כי ישבו – אמר רב ששת א״ר אלעזר משום ר׳ אלעזר בן עזריה, מניין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה, שנאמר לא תחסום שור בדישו וסמיך ליה כי ישבו אחים יחדו
1.
(יבמות ד׳.)
כי ישבו אחים – אחים המיוחדים בנחלה, פרט לאחים מן האם, ורבה אמר, יליף אחות אחות מבני יעקב, מה להלן מן האב ולא מן האם אף כאן מן האב ולא מן האם.
2 (יבמות י״ז:)
כי ישבו אחים – מצוה בגדול לייבם, ואם קדם הקטן ויבם זכה, דאמר קרא כי ישבו אחים, הוקשה ישיבת אחים זה לזה.3 (שם כ״ד.)
כי ישבו אחים – תניא, מניין שאין הכתוב מדבר אלא באחין מן האב, נאמר כאן כי ישבו אחים ונאמר להלן (ר״פ ראה) וירשתם וישבתם בה, מה ישיבה שלהלן ישיבה שיש עמה ירושה אף ישיבה שבכאן שיש עמה ירושה, פרט לאחין מן האם.
4 (ירושלמי יבמות פ״א ה״א)
כי ישבו אחים יחדו – אשת אחיו שלא היה בעולמו פטורה ופוטרת צרתה מן החליצה ומן היבום, דאמר קרא כי ישבו אחים יחדיו – שהיתה להם ישיבה אחת בעולם.
5 (יבמות י״ז:)
כי ישבו אחים יחדו – יבם קטן שבא על יבמה קטנה יגדלו זה עם זה, בא על יבמה גדולה תגדלנו, דאמר קרא כי ישבו אחים יחדו אפילו בן יום אחד.6 (שם קי״א:)
כי ישבו אחים יחדו – תינוק בן יום אחד זוקק ליבום, דכתיב כי ישבו אחים יחדו, אחים שהיה להם ישיבה אחת בעולם.
7 (נדה מ״ד.)
כי ישבו אחים יחדו – רבי אבין בשם ר׳ יונתן אמר, מניין שאין הכתוב מדבר אלא באחין מן האב, שנאמר כי ישבו אחים יחדו, את שישיבתם בבית אחד, יצאו אחין מן האם שזה הולך לבית אביו שלו וזה הולך לבית אביו שלו.
8 (ירושלמי יבמות פ״א ה״א)
ומת אחד מהם – שלשה אחים נשואים שלש נשים, מת אחד מהם ועשה בה השני מאמר
9 ומת הרי אלו חולצות ולא מתייבמות, שנאמר ומת אחד מהם יבמה יבא עליה, זו שעליה זיקת יבם אחר ולא שעליה זיקת שני יבמים.
10 (יבמות ל״א:)
ובן אין לו – מי שיש לו בן מכל מקום ואפילו ממזר פוטר את אשת אביו מן היבום, דאמר קרא ובן אין לו – עיין עליו.
12 (יבמות כ״ב:)
ובן אין לו – החולץ ליבמתו ונמצאה מעוברת והפילה צריכה חליצה מן האחים, לפי שחליצת מעוברת לא שמה חליצה וביאת מעוברת לא שמה ביאה, מאי טעמא, דאמר קרא ובן אין לו – עיין עליו.13 (שם ל״ה:)
ובן אין לו – אין לי אלא בן, בן הבן, בת הבן, בן בת הבן מניין, ת״ל ובן אין לו – עיין עליו
14.
(ב״ב קט״ו.)
ובן אין לו – תנוק בן יום אחד פוטר מן היבום, מאי טעמא, דאמר קרא ובן אין לו והא אית ליה
15.
(נדה מ״ד.)
לא תהיה וגו׳ – אמר רב יהודה אמר רב, מניין שאין קדושין תופסין ביבמה, שנאמר
לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר – לא תהא בה הויה, ושמואל אמר אעפ״כ צריכה גט
16.
(יבמות צ״ב:)
לא תהיה וגו׳ – תניא, מניין שמיתת הבעל מתרת את האשה להנשא, דאמר קרא ובן אין לו לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, הא יש לו בן מיתה מתרת.
17 (ירושלמי קדושין פ״א ה״א)
לא תהיה וגו׳ – מה ת״ל, לפי שאמרנו אשת אחד מתייבמת ולא אשת שנים, יכול תהא פטורה, ת״ל לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר אלא חולצת18 (ספרי).
אשת המת – פרט לאשת שוטה וקטן שאין להם אישות כלל19 (רמב״ם פ״ו ה״ח מיבום).
יבמה יבא – היבמה נקנית בביאה, דאמר קרא יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה.
22 (קדושין י״ד.)
יבמה יבא – ואפילו בהעראה קונאה, דילפינן ביאה ביאה [מן לא יבא ממזר בקהל ה׳].
23 (יבמות נ״ד:)
יבמה יבא עליה – אמר רב יהודה אמר רב, כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לו בנים ואסורה
25 (יבמות ל׳.)
יבמה יבא עליה – תניא, אבא שאול אומר, הכונס את יבמתו לשם נוי ולשם אישות ולשם דבר אחר כאלו פוגע בערוה וקרוב בעיני להיות הולד ממזר, וחכמים אומרים יבמה יבא עליה – מכל מקום.
26 (יבמות ל׳:)
יבמה יבא עליה – מצות יבום קודמת למצות חליצה, דכתיב יבמה יבא עליה – מצוה, שיכול כיון שבתחלה היתה עליו בגלל היתר ונאסרה וחזרה והותרה יכול תחזור להתירה הראשון, ת״ל יבמה יבא עליה – מצוה.27 (שם שם)
יבמה יבא עליה – הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון קנה, דאמר קרא יבמה יבא עליה – מכל מקום.
28 (יבמות נ״ד.)
