Devarim 16 – דברים טז‏ – Mikraot Gedolot

לשמוח ברגלים – בה״ג מניין המצוות מצוות עשה קכ״ו, יראים תכ״ז. מפסוקים אחרים – רמב״ם ספר המצוות מצוות עשה נ״ד, סמ״ג מצוות עשה רכ״ט, סמ״ק צ״ה, ספר החינוך תפ״ח

לשמח לוי גר יתום ואלמנה בשלש רגלים – בה״ג מניין המצוות מצוות עשה קל״א, יראים רכ״ז

[פיסקא קלח]

ושמחת – נאמרה כאן שמחה ונאמרה להלן (דברים כ״ז:ז׳) שמחה מה שמחה האמורה להלן שלמים אף שמחה האמורה כאן שלמים.

אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר – חביב חביב קודם.

רבי יוסי הגלילי אומר שלש מצוות נוהגות ברגל ואלו הן חגיגה ראיה ושמחה. יש בראיה שאין בשתיהן בחגיגה שאין בשתיהן בשמחה שאין בשתיהן, ראיה כולה לגבוה שאין בשתיהן, חגיגה נוהגת לפני הדבר ולאחר הדבר שאין בשתיהן, שמחה נוהגת באנשים ובנשים שאין בשתיהן, הא מפני שיש בזו מה שאין בזו ויש בזו מה שאין בזו צרך הכתוב לומר את כולן.

סליק פיסקא

[Piska 138]

"And you shall rejoice before the Lord your G-d": It is written here "rejoice,⁠" and elsewhere (Ibid. 27:7) "rejoice.⁠" Just as there, the rejoicing is with peace-offerings, here, too, it is with peace-offerings.

"you, your daughter, your man-servant, your maid-servant" — in order of affection.

R. Yossi Haglili says: Three mitzvoth obtain on a festival: the festive offering (chagigah), the sacrifice of peace-offerings, viz. (27:7) "And you shall sacrifice peace-offerings and you shall eat them there"; "appearance" (re'iah), before the Lord with a burnt-offering, viz. Shemot 23:15); and rejoicing (simchah).

There obtains with re'iah what does not obtain with the others; with chagigah, what does not obtain with the others; and with simchah, what does not obtain with the others:

re'iah (a burnt-offering) is entirely (consumed) for the Most High;

chagigah obtains both before the Word (the giving of the Torah) and afterwards;

simchah obtains with both men and women (as opposed to the others, which obtain only with men.)

This (i.e., their uniqueness) being so, Scripture had to mention all of them (individually, their not being mutually derivable.)

[End of Piska]

ושמחת לפני ה׳ אלהיך נאמר כאן שמחה ונאמר להלן (דברים כ״ז:ז׳). שמחה מה שמחה האמורה להלן שלמים אף שמחה האמורה כאן שלמים:

אתה ובנך ובתך וע׳ ואמ׳ חביב חביב קודם:

ר׳ יוסי אומר שלש מצות נוהגות ברגל חגיגה ראיה שמחה:

ראייה כולה לגבוה. חגיגה נוהגת לפני הדבור ולאחר הדבור:

שמחה נוהגת באנשים ובנשים הא מפני שיש בזו מה שאין בזו ויש בזו מה שאין בזו צריך לומר את כולן:

והלוי אשר בש׳ והגר והי׳ והאלמ׳ מה בני ביתך ארבעה אף בני ביתי ארבעה:

בגרים הוא אומר (דברים י׳:י״ח) ואהב גר:

ביתום ואלמנה הוא אומר (תהלים ס״ח:ו׳) אבי יתומים ודין אלמנות:

בלוים הוא אומר (במדבר י״ח:כ׳) אני חלקך ונחלתך:

ד״א אתה ובנך ובתך ועב׳ ואמ׳ מגיד שחובה על אדם להיות מביא על ידי בנו ועל ידי בתו ועל ידי עבדו ועל ידי שפחתו קני זבים וקני זבות קני יולדות כדי להכשירן לאכול בזבחים:

וְתִחְדֵּי קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ אַתְּ וּבְרָךְ וּבְרַתָּךְ וְעַבְדָּךְ וְאַמְתָּךְ וְלֵיוָאָה דִּבְקִרְוָךְ וְגִיּוֹרָא וְיַתְמָא וְאַרְמַלְתָּא דְּבֵינָךְ בְּאַתְרָא דְּיִתְרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ לְאַשְׁרָאָה שְׁכִינְתֵיהּ תַּמָּן.

