Devarim 16 – דברים טז‏ – Mikraot Gedolot

[פיסקא קמב]

שבעת ימים תחג לה׳ אלהיך במקום אשר יבחר ה׳ – והלא כבר נאמר (ויקרא כ״ג:ל״ד) חג הסכות שבעת ימים לה׳ מה תלמוד לומר שבעת ימים מלמד שכל הרגל תשלומים לראשון.

[יכול יטעון חגיגה כל שבעה תלמוד לומר (שם כ״ג:מ״א) אותו] אם כן למה נאמר שבעת ימים תשלומים כל שבעה.

כי יברכך ה׳ אלהיך – יכול בו במין תלמוד לומר בכל תבואתך ובכל מעשה ידך.

והיית אך שמח – לרבות לילי יום טוב הראשון לשמחה.

יכול שאני מרבה לילי יום טוב האחרון לשמחה תלמוד לומר אך.

מיכן אמרו ישראל יוצאים ידי חובתם בנדרים ובנדבות יכול אף בעופות ובמנחות תלמוד לומר אך.

סליק פיסקא

[Piska 142]

"Seven days shall you celebrate before the Lord your G-d": I might think that he sacrifices the festive offering (chagigah) all seven days; it is, therefore, written (Vayikra 43:41) "And you shall celebrate it" (the first day), and not all seven days.

If so, how is "seven days" to be understood? As referring to compensation (i.e., if he did not offer the chagigah on the first day, he can do so all seven days.

"For the Lord your G-d will bless you": I might think, only in that species (which he sacrifices); it is, therefore, written "in all of your produce and in all to which you put your hand.⁠"

"and you shall be only happy": to include the night of the last day of the festival for rejoicing.

I might think also to include the night of the first day of the festival; it is, therefore, written "only" (to exclude this).

[End of Piska]

שבעת ימים תחג לה׳ אלה׳ זו חובת שלמי חגיגה:

שבעת ימים תחג לה׳ אלה׳ לעשות ראשון חובה ושאר הימים רשות ששאר השבעה כולן תשלומין לראשון מיכן אמרו מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג חוגג את כל הרגל ויום טוב האחרון:

ד״א שבעת ימים תחג לה׳ אלה׳ להביא שבעת ימי הפסח שיטענו חגיגה אתה אומר להביא שבעת ימים הפסח שיטענו חגיגה או אינו מדבר אלא בחג וכשהוא אומר (ע׳ ויק׳ כ״ג:מ״א) וחגתם חג לה׳ שבעת ימים הרי חג אמור ומה ת״ל שבעת ימים תחג להביא שבעת ימי הפסח שיטענו חגיגה:

כי יברכך ה׳ אלהיך להוציא את העופות שאינן בשר המשמיח:

והיית אך שמח לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה מכאן אמרו ההלל והשמחה שמונה כיצד מלמד שאדם חייב בכבוד יום טוב האחרון של חג כשאר כל ימות החג:

שִׁבְעָא יוֹמִין תֵּיחוֹג קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּאַתְרָא דְּיִתְרְעֵי יְיָ אֲרֵי יְבָרְכִנָּךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכֹל עֲלַלְתָּךְ וּבְכֹל עוּבָדֵי יְדָךְ וּתְהֵי בְּרַם חָדֵי.

Seven days shalt you hold the festival before the Lord your God in the place the Lord shall choose, because the Lord your God will have blessed you in all your produce, and in all the work of your hands, and therefore shalt you rejoice.

שובעת יומין תחגון קדם י״י אלהכון באתרה די יתרעי י״י ארום יברך יתכון י״י אלהכון בכל עללתכון ובכל עובד ידיכון ותהוון לחוד^א (ח) עמי חדיין.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לחוד״) גם נוסח חילופי: ״להוד״.

שובעא יומין תחגון קדם י״י אלקכון באתרא דיתרעי י״י ארום יבריככון י״י אלקכון בכל עללתכון ובכל עובדי אידיכון ותהוון ברם חדיין באצלחותא.

Seven days you shall keep the feast before the Lord your God in the place which the Lord will choose, because the Lord your God will have blessed you in all your provision, and in all the work of your hands, and so shall you be joyful in prosperity.

והיית אך שמח – מהו אך, שאין בעולם הזה שמחה שלימה שבניו מצערין אותו על השלחן.

מפני מה לא נאמר בפסח שמחה, ובעצרת כתיב שמחה אחת דכתיב ושמחת לפני ה׳ אלהיך (פסוק יא) ובחג כתיב שלשה שמחות, דכתיב ושמחת בחגך (פסוק יד), והיית אך שמח. ¹לפי ששנינו בארבעה פרקים בשנה העולם נידון, בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן, ובראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, שנאמר היוצר יחד לבם וגו׳ (תהלים ל״ג:ט״ו), ובחג נידונים על המים, כי זמן פסח הוא חסרון ועדיין יש לעשות, לכך אין כתיב בו שמחה, אבל בעצרת עבר דין אחד, לכך נאמר בו שמחה אחת, בחג שכבר עברו שלשה דינים פסח ועצרת וראש השנה, לכך נאמר בו שלשה שמחות.

1. לפי ששנינו בארבעה פרקים. ר״ה ט״ז ע״א במשנה.

רמז תתקז

שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה׳ – וּכְתִיב חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים, מְלַמֵּד שֶׁכָּל הָרֶגֶל תַּשְׁלוּמִין לָרִאשׁוֹן, אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר ״שִׁבְעַת יָמִים״, תַּשְׁלוּמִים כָּל שִׁבְעָה.

מִי שֶׁלֹּא חָג בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג, חוֹגֵג וְהוֹלֵךְ כָּל הָרֶגֶל כֻּלּוֹ וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן. מִנָּא הַנֵי מִלֵּי. אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן, נֶאֱמַר ״עֲצֶרֶת״ בִּשְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח וְנֶאֱמַר ״עֲצֶרֶת״ בִּשְׁמִינִי שֶׁל חַג, מַה לְּהַלָּן תַּשְׁלוּמִין אַף כָּאן תַּשְׁלוּמִין. מֻפְנֶה, דְּאִי לָא מֻפְנֶה אִיכָּא לְמִיפְרַךְ מַה לִּשְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח שֶׁכֵּן אֵין חָלוּק מִשֶּׁלְּפָנָיו תֹּאמַר בִּשְׁמִינִי שֶׁל חַג שֶׁהוּא חָלוּק מִשֶּׁלְּפָנָיו. לַאיי אַפְנוּיֵי מֻפְנֶה. מִכְּדֵי מַאי עֲצֶרֶת, עָצוּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה, הָא כְתִיב (לעיל פסוק ח) ״לֹא תַעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה״, ״עֲצֶרֶת״ דִּכְתַב רַחֲמָנָא לָמָּה לִי, שְׁמַע מִ(י)⁠נָּהּ לְאַפְנוּיֵי. וְתָנָא מַיְתִי לַהּ מֵהָכָא (ויקרא כ״ג:מ״א) ״וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה׳ שִׁבְעַת יָמִים״, יָכוֹל יְהֵא חוֹגֵג וְהוֵֹלךְ כָּל שִׁבְעָה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֹתוֹ״ אֹתוֹ אַתָּה חוֹגֵג וְאִי אַתָּה חוֹגֵג כָּל שִׁבְעָה, אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר שִׁבְעָה, לְתַשְׁלוּמִין, וּמִנַּיִן שֶׁאִם לֹא חַג בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחוֹגֵג וְהוֹלֵךְ אֶת כָּל הָרֶגֶל וְיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג, תַּלְמוּד לוֹמַר (שם) ״בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוֹ אֹתוֹ״, [אִי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי] יָכוֹל יְהֵא חוֹגֵג וְהוֹלֵךְ כָּל הַחֹדֶשׁ כֻּלּוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֹתוֹ״ אֹתוֹ אַתָּה חוֹגֵג וְאִי אַתָּה חוֹגֵג חוּצָה לוֹ.

כִּי יְבָרֶכְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ – יָכוֹל בּוֹ בַמִּין. תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּכָל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ״.

וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ – לְרַבּוֹת לֵילֵי יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן לְשִׂמְחָה. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְרַבּוֹת לֵילֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן. תַּלְמוּד לוֹמַר ״אַךְ״, חִלֵּק. וּמָה רָאִיתָ. מְרַבֶּה אֲנִי לֵיל יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁיֵּשׁ שִׂמְחָה לְפָנָיו, וּמוֹצִיא אֲנִי לֵילֵי בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁאֵין שִׂמְחָה לְפָנָיו.

וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ – לְרַבּוֹת לֵילֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה לֵילֵי יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן לְשִׂמְחָה. תַּלְמוּד לוֹמַר ״אַךְ״. מִכָּאן אָמְרוּ, יִשְׂרָאֵל יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן בִּנְדָרִים וּנְדָבוֹת וְכוּ׳. יָכוֹל אַף בְּעוֹפוֹת וּבִמְנָחוֹת תַּלְמוּד לוֹמַר ״אַךְ״.

כַּדַ׳אךַּ תַּחֻגֻ סַבּעַתַּ אִיאמֵ לִלָּהִ רַבִּךַּ פִי אלּמַוְצִ׳עִ אלּדִ׳י יַכ׳תַּארֻהֻ לִכַּיְ יֻבַּארִךַּ לַךַּ אַללָּהֻ רַבֻּךַּ פִי גַמִיעִ גַ׳לַתִךַּ וַסַאאִרִ מַא תַּמֻדַּ יַדֻךַּ אִלַיְהִ וַתַּכֻּוןֻ פַרִחַא מַחצַ׳א

ככה, תעלה לרגל שבעת ימים, אל ה׳ אלהיך, במקום אשר בו הוא בוחר, בכדי שיתן ה׳ אלהיך, ברכה לך בכל היבול שלך ושאר מה שתשלח את ידך אליו, ותהיה שמח בכל מובן המלה.