יבמה יבא עליה – תניא, יבמה יבא עליה כדרכה, ולקחה – שלא כדרכה.29 (שם שם)
יבמה יבא עליה – אמר רב יהודה, בא עליה ישן לא קנאה, דאמר קרא יבמה יבא עליה – עד דמכוין לשם ביאה.30 (שם שם)
יבמה יבא עליה – יבמה יבא עליה לדעתו ולדעתה, ולקחה לו לאשה – אפילו שלא לדעתו ושלא לדעתה.
31 (ירושלמי יבמות פ״ו ה״א)
יבמה יבא עליה – יבמה יבא עליה – ביאה גמורה, ולקחה לו לאשה – אפילו ביאה שאינה גמורה.32 (שם שם)
יבמה יבא עליה – תניא, ערות אשת אחיך לא תגלה (פ׳ אחרי) ויבמה יבא עליה בדבור אחד נאמרו
33.
(ירושלמי נדרים פ״ג ה״ב)
עליה – שומע אני אפילו באחת מכל עריות שבתורה הכתוב מדבר, נאמר כאן עליה ונאמר להלן (פ׳ אחרי) ואשה אל אחותה לא תקח לצרור עליה, מה כאן במקום מצוה אף להלן במקום מצוה, ואמר רחמנא לא תקח, ואין לי אלא היא, מניין לרבות צרתה וצרת צרתה ת״ל (שם) לצרור, התורה רבתה צרות הרבה
34. (
יבמות ג׳ ב׳, י״ג.)
עליה – הכונס את יבמתו ובא הוא או אחד מן האחים על צרתה, הרי זה עובר בעשה, שנאמר יבמה יבא עליה, עליה ולא על צרתה, ולאו הבא מכלל עשה – עשה35 (רמב״ם פ״א הי״ב מיבום).
ולקחה – פרט לערוה וצרתה, פרט לערוה, דאמר קרא ולקחה – לזו ולא לאחרת,36 ופרט לצרתה, דאמר קרא ולקחה, כל היכי דאיכא תרי לקוחין דאי בעי נסיב האי ואי בעי נסיב האי שריא ואי לא – תרוייהו אסירי.37 (יבמות ח׳ א וברש״י)
ולקחה לו לאשה – הכונס את יבמתו הרי היא כאשתו לכל דבר ומגרשה בגט ומחזירה, דאמר קרא ולקחה לו לאשה, כיון שלקחה הרי היא כאשתו לכל דבר.38 (שם ל״ט.)
ולקחה לו לאשה – יבמה יבא עליה, זו ביאה, ולקחה לו לאשה זה המאמר,
39 יכול כשם שהביאה גומרת בה כך המאמר גומר בה ת״ל ויבמה, אורעה כל הפרשה כולה ליבום, הביאה גומרת בה ואין המאמר גומר בה, א״כ מה הועיל בה מאמר – לאוסרה לאחין.
40 (ירושלמי יבמות פ״ה ה״א)
ויבמה – [צרת ערוה במקום מצוה אסירא, שלא במקום מצוה שריא], דאמר קרא ויבמה, במקום יבום הוא דאסירא צרה, שלא במקום יבום שריא.
41 (יבמות ח׳.)
ויבמה – שני אחים ומת אחד מהם ויבם השני את אשת אחיו ואח״כ נולד להם אח ומת המייבם, הראשונה יוצאת משום אשת אחיו שלא היה בעולמו והשניה משום צרתה, דאמר קרא ולקחה לו לאשה ויבמה, עדיין יבומי הראשונים עליה43 (שם י״ט:)
ויבמה – יכול כשם שביאה גומרת בה כך יהיו כסף ושטר גומרים בה, ת״ל יבמה יבא עליה ויבמה, מלמד שביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרים בה.
44 (קדושין י״א.)
1. כלומר אין חוסמין טענותיה שטוענת שאינה יכולה לדור עמו ואין כופין אותה להתייבם אלא כופין אותו לחלוץ, ופשוט הדבר דעיקר הטעם הוא משום דחסה התורה לצערן של בנות ישראל לדור עם מנוול כזה וכמו שכופין במקרים כאלה את הבעל להוציא את אשתו בגט כמבואר בכתובות ע״ז א׳, אנל באין לה כל סבה למאן והיא ממאנת להתייבם כותבין עליה אגרת מרד וחולצת, ועיין בהה״מ פ״ב ה״י מיבום, ודרשה זו רמז ואסמכתא בעלמא היא וכפי שנבאר ענינה.
ונראה דסמיך דרשה זו על הידוע בכ״מ בתלמוד ואגדות דענין הצניעות בזיווג אישות מכונה בדרך כבוד בשם דישה, כמו בפסחים פ״ז ב׳ ובסוטה מ״ב ב׳ שהכל דשין בה, וביבמות ל״ד ב׳ שהיה דש וכו׳, ובנדה מ״א ב׳ מקום דישה, וכמו כן כינו זה בשם חרישה, כמ״ש בירושלמי יבמות פ״א ה״א ר׳ יוסי בן חלפתא חמש חרישות חרש [ועיין
בבלי שבת קי״ח ב׳], ובב״ר פ׳ צ״ח כל החרישות שחרשתי וכו׳, ושייכות כנויים אלה לזה נראה ע״פ כנוי שני שכינו חז״ל את האשה בשם קרקע, וכמ״ש בסנהדרין ע״ג ב׳ אסתר קרקע עולם היתה, וכ״א בזהר פ׳ בראשית נ״ד ב׳ בשדה זו איתתא, ובב״ב ט״ז ב׳ דרשו ויבא עשו מן השדה – זה גלוי עריות. וזה הוא מפני שסגולתה להוציא פירות, ועיין בשאלתות דרא״ג פ׳ וארא ומש״כ בר״פ חקת בפ׳ אשר לא עלה עליה עול, ומפני כל אלה סמכו חז״ל דין זה שאין חוסמין את היבמה להיות לאשה ליבם לדין חסימת השור בדישו, ודו״ק.
