והיה אם וגו׳ – יכול כל מרשיעים לוקים,1 ת״ל והיה אם בן הכות הרשע, פעמים לוקה ופעמים אינו לוקה, ועדיין איני יודע איזו הם הלוקים, ת״ל (פ׳ ד׳) לא תחסום שור בדישו, מה חסימה מיוחדת שהיא מצות ל״ת ואין בה קום ועשה, כך כל מצות ל״ת שאין בה קום ועשה לוקה2 (ספרי).
בן הכות הרשע – ת״ר, מניין ליוצא מב״ד חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליז זכות שמחזירין אותו, ת״ל (פ׳ משפטים) נקי אל תהרג, ומניין ליוצא מב״ד זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה שאין מחזירין אותו, ת״ל (שם) צדיק אל תהרג,
3 בעי מיניה ר׳ זירא מרב ששת, חייבי מלקות מאי, אמר לו, אתיא רשע רשע.
4 (סנהדרין ל״ג:)
בן הכות הרשע – משלשין בממון ואין משלשין במכות, כיצד, העידוהו שהוא חייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממין משלשין ביניהם, אבל אם העידוהו שהוא חייב מלקות ארבעים ונמצאו זוממים כל אחד ואחד לוקה ארבעים. מנה״מ, אמר אביי, נאמר רשע בחייבי מיתות (פ׳ מסעי) ונאמר רשע בחייבי מלקות, מה להלן אין מיתה למחצה אף כאן אין מלקות למחצה.
5 (מכות ה׳.)
והפילו – מלמד שאינו מכה אותו לא עומד ולא יושב אלא מוטה.6 (שם כ״ב:)
והפילו – מלקין אותו ברצועה כפולה אחד לשנים ושנים לארבעה, ומניין לרצועה שהיא כפולה שנאמר והפילו, והא מבעי ליה לגופיה, א״כ לימא קרא ויטהו, מאי והפילו ש״מ תרתי.7 (שם כ״ג.)
והכהו לפניו – מלמד שיהיה מלקה ועיניו בו ולא שיהיה מלקה ועיניו בדבר אחר8 (ספרי).
כדי רשעתו – כל המשלם ממון אינו לוקה, שנאמר כדי רשעתו, משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות
9.
(מכות ד׳:)
כדי רשעתו – ר׳ נתן ב״ר הושעיה אמר, כל המשלם ממון אינו לוקה, שנא׳ והכהו לפניו כדי רשעתו את שמכותיו יוצאות בו ידי רשעה, יצא זה שאומר לו עמוד ושלם
10 (ירושלמי תרומות פ״ז ה״א).
כדי רשעתו במספר – מלקין אותו שליש מלפניו ושתי ידות מלאחריו,11 דאמר קרא והכהו לפניו כדי רשעתו במספר, רשעה אחת מלפניו שתי רשעיות מאחריו12. (שם כ״ג.)
1. כל העובר על מצוה שבתורה על עשה ועל ל״ת.
2. ר״ל כל לאו שהוא ניתק לעשה לתקן את הלאו כגון הלאו דלא תקח האם על הבנים ולא תכלה פאת שדך אינו לוקה אלא א״כ לא קיים העשה שבהן. ואמנם עוד הרבה לאוין יש שאין לוקין עליהם כמו לאו שאין בו מעשה, כגון הולך רכיל ונוקם ונוטר ונושא שמע שוא וכדומה, חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם, וכן כל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד כגון לאו דלא תנאף ולא תעשה מלאכה בשבת, וכן לאו הניתן לתשלומין כגון לא תגזול ולא תגנוב, וכן לאו שבכללות שהוא לאו אחד הכולל ענינים הרבה, כגון לא תאכלו על הדם (פ׳ קדושים) דילפינן מיניה כמה דינים [עיין לפנינו במקומו שם], וכן בלאו שנאמר בו מניעה מעשיית דברים שונים אין לוקין על כל אחד ואחד, כגון זה שנאמר בפסח אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל שאינו לוקה על נא ועל מבושל שתים אלא אחת, ורק היכי שנאמר מפורש ע״פ הקבלה שלוקין על כל אחד ואחד כמו שקבלנו חיובי ג׳ מלקות באיסור אכילת חדש באוכל לחם וקלי וכרמל, אע״פ שכלולים בלאו אחד [ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו, פ׳ אמור], וכן בלאו דמעביר בנו ובתו באש וקוסם קסמים באה הקבלה עליהם ללקות על כל אחד ואחד.