And you shalt rejoice before the Lord your God, you, your son, your daughter, your man-servant, your handmaid, the Levite who is in your cities, the sojourner, the orphan, and the widow who are among you, in the place which the Lord your God will choose to make His Shekinah to dwell there.

ותחדון קדם י״י אלהכון אתון ובניכון ובנתכון ועבדכון ואמהתכון^א וליוויי^ב [דאית בקורייכון]⁠^ג וגייורייה ויתמייה וארמלתה די^ד ביניכון באתרא די יתרעי י״י אלהכון למשרייה איקר שכינתיה תמן.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואמהתכון״) גם נוסח חילופי: ״{ואמה}⁠תיכון״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וליוויי״) גם נוסח חילופי: ״ולייואי״.

ג. כך נוסף בין השיטין בכ״י ניאופיטי 1.

ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די״) גם נוסח חילופי: ״דאית״.

ותיחדון בחדוות חגא קדם י״י אלקכון אתון ובניכון ובנתיכון ועבדיכון ואמהתיכון וליואי דיבקרויכון וגיורא ויתמא וארמלתא דיביניכון באתרא דיתרעי י״י אלקכון לאשראה שכינתיה תמן.

And you shall God, you and your sons, your daughters, your servants and handmaids, the Levites who are in your cities, and the stranger, the orphan, and the widow who are among you, at the place which the Lord your God will choose where to make His Shekinah to dwell.

ושמחת לפני ה׳ אלהיך – ¹לי יש ד׳ בני בית, לוי גר יתום ואלמנה, לך יש ד׳ בני בית, בן ובת עבד ואמה, אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך.

1. לי יש ד׳ בני בית. וכן הביא רש״י ארבעה שלי כנגד ארבעה שלך בנך ובתך ועבדך ואמתך אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך.

וְשָׂמַחְתָּ – אֵלּוּ שְׁלָמִים, נֶאֱמַר כָּאן שִׂמְחָה וְנֶאֱמַר לְהַלָּן שִׂמְחָה, מַה שִּׂמְחָה הָאֲמוּרָה לְהַלָּן שְׁלָמִים אַף שִׂמְחָה הָאֲמוּרָה כָּאן שְׁלָמִים. אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי (אֲשֶר בִּשְׁעָרֶיךָ) וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה [אֲשֶר בִּשְׁעָרֶיךָ]. חָבִיב חָבִיב קוֹדֵם. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ מִצְווֹת נוֹהֲגוֹת בָּרֶגֶל, וְאֵלּוּ הֵן, חֲגִיגָה וּרְאִיָּה וְשִׂמְחָה, יֵשׁ בִּרְאִיָּה שֶׁאֵין בְּשִׂמְחָה וְיֵשׁ בְּשִׂמְחָה שֶׁאֵין בִּרְאִיָּה וְיֵשׁ בַּחֲגִיגָה שֶׁאֵין בִּשְׁנֵיהֶן וְיֵשׁ בְּשִׂמְחָה שֶׁאֵין בִּשְׁנֵיהֶם, רְאִיָּה כֻּלָּהּ לְגָבוֹהַּ מַה שֶּׁאֵין בִּשְׁתֵּיהֶן, חֲגִיגָה נוֹהֶגֶת לִפְנֵי הַדִּבּוּר וּלְאַחַר הַדִּבּוּר מַה שֶּׁאֵין בִּשְׁתֵּיהֶן, שִׂמְחָה נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים מַה שֶּׁאֵין בִּשְׁתֵּיהֶן, הָא מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּזוֹ מַה שֶּׁאֵין בָּזוֹ וְיֵשׁ בָּזוֹ מַה שֶּׁאֵין בָּזוֹ הֻצְרַךְ הַכָּתוּב לוֹמַר אֶת כֻּלָּן.