ועיין בב״ק ק״י סוף ע״ב בהמשך הענין פריך הגמרא אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפק בלא חליצה [ר״ל אפילו בלא טענתה] דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה, ומשני התם אנן סהדי דמינח ניחא לה בכל דהוא דטב למיתב טן דו וכו׳, ולפי״ז יש נ״מ היכי דודאי לא שייך האי סברא דטב למיתב טן דו, כגון שהיבם מומר והיה כן בשעת קדושיה אז באמת יוצאה בלא חליצה, ומכש״כ להדעות דמומר אינו זוקק כלל ליבום, ועיין באה״ע סי׳ קנ״ז ס״ד.
2. שם בבני יעקב כתיב (פ׳ מקץ) שנים עשר אחים בני אבינו, ואע״פ דכתיב באברהם ולוט כי אנשים אחים אנחנו, הרי דשם אחים מורה גם על קרובים, אך שאני הכא דכתיב יחדו. ואמנם בכלל יש להעיר למה אינו מדייק הגמרא דסתם אחין הם מן האב, שהרי כשרוצה הפסוק לכוין אחין מן האם כותב מפורש כן, כמו בפ׳ ראה כי יסיתך אחיך בן אמך, יעו״ש. אך י״ל דלולא הדרשה שבכאן היה סברא לומר דכתב הפ׳ אחים סתם לכוין אחים או מן האב או מן האם.
3. והא דמצוה בגדול האחים יתבאר לקמן בפ׳ הבא בדרשה והיה הבכור.
4. שאין יורשין זה את זה דכתיב (פ׳ במדבר) למשפחותם לבית אבותם, וכבר בא ענין דרשה זו למעלה, והיא דרשה כפולה להוראת ענין אחד במקור ואסמכתא על לשון הפסוק, וזה טעם גם הדרשה הסמוכה בענין זה.
5. לענין פטור עצמה יצוייר פשוט כגון שנולד לאחר מיתת אחיו, ולענין פטור צרתה יצוייר כגון ראובן שמת בלא בנים ונולד לו אח לאחר מיתה ושמו לוי ויבם שמעון את אשת ראובן ומת שמעון בלא בנים, והניח אשה שלו ויבמתו של ראובן ונפלו שתיהן לפני לוי ליבום, שתיהן פטורות, לפי שאשת ראובן שנתייבמה לשמעון אסורה ללוי משום אשת אחיו, ולא אשתרי משום יבמה משום גזה״כ כי ישבו אחים יחדו ובעינן שהיתה להם ישיבה אחת בעולם, כלומר שיהיו שניהם כאחד חיים, וכאן נולד לוי לאחר מיתת ראובן, ומדהיא פטורה פוטרת גם צרתה שהיא אשת שמעון שכשהיא לעצמה היתה מתייבמת ללוי ונקראת צרה משום דשתי נשים תחת בעל אחד נעשו צרות זל״ז. ולקמן יתבאר דאין נ״מ מתי נולד לוי אם קודם יבומו של שמעון או אח״כ.
6. ר״ל כששניהם קטנים אינו יכול לגרשה עד שיגדיל הוא ועד שתדע היא לשמור את גיטה, דגט קטן לאו כלום הוא, וכן אפילו היא גדולה, והרבותא בזה אע״פ דכתיב להקים לאחיו שם בישראל והאי לאו בר הכי הוא, וקיי״ל כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא אסורה לעולם, בכ״ז מדכתיב כי ישבו אחים יחדו ודרשינן לעיל פרט לאחיו שלא היה בעולמו, מכלל דאם רק היה בעולמו אפילו אם הוא בן יום אחד נוהגין בו דיני הפרשה, ולכן אף כי אי אפשר עתה לקיים בו כדיני׳, צריך לחכות עד שיבא לידי כך דהיינו עד שיתגדל.
7. איירי בנולד קודם מיתת אחיו וקמ״ל דדי בישיבה כל דהוא ואפילו יום אחד סגי, ודרשה זו כפולה מהקודמת בשנוי לשון ועיין מש״כ שם.
8. עיין מש״כ לעיל באות מ״ה.
9. ענין מאמר יתבאר לקמן בדרשה ולקחה לו לאשה שהוא ענין קדושין שהיבם מקדשה בכסף או בשטר ואח״כ בביאה, ועיקר הקדושין הוא בביאה, וקדושי כסף או שטר הם רק אגידא קלה וכפי שיתבאר עוד ענינו, וכאן איירי שקדשה היבם בכסף או בשטר ולא הספיק לבא עליה עד שמת.
10. דכל זמן שלא כנסה זה עדיין זיקת ראשון עליה ונתוסף עוד זיקת שני בשביל המאמר, וכשמת נותרו עליה זיקת שני יבמין, ובכ״ז אינה פטורה לגמרי בשביל זה אלא חולצת כפי שיתבאר להלן בדרשה לא תהיה אשת המת החוצה. והרמב״ם בפ״ו הכ״ז מיבום הביא סמך לדין זה מלשון אשת המת ודרשו חכמים אשת המת ולא אשת שני מתים, ולא מצאתי איפה דרשו כן מפורש, ואף כי י״ל דדרשה זו שלפנינו מי שעליה זיקת יבם אחד וכו׳ היא גופא נובעת מדרשה אשת המת ולא אשת שני מתים, וכן משמע קצת מלשון הספרי שיובא בסמוך אשת אחד מתייבמת ולא אשת שנים, עם כ״ז צ״ע שלא העתיק כלשון התלמוד, ואולי היה לפניו ברייתא בלשון זה כמו שיש הרבה כאלה שהיו לפני הראשונים ולפנינו הם חסרות, כאשר הוכחנו כ״פ בחבורנו.