3. פירש״י נקי משמע מן החטא ואע״פ שנתחייב בדין, וצדיק משמע שנצטדק בדין אע״פ שבאמת אינו נקי מן החטא, עכ״ל. ובאור הדברים ע״פ מש״כ בעלי שימוש הלשון בהבדל באור השמות נקי וצדיק, דנקי הוא מהשקפה על עצמו שהוא חף מפשע, וצדיק הוא מהשקפה על אחרים שאחרים מצדיקים אותו אף שהוא רשע בפ״ע, ואף כי בכ״מ באור שם צדיק מורה על צדיק ממש, אך לשון כזה יסבול גם אופן המבואר. ובספרי פ׳ שופטים יליף ענין זה מפסוק צדק צדק תרדוף. ומסיק בגמרא כאן דהא דאין מחזירין אותו לחובה הוא רק אם טעו ב״ד בדבר שאינו מפורש בתורה אלא בסברא בדברי תנאים ואמוראים, אבל בדבר המפורש בתורה מחזירין אפילו לחובה, ועיין מש״כ עוד בפ׳ משפטים בפסוק הנזכר.
4. בדיני נפשות כתיב אשר הוא רשע למות (פ׳ מסעי) וכאן בחייבי מלקות כתיב והיה אם בן הכות הרשע, ודרשינן כמו שההורג במזיד נקרא רשע ונוהגין בו אלו הדינין כך המחויב מלקות שנקרא ג״כ רשע נוהגין בו ג״כ אלו הדינין.
5. הטעם והסברא בזה פשוט דדוקא בממון מתחלק משום דכשיתקבלו כל החלקים להנדון הרי מצטרף בידו כפי שרצו להפסידו ומתקיים שפיר כאשר זמם, אבל במלקות אם ילקו לכל אחד רק חלק מה מהמלקות לא יתקיים כאשר זמם שהרי הם רצו לחייבו מלקות שלם, ואע״פ דגם בממון אם ניזיל בתר דידהו אין בכל אחד כאשר זמם, אך עכ״פ לגבי דידיה יש כאשר זמם שהרי מקבל כל הסך, משא״כ במלקות אם יתחלק המספר ביניהם לא יתקיים בכל צד כאשר זמם, שהרי לו לא יגיע מאומה ממה שילקו הם, ולכן ילקה כל אחד מספר שלם.
6. דא״א לפרש כפשוטו שיפילהו לארץ, דהא מבואר בסמוך שילקהו גם על החזה ושתי ידות מלאחריו שא״א כשהוא שוכב, אלא יהיה הנלקה כפוף על העמוד.
7. יתכן דמדייק דמדכתיב והפילו ולא ויטהו, משמע ליה שתהיה בהכאה זו כדי נפילה, והוא ע״י רצועה כפולה ומכופלת. ועיין מהרש״א שהביא גירסא אל תקרא והפילו אלא והכפילו, ולא מצאתיה.
8. מדייק מדלא כתיב והפילו השופט לפניו והכהו אלא והכהו לפניו משמע שלא יהיו עיניו של דיין בענין אחר, וכלומר שלא יסיח דעתו ועינו מהמוכה בשעת המלקות. וטעם הדבר משום דבמלקות יש הרבה פרטים שהדיינים צריכין בעצמן לראות ולהשגיח בכמה ענינים, כמו שלא יכהו יותר מכפי כחו, ואם יש חשש סכנה שאינו יכול לסבול יפסקו המכות, כי כונת התורה היא רק להכות ולא להמית, ולכן צריכין הדיינים להשגיח היטב על כל זה, ולא דמי לעונש מיתה דהתם רק מצוה אחת כללית שימיתוהו ותו לא, משא״כ הכא דצריך שישמרוהו שיחיה. ועיין מש״כ בסמוך אות כ״ב.
9. הלשון משום ומשום אינו מבואר כל כך, דהא אף דמפני רשעה אחת אתה מחייבו אבל עכ״פ איפה ההכרח שלא יענשוהו בשתים, במלקות ובממון. ואולי י״ל דבמקום משום ומשום צ״ל משם ומשם, ובאור הענין, דדרשה זו מוסבת על המשנה מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממים לוקין ומשלמין, שלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין, והבאור הוא דשם חיוב שלהם מסתעף משנים, דשם חיוב מלקות שלהם נפקא מלא תענה, ושם חיוב תשלומין ילפינן מן כאשר זמם, ועל זה פליגי חכמים דאין לנו לחייבו על פי שמות העונשין אלא ע״פ שם הרשעה שעשה כמש״כ כדי רשעתו, וזה כתיב גבי העונש, ולכן רואין אם עשה אך רשעה אחת אז מענישין אותו בעונש אחד ואם עשה שתי רשעיות מענשין אותו בשני עונשין, ולפי״ז מבואר הלשון משם רשעה אחת וכו׳, ר״ל משם רשעה ולא משם העונש, ודו״ק.
ודע דהא דאינו חייב משום שתי רשעיות הוא רק אם באו שני החיובים כאחד, אבל אם באו זה אחר זה חייב משום שניהם, וכגון בשוכר פרה לדוש בה ותסמה ודש בה לוקה משום לאו דחסימה ומשלם לבעלים שכר מזונות שנפחתה משום דחיוב מזונות בא תיכף משעת משיכה ואיסור חסימה משעת דישה, ועיין בחו״מ סי׳ של״ח.
ועיין בב״מ צ״א א׳ מסיק רבא דהא דאין לוקה ומשלם הוא רק בידי אדם להוציא ממנו בדיינים, אבל לצאת ידי שמים חייב, ונ״מ בזה כתב רש״י שאם תפס הניזק אין מוציאין ממנו, אבל הריב״ש בתשובה סי׳ שנ״ב פסק דמוציאין, ויש להביא ראיה לדעת הריב״ש מסנהדרין פ״ז ב׳ בפלוגתא דרבי ורבנן בפסוק ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש (פ׳ משפטים) דרבי ס״ל דהאי נפש פירושו ממון, ר״ל דמי האשה והיורשים, ורבנן פטרי מממון משום דקם ליה בדרבה מיניה, ופירש״י שאם תפסו היורשין את הממון וקדשו בו את האשה לרבי מקודשת ולרבנן אינה מקודשת, יעו״ש. ואי ס״ד דהיכי דחייב לשלם לצאת ידי שמים אם תפס לא מפקינן מיניה, א״כ הכא בדקם ליה בדרבה מיניה דלצאת ידי שמים חייב לשלם א״כ אמאי ס״ל לרבנן דאינה מקודשת, והרי זה ראיה מכרחת לדעת הריב״ש.
והנה בכתובות ל״ו ב׳ באה עוד דרשה על מניעת החיוב בשני עונשין מפסוק דפ׳ משפטים ולא יהיה אסון ענש יענש, דמשמע הא אם יהיה אסון [כלומר חיוב מיתה] לא יענש, ומבואר בפ׳ משפטים שם צורך שתי הדרשות בענין זה, עיי״ש לפנינו.
10. ר״ל את שהמכות פוטרין אותו מכל חיובו ורשעתו שאינו חייב אלא מלקות בלבד, משא״כ אם עוד יתחייב לשלם הרי אין נפטר עם המלקות, ולחייבו בשניהם אי אפשר כמבואר בדרשה הקודמת משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות, יעו״ש.
11. ר״ל שליש על החזה ושני שלישים על גבו, שליש על כתף אחד ושליש על כתף השני, ומטעם זה מבואר בסמוך דלעולם מכין אותו רק מספר מכות הראויות להשתלש, כגון אם אמדוהו לקבל עשרים מכין אותו י״ח וכדומה ועיין בסמוך אות ל״ב.
12. לא נתבאר טעם דרשה זו, ונראה דדריש הלשון כדי רשעתו לשון. יחיד, דמשמע רשעה אחת דהיינו מכה אחת ושוב כתיב במספר ואין מספר פחות משנים, הרי מבואר דלפניו מכה הכאה אחת ולאחריו שתי מכות.
ודע דמ״ש במשנה מכות כ״ב ב׳ שצריך הדיין למנות מספר המלקות בשעת ההכאה לא נתבאר מקורו בפרשה זו, רק בכריתות י״א א׳ מסמיך זה על לשון הכתוב בקרת תהיה (פ׳ קדושים) תהא בקראי, כלומר שיהיו קוראין, ועיין ברש״י במשנה הנ״ל, ותמיהני טובא שלא סמכו זה על הלשון במספר שהוא בעצמו מורה על המנין, וכמו וספרתם לכם חמשים יום, שבעה שבועות תספר לך, וכדומה. ועיין לפנינו ס״פ מצורע בפסוק וספרה לה שבעת ימים.