וַאפרַח בַּיְןַ יַדַיְהִ אַנתַּ וַאבּנֻךַּ וַאבּנַתֻךַּ וַעַבּדֻךַּ וַאַמַתֻךַּ וַאללַאוִי אַלַּדִ׳י פִי מַחַאלִכַּ וַאלּגַ׳רִיבֻּ וַאלּיַתִימֻ וַאלּאַמַלַתֻ אַלַּתִּי פִימַא בַּיְנַכֻּם פִי אלּמַוְצִ׳עִ אלּדִ׳י יַכ׳תַּארֻהֻ אַללָּהֻ רַבֻּךַּ לִיֻחִלַ נֻורַהֻ פִיהִ

ושמח, בין-ידיו, אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר במקומותך והאיש הלא מקומי והיתום והאלמנה אשר בתוככם, במקום אשר ה׳ אלהיך, בוחר בו להחיל בו את אורו.

לוי גר יתום ואלמנה – ארבעה שלי כנגד ארבעה שלך: בנך ובתך ועבדך ואמתך. אם אתה משמח את שלי, אף אני משמח את שלך.

לוי גר יתום ואלמנה THE LEVITE THE STRANGER, THE FATHERLESS, THE WIDOW – these four are Mine, corresponding to four that are yours, viz., בנך ובתך ועבדך ואמתך YOUR SON, YOUR DAUGHTER, YOUR MAN-SERVANT AND YOUR MAID-SERVANT; if you gladden Mine, I will gladden yours (Tanchuma Re'eh 18).

פס׳: ושמחת לפני ה׳ אלהיך – נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה מה להלן שלמים אף כאן שלמים.

אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך – חביב חביב קודם. רבי יוסי הגלילי אומר שלש מצות נוהגות ברגל חגיגה ראיה ושמחה. חגיגה נוהגת לפני הדבור ולאחר הדבור. ראיה כולה לגבוה. שמחה נוהגת באנשים ובנשים ולפי שיש בזו מה שאין בזו צריך הכתוב לומר את כולם:

ושמחת לפני י״י – לפיכך הזכיר כאן שמחה בשבועות ובסוכות, ולא בפסח, שעיקרו של פסח להזכרת הנס של יציאת מצרים, ועדיין אין זמן שמחות לקיטת התבואה. אבל בשבועות שהוא זמן קציר, זמן שמחה הוא, כדכתיב: שמחו^א לפניך כשמחת^ב בקציר (ישעיהו ט׳:ב׳), וכל שכן סוכות שאספו הכל מן השדה.

אתה {ובנך ובתך ועבדך ואמתך} והלוי – ארבעה שלי וארבעה שלך.

א. בכ״י מינכן 52: ושמחו.

ב. בכ״י מינכן 52: כשמחה.

ושמחת לפני י"י – AND YOU SHALL REJOICE BEFORE HASHEM – Therefore it mentions rejoicing here by Shavuot and Sukkot, but not by Passover, that the essence of Passover is the remembrance of the miracle of the exodus from Egypt, and it is not yet the time of rejoicing for the gathering of the grain. But Shavuot, which is the time of the harvest, is a time of rejoicing, as it is written: “they rejoice before you like the joy of harvest” (Yeshayahu 9:2), and even more so Sukkot when they gathered everything from the field.

אתה {ובנך ובתך ועבדך ואמתך} והלוי – YOU {AND YOUR SON AND YOUR DAUGHTER AND YOUR MALE SERVANT AND YOUR FEMALE SERVANT} AND THE LEVITE – four of Mine and four of yours.

והזכיר כאן: במקום אשר יבחר י״י לשכן שמו שם – וכן אמר: שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך במקום אשר יבחר (דברים ט״ז:ט״ז). ולא ידעתי אם בא לומר כי לאחר שיבנה בית המקדש לא נאסף להקריב קרבנות הרגלים אלא במקום ההוא אשר יבחר השם, כטעם שאמר: לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך (דברים ט״ז:ה׳), או שיבאר כאן שלא יתחייבו לעלות לרגל עד אשר יבחר השם מקום לשכנו.⁠^א

א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222. בדפוס ליסבון נוסף כאן: ״שם״.

He mentions here [that you are to rejoice] in the place which the Eternal thy G-d shall choose to cause His Name to dwell there,⁠¹ and likewise he said, Three times in a year shall all thy males appear before the Eternal thy G-d in the place which He shall choose.⁠² Now, I do not know whether this is to state that after the Sanctuary will be built we should not assemble to bring the festival-offerings except in that place which G-d has chosen, similar to what he said, Thou mayest not sacrifice the Passover-offering within any of thy gates,⁠³ or that he is explaining here that they are not obligated to go up in pilgrimage on the festivals until such time as G-d will have chosen the place to dwell there.⁠⁴

1. (11).

2. (16).

3. (5). And as the following verse continues but at the place which the Eternal thy G-d shall choose etc.

4. This would thus exclude the periods of Shiloh, Nob, Gibeon — before the building of the Sanctuary in Jerusalem — when the people were not obligated by law of the Torah to go up in pilgrimage on the festivals.

ושמחת בחגך אתה ובנך ועבדך ואמתך – א״ר יהודה בר׳ סימון אם אתה משמח ד׳ בנים לוי וגר ויתום ואלמנה בימים טובים שנתתי לך גם אני משמח ד׳ בני ביתיך בבית בחירתי והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי.

במקום אשר יבחר ה׳ אלהיך לשכן שמו שם – פי׳ הרמב״ן בא לומר שלאחר שיבנה בית המקדש לא נאסף להקריב קרבנות הרגלים אלא במקום ההוא אשר יבחר השם כענין שנאמר לא תוכל לזבח את הפסח באחד שעריך. אי נמי ביאר כאן שלא יתחייבו לעלות לרגל עד אשר יבחר השם המקום לשכנו:

במקום אשר יבחר ה' אלוהיך לשכן שמו שם, "in the place that the Lord your God will choose to rest His name there.⁠" Nachmanides explains that the message of our verse is that once the Temple will be erected, the communal sacrifices on the festivals will not again be presented in any other location. This has already been hinted at once before in verse 5 where the Torah (Moses) stated that once in the Holy Land, the Israelites would not be allowed to sacrifice the Paschal lamb (an individual offering) in any of the towns that they dwelled in. It is also possible that the meaning of our verse is that the previously legislated pilgrimages on these festivals will not become applicable until the permanent Temple has been built in that location.

ושמחת – לא נאמר שמחה בפסח שהתבואה עדיין בשדה ובעצרת שהתבואה כבר נקצרת ועדיין היין בגפנים נאמר שמחה אחת ובסוכות שהכל בבית נאמר בו ב׳ שמחות.

ושמחת לפני י״י אלהיך – חייבו גם כן בשלמי שמחה ואמר לתת ממנו ללוי כשאין לו לתת מחלקו.

ולגר וליתום ולאלמנה – צוה בזה כשיהיו צריכים לזה והיו עניים והנה זכר אלו לפי שסתמן להיותם עניים כמו שזכרנו במה שקדם.

התועלת השנים ועשרים הוא במצות והוא מה שצונו לעשות שלמי חגיגה ושלמי שמחה בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסכות והנה חוייב שתהיה החגיגה באה מן החולין כי היא העקר ועליה נקראו המועדים חגים והסכים שתהיה הנדבה ממנה באה ממעשר שני וממעשר בהמה ונדרים ונדבות וכן הענין בשלמי שמחה כדי שלא תכבד ההוצאה לאנשים בבאם שם ויהיה זה סבה למעט שמחתם כי הרבה מה שיכאב לב האדם על רוב ההוצאה ובזה גם כן תשלם יותר כונת התורה שישמחו הבעלים עם האנשים הדלים כמו הגר והלוי והיתום והאלמנה ויתר העניים ולא יקשה בעיני הבעלים בתתם להם מזה אחר שאין להם דרך לאכלו חוץ ממקום הבחירה.

ומפני זה עצמו צוה בחג הזה ושמחת לפני ה׳ אלהיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך ולא צוה עליו בפסח לפי שבחג הפסח בהיות לו זבחים הרבה ברבות הטובה רבו אוכליה. ובמקום שיש מאכל ומשתה שם שמחה בהכרח אבל בחג השבועות שלא היה להביא דבר מהקדש הוצרך לצוותו שעל כל פנים יביא משלו לשמוח שם ולא ימעט הוצאתו בעבור זה. אבל ישמח הוא ובניו ובני ביתו והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריו כאשר היה בחג הפסח שהיה שמה רבוי ההטבה וההקדשות וגם זה ביאר משה רבינו ע״ה כאן רוצה לומר מצות השמחה בימי החג הזה. וצוה בו עוד עלייה ברגל וכמו שכתוב במקום אשר יבחר ה׳ אלהיך לשכן שמו שם כי כל זה לא נזכר עדנה. ולפי שהיה הרגל הזה עמל גדול לישראל שאחרי שהלכו לבתיהם ימים מועטים קהל גדול ישובו הנה לירושלים לחג השבועות. או יתמהמהו שמה מחג הפסח עד חג השבועות בהיות הזמן ההוא מהתבואות וכלן בשדה. ולב האדם עליהם לראותן בכל יום לדעת מה יהיה בהן. וגם מרבוי ההוצאות זו אחר זו ומאשר להם ולא מן ההקדש אולי יקוצו גם כן. מה שלא היה כן בחג הפסח להיות הביאה הראשונה. ולא בחג הסכות שהיו כבר אסופות בבית מן השדה.

ולפי שבמועד הזה ניתנה התורה. כתב בכאן ושמחת לפני ה׳ אלהיך. לפי שהתורה יש בה שמחה דכתיב פקודי ה׳ ישרים משמחי לב וכתיב שש אנכי על אמרתיך. אבל בפסח לא נאמר בו שמחה לפי שעדיין לא ניתנה התורה. ועוד שעדיין לא היה להם שמחה שלימה עד יום השביעי שטבעו המצריים בים. ולכן לא נאמר שמחה במועד של פסח. ובשבועות אמר ושמחת על שמחת התורה.

והגר והיתום והאלמנה – ישמחו בחג הקציר בלקט ופאה המצויים בקציר, והזכירם בענין זה החג בפרשת אמר (ויקרא כ״ג:כ״ב).

והגר והיתום והאלמנה, they shall rejoice on the festival of cutting (the wheat). Their rejoicing will take the form of their collecting the portions of this harvest set aside for them by the Torah, i.e. the פאה, corner of the field with standing grain; the gleanings, what the farmer had overlooked, etc. These have been enumerated in connection with the festival in Leviticus 23,22.

ושמחת לפני ה׳ אלקיך – לקמן (כז, ז) נאמר: ״וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה׳ אלקיך״, ולפי הספרי, השמחה לפני ה׳ שבפסוקנו מתקיימת גם היא על ידי סעודת זבח שלמים לפני ה׳. כך אומרים חז״ל גם במסכת פסחים (קט.).

כאן הוא המקור לשלמי שמחה של הרגלים. מצווה זו מנוסחת בלשון ״ושמחת״ גרידא, משמע שמקיימים אותה בצורה ישירה רק על ידי שמחת סעודת הקרבן, ולא בהקרבת הקרבן. מוכח מכאן שעצם הקרבת שלמי שמחה איננה חובה ואפשר לקיימה גם על ידי מעשר בהמה ונדרים ונדבות, ואילו עולת ראייה ושלמי חגיגה הם קרבנות חובה שאינם באים אלא מן החולין (עיין חגיגה ז:–ח.).

והלוי וגו׳ – נאמר כאן על הלוי: ״אשר בשעריך״ – הוא מפוזר בין שאר השבטים, אשר כל אחד מהם קיבל חבל נחלה משלו. כבר ציינו זאת בפירושנו לעיל (יב, יב).

מכאן מוכח שערי הלויים לא נועדו להיות מקומות בהם יתרכזו הלויים. שכן ערים אלה עצמן היו פזורות בכל רחבי הארץ, ומסתבר שכוונת התורה הייתה שהלויים יישבו גם מחוץ לעריהם ויהיו מעורבים בקרב שאר האוכלוסייה.

על הגר היתום והאלמנה נאמר כאן: ״אשר בקרבך״. מאחר שאין להם מסגרת משפחתית, הם ימצאו מסגרת זו על ידי שיתקבלו בקרבך. הדברים שנאמרו לעיל בנוגע ללויים חלים גם על הגר, היתום והאלמנה. המשפחות העולות אל עיר ה׳ לחגוג שם את החג צריכות לקחת עמם את האנשים האלה. השתתפותם בשמחה היא חלק ממצוות החג, והסברה נותנת שהפסוק הבא – ״וזכרת״ וגו׳ – מתייחס בייחוד לכך.

[קצא] ושמחת לפני ה׳ אלהיך – התבאר למעלה (סי׳ יד), ומ״ש ריה״ג אומר מובא בחגיגה (דף ו׳ ע״ב), והנה בחג המצות לא נזכר בו שמחה ועמ״ש בספר יראים סי׳ קכז ובטורי אבן חגיגה שם, ועיין בסי׳ שאח״ז:

והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך: אריכות לשון הוא¹, והיה ראוי לכתוב ׳והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך׳, והרי בסוכות כתיב כן בסמוך (פסוק י״ד)⁠². ואמר בני הה״ג מורנו חיים ברלין (נ״י) זצ״ל, דאיתא בשו״ע או״ח סימן תקכ״ה סעיף ב׳ דגבאי צדקה גובין מהחצרות ביו״ט, אבל לא יכריזו כדרך שמכריזין בחול, אלא גובין בצנעא ונותנים לתוך חיקם³ וכו׳. והוא בירושלמי דמאי (פ״ג, ה״א). משום הכי בשבועות⁴, שהוא יום טוב, כתיב בהני⁵ ״אשר בקרבך״, דמשמעו – בשכונתו, ולא מה שיש בעיר שהוא בפרסום. מה שאין כן בסוכות שיש בו חול המועד כתיב ״בשעריך״, שיכריזו לקרוא נדבות בשביל גרים יתומים ואלמנות שבעיר⁶. אבל הלוי⁷ אינו מקבל נדבה⁸ כי אם נותנים לו מעשרותיהם ובחשיבות.

1. ״אשר בשעריך (על ״הלוי״) ... ״אשר בקרבך״ (על ״הגר״ וכו׳).

2. אכן הערה מתבקשת, ועיין גם ב׳משך חכמה׳.

3. ׳ומחלקים לכל שכונה ושכונה בפני עצמה׳.

4. הנושא של פסוקנו.

5. העניים – הגר היתום והאלמנה (אך הלוי אינו קשור לכל זה).

6. כי בזה אין לחול המועד דין של יום טוב, וכלשון המשנה ברורה: דמותר להכריז בעד דבר מצוה, כנזכר בסימן ש״ו סעיף י״ב.

7. המוזכר בחג השבועות (פסוקנו) בהגדרת ״בשעריך״.

8. אין גביה של גבאי צדקה.

ושמחת – בפסחים ק״ט. ומדרש תנאים עמוד 94 לימדונו רבותינו, שבזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר, שנאמר (דברים כ״ז:ז׳): ״וזבחת שלמים וגו׳ ושמחת״, עכשיו אין שמחה אלא ביין, שנאמר (תהלים ק״ד:ט״ו): ״ויין ישמח לבב אנוש״. זאת אומרת, שבזמן שבית המקדש היה קיים היו ישראל חייבים להקריב ״שלמי שמחה״. שנינו בספרי: ״רבי יוסי הגלילי אומר שלש מצוות נוהגות ברגל ואלו הן: חגיגה ראיה ושמחה (השוה ויקרא כ״ג:ל״ג בסוף). יש בראיה מה שאין בשתיהם, ויש בחגיגה מה שאין בשתיהם, ויש בשמחה מה שאין בשתיהם. ראיה כולה לגבוה מה שאין כן בשתיהם, חגיגה נוהגת לפני הדבור ולאחר הדבור מה שאין כן בשתיהם (על פי שמות כ״ד:ה׳, השוה חגיגה ו׳. ולהלן). שמחה נוהגת באנשים ובנשים מה שאין כן בשתיהם״ (השוה לעומת זאת קדושין ל״ד:, תוספות דיבור המתחיל ״אשה״).

במכילתא (מדרש תנאים 94) למדנו: ״מה בני ביתך ארבעה אף בני ביתי ארבעה אתה ובנך וגו׳⁠ ⁠⁠״ (כלומר. ארבעה הם אורחיו של בעל הקרבן: ״בנך, בתך, עבדך, אמתך״, וארבעה הם האורחים שהקב״ה מצוה עליך לקבלם: ״גר, לוי, יתום, אלמנה״. השוה רש״י). גם שמחה זאת חייבת להיות במקום הנבחר (השוה רמב״ן).⁠¹

1. בחג השבועות נאמר (פסוק י״א): ״והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך״. מה שאין כן בחג הסוכות, שנאמר בו להלן (פסוק י״ד): ״והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך״, הנה הכתוב מציין את כולם ״אשר בשעריך״. טעם ההבדל הוא זה: מקום בית הדין היה בשער (דברים י״ז:ה׳; כ״א:י״ט, כ״ה:ז׳), ושם היה מאידך גיסא גם מקום אסיפת העם. הלוי שייך למעמד השופטים (דברים י״ז:ט׳; ל״ג:י׳), על כן היה מקומו בשער. מה שאין כן העניים, שלא התאספו בשער אלא בחג הסוכות, מפני שבאותו זמן היו מחלקים שם מתנות עניים (השוה מגילה ל״א., ורש״י שם, ובפירושנו למעלה לפרק י״ד:כ״ח-כ״ט); אבל בחג השבועות לא היו העניים מצויים בשער אלא בעיר או בשדה אצל הקוצרים (ליטרטור⁠־בלאט דר יודישן פרסה 1879 עמוד 24).

והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך – פירוש כי בעצרת המה פזורים בשדות ללקט לקט שכחה ופאה כמו רות, לכן אמר בקרבך, אבל בחג סכות זמן האסיף המה בשעריך. ופשוט.

ושמחת – נאמר כאן שמחה ונאמר להלן (פ׳ תבא) שמחה, מה שמחה דלהלן שלמים אף שמחה האמורה כאן שלמים.⁠¹ (שם שם)

1. ר״ל דמעיקר השמחה היא אכילת שלמים, וכונת הענין ע״פ מ״ש בפסחים ק״ט א׳ אין שמחה אלא בבשר, וע״ע בסמוך פ׳ י״ד מענין זה בארוכה, ומה שיש עוד לדרוש בפסוק זה הובא לעיל פרשה י״ב פ׳ י״ב ופרשה י״ד פ׳ כ״ז יעו״ש וצרף לכאן.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון