדלים גם על מים שאובים כמש״כ בפ׳ עקב והשקית ברגלך כגן הירק, וכן גורן ויקב מתעשרין כסדר מעשרות של שנה שעברה, והוא ע״פ מה שנתבאר לפנינו לעיל י״ד כ״ב דבשנות אבד״ה של שמיטה מפרישין מעשר ראשון ושני ובשנות ג״ו נותנין מעשר ראשון ומעשר עני, משא״כ מעשר ירק נפריש כסדר מעשרות של שנה הבאה, ואמנם כל דרשה זו אינה אלא אסמכתא, יען דעיקר מעשר ירק אינו אלא מדרבנן כמש״כ לעיל י״ד כ״ב.
9. לענין שיתחייבו במעשרות, וידוע דכל מ׳ השמוש מקטין השם וכמו דדרשינן כה״ג בכ״מ, ומכיון דכתיב בזה לשון אסיפה ש״מ דכבר הוא חשוב פרי, ואמנם אעפ״כ אין סברא לחייבם במעשר בפחות משליש בישולם, יען דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך ודרשינן שם דבר שהוא נזרע ומצמיח, ר״ל דבר שכשזורעין אותו מצמיח, ותבואה בפחות משליש כשזורעין אינו מצמיח כמבואר לפנינו שם.