והיית אך שמח – לפי פשוטו: אין זה לשון ציווי אלא לשון הבטחה.

ולפי תלמודו (בבלי סוכה מ״ח.) למדו מכאן: לרבות לילי יום טוב האחרון של חג לשמחה.

והיית אך שמח ONLY BE REJOICED – According to its plain sense this is not the expression of a command but expresses an assurance: "you will be rejoicing".

But according to the Halakhic interpretation they (the Rabbis) derived from here that the night before the last day of the festival (that preceding the eighth day) is to be included in the obligation of rejoicing (Sukkah 48a; cf. Sifre Devarim 142:4).

פס׳: שבעת ימים תחוג – והלא כבר נאמר חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים אלא מלמד שכל הרגל תשלומין לראשון.

כי יברכך ה׳ אלהיך – יכול באותו המין בלבד תלמוד לומר בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך.

והיית אך שמח – לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה:

תחג – תזבח הזבח, והטעם: על הצבור.

או: טעם תחוג – ליחיד, לעשות עולות ושלמים. והעד: כי יברכך. והטעם: תעשה זה לשם בעבור שברך אותך.

והוסיף בכל תבואתך – לבאר על ברכת התבואה שהוציאה הארץ.

מעשה ידיך – בסחורה ואומנות.

והיית – מצוה לשמוח בחג הסוכות.

ויש אומרים: כי יברכך – לעתיד, ותהיה לעולם שמח.

וטעם אך – כי לא תהיה כי אם כן.⁠^א

א. כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150, לוצקי 827. בכ״י פריס 177: אם אין כן.

SHALT THOU KEEP A FEAST. Tachog (shalt thou keep a feast) means you shall sacrifice the offering.⁠¹ The reference is to the congregation.⁠² On the other hand, it might refer to the individual. The Israelite is told to make burnt and peace offerings. Shall bless thee is proof of this. It means do this³ because God blessed you. Scripture adds all thine increase to explain that the object of bless thee is the produce which the earth will bring forth.

THE WORK OF THY HANDS. Trade and goods produced by craftsmen.

AND THOU SHALT BE ALTOGETHER JOYFUL. There is a commandment to be joyful on the festival of Sukkot.⁠⁴ Others say that it means that God will bless you in the future and you will always be happy.⁠⁵

[ALTOGETHER.] The meaning of altogether is, you shall always be happy.

1. According to Ibn Ezra the word chag not only means a holiday, it also refers to the sacrifice that is offered on the festival. See Ibn Ezra on Ex. 5:1 (Vol. 2, p. 115).

2. The injunction, you shall sacrifice the offering, is directed to the congregation, for the congregation is obligated to bring the special offerings on the festivals (the musaf offerings).

3. Sacrifice burnt and peace offerings

4. In other words, and thou shalt be…joyful refers to the festival of Sukkot

5. In other words, and thou shalt be…joyful refers not only to the festival of Sukkot, it refers to the whole year.

שבעת ימים תחוג – שכבר אתה פנוי לשמוח, שכנסת הכל לבית, וגם הפרשת מעשר שיני שלך, ויש לך הרבה מה להוציא.

והיית אך שמח – שלא יהא לך מחשבה רק על השמחה. אבל בפסח, שהתבואות בשדה, כתיב: ופנית בבקר והלכת לאהליך^א (דברים ט״ז:ז׳), כי המלאכה שיש לך לעשות יעכב שמחתך, לפי שאין לך פנאי לשמוח.⁠^ב

א. בכ״י מינכן 52: לאוהלך.

ב. בפענח רזא כ״י אוקספורד 103 בשם ר״י בכור שור: אבל עתה אין לך לעשות אלא לשמוח.

שבעת ימים תחוג – SEVEN DAYS SHALL YOU CELEBRATE – for you are already free to rejoice, for you have gathered everything to the house and you have also separated your second tithe, and you have a lot to give forth.

והיית אך שמח – AND YOU SHALL BE ALTOGETHER JOYFUL – That you shall have no thoughts except about rejoicing. But on Passover, when the grain is in the field, it is written: “and you shall turn in the morning, and go to your tents” (Devarim 16:7), because the labor that you still have to do holds back your rejoicing, since you are not free to rejoice.

שבעת ימים תחג – לפי שהית טרוד בפסח בקציר שעורים ובשבועות בקציר חטים לא הטרחתיך אלא יום אחד אבל בחג הסוכות שהכל בפנים ואין לך טירוד של כלום צריך אתה לחוג שבעת ימים.⁠¹

דבר אחר: על ידי שיש לך בו הרבה להוציא אספת הכל בבית וגם הפרשת מעשר שני, שבעת ימים תחוג, מה שאין כן בפסח ועצרת.

דבר אחר: לפי שכל יום ויום רגל בפני עצמו על ידי שהוא חלוק בקרבנותיו.

שבעת ימים תחג – מה שאין כן בפסח אבל שמיני עצרת אין צריך להזכיר בפירוש מסתמא כשיעלה לרגל לשם חג הסוכות הרי שמיני בכלל שהרי כשאלו יוצאים זה נכנס ומטעם זה לא הזכירו הכתוב אף בפרשת משפטים ובפרשת תשא אבל בפרשת אמור ובפרשת פנחס דמשתעיין בקרבנות הזכירן בפירוש הואיל והקרבנות חלוקים.

והיית אך שמח – פר״ש: ולפי תלמודו למדנו מכאן לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה כלומר מוהיית אך שמח – לכללו עם שבעת הימים שלפניו, דאך – דהכא לחלק אתא לרבות ליל יום טוב האחרון שיש שמחה לפניו כדאיתא פרק לולב וערבה. ולפי פשוטו והיית אך שמח – שכל פירותיך כנוסות לבית ולאוצר מה שאין כן בפסח ובשבועות ולכך כתיב בפסח ופנית בבקר וגו׳ ואף על פי שמשך זמן שלו ז׳ ימים.⁠²

1. בדומה בר״י בכור שור.

2. בדומה בר״י בכור שור.

שבעת ימים תחוג, "you are to celebrate for seven days;⁠" seeing that in the days before Passover you have been very preoccupied with its preparations, as well as the harvesting of the barley crop, and in the days preceding Pentecost you have been preoccupied with harvesting the wheat crop, I bothered you with an interruption of only one day. By the time Sukkot arrives, your harvests have all been brought safely under a roof so that you did not have much to distract you, you can afford to enjoy this festival for seven days without having concerns of a secular nature. An alternate interpretation: seeing that you have to bring a lot from your home to Jerusalem, you had already gathered it all into your house in preparation for the journey. It will take you seven days to consume all this, as opposed to Passover and Shavuot when you do not bring so much with you to Jerusalem. Still another interpretation: Seeing that the mussaph offerings are different each day, this festival is actually like seven festivals of one day each. This is why this festival is different from the seven days known as חג המצות, "the festival of unleavened breads.⁠"

שבעת ימים תחוג, "you shall celebrate for seven days; but the eighth day is a special day, the final day; it does not need to be spelled out here. It is as if with the conclusion of the seventh day the eighth day commences automatically. [Our author mentions this as in Leviticus chapter 23 the eighth day has been given special mention as if it were part of the first seven days. Ed.] The fact is that that day has not been mentioned either in connection with the pilgrimage festivals in Exodus chapter 23 or in Exodus chapter 34. [The simplest reason is that the people observing that day have already been in Jerusalem for seven days and do not have to travel there now again. Ed.] On every occasion when the mussaph offerings are mentioned, the eighth day is mentioned also, as it has a different offering, (as in Leviticus 23,36. and Numbers 29,35.)

והיית אך שמח, "and you shall be altogether joyful.⁠" According to Rashi, we learn from this formulation that also the night of the eighth day is included in the time for active enjoyment. In other words, although days begin at nightfall, in this instance the last day is perceived as an extension of the seven previous days. On the other hand, the period of such joyfulness is not part of the evening of the first day as it has not been preceded by an especially joyful day. This has been spelled out in the Talmud. The plain meaning of the text, however, is that seeing that by now all the produce produced by the fields and the orchards have been harvested and put into storage your joy is complete. This is also why in connection with Passover, when none of this is the case, the Torah permits the pilgrims to return home on the day following the first day of the festival, i.e. the 16th day of Nissan. This is in spite of the fact that the duration of that festival is seven days.

שבעת ימי׳ תחוג – שכבר אתה פנוי לשמוח שכנסת הכל לבית.

והיית אך שמח – שלא יהא לך מחשבה רק על השמחה. אבל בפסח, שתבואתך בשדה, כתי׳ ופנית בבקר והלכת לאהלך (דברים ט״ז:ז׳), לפי שאין לך פנאי, אבל עתה אין לך לעשות אלא לשמוח. רבי׳ בכור שור.

אך שמח – פירש״י לרבות ליל יו״ט וכו׳, וקשה הלא אכין ורקין מיעוטין הן ואיך כאן מרבינן מיני׳, וי״ל דמשמחה יתירא מרבינן דהא כבר כתיב ושמחת ולא מאך ילפינן לי׳.

שלוש פעמים וגו׳ – כתיב שלוש מלא בוי״ו כי ו׳ פעמים צריך להקביל פני רב, בג׳ רגלים ובר״ה ויו״כ ושמיני עצרת.

והיית אך שמח – והלא כבר נאמר ושמחת בחגך, אלא למד שישמח בכל שבעת הימים, זהו אך, כלומר עד שיעברו כ״א ימים מתשרי, ואחר א״ך ימים כבר עברו שבעת ימי הסכות.