11. לכאורה צ״ע דהא מצינו בכ״מ דאין הבנות בכלל בנים כמו דדרשינן בעלמא בני ישראל ולא בנות ישראל, בני אהרן ולא בנות אהרן, וכ״מ מפורש בנזיר י״ב א׳ הריני נזיר לכשיהי׳ לי בן וילדה בת אינו נזיר, וכ״מ בתשו׳ הרא״ש כלל פ״ה דאין הבנות בכלל הבנים משום דכתיב בעלמא ויולד בנים ובנות [ועיין מש״כ לעיל פרשה כ״ג ר״פ ט׳ בנים אשר יולדו להם], ואין לומר ע״פ הדרשה ובן אין לו עיין עליו א״כ גם הבנות בכלל, זה אינו, דבכלל עיין עליו מרבינן רק הדורות הבאים מכח בן כמבואר בסמוך, אבל לא גם בנות, וי״ל דשאני הכא דכיון דעיקר כונת ענין יבום הוא שלא ימחה שמו מישראל כמבואר בפרשה, וא״כ מכיון שיש לו בת ג״כ אין שמו נמחה. ועיין בתוס׳ כאן, ולפי מש״כ יתיישבו הרבה מהערותיהם, ודו״ק. וע״ע בדרשה בסמוך מב״ב קט״ו א׳.
12. ר״ל כל בן שהוא, וכהאי גונא דרשו חז״ל עה״פ דפ׳ אמור וזרע אין לה – עיין עליה, ושם בארנו ענין דרשה זו, יעו״ש וצרף לכאן, אבל בן הנולד מן השפחה ומן הכותית אינו פוטר משום דולד כזה מתייחס אחר אמו ולא אחריו כמבואר לפנינו ר״פ משפטים בפסוק האשה וילדיה תהיה לאדוניה, יעו״ש.
13. ר״ל דחליצת או ביאת מעוברת לא מהני לקולא רק לפסלה לכהן ושתאסר להתייבם ורק חליצה בעי, ולדעת רוב הפוסקים די שתחלוץ להחלוץ הקודם או לאחד משאר האחים, ולמ״ד שחליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחים גם הכא צריכה לחלוץ לכל האחים.
14. אפילו עד סוף כל הדורות, והרבותא בזה אע״פ דבעלמא מצינו דבשם בן אין כלולים בני בנים, כמו בסנהדרין ס״ב ב׳ לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש, אין לי אלא בנו ובתו, בן בנו ובן בתו מניין ת״ל כי מזרעו נתן למולך, הרי דלב״ב צריך רבוי מיוחד, מ״מ מכיון דכתיב כאן אין לו דרשינן עיין עליו.
והנה בגמרא כאן באה דרשה זו בציון על הפסוק ובין אין לו דפ׳ נחלות (פ׳ פינחס), והשאלנוה לכאן מפני כי ענינן אחד וטעם הדרשה אחד – עיין עליו, וכך פסקו כל הפוסקים כאן, ובאמת צ״ע שלא מצינו בגמרא מפורש דרשה כזו על הפסוק שלפנינו, ואפשר לומר דכונת הגמרא דדרשה זו מפורש כאן היא למותר, אחרי דמפורש פרשה התורה טעם ענין יבום כדי שלא ימחה שמו מישראל, א״כ מכיון שיש לו המשך תולדי אף אם דור רחוק שוב אין שמו מחוי וכעין מש״כ לעיל אות נ״ב יעו״ש.
15. איירי שנולד לאחר מיתת אביו וחי שעה אחת ומת, אבל בעודה מעוברת אינה מותרת להנשא כמבואר לעיל.
ודע דמכאן משמע דלא כמש״כ ביש״ש פ״ג דיבמות דגם העובר נקרא בן ויליף שם מדכתיב ויתרוצצו הבנים בקרבה עיי״ש, והרי כאן ממעטינן מפורש את העובר מדין בן הנולד, ועיין לעיל אות נ״ד, ונ״מ בזה לענין כמה דברים, כמו הנודר אם יהיה לו בן יעשה כך וכך חייב לעשות כשהיא מעוברת, ועוד ענינים שונים. ואע״פ דאיתא בקדושין ס״ב א׳ אם קידש עובר כשתהיה נקבה כשהוכר עוברה מקודשת, עוקי שם כר״מ דס״ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, והראיה מהבנים בקרבה שהביאו מהרש״ל אינה מוכרחת כלל דמוסב על העתיד, וכמו יומת המת, כי יפול הנופל, וכדומה מן הלשונות.
16. מפרש בגמרא דצריכה גט מספק, דמספקא ליה אם הפסוק לא תהיה אשת המת החוצה ללאו אתא דהוי כשאר חייבי לאוין ותפסי בה קדושין או דאתא להורות ביחוד דלא תפסי בה קדושין ולכן צריכה גט מספק, ואחר הגט הותרה ליבום או לחליצה כמו שהיתה, ואם היה היבם כהן שאינו יכול לישא גרושה תצא מן הזר בגט כדי שלא יהא החוטא נשכר ויחלוץ לה יבמה.
והנה בסוגיא יבמות י״ג ב׳ מפרש בענין זה דב״ש מפרשי לשון החוצה מלשון חצונה ומרומז בזה דצרת ערוה מותרת להתייבם לאחיו, דדרשי לא תהי׳ אשת המת החוצה כמו החיצונה מכלל דאיכא פנימית והיא שריא, וב״ה ס״ל דהחוצה הוא כמו דכתיב אל החוץ, ולכן שוב א״א לפרש מלשון חיצונה. ולכאורה צ״ע בטעמייהו דב״ש דהא באמת כן הוא הכלל בכל תיבה שצריכה למ״ד בתחילתה הטיל לה הכתוב ה׳ בסופה, כמו מצרימה, ירושלימה, וכדומה, וצ״ל משום דמצינו גם יוצאים מן הכלל וכמו ישובו רשעים לשאולה ואף כי יש דרשה על זה, בכ״ז שוב אין להכריע מזה עוד. וגם יש מקומות שלא נמצא לא למ״ד בתחלתה ולא ה״א בסופה וכמו וילך רחבעם שכם כי שכם בא כל ישראל
(מלכים א י״ב:א׳) וילך המלך ואנשיו ירושלים
(שמואל ב ה׳ ו׳) וכדומה הרבה, וגם הרבה מילים באו בכה״ק בנוספת ה״א בסוף שאי אפשר להורות שם על היחס שאליו וכמו מיטבתה
(במדבר ל״ג) מארץ צפונה
(ירמיהו כ״ג) מבבלה
(שם כ״ז) וכדומה. ולכן נטו ב״ש מהאי כללא דכייל ר׳ נחמיה ולא סבירי להו דנטיה היא במקום אֶל ומדהו״ל למכתב החוץ וכתיב החוצה לכן דרשו מה שדרשו.
ודע דבקדושין דף ע״ה ע״ב אמרו: ואלא מפני מה אסרום, מפני שהיו [הכותים] מיבמים את הארוסות ופוטרים את הנשואות, מאי דרשי לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, הך דיתבה חוצה היא לא תהיה לאיש זר אבל הך דלא יתבה חוצה תהיה לאיש זר. ופירש״י חוצה החיצונה. בזה אנו רואים דגם הני כותאי, לא אבו הלוך בדרך ר׳ נחמיה, וכבר השוו חז״ל בירושלמי
(יבמות פ״א ה״ו) דרשות ב״ש וכותאי להדדי, וז״ל ר׳ סימון בשם ר׳ יוסי בשם נהוריי טעמון דב״ש לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, החיצונה לא תהיה לאיש זר, אתיא דב״ש כאילין כותאי שהן מייבמין את הארוסות ומוציאין את הנשואות דאינון דרשין חוצה החיצונה, מה מקיימין (ב״ש) [כותאי] ובן אין לו א״ר יעקב דרומייא קומי ר׳ יוסי ובן אין לו מן הנשואה החיצונה לא תהיה לאיש זר, א״ל לא יחסדונך [ב]כותאי דאת מקיים דרשיהון. תני רשב״א נומיתי לסופרי כותיים מי גרם לכם לטעות דלית אתון דרשין כר׳ נחמיה וכו׳ וכו׳ עכ״ל הירושלמי.
והנה אחד הראשונים בְדֵיקוּת לשוננו החכם הספרדי ר׳ יונה בן גנאח עזב גם הוא את האי כללא דר׳ נחמיה ויעמק חקר בדרך הוספת הה״א בכמה מלים בכתבי הקדש ויכר גם הוא וימצא, כי בתמונות כמו אלה באה הה״א נוספת ללא ענין, הלא כה דבריו בספרו הרקמה (צד ל״ח): ויש שיוסיפו הה״א על השמות הזכרים לבלי [להורות] ענין הנקבה וללא טעם שתחדש בהם בכמו אמרו
(יחזקאל מ, יט) וימד רחב מלפני השער התחתונה, הה״א תוספת בו לבלי ענין הנקבה, ואיננו רחוק כי הטעם שבמלעיל להעיד על הענין הזה כאשר הוא אם לא תהיה בו ה״א, והמסורה עליו ״לית דכותיה בטעם מלעיל״ כו׳ והוספה על נגב באמרם נגבה לנחל
(יהושע יז, ט) ומן הכת הזאת הלוך ונסוע הנגבה
(בראשית יב) ר״ל הנגב ואין הה״א במקום אֶל כאשר חושבים רוב בני אדם ומשערים אותו אֶל הנגב, כי כבר נאמר
(דברי הימים א כו, יז) לצפונה ליום לנגבה ליום, וכן ישובו רשעים לשאולה וקימו הה״א עם הלמ״ד אשר היא כמו אל בערן כו׳ וכו׳, וכבר נראה כי הה״א נוספות במלות האלה ללא ענין נקבה, וכי איננה בהנגבה, ומה שהוא דומה לו במקום אֶל, אבל הוא כמו שהיא באמרו הנה ימים באים וגו׳ מארץ צפונה
(ירמיהו כג) כו׳ וכבר סר הספק, כי היא נוספת ללא ענין תחדשהו אבל מנהג ממנהגי העברים כי לא יתכן לסבור בה״א מארץ צפונה שהיא מקום אֶל ולא שהיא לנקבה עכ״ל ר׳ יונה. ויש להעיר כי לדברי ר׳ יונה: ״אבל מנהג ממנהגי העברים״ יש סמך בירושלמי (פ״ק דמגילה הי״א) ר׳ סימון ור״ש בר נחמן תרויהון אמרין אנשי ירושלים היו כותבין ירושלים ירושלימה ולא היו מקפידין ודכותיה צפון צפונה תימן תימנה עכ״ל הירושלמי, ואין להאריך עוד בזה.
18. מוסב להדרשה דלעיל ומת אחד מהם, ג׳ אחין נשואין ג׳ נשים ומת אחד מהם ועשה בה השני מאמר ומת אינה מתייבמת, משום דכתיב ומת אחד מהם יבמה יבא עליה, זו שעליה זיקת יבם אחד ולא שעליה זיקת שני יבמין, והספרי מפיק לזה בלשון אשת אחד מתייבמת ולא אשת שנים, וקרוב ללשון זה כתב הרמב״ם בפ״ו הכ״ז מיבום, ותכלית דרשה זו לפרש מה ת״ל כל לשון זה דלא תהיה וגו׳, דאפשר היה לקצר ולכתוב ובן אין לו יבמה יבא עליה.
19. ואינם בכלל דיני חליצה ויבום. והנה לא נמצאה דרשה זו בתלמודים ובספרי, וקרוב לודאי שהיה לפני הרמב״ם איזו ברייתא שלפנינו חסרה כמו שיש הרבה כאלה, כנודע.
20. ר״ל אפילו היא רק אשתו מן האירוסין ג״כ זקוקה ליבום ולחליצה, ופירש״י דמרומז בלשון החוצה אפילו אם היא רק חיצונה לו ולא נתקרבה לביאה, וצ״ע ל״ל בכלל לרבות את הארוסה תיפק ליה דכל איסורי עריות אסורות גם הארוסות כמבואר לפנינו בפ׳ אחרי וקדושים, וא״כ מכיון דדרשינן ערות אשת אחיך לא תגלה יבמה יבא עליה בדבור אחד נאמרו [יבא ויתבאר בסמוך], וכיון דאיסור אשת אח הוי גם מן האירוסין ממילא יש גם מצות יבום בארוסה, אך הענין מתבאר בגמרא יומא י״ג א׳ לענין וכפר בעדו ובעד ביתו כל כמה דלא כנסה לאו ביתו היא, וא״כ כיון דכתיב כאן אשר לא יבנה את בית אחיו הו״א דאין ארוסה בכלל קמ״ל לרבות הארוסה.
21. דשם זר כולל כל מיני זרות וגם זה שאסורה עליו מדין ערוה או חייבי לאוין וכדומה, ור״ל דאפילו במקום יבום שהיא מצוה לא תהיה לו לאשה. והנה עפ״י הכלל דכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה (יבמות כ׳ א׳ ובכ״מ) היה סברא לומר שגם לא תחלוץ זו, אך בסמוך פסוק ז׳ בדרשה ועלתה יבמתו יש רבוי מיוחד על כגון זו שעול׳ לחליצ׳, יעו״ש.
22. משמ׳ דביאתה היא לקוחיה, וע״ע בדרשה שבסמוך ולקחה לו לאשה.
23. ושם אסור אפילו בהעראה דכל חייבי לאוין אסורין בהעראה כמבואר לפנינו בפ׳ קדושים בפרשת שפחה חרופה.
24. עיין בדרשה בסמוך בין באונס בין ברצון ושם יתבאר ענין זה.
25. כגון שלשה אחים ששנים מהן נשואים שתי אחיות והשלישי נכרית ומת אחד מבעלי אחיות בלא בנים ויבמה בעל הנכרית, משום דבעל האחיות אסור בה משום אחות אשתו ואח״כ מתה אשתו של בעל האחיות ואח״כ מת בעל הנכרית בלא בנים ונפלו שתי נשיו לפני בעל האחיות הרי שתיהן פטורות מן החליצה ומן היבום, האחת מפני שהיתה אחות אשתו בשעה שמת אחיו הראשון נאסרה עליו לעולם אפילו עתה שאין בו עוד איסור זה, והשני פטורה משום צרתה.
ועיין ביבמות קי״א ב׳ ביבמה שנדרה הנאה מיבם שלה אחר שנזקקה לו אין כופין אותו לחלוץ אלא מבקשין אותו, אבל במצאה פתח לנדרה פשוט הוא שמותרת להתייבם ואין בזה משום כל שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא וכו׳, יען משום דע״י התרת חכם את הנדר נעקר הנדר מעיקרו והוי כמו שלא היה בעולם כלל.
26. לשם אישות פירושו שיקרא עליה שם אישות וכמ״ש ביבמות ק״ז ב׳ תרווייהו ניחא להו דליפוק עלייהו קלא דאישות, ולשם דבר אחר ר״ל לשם זנות, והבאור הוא בדעת חכמים כיון דעיקר תכלית המצוה מיבום כדי להקים לאחיו שם שוב אין נ״מ לאיזו כונה מייבם, כיון דעכ״פ הרי מייבמה ומקים שם, ומחלוקת הפוסקים אם קיי״ל כחכמים או כאבא שאול משום דסתם משנה דבכורות י״ג א׳ וכמה סוגיות הש״ס אתו כותי׳, ואמנם אפילו לדעת פוסקים אלו פשוט הדבר דלא בעינן שיכוין בפירוש לשם מצוה, אלא כל שאינו מכוין בפירוש לשם פניה אחרת די בזה, וכמו כל מצות התורה דכשנעשות בסתם אמרינן סתמן לשם מצוה.
27. ר״ל בתחלה קודם שנשאה אחיו המת היתה מותרת גם לזה היבם כשאר הנשים, ומשנשאה נאסרה עליו באיסור אשת אח, ועתה כשמת חזרה והותרה לו, יכול תחזור להתירה הראשון שתהיה הברירה בידו אם לייבמה או לחלוץ לה [אבל אין סברא לומר דפריך שאפילו חליצה לא תבעי דהא מפורש בתורה דאגידא ביה כמש״כ לא תהיה וגו׳], ת״ל יבמה יבא עליה מצוה. ונראה בטעם הדרשה מן יבמה יבא עליה, דכיון דהקדימה התורה ענין היבום לחליצה והתנתה שרק אם לא יחפוץ לייבם אז יחלוץ ש״מ שיבום קודם.
28. בשוגג כגון שחשב שאשה אחרת היא, ובמזיד שכיון לזנות, וברצון הפי׳ שנתכוין למצות יבום ואע״פ דפשיטא הוא קתני לה דהכי אורחי׳ דש״ס בכל דוכתא [תוס׳]. והוא הדין אם היא שוגגת או מזידה וכן שניהם אנוסים, ועיין מש״כ לעיל בטעם הדרשה יבמה יבא עליה מכל מקום עיי״ש אות ס״ז ובסמוך אות ע״ב.
29. ולקחה בא לרבות שאם בא עליה שלא כדרכה קנאה.
30. ר״ל לאיזו ביאה שהיא אף אם לא כיון לה, ואפילו לביאת בהמה, אבל אם ישן לא כיון לשום ביאה, לכן לא קנאה.
31. כגון אם בא באונס דידי׳ או באונס דידה קנאה וכמש״כ לעיל אות ס״ט. וצ״ל דמה דיליף
בבבלי יבמות נ״ד א׳ מן יבמה יבא עליה בין באונס בין ברצון הוא ג״כ בסמיכות על הלשון ולקחה לו לאשה כמבואר כאן, רק שבא שם בקצור.
32. היינו הך דדרשה הקודמת יבמה יבא עליה כדרכה ולקחה שלא כדרכה ובשנוי לשון, אבל אין לפרש ביאה גמורה לאפוקי העראה שאין קונין בה, דזה ילפינן
בבבלי יבמות נ״ד ב׳ דיבם קונה גם בהעראה דילפינן ביאה ביאה מחייבי לאוין וכמו שהובא לפנינו בדרשה לעיל אות ס״ד.
33. ר״ל כיון דשתי מצות אלו סותרות זו את זו, על כרחיך בדבור אחד נאמרו, והייגו בשעה שאמר הקב״ה ערות אשת אחיך לא תגלה, בה בשעה הוציא מכלל זה להיתר אשת את המת, דהיינו יבמה יבא עליה. ובירושלמי כאן חשיב הרבה ענינים שנאמרו בדבור אחד, כמו מחלליה מות יומת עם וביום השבת שני כבשים, לא תלבש שעטנז עם גדילים תעשה לך, ועוד הרבה, והכונה כמש״כ.
ויש להעיר לפי דרשה זו בסוגיית הבבלי ריש יבמות שרצו ללמוד מענין יבום דעשה דוחה ל״ת [העשה דיבמה יבא עליה לל״ת דערות אשת אחיך לא תגלה] יעו״ש, ולפי המבואר כאן דהיתר זה הוא ע״פ הדבור נאמר א״א להביא מכאן ראיה לדעלמא. ואולי י״ל הכונה דמשום הא גופא נאמרו בדבור אחד משום דעשה דוחה ל״ת, ויש לפלפל בזה.
34. ר״ל אין לי אלא היא עצמה, מניין לרבות שאם היה לאחיו המת שתי נשים, אחת אסורה עליו משום קורבת עריות ואחת כשרה להנשא לו ומת בלא בנים, בכ״ז מפני שזו האסורה פטורה מן החליצה ומן היבום פטורה גם השניה הכשרה לו, וכן מניין שאם היה לו עוד אח שאלו הנשים אינן קרובות לו ונתיבמה לו צרת הערוה ולו עוד אשה אחרת ומת גם הוא בלא בנים פטורות שתיהן מזיקת השלישי שהיה לו קורבה בבית אח הראשון, ת״ל לצרור ולא לצור, ובא לרבות צרות הרבה, כמו שמצוייר.
ועיין ביבמות ח׳ א׳ דרשת רבי לאסור יבום בעריות וצרות, מדכתיב כאן בפרשה ולקח ולקחה, ויבם ויבמה, ופירש״י דכתיב ולקחה לו לאשה ויבמה, והוי מצי למכתב ולקח ויבם וכתיב ולקחה ויבמה משמע זו ולא אחרת דהיינו ולא ערוה, ולענין צרה מפרש בגמרא שם כונת הדרשה דלימא קרא ולקח מאי ולקחה, אלא כל היכי דאיכא תרי לקוחין דאי בעי נסיב האי ואי בעי נסיב האי שריא, ואי לא, תרווייהו אסירי, ור״ל כיון שאחת ערוה ואינו יכול ללקחה ממילא פטורה גם השניה, יעו״ש.
אבל הרמב״ם פ״ח ה״ו מיבום מפרש דרשה זו לענין ערוה מדכתיב ולקחה לו לאשה ויבמה, מי שראויה ללקוחין וקדושין תופסין בה היא זקוקה ליבום לאפוקי ערוה, ושם בהלכה י״ד לענין צרת ערוה כתב, כשם שהערוה פטורה מן החליצה ומן היבום כך צרתה פטורה, שנאמר אשר לא יבנה את בית אחיו, בית שיש לו בנין באיזה מהם שירצה ובית שמקצתו אינו יכול לבנותו שהרי אין לו בה לקוחין אינו בונה אפילו מקצתו אעפ״י שהיא מותרת, ונמצא צרת הערוה ערוה עליו משום אשת אחיו שהרי אין לו עליה זיקה, עכ״ל. וכל דבריו לכאורה מופלאים, שהביא דרשות שלא נאמרו בגמרא, ואלה שנאמרו השמיט, וגם מבואר בגמרא דלא קיי״ל כדרשת רבי, וכבר תמה עליו ביש״ש ריש יבמות [ובדבר הדרשה ולקחה מי שראויה ללקוחין וכו׳ י״ל קצת דכלולה בלשון הגמרא יבמות ח׳ א׳ ולקחה לזו ולא לאחרת כמו שנבאר עוד מזה בסמוך].
ונראה שהוא מפרש כן בהרחב באור דרשת רבי כל היכי דאיכא תרי לקוחין וכו׳, ואעפ״י שלפנינו מבואר בסוגיא דרשת רבנן לאסור עריית וצרותיהן מפסוק שלפנינו ואשה אל אחותה לא תקח לצרור עליה והדרשה ולקח ולקחה צריכי להו לרבנן למילתא אחריתא כמבואר לפנינו בסמוך, אך הנה כבר בארנו בכ״מ בחבורנו דכך דרך הרמב״ם בחבורו דהיכי דאין נ״מ בגוף הדין בחר לו הדרשה היותר פשוטה ומבוארה בטעם ואפילו זו שנדחתה בגמרא מפני דרשה אחרת [ובפ׳ שמיני
(י׳ ו׳) הראנו שלמד בזה אל דרך הקודש דרך חז״ל יעו״ש], וכאן בענין שלפנינו כל מעיין יראה, כי דרשת רבי עפ״י באור והסבר הרמב״ם היא פשוטה יותר מדרשת רבנן, וביותר כי היא נסמכה על פסוק שבענין בפרשת יבמין, וי״ל דכמו דקיי״ל בעלמא סוגיא דאתמרא בדוכתא עדיפא כך דרשה דהוקבעה באותו ענין בתורה עדיפא למסמך בה היכי שאין נ״מ בגוף הדין, ודו״ק.
35. כך מפרש הרמב״ם סוגית הגמרא ביבמות י״א א׳ הבא על יבמה ובא אחד מן האחין על צרתה עובר בעשה, ומפרש דהעשה היא יבמה יבא עליה עליה ולא על צרתה, ולאו הבא מכלל עשה – עשה, אבל רש״י מפרש דהעשה היא הפסוק אשר לא יבנה את בית אחיו (פ׳ ט׳) בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים, עיי״ש לפנינו ושם יתבאר.
36. ר״ל יבמה שהיא ערוה על יבמה כגון שהיתה אחות אשתו או אמה או בתה הרי זו פטורה מן החליצה ומן היבום ואין לו עליה זיקה. והנה לא נתבאר טעם דרשה זו איפה מרומז כאן ולא ערוה, והרמב״ם בפ״ו ה״ח מיבום כתב בענין זה לשון זה, ולקחה לו לאשה ויבמה, מי שראויה ללקוחין וקדושין תופסין בה היא זקוקה ליבם, עכ״ל. ונראה דכיון לדרשה זו עפ״י הבאור שמבאר, כי דרשה זו כלשון שכתב הרמב״ם לא מצאתי בשני התלמודים ובספרי, וכבר זכרנו מדברי הרמב״ם אלה לעיל אות ע״ה יעו״ש.
37. כבר כתבנו מענין דרשה זו לעיל אות ע״ה ויעו״ש. וע״ע השייך לדרשה זו בסמוך אות פ״ב.
38. והרבותא בזה דלא נימא מצוה דרמיא עליה עבדה והשתא תיקום באיסור אשת אח קמ״ל דהוי כאשתו לכל דבר. ואמנם לענין אחד אינה נחשבת כאשתו ששעבוד כתובתה הוא על נכסי בעלה הראשון אבל זה היבם יכול למכור נכסיו, ועיין באה״ע סי׳ קס״ח.
39. ר״ל שקודם שכונסה בביאה צריך לקדשה בכסף או בשטר, וזה נקרא מאמר משום דצריך שיאמר לה הרי את מקודשת וכו׳, ועיין לפנינו לקמן בפ׳ תבא בפ׳ את ה׳ האמרת יתבאר עוד השם מאמר שבכאן.
40. נראה דכונת הדרשה למ״ש בקדושין י״ד ב׳ בענין זה ת״ל יבמה יבא עליה ויבמה מלמד שביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרים בה, יעו״ש ובסמוך, וכאן חסר המלות ת״ל יבמה יבא עליה, ובבבלי מס׳ יבמות בכולא מסכתא מבואר דמאמר זה הוא מדרבנן, וצ״ל דדרשה זו אסמכתא, והפסוק ולקחה אתיא לדרשה אחרת כמובא למעלה, ועיקר עם תקנת חכמים הוא כדי להקדים קדושין לביאה, משום שאמרו בקדושין י״ב ב׳ רב מנגיד מאן דמקדש בביאה משום פריצותא, ואף כי ביבמה עיקר מצוה בביאה חששו חז״ל שלא ילמדו מזה לנשואין סתם.
41. קאי על הדרשה דלעיל ולקחה לו לאשה פרט לערוה וצרתה, דהיינו יבמה שהיא ערוה על היבם וכגון שהיא אחות אשתו או אמה או בתה הרי פטורה היא מן היבום ומן החליצה כמבואר שם, ועל זה מוסיף דרק במקום מצוה אסירה צרתה משום דדרשינן ויבמה במקום ששייך ויבמה הוא דאמינא ולקחה כדרשה דלעיל כל היכי דאי בעי נסיב האי ואי בעי נסיב האי שריא, ואי לא תרווייהו אסירי, כמבואר למעלה, אבל שלא במקום יבום כלומר היכי דלא שייך ויבמה וכגון צרת בתו מנכרי שרי, ובאיזו דפוסים כתוב ברש״י בתו מן העובד כוכבים והוא ט״ס ונתחלף זה במלות מן הנכרי שפירושו משאינו אחיו.
42. וזה הוא אם אין לה סבה למאן, אבל אם יש לה כזו כגון שהוא אחד מאלה שכופין אותו להוציא
(כתובות ע״ז.) אין כופין אותה להתייבם כמבואר בדרשה ראשונה מפסוק זה, ומיהו אם בעל קנה.
43. ר״ל אעפ״י שכנסה עדיין קרויה יבמה, שהרי אחר שאמר הכתוב ולקחה לו לאשה הוסיף עוד הלשון ויבמה, אלמא שגם אחר הנשואין נקראת יבמה, וא״כ עדיין המשך זיקת יבום האח הראשון עליה והוית לזה השלישי אשת אחיו שלא היה בעולמו, ואעפ״י דקיי״ל כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר כמבואר בדרשה לעיל, אך מכיון שיש שתי הוראות הסותרות, דהלשון ולקחה לו לאשה מורה שהיא כאשתו לכל דבר, והלשון ויבמה מורה שעדיין נקראת יבמה, לכן שדינן התירא אהתירא ואיסורא אאיסורא, כלומר שדי התירא לדרוש ולקחה היכי דכולא היתר כגון דמייבם אשת אח, ושדי איסורא לדרוש ויבמה היכי דאיכא צד איסור כמו באשת אחיו שלא היה בעולמו, כמבואר כאן.
44. וזה הוא מדאורייתא, אבל מדרבנן גומרים לענין שתאסר ע״י זה על האחין, אבל מחליצה אינה נפטרת, וכבר באה דרשה בענין זה לפנינו לעיל בלשון ולקחה לו לאשה מירושלמי ויעו״ש.
45. כבר בא ענין זה לפנינו לעיל בלשון יבמה יבא, ודרשות שונות הן. וטעם דרשה זו מלשון ויבמה י״ל דמדהוסיף עוד לשון קנין על הלשון ולקחה לו לאשה, אשר היה די באותו לשון לבד, משמע ליה דאף אם לא היה בקנינו דרך אישות גמורה ג״כ מתייבמת.