ויתכן עוד שבא לרמוז שראוי לו למעט בשמחת העוה״ז שלשון אך לשון מועט הוא, ומפני ששמח כבר בחג הפסח שהוא תחלת קציר העומר, וגדלה שמחתו בחג הקציר וכענין שכתוב (ישעיהו ט׳:ב׳) שמחו לפניך כשמחת בקציר, ועתה בחג האסיף כי יאסוף תבואתו ופירותיו, צמרו ופשתו שמנו ושקויו, ותבא לו מנוחה והשקט אחר היגיעה והטורח והעמל הנה שמחתו כפולה, ועל כן יזכיר הכתוב הזה בחג הסכות והיית אך שמח כדי למעט השמחה, שהרי כל אכין ורקין מעוטין, ולמדך הכתוב שיתנהג האדם בשמחת העולם הזה בדרך בינוני. ואף בזמן עשית המצות ראוי לו שישמח וירעד, וכענין שדרשו רז״ל (תהלים ב׳:י״א) עבדו את ה׳ ביראה וגילו ברעדה, במקום גילה שם תהא רעדה, לפי שבעוה״ז יש בו יצה״ר שהוא נמשך אחר השמחה ואין הצדיקים בטוחים בעצמם, אבל עיקר השמחה ושלמותה הוא לעוה״ב בראית פני שכינה, בשפע שאין לה הפסק, ובתוספת השגה ותענוג שאין לו תכלית, וכן אמר ישעיה ע״ה (ישעיהו כ״ט:י״ט) ויספו ענוים בה׳ שמחה ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו.

והיית אך שמח, "you shall be completely joyous.⁠" Seeing the Torah had already written: "you shall rejoice on your festival,⁠" why did it have to add the above words? It means that the joy shall extend throughout the whole seven days of the Sukkot festival. The numerical value of the letters in the word אך is 21; you are to maintain this level of joy until the 21st of the month of Tishrei, inclusive.

An alternative meaning alluded to by the word אך which is always diminutive, restrictive, may be that joy in this world is never complete joy. Even while rejoicing on the festival we must remain conscious of the limitations of this terrestrial universe. The reminder is especially timely seeing that starting with Pesach followed by Shavuot we experience increasing amounts of joy seeing more and more of the life-sustaining harvest is secured, we might delude ourselves of reaching a state of serenity, living a life without challenges. The wording of the verse is designed to teach us to temper our joy in this imperfect world, the life our sages call חיי שעה, "a life of only hours.⁠"
Even while preoccupied with the fulfillment of the command-ments which ought to be fulfilled in a spirit of joy, we must never exclude the emotion of trembling that we are in the presence of our Creator. This is how our sages in Berachot 30 understood the call of Psalms 2,11: "serve the Lord in awe, tremble with fright.⁠" The very word גילה, a form of joy, mentioned in that verse, embodies also a feeling of "fright.⁠" The reason for all these negative sounding emotions is the fact that this world is inhabited also by the evil urge who constantly lies in wait for us. He is so consumed with seducing us by painting a picture of "joy" (joyous abandon) that we must be on our guard that what commences as the joy of performing מצות does not degenerate into something totally secular. True joy is reserved for the world of the future. This is what Isaiah 29,19 had in mind when he wrote: "then the humble shall have increasing joy through the Lord, and the neediest of men shall exult in the Holy One of Israel.⁠"

שבעת ימים תחוג – לפי שהכל בפנים, אנכי מצוך שבעת ימים. כדפי׳ לעיל בפ׳ אמור.

כי יברכך ה׳ אלהיך בכל תבואתך – כלו׳ יקדים ברכתו בקיץ במעשה ידך כדי שתשמח בחג הסוכות.

והיית אך שמח – שלא יגיס לבו לפנות לבטלה. כדאמרי׳ סקבא דשתא ריגלא. פי׳ גרוע שבכל השנה זו הרגל. לפי שלבו של אדם גס בו וקל להרהר ולכך נהגו העולם להתענות אחר הרגלים שני וחמישי ושני.

והיית אך שמח – פ״ה לפי תלמודו למדו לרבות לילי יו״ט אחרון לשמחה וקשה דאך משמע מיעוט ונ״ל דהיית משמע מיעוט ואך מיעוט כמו כן ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות וכן מפרש ואך דהכא משמע ריבוי וה״ק והיית אך שמח שאספת הכל בבית ואינך צריך רק לשמחה כי אתה פנוי מכל וביתך מלאה כל טוב.

והיית אך שמח – אתה מוצא כתיב שלש שמחות בחג הסוכות. ושמחת בחגך. אך שמח. ושמחת לפני ה׳ אלהיך דכתיב בפרשת אמור אל הכהנים וגבי שבועות לא כתיב אלא חדא ושמחת לפני ה׳ אלהיך. וגבי פסח לא כתיב שמחה כלל לפי שבפסח עדיין לא נלקטו התבואות ולא פירות האילן. ובחג השבועות כבר נלקטו התבואות ואיכא חדא שמחה ולא יותר כי עדיין לא נלקטו פירות האילן וגם התבואות לתוך הבית אבל בחג הסוכות שלקטו התבואות ופירות האילן וגם הכל נאסף לתוך הבית אז השמחה היא שלימה לכך כתיב ביה שלש שמחות.

והיית אך שמח, "you shall have nothing but joy.⁠" When discussing the festival of Sukkot, the Torah uses the expression שמחה, "joy,⁠" three separate times, twice here and once in Leviticus 23,40. The word שמחה occurs only once in connection with the festival of Sh'vuot, and not at all in connection with the festival of Passover. Seeing that at Passover time no part of the harvest had been collected yet the time had not come to rejoice over the harvest. By the time of Sh'vuot the barley and wheat harvest had been collected, so that there was partial rejoicing. Sukkot signaled the end of the harvesting season, so that at that time the farmer's heart was full of joy. This is reflected in the Torah using the word "joy" three times in connection with that festival.

והיית אך שמח – גבי סוכות כתי׳ שלשה שמחות ושמחת בחגך אך שמח ושמחתם לפני ה׳ אלהיכם בפ׳ אמור אל הכהנים וגבי שבועות לא כתי׳ אלא א׳ וגבי פסח לא איכא שמחה כלל לפי שעדיין בפסח לא נלקטו הפירות ולא התבואה ובשבועות כבר נלקטו הפירות ואיכא חד שמחה כי עדיין לא נלקטה התבואה ולא נאספה לבית אבל בחג הסוכות איכא הכל שנלקטו הפירות והתבואות וגם הכל נאסף לבית אז שמחה שלימה ולכך כתיב ביה ג׳ שמחות. א״ך שמח גימ׳ דימי קריאת ההלל כ״א ימים.

שבעת ימים תחוג לה׳ אלהיך – פי׳ לכל הציבור הוא אומר או לכל יחיד מזהיר לעשות עולותיו ושלמיו:

כי יברכך ה׳ אלהיך – כי שבעת ימים תחוג בעבור שבירך אותך השם.

וי״מ: כי יברכך לעתיד ותהיה שמח לעולם. ובפסח לא הזכיר שמחה כי התבואה עדיין מחוברת בשדה ובשבועות שנתקצרה ועדיין לא נאספה אל הבית הזכיר בו שמחה פעם אחת. ובסוכות שכבר נאספה אל הבית הזכיר בו שמחה ב׳ פעמים:

ובכל מעשי ידיך – פי׳ באומנות ובסחורה:

שבעת ימים תחוג לה' אלוהיך, For seven consecutive days you shall celebrate to the Lord, your God;⁠" this imperative is directed at the entire community, or Moses exhorts every individual to offer up his burnt offerings and his peace offerings.

כי יברכך ה' אלוהיך, "for the Lord your God has bestowed blessings on you;⁠" the seven days of jubilation are in respect of all the blessings Hashem has bestowed upon you.

Some commentators hold that the blessings referred to are in the future [just as the word יברכך is in the future tense Ed.] At that time, instead of rejoicing for only seven days, your life will be one of ongoing joy.

It is noteworthy that the expression שמחה does not appear in conjunction with the holiday of Passover, seeing that the stalks of the crop are still in the ground and it is premature to rejoice in a harvest that has not yet been brought in. By Shavuot, when part of the crops of the field and orchards have been reaped, but have not yet been stored, the rejoicing is for one day only. By the time Sukkot has rolled around it is time to rejoice in thanksgiving for a full week. The Torah therefore, repeats the word שמחה, joy, in that connection

ובכל מעשה ידיך, "and in all your handiwork.⁠".

והיית אך שמח – לרבות לילי י״ט האחרון כך פ״ה. ומקשה עליו והא אכין ורקין מיעוטין. וי״ל דגם אך זה הוא מיעוט למעט לילי י״ט הראשון שאינו צריך לשמח. ומה שדורש ר״ש ליל י״ט האחרון לשמחה מוהיית אך שמח מרבה אותו שהוא שהוא מיותר, דהרי כבר כתיב ושמחת בחגך. והטעם שאני מרבה יותר ליל י״ט אחרון מליל י״ט הראשון, מפני שבי״ט אחרון יש בו שמחה לפניו, מה שאין כן בי״ט ראשון שאין שמחה לפניו. וכך אומר בפסחים בפרק אלו דברים (ע״א א׳). והטעם מפני דבעי למיקרב הקרבנות מבעוד יום מבערב דלאו שעת שמחה כדאיתא פרק לולב וערבה (סוכה מ״ח א׳). ופרק לולב וערבה פר״ש בעניין אחר דפי׳ דכיון דאיתרבי [ליל] י״ט האחרון שהוא טפל ק״ל יום שמיני עצמו שהוא עיקר. והאי דאיצטריך לרבות לילי י״ט האחרון משום דלא כתיב בשמחה רק ז׳ ימים, אך ק״ל נימא ז׳ ימים [ז׳ ימים] ב׳ זימני אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות י״ט האחרון, ונראה דדעת ר״ש למעט מחד קרא ואידך איצטריך לכדמכלתין שכל הרגל תשלומין לראשון.

וזבחת שלמים כשהוא שלם ולא אבל ואונן בפרק בתרא דמועד קטן.

ופר״ש בפסחים (שם ד״ה לרבות) אבל י״ט האחרון אמעוט דכתיב שבעה שבעה ב׳ זימני. ותימה והא אנן תנן (סוכה מ״ב ב׳) ההלל והשמחה שמנה, ואין לומר דאלילות קאי, דהא אמעוט ליל י״ט האחרון משום דח׳ רגל בפני עצמו וה״ה לשאר לילות, ואיצטריך קרא לרבונייהו משום דשמחה כתיב גבי (לי) [יום] דכתיב ושמחת לפני י״י אלהיכם ז׳ ימים, סד״א ימים אין לילות לא קמ״ל.

והיית אך שמח – כי בעבור שהשם יברכך תמיד תעמוד שמח תמיד.

שבעת ימים תחוג לי״י אלהיך – מגיד שחגיגת חג הסכות יש לו תשלומין כל שבעה. וכן הענין בחגיגת יום ראשון של פסח שהרי הוא ראוי בזה הדין כמו חג הסכות. וכבר נתבאר במה שקדם בפרשת אמור אל הכהנים כי ביום ראשון של פסח תהיה שם חגיגה.

והיית אך שמח רבותינו למדו מכאן לרבות ליל י״ט האחרון לשמחה. כדתניא בפ׳ לולב וערבה והיית אך שמח לרבות לילי י״ט האחרון או אינו אלא לילי י״ט הראשון תלמוד לומר אך חלק ומה ראית לרבות לילי י״ט האחרון ולהוציא לילי י״ט הראשון מרבה אני לילי י״ט האחרון שיש שמחה לפניו ומוציא אני לילי י״ט הראשון שאין שמחה לפניו ופרש״י לרבות לילי י״ט האחרון לשמחה שלפניו לכוללו עם שבעה הימים שיזבח שלמים בשביעי כדי לאכול ליל שמיני וכיון דאתרבי ליל י״ט האחרון שהוא טפל ק״ו היות שהוא עקר חיוב השמחה ושאר הלילות לא צריכי רבויא דומי׳ אפילו לילות במשמע כדדרשינן גבי סוכה וכי אצטריך לליל י״ט האחרון דאינו בכלל שבעה וע״כ לילה אתרבי שהוא סמוך לשבעת הימים דקרא ויום אתי בקל וחומר ואשמעינן שהשלמים הנזבחים בחג הסוכות ישמחו בליל שמיני שאינו יכול להקריב בלילה או אינו אלא לרבות לילי י״ט הראשון ואשמועינן לזבח שלמים בערב י״ט לשמחת לילה הראשון דלא בעינן זביחה בשעת שמחה:

הנה אם כן כל זה ידוע הוא ומבואר שאתה בעצמך היית עושה החג הזה מבלי מצוה כי אם מעצמך לשמחת האסף תבואתך. ולכן הנני מבקש ממך שתעשה כל זה לשם מצוה ולעבודת הש״י וזהו אמרו שבעת ימים תחוג לה׳ אלהיך במקום אשר יבחר. רוצה לומר אותו החג שהיה ראוי שתעשה מעצמך תעשה אותו לה׳ אלהיך. ועשה אותו במקום אשר יבחר לא בשעריך כי זה מה שתעשה לשם מצוה. ולא יהיה לך עמל בעלותך שם ותוכל לשבת שם כל שבעת ימי החג לא היום הראשון בלבד כמו שהיה בחג הפסח. ולא יום אחד בלבד כמו חג השבועות כי אם שבעת ימים שלמים תשב שמה. וזהו שאמר ז׳ ימים תחוג לה׳ אלהיך במקום אשר יבחר. וראוי הוא שתעשה החג אליו. לפי שהוא הנותן לך כח וברכת התבואות. ואליו ראוי להודות עליהם והוא יברך אותך בכל תבואתך לשני׳ הבאות. ובכל משלח ידיך שהוא הסחורה או האומנות. ונתן הסבה למה ישב בירושלים בחג הסכות כל שבעת הימים ובפסח ובשבועית לא ישב כי אם יום אחד.

ואמר והיית אך שמח. רוצה לומר שהנה בחג הפסח ובחג השבועות בבואך לרגל היה לבך נודד על התבואות שהיו בשדה אבל עתה שכבר אספת אותם וברכך ה׳ אלהיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך תהיה אך שמח מבלתי מחשבה אחרת כלל ולכן ראוי שתשב שמה בשמחה כפי מה שפירשתי. הנה הותר בזה הספק הכ״ו שאין יתור לא בצווי שבעת ימי החג ולא בצווי השמחה כפי מה שאמרתי:

ואפשר עוד לומר כי בראשונה צוה על החג באמרו חג הסכות תעשה לך שבעת ימים ואחרי אספך תבואת הגורן והיקב ושצוה על השמחה כמו שאמר ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך. כי ברבות הטובה כל בני הבית יגילו וישמחו וגם הלוי שקבל מעשרותיו ישמח והגר והיתום והאלמנה שקבלו צדקות במעשר עני בזמנו. ושאחרי שצוהו על זה בא לצוותו שהחג ההוא אשר יעשה יהי׳ בבית הבחירה לא בשערים. וזה צורך אמרו שבעת ימים תחוג לה׳ אלהיך במקו׳ אשר יבחר כי לא יעשה כמו שעשה בפסח שאחרי היום הראשון נאמר ופנית בבקר והלכת לאהליך. כי הנה היה זה לפי שהיה לבו טרוד אז בענין תבואותיו וג״כ לזאת הסבה בעצמה היה חג השבועות יום אחד כדי שלא יתעכב אדם בירושלים וילך לקצור תבואותיו. אמנם עתה באספך מגרנך ומיקבך ראוי שתשב בירושלים כל שבעת הימים ושלא יהיה לך טרדה בלבבך כלל אבל תהיה אך שמח מבלי מחשבה. וכלל כך במאמר והיית אך שמח להבטיחו שאם ישמח ויגיל בחג הסכות יהיה שמח וטוב לב כל השנה. ואם תתעצב בראשית השנה בעצבון תאכלנה כי כן טבע המציאות השמח בחלקו ששון ושמחה ישיג. והנאנח בלי סבה יאנק דום כל הימים. וראוי היה שיזכור השמחה ויזהיר עליה בחג הסכות ובחג השבועות לא בחג הפסח. שמלבד הסבה שנתתי בזה למעלה עוד נוכל לומר שהיה בפסח לב האדם טרוד על התבואה להיותה כלה בשדה ולא יוכל לשמוח. אמנם בחג השבועו׳ כבר היו קוצרים השעורים. ולכן היה להם כבר קצת שמחה עם אותם התבואות שקצר. ובחג הסכות היתה השמחה כפולה ומכופלת ולכן אמר בו ושמחת בחגך והיית אך שמח.

כי יברכך – שיהיה לך אסיף מרבה, ולעניים יהיו מתנות מרובות.

והיית אך שמח – תהיה שמח בלבד, ובשמחתך לא יתערב עצבון.

כי יברכך, so that you will have a great deal of gathering in to do, and as a result, the poor will also find much to collect.

והיית אך שמח, you will be completely joyful; no sadness will intrude on your happy frame of mind.

לרבות לילו האחרון של יום טוב לשמחה. אף על גב דכל ״אך״ למעוטי בא (רש״י שמות לא, יג), היינו מלת ״אך״ בלבד, מכל מקום גופיה דקרא שכתוב ״והיית אך שמח״ בא לרבוי שמחה, ומרבינן ליל יום טוב האחרון לשמחה, ולא תאמר שאין שמחה בליל יום טוב האחרון, שהרי הוא רגל בפני עצמו (סוכה ריש מח.), ואם כן אין סברא שיהא חייב לזבוח שלמי שמחה בשביעי כדי לאכול בליל ח׳, לכך צריך קרא ״והיית אך שמח״. אבל יום האחרון של חג לא בעי קרא, דפשיטא, שהרי אפשר להביא שלמי שמחה ביום הח׳. וכן כל לילות של היום טוב לא צריך קרא, כיון שכל ז׳ ימים הם רגל אחד, ופשיטא שהם בכלל שמחת הרגל. ומיעוטא ד״אך״ ממעט ליל הראשון של חג, שאין חייב בשמחה, שאין חייב לזבוח בערב הרגל משום שמחת הרגל. ואין להקשות מאי חזית לרבות יום אחרון ולהוציא ליל א׳, אימא איפכא. ומתרץ בגמרא (שם) דיותר מסתברא לרבות ליל אחרון, לפי שיש שמחה לפניו, אבל ליל הראשון אין שמחה לפניו:
אך בגמרא (שם) מוכח דהאי קרא ״והיית אך שמח״ גם כן אתא ליום טוב אחרון של חג, דתנן התם, חייב אדם לשמוח ביום האחרון. וקאמר מנא הני מילי, ומייתי הך ברייתא ״אך שמח״ לרבות ליל יום טוב האחרון. ופירש רש״י (שם) יום שמיני אתרבי, דהא עיקר שמחה ביום הוא, ולהכי מרבינן ליל שמיני מפני שהוא סמוך לסוכות, ועל כרחך הלילה של שמיני אתרבי. וקשה, דשמא קרא ליום שמיני אתא, ומנא לן למילף שהוא אתא לרבות הלילה. ויש לתרץ, דקרא דהכא בחג הסוכות משתעי ״והיית אך שמח״, ולומר שחייב בשמחה בחג הסוכות, ולפיכך מרבינן ליל יום טוב האחרון, וקרא מתפרש בחג הסוכות, שחייב להביא קרבנות בחג הסוכות בשביעי כדי שישמח גם כן בליל אחרון, אם כן הכתוב קאמר שימשוך השמחה של סוכות. וכן משמע מדברי רש״י, דאמר (שם) ׳ועל כרחך לילה אתרבי שהוא סמוך לשבעה ימים דקרא׳, ומשמע שימשוך השמחה עוד יותר, והיינו ליל יום טוב האחרון. ואי קאי בשמחת יום אחרון, לא יתכן לומר ״והיית אך שמח״ אשבעה ימי סוכות. וילפינן מיניה דכל שכן חייב בשמחה ביום, דעיקר שמחה ביום היא, ולפיכך מהאי קרא ״והיית אך שמח״ מרבינן ליל יום טוב אחרון ויום אחרון:

בְכֹ֤ל תבואתך: בדפו׳ קדמון ובספרי׳ כ״י מדוייקי׳ הכ״ף בחולם ובשופר הפוך, לא בקמץ ומקף, וכ״כ א״ת. [בְּכֹ֤ל].

לרבות לילי יום טוב האחרון כו׳. כדתני׳ בפ׳ לולב וערבה (סוכה מח.) והיית אך שמח לרבות ליל י״ט אחרון, או אינו אלא לרבות ליל י״ט ראשון, ת״ל אך חלק. ומה ראית לרבות ליל י״ט אחרון ולהוציא ליל י״ט ראשון, מרבה אני ליל י״ט אחרון שיש שמחה לפניו דהיינו החג, לכן צריך לכוללו עם שבעת הימים, משא״כ ליל י״ט ראשון:

The last evening of the festival is included, etc. As we learned in tractate Sukkah (48a): "You shall experience only joy,⁠" includes the last evening of the festival [i.e., the eve of the eighth day]. Or perhaps it only includes the first evening of the festival? The Torah therefore says, "only,⁠" in order to differentiate. Why do you see fit to include the last evening and to exclude the first evening? [The answer is:] I include the last evening because it is preceded by rejoicing — i.e. the festival. Therefore it must be included with the seven days. But this is not so regarding the first evening.

שבעת ימים תחוג לה׳ אלהיך במקום אשר יבחר ה׳ כי יברכך ה׳ אלהיך וגו׳ – הן אמת שהבטלה מביאה לידי שיעמום והיא פרצה קוראה החטאים והעונות. והטובה כאשר הושפעה לאדם תסבב הבטלה וישמן ישורון ויבעט. ואיך אם כן צונו ה׳ לשמוח ולחוג בשביתת מלאכה והשמחה מה זאת עושה אלא להעביר האדם מדעת קונו?! והדבר כך הוא שלא ניתנו ימים טובים לישראל אלא לעסוק בתורה ואין מתעסקים בה אלא מתוך שמחה ולא מתיך עצבות לב ורוח נכאה. אבל שמחה של מצוה אינה לשמוח יותר מדאי צחוק וקלות ראש כההוא עובדא דרבנן דהוי בדיחי טובא תבר קמייהו וכו׳ להביאם אל מידת שמחה מועטת הנכונה בלב שמח ואל המדה הממוצעת האמורה בדבריהם ז״ל אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה [כמ״ש] (מלכים ב ג׳) ויהי כנגן המנגן ותהי עליו יד ה׳. אשר על כן הותרו המלאכות בחולו של מועד להרחיק מעלינו הבטלה המביאה לידי חטא. ואם היה לנו לשמוח וגם ליבטל לגמרי חוששנו מחטאת. אולם לשמוח ולעשות מלאכה או ללמוד משפטי ה׳ והתורה והמצוה זו היא שמחה רצויה אין בה פשע. על כן אמר כי יברכך ה׳ אלהיך וגו׳ ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח כלומר כשתעשה מעשה ידך ולא תשב ובטל אז תהיה אך שמח ירצה בשמחה מעוטה וכוונתך רצויה:

שבעת ימים תחג לה׳ אלהיך – אעפ״י שאמרתי תעשה לך, לא תכוין בו להנאתך בלבד, אלא תחוג אותו לכבוד ה׳:

כי יברכך – הטעם שלא ירבו בעיניך ימי החג והבטול ממלאכה, כי יברכך ה׳ אלהיך בשפע רב, ואינך צריך לדאוג, וזהו והיית אך שמח, לא תהיה כי אם שמח, שלא יתערב שום דאגה ועצבות בשמחתך:

שבעת ימים תחג וגו׳ – עיין פירוש, ויקרא כג, לט. כאן באה פרשת המועדים באוסף המצוות המקוצר לצורך תקופת פיזור העם. לפיכך הדגש כאן הוא על החובה לחוג את החג במקום אשר יבחר ה׳, כפי שהיה גם בשני החגים הקודמים.

כי יברכך וגו׳ והיית אך שמח – אנו סבורים שנימוק זה לחוג את החג במקדש התורה, יתפרש בהקשר לפסוקים הקודמים כדלהלן: מפסולת גורנך ויקבך, תעשה את סוכות חגך. בסוכות מסע אלה תשמח בהתרוממות רוח לאומית עם כל בני ביתך אשר בשעריך. ולא עוד אלא שבזמן האסיף עליך לעזוב שדה וכרם, גורן ויקב, ולהיוועד יחד עם כל בני אומתך האחרים במקדש ה׳, במקום הנבחר. שכן מקור ברכתך ושמחתך יימצא לא בשעריך ולא בשדך ובכרמך, ואף לא בגורנך וביקבך. ה׳, שהוא אלוקיך, הוא המעניק לך ברכה ממקום תורתו ועל ידי תורתו, אם רק תתלכד סביבה בנאמנות. בדביקות זו בה׳ ובתורתו – לא בעיר או בשדה, בגורן או ביקב – תשמח ושמחתך תתקיים: ״והיית אך שמח״.

״והיית אך שמח״ הוא מדרגה גבוהה בהרבה מאשר ״ושמחת״. ״ושמחת״ הוא פעולה ארעית, גילוי חולף של שמחה, ואילו ״והיית שמח״ הופך שמחה לתכונה, לאופי קבוע של כל האישיות. ״אך שמח״ פירושו, שהשמחה תתמיד גם במצבים שאחרת היו נוטים להעיב עליה או לערב עמה מצב⁠־רוח אחר: למרות הכל תישאר בשמחה, אך שמח.

״שמחה״ היא הפרח והפרי המובחר שמבשיל בעץ החיים היהודי הנטוע על אדמת התורה. אולם שמחה זו שפסוקנו מתייחס אליה איננה מוגבלת לחגים ולאסיפות החג. היא משתרעת אל מעבר לתקופת החג, ומלווה אותנו בחזרה אל חיי היום יום, מהתרוממות הרוח של אסיפות החג אל הפרטיות השקטה של בתינו, ונשארת עמנו בכל תהפוכות החיים.

אולם סוג זה של שמחה לא יימצא ״בשעריך״ או ״בגרנך וביקבך״. בוודאי שאדם יכול לערוך חגיגות שמֵחות בגורנו או ביקבו, אך ״והיית שמח״ – ״להיות בשמחה תמיד״ – היא אומנות שניתן ללמדה רק בקִרבה לה׳ ולתורתו. לפיכך הברכה החומרית שאתה מקבל מגורנך ויקבך איננה מספקת; אלא רצון ה׳ הוא שברכה זו תביא לידי שמחה מתמדת שלעולם לא תאבד ממך. אשר על כן, עליך לעזוב את גורנך ואת יקבך ולעלות את המקום אשר יבחר ה׳. שם, בהיאספות סביב ה׳ ותורתו ביחד עם הציבור כולו, תשיג את הרוח שתאפשר לך לזכות בשמחת החיים האמיתית, אשר תלווה אותך כל ימיך. שם תלמד לא רק לשמוח אלא להיות בשמחה למרות הכל: ״והיית אך שמח״.

(בתיבת ״היה״ עצמה טמון המושג של הוויה מתמדת: ״הוּא אָמַר וַיֶּהִי״ [תהילים לג, ט]; ״שָׁקַדְתִּי וָאֶהְיֶה״ [שם קב, ח] – הייתי ער וכך נשארתי. זו גם דעת חז״ל: ״⁠ ⁠׳יהי רקיע׳ – יחזק הרקיע״ [בראשית רבה ד, ב]; ״כל מי שנאמר בו ׳היה׳ מתחלתו ועד סופו הוא צדיק״ [שם ל, ח] ועוד.)

על פי הרעיונות האלה ניתן לבאר את ההלכה הנלמדת מפסוקנו. במסכת פסחים (עא.) ובמסכת סוכה (מח.) נאמר: ״⁠ ⁠׳והיית אך שמח׳ – לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה; אתה אומר לילי יום טוב האחרון, או אינו אלא לילי יום טוב הראשון? תלמוד לומר ׳אך׳ – חלק; מה ראית לרבות לילי יום טוב האחרון ולהוציא לילי יום טוב ראשון? מרבה אני לילי יום טוב האחרון שיש שמחה לפניו ומוציא אני לילי יום טוב ראשון שאין שמחה לפניו״. זוהי ההלכה האמורה כאן לגבי מצוות שמחה: מצווה זו מתקיימת בעיקר על ידי אכילת שלמי שמחה, ומתיבות ״והיית אך שמח״ למדנו שהמצווה נוהגת גם בליל שמיני עצרת, ואילו תיבת המיעוט ״אך״ מורה ששמחה אינה נוהגת בליל יום טוב ראשון של סוכות. חילוק זה בין לילה ראשון של סוכות לליל שמיני עצרת נובע מכך שליל שמיני עצרת קדמה לו שמחה, מה שאין כן לילה ראשון של סוכות לא קדמה לו שמחה.

לדעת התוספות בפסחים (שם) ורש״י בסוכה (שם), אין כוונת דברים אלה שמצוות שמחה נוהגת רק בליל שמיני עצרת, אלא כל שכן שהיא נוהגת בכל יום העצרת. אולם לדעת רש״י בפסחים, המצווה נוהגת בליל חג העצרת בלבד. על כל פנים, מצוות שמחה נוהגת בכל לילות חג הסוכות כדרך שהיא נוהגת בימים, והיא נתמעטה רק מהלילה הראשון.

נעיין עתה שוב בפרשת חג הסוכות הכתובה כאן. כבר אמרנו כמה פעמים ששמיני עצרת לא נזכר כאן כלל, ושדבר זה אופייני לאוסף מצוות מקוצר זה של הלכות הרגלים. הכתוב כאן מזכיר רק את שבעת ימי הסוכות.

אולם, כפי שכבר אמרנו בפירוש לויקרא (כג, לו), עצם השם ״עצרת״ כבר מלמד את משמעותו של החג של היום השמיני. בחג זה אנחנו מעכבים, אוצרים ומחזיקים את כל המחשבות, הרגשות והכוונות שרכשנו בימי הרגל לפני ה׳, כך שכל הרכוש הזה ילווה אותנו בדרכנו בחיי היום⁠־יום של השנה הבאה. וכך גם קרבנותיו של יום ״עצרת״ זה (עיין במדבר כט, לה ואילך) כבר מעידים שהוא יום של התכנסות שקטה לפני ה׳, יום המכין אותנו לחיים השקטים שלפנינו לאחר השמחה הציבורית הרועשת של ימי חג הסוכות. וזוהי גם משמעותה של מצוות ״והיית אך שמח״, כפי שביארנו זה עתה. כל תכליתה היא לבטא רעיון זה של ה״עצרת״, שכן הוא דורש מאתנו לא רק לשמוח בחג הסוכות, אלא להישאר שמחים, למרות כל מה שייתכן שמצפה לנו במהלך השנה הבאה, שהתחילה זה עתה בימי החג. מצוות ״והיית אך שמח״ מתפרשת פשוטה כמשמעה: ״לרבות יום טוב האחרון לשמחה״!

לדעת רש״י בפסחים, נתרבתה מצוות שמחה רק לליל העצרת, ולא ליום העצרת. לפי שיטה זו, ייתכן שההלכה כאן החילה את הדין הכללי של לינה על המצווה הפרטית של שמחת החג (עיין פירוש פסוק ז). אך לדעת רוב המפרשים, כל שכן שמצוות שמחה נוהגת ביום העצרת, וההלכה מזכירה את ״ליל יום טוב האחרון״ רק בניגוד ל״ליל יום טוב הראשון״, שבו אינה נוהגת מצוות שמחה. הסברה המובאת כסיבה לחילוק בין לילי יום טוב האחרון ללילי יום טוב הראשון היא, ששמחה קדמה לליל יום טוב האחרון אך לא קדמה לליל יום טוב ראשון. משמע ששמחת לילות החג אינה אלא המשך לשמחת ימי החג שלפניהם, ויש בכך חשיבות רבה להבנת מצוות השמחה.

השמחה המוצאת את ביטויה המלא בשלמי שמחה, איננה בעיקרה אלא התרוממות הרוח של שמחת היחידים והמשפחות לפני ה׳. אך תחושת שמחה פרטית זו לא תהא נקודת המוצא למצב רוחנו בחג. אלא תחושה זו עצמה צריכה להתעורר אך ורק על יסוד ההשתייכות לציבור ולתורה. השתייכות זו מובאת לתודעתנו בעיקר במהלך ימי החג, והיא מוצאת את ביטויה בשלמי חגיגה ועולות ראייה (עיין פירוש, פסוק ט). קרבנות אלה הם יסודם של שלמי שמחה, ומובן אפוא שמצוות שמחה יכולה לחול רק ביום הראשון של החג, ואילו הלילה הראשון נתמעט מן המצווה. שכן העולים לרגל לירושלים נאספים במקדש עם קרבנות החג שלהם רק ביום הראשון, ואילו בערב הם חוגגים את כניסת החג במפגשים משפחתיים בלבד. ואכן כך מבארים חז״ל (ירושלמי סוכה ד, ה) את ההבדל בין הלילה הראשון ללילה האחרון לגבי שמחה: ״⁠ ⁠׳ושמחת בחגך׳ משֶאַתּ מתחייב בחגיגה אַתּ מתחייב בשמחה״. נמצא שמצוות שמחה איננה חלה בלילה הראשון משום שהיא תלויה בחובת חגיגה, החלה רק למחרת (השווה פירוש, פסוק יד).

[קצט] שבעת ימים תחג – פי׳ לתשלומין כמ״ש בפ׳ אמור וחגותם אותו חג לה׳ שבעת ימים וכמו שפי׳ בספרא שם (סי׳ רב) ונוסחתי נוסח הגר״א:

[ר] כי יברכך ה׳ – הברכה הבאה בעקב המצוה תהיה לרוב במין של המצוה כמ״ש (שבת דף כג ע״ב) הרגיל בציצית זוכה לטלית נאה הרגיל בקדוש היום זוכה וממלא גרבי יין, שכן מן המדה, כמו שתראה במגלה (דף כז) רב הונא הוה אסר ריתא וקאי קמיה דרב א״ל מאי האי א״ל לא הוה לי קדושא ומשכנתי׳ להימיינאי ואתאי ביה קדושא א״ל יהא רעוא דתיטום בשיראי, ונתקיים ברכה זו ברב הונא, והקפיד רב על שלא א״ל בעת הברכה וכן למר, כי בשבת (דף קיח ע״ב) א״ל לחייא בר רב אבוך במה הוה זהיר טפי בציצית, וא״כ ברכה זו דתיטום בשיראי ראוי לרב שהיה זהיר בציצית לא לרב הונא שהיה זהיר בקדוש היום ושכרו הוא למלאות גרבי יין שזה נתקיים ג״כ ברב הונא כמ״ש בברכות (דף ה) רב הונא תקיפי ליה ארבע מאות דני דחמרא, וע״כ הקפיד רב ע״מ שלא א״ל וכן למר, וז״ש בספרי כי יברכך יכול בו במין היינו בצאן ובקר, שזה מדה כנגד מדה לכן פירש בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך:

[רא] והיית אך שמח – כגירסתנו נמצא בגמ׳ פסחים (דף עא) סוכה (דף מח), וגי׳ הספרים משובשת כמו שהגיה הגר״א, ודרך הלמוד זה נראה משום דאמר ב״פ שבעת ימים דמשמע שבעה ולא שמונה, אומר שזה רק לענין שיזבח שלמים שמ״ש ושמחת בחגך פי׳ שתשמח בבשר שאתה מביא חגיגה ממנו כנ״ל (סי׳ קצו) דהיינו בשלמי שמחה וזה אינו מחויב רק ז׳ ימים, אבל בשמחה מחויב גם בשמיני, ועז״א והיית אך שמח ר״ל שמח לבד בלא זביחת שלמים, שזה מציין במלת אך אך שמח לא זובח שלמים, ומזה מבואר שאינו מרבה יו״ט הראשון שהלא נאמר אך ויו״ט הראשון הוא מחויב בשלמי שמחה ואינו אך שמח לבד, ובזה תראה שאין סתירה בדברי רש״י שבפסחים כתב שדוקא ליל שמיני אבל יום שמיני לא דב״פ ז׳ ימים כתיב ואמעיט שמיני, ובסוכה כתב דכ״ש יום שמיני שהוא עקר שחייב בשמחה, שבפסחים מדבר לענין זביחת שלמים וזה אין נוהג ביום שמיני דז׳ ימים כתיב, ובסוכה מדבר לענין שמחה לבד בבשר. שי״ל מיום שביעי, ובזה יום שמיני כ״ש מליל שמיני, וזה רק לענין שמחה דהא בלילה לא משכחת זביחה וה״ה יום דאתיא ק״ו מלילה הוא רק לענין שמחה, וכן עמ״ש ההלל והשמחה שמונה פרש״י לאכול בשר שלמים ר״ל רק לאכול לא לזבוח ומיושב קו׳ התוס׳ בזה:

תחוג לה׳ אלהיך: קבלת חז״ל שזה אינו אלא להשלמה¹. אבל מ״מ ׳אין מקרא יוצא מידי פשוטו׳ גם כן, דבכלל לשון ״תחוג״ משמע שמחה הבאה בריקודים ומחולות, כמו שכתבתי בספר שמות (ה,ג) בלשון ״ויחוגו לי״, דמשמעו שמחה וריקודים לפני ה׳, היינו ׳וגילו ברעדת קודש׳. והכי נמי משמעות ״תחוג לה׳ אלהיך״, וכדאיתא בחגיגה (י,ב) ׳דחוגו חגא קאמר׳².

וזהו דאיתא במדרש ויקרא רבה פרשת אמור (ל,ב) על הפסוק ״שובע שמחות את פניך״ (תהלים טז,יא), דבסוכות יש שבע שמחות – ד׳ מינים, סוכה, חגיגה³ ושמחה⁴. ומקשה ׳אם שמחה למה חגיגה ואם חגיגה למה שמחה׳⁵. ומשני: אמר ר׳ אבין, משל לשנים שנכנסו אצל הדיין, ולית אנן ידעין מאן נצח, אלא מאן דנסיב בעיין⁶ בידיה אנן ידעין דהוא נצוחיא. כך, ישראל ועובדי כוכבים היו באין ומקטרגין לפני הקב״ה בראש השנה, ולית אנן ידעין מאן נצח, אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקב״ה ולולבין ואתרוגין בידיהן, אנו יודעין דישראל אינון נצוחיא (עכ״ל המדרש). ופירשו המפרשים ׳חגיגה׳ היינו קרבן חגיגה⁷, ונתקשו בפירוש הקושיא ׳אם חגיגה למה שמחה׳⁸ וכו׳, וגם בפירוש הישוב⁹. ולי נראה, שאין הפירוש ׳חגיגה׳¹⁰ – קרבן חגיגה, דאם כן אמאי לא חשיב ראיה¹¹ גם כן, אלא פירוש ׳חגיגה׳ היינו ריקודים¹². וזהו דמקשה למאי נצטוינו על שמחה וחגיגה, הרי היינו הך. ומשני, דהוא¹³ אות על הניצוח, כמו לולב שמורה על הניצוח¹⁴. ומעתה ניחא דכתיב תרי מצוות עשה¹⁵, דמצות ריקוד אינה מצד שמחה כדרך השמחה שמביאה לידי ריקוד, אלא ריקוד הוא לאות על הניצוח, וא״כ אפשר דאפילו אינו שמח בלב, מ״מ מצוה לרקד ¹⁶.

כי יברכך וגו׳ והיית אך שמח:⁠¹⁷ הוא טעם על מצות התורה לחוג ולשמוח¹⁸ ״במקום אשר יבחר ה׳⁠ ⁠⁠״. באשר, שאז זמן אסיפה בשפע ברכה¹⁹, ומטבע האדם להיות שמחתו יוצאת בפעולה, ואחריתה תוגה, כדרך שמחה של הוללות, וכדאיתא בקדושין (פא,א) ׳סקבא דשתא ריגלא׳²⁰, על כן ציוה ה׳ לבוא ולשמוח ״במקום אשר יבחר ה׳⁠ ⁠⁠״, ושם יהיה נזהר ע״פ מורא מקדש²¹. וזהו דבר הכתוב ״כי יברכך וגו׳ והיית אך שמח״ – בלי שום תערובת מצוה ומורא ה׳²², ומי יודע מה שיהיה יוצא מזה, על כן אני מצוה שתחוג לה׳ ״במקום אשר יבחר ה׳⁠ ⁠⁠״²³.

ולפי דברינו לעיל בפירוש המדרש²⁴, יש לפרש דהוא²⁵ עוד טעם על הציווי ״במקום אשר יבחר ה׳⁠ ⁠⁠״. דאי תחוג במדינה²⁶ ובאה שמחת החג מחמת ברכת האסיף, (אז) ״והיית אך שמח״, פירוש – בלי ריקודין²⁷, כמו השמח בפני עצמו על טובו ואין אחר עמו²⁸. משום הכי ציוה הקב״ה להיות ״במקום אשר יבחר ה׳⁠ ⁠⁠״, ושם תהיה שמחה כללית מכל ישראל, וישמחו על הניצוח בקיום האומה והליכותיה בקודש, ובזה יבואו לריקודים גם כן²⁹.

והדרש על ״והיית אך שמח״ – זה שמיני עצרת³⁰. ומתפרש גם כן כמו שכתבתי³¹. דבסוכות דיש לכל ישראל מצות סוכה, וידוע בסוטה (כא,א) דמצוה בעידן דעסיק בה מיהא אגוני ומצלי³², ואין לחוש כל כך להוללות. מה שאין כן שמיני עצרת שאין בו מעשה המצוה, משום הכי יש להזהר בשמחתו³³.

1. אין דין להביא קרבן חגיגה שבעה ימים, אלא פעם אחת, ואם לא הביא ביום הראשון משלים כל שבעה.

2. הגמרא שם דנה במשנה האומרת שחגיגות (קרבנות חגיגה) הם ׳הררין התלויין בשערה׳ (ללא מקור מובהק בתורה). ושואלת הגמרא ׳מיכתב כתיבן׳ (חיוב הבאת קרבנות חגיגה כתוב במפורש בתורה ״וחגותם אותו חג״ וכו׳, וא״כ אינן תלויין בשערה). על כך עונה הגמרא ׳דלמא חוגו חגא קאמר׳, ומפרש רש״י: להרבות שמחה. ובתוספות: לשון מחולות, כמו ״יחוגו וינועו כשיכור״ (תהילים קז,כז).

3. היינו שלמי חגיגה שנתחייבו להקריב לכבוד הרגל.

4. (שם) היינו שלמי שמחה שנתחייבו להביא מדכתיב ״ושמחת בחגך״.

5. (שם): כיון דתרווייהו שלמים שהבשר נאכל לבעלים תרתי למה לי?

6. הכידון.

7. היינו שלמי חגיגה שנתחייבו להקריב לכבוד הרגל.

8. אך עיין בפירוש ה׳עץ יוסף׳, הבאנו בהערה 218.

9. וזה לשון בעל ׳עץ יוסף׳: בקרא כתיב (ויקרא כג, לט-מא) ״אך בחמשה עשר... תחוגו את חג ה׳... ולקחתם לכם ביום הראשון... ושמחתם לפני ה׳⁠ ⁠⁠״... והלא מה שכתוב ״תחוגו את חג ה׳⁠ ⁠⁠״ קאי על החגיגה, ואם כן היה מהראוי שיאמר גם כן ״ושמחתם״ על השמחה, שהחגיגה והשמחה שניהם ענין קרבנות שלמי חגיגה ושלמי שמחה, ולא להפסיק באמצע במצות ״ולקחתם״ שהיא מענין אחר. ולפי שיקשה למה צריך חגיגה ושמחה שהם כמו שתי שמחות, זה הביא המשל כי בו יתיישב הכל. והכוונה כי שתי שמחות יש: האחת, שמחת הנצחון עצמו, והשנית, פרסום הנצחון כנגד האויבים, כי אין שמחה גדולה מזו. החגיגה באה על עצמות הנצחון, אמנם (קרבן) השמחה בא מצד שמפרסמים נצחונם בלקיחת הלולב. ולפיכך משה מזהיר את ישראל ״ולקחתם לכם״ וכו׳, כלומר, כדי שיתפרסם היותכם נוצחים, ועל ידי זה ״ושמחתם לפני ה׳ אלוהיכם״ שמחת הופעת הניצוח (עכ״ל).

10. שהוזכר במדרש בין ׳שבע השמחות׳.

11. קרבן ראיה, שאף הוא קרבן שלמים.

12. וגם ׳שמחה׳ שהוזכרה במדרש משמעותה כפשוטה, ולא שלמי שמחה..

13. הריקודים.

14. אך יש לברר א״כ מה תפקיד הלולב ומה תפקיד הריקוד.

15. שהוזכרו במדרש, כשהכוונה ב׳שמחה׳ היא אכן כפשוטה, אך ׳חגיגה׳ היא מצות ריקוד ללא קשר לשמחה, כי זה אות על הניצוח.

16. חידוש הלכתי מבית מדרשו של רבינו על פי ביאורו המחשבתי בסוגיא, וזאת על פי הבנתו בפרשנות הכתובים. ועיין גם ברבינו על ויקרא (כג,מג) היטב. ובספרי האחרונים ציינו מקביל לדברי רבינו את רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו ׳פרי צדיק׳ במאמרי חג הסוכות (סימן י״ז). ועיין גם בספר ׳הדר יעקב׳ חלק ב׳ סעיף מ׳, ובספר ׳קונטרס בענייני חג הסוכות לרב חנוך קרלינשטיין זצ״ל. והאריך בזה גם בספר ׳אור אברהם׳ על הלכות מגילה וחנוכה (הוספות חדשות), וכן על מסכת חגיגה סימן כ״ט. יש מהאחרונים שהקשו על רבינו, אם כן, איך גזרו חז״ל במשנה בביצה (לו,ב) ׳אין מטפחין ואין מרקדין בשבת וביום טוב׳, הרי כאן התורה התירה בפירוש לרקוד בחג הסוכות.

17. רבינו ממשיך את דבריו שבקטע הקודם במשמעות ״תחוג״.

18. ״שבעת ימים תחוג לה׳ אלוהיך״, וכפי שביאר רבינו בקטע הקודם.

19. של זמן האסיף – ״כי יברכך ה׳ אלוהיך״.

20. רש״י: ריעוע של ימות השנה ליחוד ולעבירה (הוא) ימות הרגל, שיש קבוצות אנשים ונשים לשמוע דרשה, ונותנים ונושאים זה עם זה. ובתוספות כתב: ונותנין עין זה על זה. וממשיך תוספות: ויש אומרים, דלכך נהגו להתענות לאחר הפסח ולאחר סוכות.

21. אף שגם בבית המקדש עצמו הוצרכו לעשות ׳תיקון גדול׳ בחג הסוכות עקב קלות ראש שהביא המצב של ריבוי אנשים ונשים במקום אחד.

22. ״אך״ במשמעות הפשוטה של ׳רק׳ – תהיה שמח ׳נטו׳, ומצב כזה יכול להביא לעבירות.

23. וכתב על כך בספר ׳הדר יעקב׳ (חלק ב׳ סימן מ״ו): ומעניין להשוות דברי הגאון הנצי״ב ז״ל לדברי הרב בעל החינוך (מצוה שכ״ד), עיי״ש, ולפי דברי הגאון הנצי״ב יש ממקרא זה ״במקום אשר יבחר״ מקור נפתח לבעל החינוך ז״ל, עם שטעמו חלוק על מה שכתב הנצי״ב ז״ל.

24. בענין שנים שנכנסו לדיין ואיננו יודעים מאן נצח וכו׳, שרבינו ביאר שהחגיגה היא הריקודים המסמנים את נצחונם של עם ישראל.

25. ה״אך שמח״.

26. למקדש וירושלים.

27. הוא המיעוט של ״אך״, דהיינו שמחה ללא רקודים, שלדעת רבינו הם ׳שני דינים׳.

28. ולשמחה זאת אין כל ביטוי חיצוני, ולא נודע כי באה אלינו.

29. ויקיימו את ״תחוג לה׳ אלוהיך״..

30. סוכה (מח,א) ׳לרבות ליל האחרון לשמחה׳ (והובא ברש״י על-אתר). והקושי מבואר, הרי ׳כל אכין ורקין מיעוטין הן׳ (עיין ׳תורה תמימה׳).

31. שה״אך״ באה להכניס מיעוט אל אופי ואופן השמחה.

32. על פי שיטת רב יוסף (ולא לשיטת רבא שרק מגינה מן הייסורים אבל אינה מצילה מן החטא). וצ״ע, כי לכאורה הלכה כרבא.

33. וזה פירוש ה״אך״, כלומר עלינו להגביל את עצמנו בשמחה, ולהזהר בה. אך לא ברור לפי זה מדוע דיברו חז״ל רק על ׳לילי יום טוב האחרון׳.

אך שמח. לא נזכרו בזאת הפרשה כי אם חג המצות וחג השבועות וחג הסכות ומשלשת האחרים אין זכר והם ראש השנה, ויום הכפורים ושמיני עצרת, וזה לאות כי צדקנו בכל אשר כתבנו בספר טעם לש״ד מהתחלק כל מקראי קדש לשני סוגים ג׳ רגלים מצד, ור״ה ויו״הכ וש״ע מצד אחרת, וביותר תגדל הראיה על שמיני עצרת כי עם היותה סמוכה לחג הסכות ונספחת אליו ושוה לו באיזה פרטים בכל זאת נשמר כותב התורה מלהזכירה במרוצת הדבור האף אין זאת תוכחת מגולה לכל האמור?

שבעת ימים תחוג... במקום אשר יבחר – למעלה בחג הפסח נאמר: ״ופנית בבוקר והלכת לאוהליך״, אבל כאן מדגישה התורה, שבחג זה, שיש בו שמחה יתירה, נצטווינו לחוג את כל שבעת הימים במקום הנבחר; והתורה מנמקת זאת בשפע הברכה שה׳ נתן לישראל, אשר בגללה הם חייבים להמשיך יותר בשמחת החג.

מצות החג היא הקרבת שלמי חגיגה. אבל אין חיוב להקריב שלמי חגיגה אלא ביום ראשון של יום טוב. אך כל הרגל תשלומין לראשון ומי שלא הקריב ביום ראשון יכול להקריב במשך כל ימי החג (ספרי ומדרש תנאים 94). אותה ההלכה נאמרה גם בנוגע לעולת ראייה. אפילו בחג השבועות, שאינו אלא יום אחד, ניתנה האפשרות להקריב את עולת הראייה ואת שלמי החגיגה במשך ששת הימים שאחרי החג, אם לא הביא אותם ביום טוב (חגיגה י״ז.).

והיית אך שמח – לרבות ליל שמיני לשמחה (פסחים ע״א.). אם מצוה להביא שלמי שמחה גם ביום שלאחריו (שמיני עצרת) היא מחלוקת רש״י ותוספות שם, השוה למעלה בפירושנו בפתיחה לפרשת מועדות. אבל ליל ראשון של יום טוב אין בו מצות שמחה. בספרי ישנה גירסא אחרת.

שבעת ימים תחג וכו׳ כי יברכך ה׳ בכל תבואתך – הרצון שבחג הסוכות עדיין לא עשרו התבואות, כמו״ש רש״י סוף סוכה בהומבה״י, לכן אמר שתהא בטוח כשתבוא למדוד אחר החג תמצא ברכה בתבואתיך שכבר הובא לבית וגורן, ולכן לא כתוב בפרי אדמתך, משום שמעשר פירות אינו מן התורה לשיטת כמה פוסקים.

ובמכילתא פ׳ בא ריה״ג אומר שבעת ימים תחג לה׳ אלהיך להביא שבעת ימי פסח שיטענו חגיגה או אינו מדבר אלא בחג כשהוא אומר וחגותם אותו חג לה׳ הרי חג אמור כו׳. כאשר תעיין בפרשה ראה תראה כי זה אינו רחוק מהפשט. ומה שאמר כי יברכך ה׳ אלהיך בכל תבואתך הוא הבטחה שבשביל זה יברכך ה׳ בתבואה שבפסח נידונין על התבואה. ולפ״ז נאמרה מצות שמחה גם בפסח שכתוב בהך קרא והיית אך שמח, ודלא כמו שחקרו רבותינו בתוס׳ חגיגה ח׳ ע״ב ד״ה ושמחת בחגיך, עיי״ש. והא דדריש בספרי כל שנוהגים בעצרת צריך קרא להורות דין חגיגה דמביא מן החולין וטופל מן המעשר וכי״ב. אולם סוגיא דגמרא דלא כריה״ג בכמה דוכתי אכמ״ל. ולכן אם שמח עבור ברכה גשמיית, אז והיית אך שמח שמחה שיש בה קנאה, כמו שאיתא בפסיקתא על קרא דתשפות שלום לנו, אבל כשישמחו בלולב ברוחניות כמו שהיו אומרים חסידים ובע״ת בשמחת בה״ש אשרי ילדתינו כו׳ אמר ושמחתם שמחה תמה ושלמה לפני ה׳ אלהיכם, במה בלולב. ולמ״ד דכל זה חובה ותשלומין זה לזה, וחגר בראשון ונתפשט בשני חייב, אבל בשמיני מודה דפטור, ואם נתפשט בשמיני פטור לכו״ע, ואתי שפיר מה דכתיב שבעת ימים תחג שחל החיוב עליהן בעצמן, אבל שמיני הוא תשלומין כמו בעצרת ודו״ק.

שופטים

שבעת ימים תחג – תניא, רבי שמעון אומר, פסח וחג שאינם עונת מלאכה אמרה תורה עשה זה שבעה וזה שמונה ימים, עצרת שהיא עונת מלאכה אינה אלא יום אחד, מלמד שהתורה חסה על ממונן של ישראל¹ (ספרי).

והיית אך שמח – לרבות לילי יו״ט האחרון לשמחה, או אינו אלא יו״ט הראשון, ת״ל אך – חלק, ומה ראית לרבות לילי יו״ט האחרון ולהוציא לילי יו״ט הראשון, מרבה אני לילי יו״ט האחרון שיש שמחה לפניו ומוציא אני לילי יו״ט הראשון שאין שמחה לפניו². (סוכה מ״ח.)

1. שלא יבטלו זמנן בשעת עבודה בשדה. ומכאן ראיה מכרחת דמלאכת חוה״מ אסורה מה״ת, דאל״ה אין ביאור לדרשה זו כמובן, משום דאל״כ אין ביטול מלאכה לשבעה ושמונה ימים בפסח ובסכות ודבר פלא הוא שכל כך חקרו בתלמוד ופוסקים בענין זה ולא הביאו ראיה מדרשה זו.

אך אמנם יש לי להביא קצת ראיה דהגמרא לא ס״ל דרשה זו דספרי, והוא דבמנחות ע״ו ב׳ חקר הגמרא היכי רמיזא בתורה הא דהתורה חסה על ממונן של ישראל, ומביא שם רמז קל ודק מאוד, ואיס״ד דדרשה זו גמורה ומקובלת היא, א״כ הלא אין לך ראיה יותר מוטעמת ומפורשת בתורה מזו. וקרוב לומר, דמדלא הביאו דרשה זו מוכח דס״ל להגמרא דמלאכת חוה״מ מותרת מה״ת, אשר לפי״ז כמובן בעלה הראיה ממנה דהתורה חסה וכו׳ ודו״ק.

2. לא נתבאר מה יתרון לזה שיש שמחה לפניו, ואם לסברא בעלמא, הלא כמו כן יש סברא לרבות ליל יו״ט הראשון משום שיש שמחה לאחריו, ולהיפך למעט ליל יו״ט האחרון, ועיין בפסחים ע״א א׳.

ונראה הבאור ע״פ מ״ש בשם הגר״א ז״ל מווילנא בבאור הדרשה בכלל והיית אך שמח לרבות לילי יו״ט האחרון לשמחה, איך מרבינן מלשון אך והא בעלמא קיי״ל אכי״ן ורקי״ן מעוטין, ואמר הוא, דהכונה היא דביו״ט הראשון יש עוד מצות לבד שמחה והם סוכה ולולב ומיניו, ומכיון דכתיב והיית אך שמח, כלומר שישאר לך אך ורק מצות שמחה ולא מצות סוכה ולולב, וזה ע״כ בא לרבות יו״ט האחרון לשמחה, כלומר דממעטינן יו״ט האחרון משאר מצות החג ואייתר רק מצות שמחה, וא״כ שני הענינים אמת, דאך זה בא למעט ורק ממילא מתרבה על ידו ענין שמחה, ע״כ.

ומעתה אף אנו נאמר ע״פ דרך זה לפרש דברי הדרשה שלפנינו, מרבה אני ליל יו״ט האחרון שיש שמחה לפניו וממעטינן עתה שתשאר רק מצוה זו דשמחה ושייך שפיר לשון אך שהוא מיעוט, ומוציא אני ליל יו״ט הראשון שאין שמחה לפניו ואיך זה נוכל לרבות ממלת אך לשמחה, אחרי שבאמת הוא מיעוט ולא שייך לפרש כמו שנתפרש ברבוי יו״ט האחרון, כמבואר, ודו״ק.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון