×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(יח) אֲשֶׁ֨ר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּ֗רֶךְ וַיְזַנֵּ֤ב בְּךָ֙ כׇּל⁠־הַנֶּחֱשָׁלִ֣ים אַֽחֲרֶ֔יךָא וְאַתָּ֖ה עָיֵ֣ף וְיָגֵ֑עַ וְלֹ֥א יָרֵ֖א אֱלֹהִֽים׃
how he met you by the way, and struck the rear part of you, all who were feeble behind you, when you were faint and weary; and he didn't fear God.
א. אַֽחֲרֶ֔יךָ =ל1,ש וכמו כן בדפוסים וקורן
• ל!=אַֽחַרֶ֔יךָ (חסרות נקודות החטף באות חי״ת)
• הערת דותן
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)אגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גמזרחיגור אריהשפתי חכמיםאור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
אשר קרך – אין קרך אלא שנזדמן לך.
ויזנב בך כל הנחשלים אחריך – מלמד שלא היה הורג בהם אלא בני אדם שנמשכו מדרכי מקום ונחשלו מתחת כנפי הענן.
ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים – במדה שמדדת בה מדדו לך מה אתה עיף ויגע ולא ירא אלהים אף הוא עיף ויגע ולא ירא אלהים.
"who met you upon the way": This connotes: He waylaid you.
"and he cut off from you all who straggled behind you": We are hereby taught that he killed only those who dropped off from the ways of the Lord and dropped from under the wings of the Shechinah.
"and you were faint and weary": Israel;
"and did not fear the Lord": Amalek.
אשר קרך בדרך אין קרך אלא שנזדמן לך מגיד שעשה לו עמלק מחילות בדרך והיה בא עליהן והורגן:
ד״א אשר קרך כשהיו ניכוחים היה בא עליהן והורגן:
ויזנב בך הכה אותן מכת זנב:
כל הנחשלים אחריך מלמד שלא היה הורג אלא בני אדם שנמשכו מדרכי המקום ונחשלו מתחת כנפי הענן:
ד״א כל הנחשלים אחריך אמר ר׳ יצחק כל הנלחשין אחריך אלו שהיו מהרהרין אחר מדותיו של הקב״ה כענין שנ׳ להלן (שמות י״ז:ז׳) היש ה׳ בקרבינו אם אין:
ואתה עיף ויגע עיף בצמא ויגע בדרך:
ואתה עיף ויגע אלו ישראל:
ולא ירא אלהים זה עמלק:
אחרים אומ׳ אלו ישראל שלא היה בידם מצות שיגאלו שנ׳ (שם) ויקרא שם המקום מסה ומריבה מה הוא אומר (שם ח) ויבא עמלק:
דְּעָרְעָךְ בְּאוֹרְחָא וְקַטֵּיל בָּךְ כָּל דַּהֲווֹ מִתְאַחֲרִין בָּתְרָךְ וְאַתְּ מְשַׁלְהֵי וְלָאֵי וְלָא דָּחֵיל מִן קֳדָם יְיָ.
how he overtook you in the way, and slew of you all who were following behind youa when you were faint and weary;⁠b and he was not afraid before the Lord.
a. Samaritan text, "the infirm.⁠"
b. Samaritan Version, "hungry.⁠"
די ארעוא יתכון באורחא והוון מקטלין בכון כל דהוה לביה מהרהר מן בתר ממרי ה⁠(ה){וו}⁠ה עננא פלט ית⁠[י]⁠ה ודבית עמלק קטליןב יתיה ואתון עמי בני ישראל הוויתון לעייןג ומשלהיין ולא דחילו דבית עמלק מן קדם י״י.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די ארעו״) גם נוסח חילופי: ״דערעו״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קטלין״) גם נוסח חילופי: ״מקבלין יתה ומקטלין״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לעיין״) גם נוסח חילופי: ״להיין״.
דארעו יתכון באורחא והוה קטיל בכון כל דהוה מהרהר למסטי בתר מימרי הינון גובריא דמישבטא דבית דן דהוה בידיהון פולחנא נוכראה והוה עננא פליט יתהון ודבית עמלק מקביל יתהון וקטע בית גיבריהון ושדי לעילא ואתון בית ישראל הויתון לעיין ומשלהיין מסוגי שעבודא דמצראי ומן דלוחי גללי ימא דעברתון במצעיהון ולא דחלו בית עמלק מן קדם י״י.
how they overtook you in the way, and slew every one of those among you who were thinking to go aside from My Word; the men of the tribe of the house of Dan, in whose hands were idols (or things of strange worship), and the clouds overcast them, and they of the house of Amalek took them and mutilated them, and they were cast up: but you, house of Israel, were faint and weary from great servitude of the Mizraee, and the terrors of the waves of the sea through the midst of which you had passed. Nor were the house of Amalek afraid before the Lord.
דארעו יתכון באורחא והוון מקטלין בכון כל דהוה לבהא מהרהר בתר מימרי הוה עננא פליט יתיה ודבית עמלק מקבלין יתיה ומקטלין יתיה ואתון עמא בני ישראל להיין ומשלהיין ולא דחלו דבית עמלק מן קדם יי.
Who overtook you in the way, and slew among you those who were thinking to desist from My Word, the cloud overcast him, and they of the house of Amalek took him and slew him. But you, people of the sons of Israel, were weary and faint; nor were they of the house of Amalek afraid before the Lord.
אֲשֶׁר קָרְךָ וְגוֹ׳ – רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, קָרְךָ, טִמַּאֲךָ, כְּמוֹ דְּאָמַרְתְּ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה (דברים כ״ג:י״א). רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, קְרָאֲךָ מַמָּשׁ. מֶה עָשָׂה עֲמָלֵק. עָמַד וְיָרַד לָאַרְכִיּוֹן שֶׁל מִצְרַיִם וְנָטַל טוּמוּסֵיהוֹן שֶׁל שְׁבָטִים, שֶׁהָיָה שְׁמָם חָקוּק עֲלֵיהֶם בְּמַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים. וְעָמַד לוֹ חוּץ לֶעָנָן, וְהָיָה קוֹרֵא לָהֶם, רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי פּוּקוּ, דַּאֲנָא אֲחִיכוֹן וּבָעֵינָא לְמֶעְבַּד עִמְּכוֹן פְּרַקְמַטְיָא. כֵּיוָן שֶׁהָיוּ יוֹצְאִין, הָיוּ הוֹרְגִין אוֹתָן. וְרַבָּנָן אָמְרֵי, קָרְךָ, הֵקֶרְךָ לִפְנֵי אֲחֵרִים. אָמַר רַבִּי חוּנְיָא, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְאַמְבָּטִי רוֹתַחַת, שֶׁלֹּא הָיְתָה בְּרִיָּה יְכוֹלָה לֵירֵד בְּתוֹכָהּ, בָּא בֶּן בְּלִיַּעַל אֶחָד וְקָפַץ לְתוֹכָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁנִּכְוָה, הֵקֵרָהּ לִפְנֵי אֲחֵרִים. אַף כָּאן כֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָרַע הַיָּם לִפְנֵיהֶם וְנִשְׁתַּקְּעוּ הַמִּצְרִים לְתוֹכוֹ. נָפַל פַּחְדָּן עַל כָּל הָאֻמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם וְגוֹ׳ (שם ט״ו:ט״ו). כֵּיוָן שֶׁבָּא עֲמָלֵק וְנִזְדַּוֵּג לָהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁנָּטַל אֶת שֶׁלּוֹ מִתַּחַת יָדָן, הֵקֵרָן לִפְנֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם.
[י] וַיְזַנֵּב בְּךָ – הִכָּה אוֹתָן מַכַּת זָנָב. וְאַתְיָא כִּי הָא דְּאָמַר רַבִּי חִינְנָא בַּר שִׁיקְלָא, מֶה הָיוּ בֵּית עֲמָלֵק עוֹשִׂין. חוֹתְכִין מִילוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְזוֹרְקִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וְאוֹמְרִין, בָּזֶה בָּחַרְתָּ, הֱוֵי לְךָ מַה שֶּׁבָּחַרְתָּ. לְפִי שֶׁלֹּא הָיוּ יִשְׂרָאֵל יוֹדְעִין מַה טִּיבָהּ שֶׁל זְמוֹרָה, עַד שֶׁבָּא עֲמָלֵק וְלִמְּדָהּ לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִנָּם שֹׁלְחִים אֶת הַזְּמוֹרָה אֶל אַפָּם (יחזקאל ח׳:י״ז). וּמִמִּי לְמָדָהּ. מֵעֵשָׂו זְקֵנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב (בראשית כ״ז:ל״ו), חִכֵּךְ בִּגְרוֹנוֹ וְהוֹצִיא אֶת הַזְּמוֹרָה.
כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ – רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אָמְרוּ, אִם זָכוּר הוּא עַל מַעֲשֵׂינוּ, נַעַבְדֶנּוּ. וְאִם לָאו, נִמְרֹד בּוֹ. וְרַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, אִם מַסְפִּיק לָנוּ מְזוֹנוֹתֵינוּ כְּמֶלֶךְ שֶׁהוּא שָׁרוּי בַּמְּדִינָה וְאֵין הַמְּדִינָה חָסֵר כְּלוּם, נַעַבְדֶנּוּ. וְאִם לָאו, נִמְרֹד בּוֹ. וְרַבָּנָן אָמְרֵי, מְסִיחִין אָנוּ בִּלְבָבֵנוּ, אִם הוּא יוֹדֵעַ מָה אָנוּ מְסִיחִין בִּלְבָבֵנוּ, נַעַבְדֶנּוּ. וְאִם לָאו, נִמְרֹד בּוֹ. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר, בְּלִבָּם הָיוּ מְסִיחִין, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן לָהֶם שֶׁאֱלָתָם. מַה טַּעַם. וַיְנַסּוּ אֵל בִּלְבָבָם לִשְׁאָל אֹכֶל לְנַפְשָׁם (תהלים ע״ח:י״ח). וּמַה כְּתִיב שָׁם. וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ מְאֹד וְגוֹ׳ (שם פסוק כט).
דָּבָר אַחֵר: כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ – רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל מִי שֶׁהָיָה נִכְוֶה, הָיָה נִשּׁוֹל. וְרַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, כָּל מִי שֶׁהָיָה הֶעָנָן פּוֹלְטוֹ, הָיָה נִשּׁוֹל. וְרַבָּנָן אָמְרֵי, שֵׁבֶט דָּן שֶׁפָּלְטוֹ הֶעָנָן, הָיוּ כֻּלָּם עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. עָיֵף, בַּצָּמָא. וְיָגֵעַ, בַּדֶּרֶךְ.
וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים – רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אוֹמֵר, מָסֹרֶת אַגָּדָה הִיא, בְּיַד בָּנֶיהָ שֶׁל רָחֵל עֵשָׂו נוֹפֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם לֹא יִסְחָבוּם צְעִירֵי הַצֹּאן (ירמיהו מ״ט:כ׳). וְלָמָּה קוֹרֵא אוֹתָם צְעִירֵי הַצֹּאן. לְפִי שֶׁהֵן קְטַנֵּיהֶם שֶׁל שְׁבָטִים. וּלְכָךְ אָמַר מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ, בָּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים (שמות י״ז:ט׳). מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִשֵּׁבֶט יוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא (בראשית מ״ב:י״ח). וּבְעֵשָׂו כְּתִיב: וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. זֶה כָּתוּב בּוֹ נַעַר, וְזֶה כָּתוּב בּוֹ קָטֹן. זֶה כָּתוּב בּוֹ נַעַר, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה (שם ל״ז:ב׳). וְזֶה כָּתוּב בּוֹ קָטֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם (עבדיה א׳:ב׳). זֶה גָּדַל בֵּין שְׁנֵי צַדִּיקִים וְלֹא לָמַד מִמַּעֲשֵׂיהֶם, וְזֶה גָּדַל בֵּין שְׁנֵי רְשָׁעִים וְלֹא לָמַד מִמַּעֲשֵׂיהֶם. זֶה קִבֵּל בְּכוֹרָה מִמַּעֲשָׂיו הַטּוֹבִים, וְזֶה אִבֵּד בְּכוֹרָתוֹ מִמַּעֲשָׂיו הָרָעִים. זֶה כִּלְכֵּל אֶת אֶחָיו, וְזֶה בִּקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת אָחִיו. זֶה גָּדַר עַצְמוֹ מִן הָעֶרְוָה וּמִשְּׁפִיכוּת דָּמִים, וְזֶה טִנֵּף עַצְמוֹ בְּעֶרְוָה וּבִשְׁפִיכוּת דָּמִים. זֶה הוֹדָה בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם (בראשית נ׳:כ״ד). וְזֶה כָּפַר בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת (שם כ״ה:ל״ב). זֶה נָתַן נַפְשׁוֹ עַל כְּבוֹד אִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַחַר נִגַּשׁ יוֹסִף וְרָחֵל וַיִּשְׁתַּחֲווּ (שם ל״ג:ז׳). וְזֶה בִּקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת אִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשִׁחֵת רַחֲמָיו (עמוס א׳:י״א). לְכָךְ יִפֹּל זֶה בְּיַד זֶה. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, עוֹמְדִים כָּל שָׂרֵי הַשְּׁבָטִים לְהִזְדַּוֵּג עִם שָׂרוֹ שֶׁל עֵשָׂו וְאֵינוֹ נוֹפֵל בְּיָדָם, לְפִי שֶׁלְּכָל אֶחָד וְאֶחָד מְסַלְּקוֹ בִּתְשׁוּבָה. לִרְאוּבֵן אוֹמֵר, אַתָּה נֶחְשַׁדְתָּ עַל פִּילֶגֶשׁ אָבִיךָ. וּלְשִׁמְעוֹן וּלְלֵוִי, אַף אַתֶּם הֲרַגְתֶּם אֶת שְׁכֶם. לִשְׁאָר הַשְּׁבָטִים, אַתֶּם מְכַרְתֶּם אֶת אֲחִיכֶם וּבִקַּשְׁתֶּם לְהָרְגוֹ. לִיהוּדָה, אַף אַתָּה נֶחְשַׁדְתָּ עַל תָּמָר כַּלָּתְךָ. וּלְבִנְיָמִין אָמַר, אַתָּה נֶחְשַׁדְתָּ עַל פִּילֶגֶשׁ בַּגִּבְעָה. כֵּיוָן שֶׁשָּׂרוֹ שֶׁל עֵשָׂו בָּא וּמִזְדַּוֵּג לוֹ, מִיָּד נוֹפֵל לְפָנָיו, שֶׁאֵין לוֹ תְּשׁוּבָה לַהֲשִׁיבוֹ, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ (עבדיה א׳:י״ח).
(Deut. 25:18:) “How he encountered you [on the way].” R. Judah, R. Nehemiah, and the masters [differ].⁠1 R. Judah says, “’How he encountered (qr, rt.: qrh) you, [i.e.,] defiled you. [It is] just as you say (in Deut. 23:11), “who is unclean because of what he encounters (rt.: qrh) at night (i.e., a nocturnal emission).’” R. Nehemiah said, “He actually called (qr') you. What did Amalek do? He went down to the Egyptian hall of records2 and obtained the records3 on the tribes, where their names were inscribed against them for the number of bricks. Then he would stand outside [Israel's protective] cloud and call out (rt.: qrh) to them, ‘Reuben, Simeon, Levi, come out, for I am your brother; and I want to transact business4 with you.’ When they came out, he killed them.” And the masters say, “He cooled (qr) you, i.e., he made Israel [appear] lukewarm (rt.: qrr) before others.” R. Huniya said, “A parable: To what is the matter comparable? To a boiling bath5 into which no creature is able to descend. A certain ruffian came and leaped down into it. Even though he was scalded, he made it cool to others. So also when Israel came out of Egypt, and the Holy One, blessed be He, divided the sea before them, while the Egyptians were drowned in its midst, fear of them fell upon all the peoples, as stated (in Exod. 15:15-16), ‘Then were the chiefs of Edom bewildered…. [Terror and fright fell upon them].’ When Amalek came and joined in battle with them - even though he received his [scalding] at their hands - he made [Israel appear] lukewarm (in battle) before the peoples of the world.”
[Siman 10] (Deut. 25:18, cont.:) And he cut off (rt.: znb) all who were lagging behind you. He smote them with a blow to the tail (rt.: znb).⁠6 And this agrees with what R. Hanina bar Shilqa, said, “What did the House of Amalek do to Israel?⁠7 They cut off their penes and flung them heavenward, as they said, ‘This is what You have chosen, take for Yourself what You have chosen.” As Israel did not know what the nature of spit was, until Amalek came and taught them, as stated (with reference to Ezek. 8:17), “here they were sending the spit in their faces.” From whom did he learn it? From his grandfather Esau, as stated (in Gen. 27:36), “And he said, ‘Is he not (hky) rightly named Jacob?’”8 He rubbed (rt.: hkk) his throat and brought out the spit. (Deut. 25:18), “All who were lagging behind you.” R. Judah, R. Nehemiah, and the masters [differed]. R. Judah said, “They said, ‘If He is master over all of out deeds, we will serve Him; but if not, we will revolt against Him.’” R. Nehemiah said, “They said, ‘If He furnishes us with our food like a king who is living in the province, such that the province lacks nothing at all, we will serve Him; but if not, we will revolt against Him.’” And the masters said, “They said, “’If we have a thought in our hearts and He knows what we are thinking, we will serve Him; but if not, we will revolt against Him.’” R. Berekhyah said in the name of R. Levi, “In their heart they had a thought, and the Holy One, blessed be He, granted them their request.” And what is the evidence? (Ps. 78:18:) “They tested God in their heart by asking food for themselves.” See what [else] is written there (in vs. 29), “So they ate and were very full.” Another interpretation (of Deut. 25:18), “all who were lagging behind you”: R. Judah, R. Nehemiah and the masters [differ].⁠9 R. Judah says, “Whoever was overcome was discarded.” R. Nehemiah says, “Whomever the cloud vomited up was discarded.” And the rabbis say, “It was the tribe of Dan that the cloud vomited up, [as] they all served idols, as stated10 (Deut. 25:18, cont.), ‘when you were tired and weary, and did not fear God.’” [You were] tired from thirst and weary from the road, and you did not fear God.⁠11 R. Pinhas said in the name of R. Samuel bar Nahman, “It is a transmitted aggada [that] Esau will fall at the hand of the children of Rachel (Joseph and Benjamin), as stated (in Jer. 49:20), ‘Surely the youngest of the flock shall drag them away.’ Why does it call them the youngest of the flock? Because they were the youngest of the tribes.” Hence, Moses said to Joshua (Exod. 17:9), “Choose men for us.” As he was [descended from] Joseph, about whom it is written (Gen. 42:18), “I fear God.” And about Esau, it is written (Deut. 25:18), “and did not fear God.” Youth is written with reference to the one and small is written with reference to the other (i.e., with reference to Esau). Youth is written with reference to the one (in Gen. 37:2), “since he (Joseph) was a youth with the children of Bilhah [and with the children of Zilpah].” And small is written with reference to the other (in Obad. 1:2), “I will surely make you (Edom) smallest among the nations.” The one (Esau) grew up with two who were righteous (i.e., with Isaac and Rebekah) and did not learn from their deeds, while the other grew up with two who were wicked (i.e., Potiphar and Pharaoh) and did not learn from their deeds. The one received the birthright as a result of his good deeds, while the other lost his birthright from his evil deeds. The one supported his brothers, while the other sought to kill his brother. The one fenced himself away from sexual immorality and from the spilling of blood, while the other sullied himself with sexual immorality and the spilling of blood. The one conceded to the revival of the dead, as stated (Gen. 50:24), “God will surely remember you”; while the other denied the revival of the dead, as stated (Gen. 25:32), “Behold, I am going to die.” The one offered his life for his mother’s honor, as stated (Gen. 33:7), “and after, Joseph and Rachel came forward and bowed”; while the other sought to kill his mother, as stated (Amos 1:11), “and he destroyed his uterus.”12 Therefore, the one (Esau) will fall by the hand of the other (Jospeh). And R. Johanan said, “All of the ministering angels sought to battle with the ministering angel of Esau, but he would not fall by their hand, as he would remove each and every one with a response: To Reuben, he says, ‘You were suspected about your father’s concubine.’ To Simeon and Levi, ‘You also killed [the inhabitants of] Shekhem.’ To the other tribes, ‘You sold your brother and sought to kill him.’ To Judah, ‘You were also suspected about your daughter-in-law, Tamar.’ To Benjamin he said, ‘You were suspected about the concubine in Giveah.’ When the ministering angel of [Joseph] came and battled with him, he immediately fell in front of him, as he had no response to answer him. This is what is written (Obad 1:18), “And the House of Jacob shall be fire, and the House of Joseph flame, and the House of Esau shall be straw.”
1. PRK 3:10; cf. PR 12:13.
2. Gk.: archeion; Lat.: archivum.
3. Gk.: tomoi.
4. Gk.: pragmateia.
5. ‘MBTY: Gk.: embate.
6. The word can also denote the penis. See PR 7:3; 12:10, 13; 13:1.
7. Below, section 14.
8. Gen. R. 67:4.
9. PRK 3:12; PR 12:13, cont.; PRE 44; Targum Pseudo-Jonathan, Exod. 17:8 and Deut. 25:18.
10. The reference is to the idol which the Danites took from Micah. See Jud. 17–18.
11. Above, Gen. 7:15; 8:5; 12:13; Tanh., Gen. 12:14; Deut. 6:10, cont.; PRK 3:13; PR 13:4; Gen. R. 73:7; cf. BB 123b.
12. This is a homiletical translation of the verse, which would otherwise be translated as, AND HE REPRESSED HIS PITY.
[יג] אשר קרך בדרך וגו׳ (דברים כ״ה:י״ח), ר׳ יהודה ור׳ נחמיה ורבנן, ר׳ יהודה אומר, אשר קרך, טימאך, כד״א מקרה לילה וגו׳ (שם כ״ג:י״א), ר׳ נחמיה אמר קראך ממש, ומה עשה עמלק, ירד לארכיון של מצרים, ונטל טימוסיהן של שבטים, שהיה שמם חקוק עליהם במתכונת הלבנים, והיה עומד חוץ לענן, והיה קורא להם, ראובן שמעון לוי, פוקו דאנא אחיכון, ובעינא למיעבד עמכון פרקמטיא, כיון שהיו יוצאין, היה הורג אותם, ורבנן אמרין קרך, הקירך לפני אחרים, אמר ר׳ (הונא) [חנינא] משל למה מהדבר דומה, לאמבטי רותחת שלא היה בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה, אע״פ שנכוה, הקירה לפני אחרים, אף כך כשיצאו ישראל ממצרים, ונקרע הים לפניהם, ונשתקעו המצרים לתוכו, נפל פחדם על כל האומות, שנאמר אז נבהלו אלופי אדום וגו׳ [תפול עליהם אימתה ופחד (שמות ט״ו:ט״ו-ט״ז)], כיון שבא עמלק ונזדווג להם, אע״פ שנטל את שלו מתחת ידיהן, הקירן לפני אומות העולם.
[יד] ויזנב בך כל הנחשלים אחריך (דברים כ״ה:י״ח).הכה אותם מכת זנב, כי הא דאמר ר׳ חנינא בר שלקא, מה היו בית עמלק עושים, היו חותכין מילותיהן [של ישראל] וזורקין כלפי למעלה, ואומרים הא לך מה שבחרת, לפי שלא היו יודעין ישראל מה טיבה של זמורה, והנם שולחים את הזמורה אל אפם (יחזקאל ח׳:י״ז), עד שבא עמלק ולימדה להם, ממי למדה, מעשו זקינו, שנאמר ויאמר הכי קרא שמו יעקב (בראשית כ״ז:ל״ו), חיכך בגרונו והוציא את הזמורה.
[טו] כל הנחשלים אחריך. ר׳ יהודה ור׳ נחמיה ורבנין, ר׳ יהודה אומר מי שהיה נצוח היה ניצול, ור׳ נחמיה אומר כל מי שהיה הענן פולטו, היה ניצול, ורבנן אמרין שבטו של דן שפלטו הענן, שהיו כולם עובדי ע״ז.
[ד״א כל הנחשלים אחריך. רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן, ר׳ יהודה אמר, אמרו אם רבון הוא על כל המעשים כדרך שהוא רבון עלינו נעבדנו, ואם לאו לא נעבדנו, ור׳ נחמיה אמר, אמרו אם מספיק הוא לנו מזונותינו כמלך שהוא שרוי במדינה ואין המדינה חסרה כלום נעבדנו, ואם לאו נמרוד בו, ורבנין אמרין אמרו אם מסיחין אנו בלבבינו והוא יודע מה אנו מסיחין נעבדנו, ואם לאו נמרוד בו, ר׳ ברכיה [בשם ר׳ לוי] אמר בלבם היו מסיחין, והקב״ה נותן להם שאלתם, ומה טעם וינסו אל בלבבם וגו׳ (תהלים ע״ח:י״ח), ראה מה כתיב תמן, ויאכלו וישבעו מאד (שם שם:כ״ט)].
[טז] ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים (דברים כ״ה:י״ח). עיף בצמא, ויגע בדרך, ולא ירא אלהים (שם), ר׳ פנחס בשם ר׳ שמואל בר נחמני אמר, מסורת אגדה היא, ביד בניה של רחל עשו נופל, שנאמר אם לא יסחבום צעירי הצאן (ירמיהו מ״ט:כ׳), למה קרוא אותם צעירי הצאן, לפי שהיו קטניהם של שבטים, שבזה כתיב נער, ובזה כתיב קטן, בזה כתיב נער, והוא נער את בני בלהה (בראשית ל״ז:ב׳), ובזה כתיב קטן, הנה קטן נתתיך בגוים (עבדיה א ב), זה גדל בין שני צדיקים, ולא למד ממעשיהם, וזה גדל בין שני רשעים, ולא למד ממעשיהם, לפיכך יבא זה ויפול ביד זה, יבא זה שכתוב בו ולא ירא אלהים (דברים כ״ה:י״ח), ויפול ביד זה שכתוב בו את האלהים אני ירא (בראשית מבי ח).
אֲשֶׁ֨ר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּ֗רֶךְ וַיְזַנֵּ֤ב בְּךָ֙ כׇּל⁠־הַנֶּחֱשָׁלִ֣ים אַֽחֲרֶ֔יךָ וְאַתָּ֖ה עָיֵ֣ף וְיָגֵ֑עַ וְלֹ֥א יָרֵ֖א אֱלֹהִֽים
קרב של עמלק היה בכל הצדדים
בֹּא וּרְאֵה מַה כָּתוּב בַּעֲמָלֵק, פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּכָל הַקְּרָבוֹת שֶׁעָשׂוּ שְׁאָר הָעַמִּים לְגַבֵּי יִשְׂרָאֵל, מָה הַטַּעַם לֹא הָיָה קָשֶׁה לְפָנָיו כְּמוֹ הַקְּרָב שֶׁעָשָׂה עֲמָלֵק אִתָּם? אֶלָּא וַדַּאי הַקְּרָב שֶׁל עֲמָלֵק הָיָה בְּכָל הַצְּדָדִים, לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, שֶׁהֲרֵי בְּאוֹתוֹ זְמַן הִתְחַזֵּק הַנָּחָשׁ הָרָע לְמַעְלָה, וְהִתְחַזֵּק לְמַטָּה. מָה הַנָּחָשׁ הָרָע אוֹרֵב עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים, אַף כָּאן גַּם עֲמָלֵק נָחָשׁ רָע הָיָה לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁאָרַב לָהֶם עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים, שֶׁכָּתוּב (שמואל א טו) אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם.
אוֹרֵב הָיָה לוֹ לְמַעְלָה לְטַמֵּא אֶת הַמִּקְדָּשׁ, וְאוֹרֵב הָיָה לְמַטָּה לְטַמֵּא אֶת יִשְׂרָאֵל. מִנַּיִן לָנוּ? שֶׁכָּתוּב (דברים כה) אֲשֶׁר קָרְךְ בַּדֶּרֶךְ. כָּתוּב כָּאן אֲשֶׁר קָרְךְ, וְכָתוּב שָׁם (שם כג) כִּי יִהְיֶה בְךְ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה.
הקב״ה זימן לבלעם אותו מקום של טומאה
וְעַל זֶה כָּתוּב בְּבִלְעָם, (במדבר כג) וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם. וַיִּקָּר - לְשׁוֹן טֻמְאָה נָקַט. וְאִם תֹּאמַר, הֲרֵי כָּתוּב אֱלֹהִים, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִזְמִין לוֹ אוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁל טֻמְאָה לְהִטָּמֵא בּוֹ בְּאוֹתָהּ דַּרְגָּה שֶׁהוּא נִדְבַּק לְהִטָּמֵא בָּהּ.
מֶה עָשָׂה בִּלְעָם? הוּא חָשַׁב בְּאוֹתָם קָרְבָּנוֹת לַעֲלוֹת לְמַעְלָה. מִיָּד הִזְמִין לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹתוֹ מָקוֹם. אָמַר לוֹ, הִנֵּה טֻמְאָה אֵלֶיךְ כְּמוֹ שֶׁרָאוּי לְךְ. וְעַל זֶה וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם.
אלמלא שהתחזק משה למעלה ויהושע למטה לא יכלו לו ישראל
כְּמוֹ כֵן אֲשֶׁר קָרְךְ בַּדֶּרֶךְ וְגוֹ׳, הִזְמִין לְךְ אוֹתוֹ הַנָּחָשׁ הָרָע לְמַעְלָה לְטַמֵּא אוֹתְךְ בְּכָל הַצְּדָדִים. וְאִלְמָלֵא שֶׁהִתְחַזֵּק מֹשֶׁה לְמַעְלָה וִיהוֹשֻׁעַ לְמַטָּה, לֹא יָכְלוּ לוֹ יִשְׂרָאֵל. וּמִשּׁוּם כָּךְ שָׁמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹתָהּ שִׂנְאָה לְדוֹרֵי דוֹרוֹת. מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁחָשַׁב לַעֲקֹר אוֹת הַבְּרִית מִמְּקוֹמָהּ, וּמִשּׁוּם כָּךְ פָּקַדְתִּי, בִּפְקִידָה, שֶׁהֲרֵי שָׁם נִרְמָז סוֹד הָאוֹת הַבְּרִית הַקְּדוֹשָׁה.
(זהר שמות דף קצה.)
ענין המצוה ליבם אשת האח
מִצְוָה לְיַבֵּם אֵשֶׁת הָאָח. וְסוֹד זֶה הֲרֵי בֵּאַרְנוּ, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה טוֹב וֶאֱמֶת עִם אָחִיו הַמֵּת שֶׁלֹּא יִכָּרֵת מֵהָעוֹלָם הַהוּא. מִשּׁוּם שֶׁאוֹתוֹ אָדָם שֶׁמֵּת בְּלֹא בָנִים, לֹא עָבַר כֹּתֶל שֶׁל בַּרְזֶל לְהִכָּנֵס תּוֹךְ הֵיכַל הַמֶּלֶךְ. מִשּׁוּם שֶׁכֹּתֶל שֶׁל בַּרְזֶל קַיָּם בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לָעוֹלָם הָאַחֵר, וְאַחַר אוֹתוֹ הַכֹּתֶל עוֹמְדִים אֶלֶף וְשִׁשִּׁים רִבּוֹא מַלְאֲכֵי חַבָּלָה, וְכֻלָּם נִקְרָאִים בַּעֲלֵי מָגִנִּים, בַּעֲלֵי אֵיבָה. חֲרָבוֹת מְשֻׁנָּנוֹת שֶׁל אֵשׁ לוֹהֲטוֹת בִּידֵיהֶם.
וְתוֹךָ אוֹתוֹ כֹתֶל יֵשׁ (בו) שִׁשִּׁים אֶלֶף הֵיכָלוֹת שֶׁל חֹשֶׁךְ. וְכָל הֵיכָל וְהֵיכָל יֵשׁ בּוֹ חַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים לַגֵּיהִנָּם. וְכָל אֵלּוּ שֶׁלֹּא זָכוּ בְּבָנִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, כַּאֲשֶׁר יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ וְהוֹלְכִים לְהִכָּנֵס לְאוֹתוֹ עוֹלָם אַחֵר וּפָגְעוּ תוֹךְ אוֹתוֹ כֹתֶל, וְיוֹצְאִים כָּל אֵלּוּ בַּעֲלֵי מָגִנִּים וְטוֹרְדִים אוֹתָם, וּמַכְנִיסִים אוֹתָם תּוֹךְ אֵלּוּ הַהֵיכָלוֹת וְיוֹשְׁבִים שָׁם עַד שֶׁיִּגָּאֲלוּ.
וּבְכָל יוֹם וָיוֹם טוֹעֲמִים טַעַם שֶׁל גֵּיהִנָּם, אַף עַל גַּב שֶׁהוּא זַכַּאי, חוּץ מֵאִם שֶׁזְּכוּתוֹ גְדוֹלָה וּזְכוּת אֲבוֹתָיו. וְאֵלּוּ הֵם שֶׁהִשְׁתַּדְּלוּ בָהֶם וְלֹא יָכְלוּ. מִשּׁוּם שֶׁכָּל אֵלּוּ שֶׁלֹּא הִתְפַּשְּׁטָה מֵהֶם הַצּוּרָה שֶׁל מַעְלָה בְּזֶה הָעוֹלָם, לֹא עוֹלִים תּוֹךְ הָעוֹלָם הַהוּא. וְכָל אֵלּוּ שֶׁלֹּא הִשְׁתַּדְּלוּ בְּזֶה הָעוֹלָם בְּבָנִים, כַּאֲשֶׁר יוֹצְאִים מִזֶּה הָעוֹלָם מִתְקָרְבִים תּוֹךְ הַכֹּתֶל הַזֶּה, וְיוֹצְאִים אוֹתָם בַּעֲלֵי מָגִנִּים וְטוֹרְדִים אוֹתָם בְּאֵשׁ לוֹהֶטֶת.
וְתוֹךְ אֵלּוּ הַהֵיכָלוֹת יֵשׁ הֵיכָל אֶחָד, וְאוֹתוֹ הֵיכָל נִקְרָא הֵיכַל פּוֹעֲלֵי אָוֶן, וְלוֹקְחִים אוֹתוֹ וּמַכְנִיסִים אוֹתוֹ בְּאוֹתוֹ הֵיכָל, וְשָׁם נִטְרָד בְּכָל יוֹם וָיוֹם, וְזֶה קָשֶׁה מִגֵּיהִנָּם. אִם יֵשׁ לוֹ גוֹאֵל - טוֹב, וְאִם לֹא - לֹא יוֹצֵא מִשָּׁם לְעוֹלָמִים. וְעַל זֶה כָּתוּב (תהלים קכז) אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם וְגוֹ׳.
כַּאֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶם גּוֹאֵל לְאֵלּוּ שֶׁלֹּא זָכוּ, צָרִיךְ לְאוֹתָהּ אִשָּׁה מַמָּשׁ שֶׁהוּא עָזַב שָׁם, בְּמָקוֹם שֶׁנַּפְשׁוֹ וּרְצוֹנוֹ הָיָה שָׁם תָּמִיד וְנִדְבַּק בְּרָצוֹן וְהִשְׁתּוֹקְקוּת. וְכַאֲשֶׁר הִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם אָחִיו שֶׁל הַמֵּת, אוֹתָהּ הִתְדַבְּקוּת שֶׁל הַתְּשׁוּקָה שֶׁל הַנֶּפֶשׁ שֶׁעָזַב בְּאוֹתוֹ מָקוֹם מִתְעוֹרֶרֶת בְּהִתְעוֹרְרוּת הָאִשָּׁה שֶׁמִּתְעוֹרֶרֶת אֵלָיו וְאָחִיו שֶׁשָּׂם רְצוֹנוֹ בְאַחֲוָה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. אָז הִתְעוֹרְרוּת זוֹ מְעוֹרֶרֶת לְאוֹתוֹ מֵת בְּאֵלּוּ הַהֵיכָלוֹת וְיוֹצֵא מִשָּׁם.
וּמְמֻנֶּה אֶחָד מֵאֵלּוּ בַּעֲלֵי מָגִנִּים בָּא עִמּוֹ, וְחוֹזֵר אָדָם לְאוֹתוֹ מָקוֹם וְיָשׁוּב לִימֵי עֲלוּמָיו. אוֹתוֹ מְמֻנֶּה קוֹרֵא עָלָיו: אוֹי שֶׁיָּצָא שְׂכָרוֹ בְּהֶפְסֵדוֹ. מִי שֶׁהָיָה זָקֵן, חוֹזֵק תִּינוֹק לְצַחֵק בּוֹ. וְעִם כָּל זֶה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רְצוֹנוֹ לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ טוֹבָה לְתַקְּנוֹ בְּזֶה הָעוֹלָם, וְזֶהוּ שֶׁאֲדוֹנוֹ מִתְרַצֶּה בוֹ. נַעַר מִשְּׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנִים שֶׁלֹּא הִשְׁלִים לְעֶשְׂרִים אוֹ שֶׁהוּא נַעַר שֶׁלֹּא נָשׂוּי, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹקֵר אוֹתוֹ, וְשׁוֹתֵל אוֹתוֹ לְבַסּוֹף בְּצַד אָבִיו בְּקֹשִׁי, וְזֶה לֹא הוֹלֵךְ לְאוֹתוֹ כֹתֶל.
בֵּין גַּן עֵדֶן וְגֵיהִנָּם יֵשׁ סֶלַע אֶחָד, וְזֶה הוּא סֶלַע הַמַּחֲלֹקֶת. מַדּוּעַ נִקְרָא כָּךְ? מִשּׁוּם שֶׁכָּל בְּנֵי הָעוֹלָם עוֹשִׂים מַחֲלֹקֶת בְּרִבּוֹנָם עַל אוֹתוֹ נַעַר. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹאֶה בּוֹ שֶׁלֹּא יַצְלִיחַ, שֶׁאִם יִתְקַשֶּׁה, לֹא נִנְטַע בַּנְּטִיעָה טוֹב. וְעַתָּה שֶׁהוּא רַךְ וְרָאוּי לְעָקְרוֹ, נֶעֱקָר, וְשׁוֹתֵל אוֹתוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
כַּאֲשֶׁר נֶעֱקָר, עוֹלֶה אֵצֶל אוֹתוֹ סֶלַע, וְשָׁם הֵיכָלוֹת יְדוּעִים לְאֵלּוּ, וַחֲיָלוֹת וּמַחֲנוֹת רַבִּים עוֹמְדִים שָׁם שֶׁמְּמֻנִּים עֲלֵיהֶם. וְכֻלָּם בְּחֶשְׁבּוֹן עוֹמְדִים, וְעוֹמְדִים שָׁם עַד שֶׁיִּגָּאֲלוּ מִצַּד שֶׁל אָבִיו. וְאִם לֹא אָבִיו, לְעִתִּים עוֹמְדִים לַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וְעוֹשֶׂה בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טוֹבָה וְנִגְאָל בִּקְרוֹבוֹ שֶׁקָּרוֹב לוֹ אוֹ אָחִיו.
וְכַמָּה גְאֻלּוֹת מַזְמִין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאוֹתוֹ אָדָם. הַגּוּף הָרִאשׁוֹן מַה יִּהְיֶה מִמֶּנּוּ? שְׁאֵלָה שָׁאֲלוּ לִפְנֵי הַחֲבֵרִים, אִם יִתְקַיֵּם אוֹתוֹ גוּף אִם לֹא. אִם תֹּאמַר שֶׁלֹּא יִתְקַיֵּם, וְכִי יֹאבְדוּ מַעֲשֵׂה יָדָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא?! אִם חַיָּב הָיָה הַרְבֵּה וְלֹא רָאוּי לְהִתְקַיֵּם, לֹא שָׁאַלְתִּי. שֶׁוַּדַּאי נֶאֱבָד וְלֹא יִתְקַיֵּם.
אֲבָל כַּמָּה הֵם שֶׁחוֹזְרִים לְזֶה הָעוֹלָם וְנִתְקְנוּ גוּפָם, מַה יִּהְיֶה מִמֶּנּוּ? הַגּוּף הַהוּא לֹא נֶאֱבָד, שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא יְאַבֵּד מַעֲשֵׂה יָדָיו, וּבְרִיּוֹת מְזֻמָּנוֹת לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ. וְאֵלּוּ הָיוּ גוּפִים שֶׁחוֹזְרִים בְּלִי רוּחַ.
כַּאֲשֶׁר עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲיוֹת הַמֵּתִים, אֵלּוּ יִבָּנוּ וְיָקוּמוּ אַרְבָּעִים יוֹם בְּלִי רוּחַ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָס עֲלֵיהֶם וְשׁוֹלֵחַ עֲלֵיהֶם רוּחַ שֶׁנּוֹשֶׁבֶת בְּגַן עֵדֶן, וְיָקוּמוּ עַל עָמְדָם וְיִהְיוּ שַׁמָּשִׁים לַצַּדִּיקִים שֶׁעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה. וְאֵלּוּ יָמוּתוּ כְּמִקֹּדֶם, וְאַחַר כָּךְ יָקוּמוּ לָהֶם, וְעַל זֶה כָּתוּב (קהלת ד) וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ, מִזְּמַן קַדְמוֹן.
כַּאֲשֶׁר יָקוּמוּ, יֵדְעוּ אֶת קוֹנָם יְדִיעָה שֶׁאֵינָהּ בְּרוּרָה כִּשְׁאָר בְּנֵי אָדָם, וְאֵלּוּ שַׁמָּשִׁים שֶׁל הָעָם הַקָּדוֹשׁ. בְּסִפְרוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה עַל אֵלּוּ הַגּוּפִים כָּתוּב, (דניאל יב) וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה וְגוֹ׳ וְאֵלֶּה וְגוֹ׳. בֵּין צַדִּיקִים בֵּין רְשָׁעִים - יָקוּמוּ, וְעַל זֶה כָּתוּב בָּהֶם בְּאֹרַח סָתוּם - וְרַבִּים, וְלֹא כָתוּב מִי אֵלּוּ.
וּמִשּׁוּם כָּל זֶה, אַף עַל גַּב שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁנִּשְׁבְּרוּ - לֹא כָּךְ. שֶׁהֲרֵי אֵין לָנוּ גוּף מֵאֵלּוּ שֶׁלֹּא יָקוּמוּ מִדּוֹר הַמַּבּוּל וְדוֹר הַפְּלַגָּה, וְיִשָּׁבְרוּ כְמִקֹּדֶם. דּוֹר הַמַּבּוּל מַה כָּתוּב בָּהֶם? כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ, מַשְׁחִיתִים אוֹתוֹ אֵיבָר. מִשּׁוּם זֶה נֶעֶנְשׁוּ. אַף כָּאן, כָּל אֵלּוּ שֶׁלֹּא זָכוּ לְבָנִים, אֵין לָהֶם חֵלֶק בְּאוֹתוֹ עוֹלָם עַד שֶׁמִּתְתַּקְּנִים. וַאֲפִלּוּ לַחֲמִשִּׁים דּוֹרוֹת מַחֲזִיר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. מִצְוָה לַחֲלֹץ אֶת יְבִמְתּוֹ, הֲרֵי נִתְבָּאֵר הוֹאִיל וְאֵין רָצוֹן שֶׁל זֶה אוֹ שֶׁל זֶה וְלֹא נִתְקַן בַּחֲבִיבוּת, יֵשׁ לַחֲלֹץ.
וְאִם תֹּאמַר, בְּמָקוֹם שֶׁמְּצוּיִים חַיִּים יֵשׁ סַנְדָּל בַּיֹּפִי שֶׁל תִּקּוּנֵי הָרַגְלַיִם, שֶׁכָּתוּב (שיר השירים ז) מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב וְגוֹ׳, מִשּׁוּם שֶׁזֶּה הוּא מָקוֹם שֶׁמְּצוּיִים בּוֹ חַיִּים. וּבְמָקוֹם שֶׁמְּצוּיָה בוֹ מִיתָה אֵין סַנְדָּל כְּלָל, מִשּׁוּם שֶׁהוּא צַד שֶׁאֵין בּוֹ תִּקּוּן שֶׁל רַגְלֵי בְּנֵי אָדָם, וּמִשּׁוּם זֶה אֵין בּוֹ סַנְדָּל. וְכָל אֵלּוּ הַצְּדָדִים שֶׁמִּתְפַּשְּׁטִים מִמֶּנּוּ, כֻּלָּם מְשֻׁנֵּי רַגְלַיִם עַד שֶׁמִּשְׁתַּנֶּה כְּרַגְלֵי הַתַּרְנְגוֹל.
במלכת שווא גילה לה הסוד
בְּמַלְכַּת שְׁבָא כָּתוּב (מלכים א י) וַתָּבא לְנַסֹּתוֹ בְּחִידוֹת, אֶחָד שֶׁעָשָׂה לְרַגְלָיו סַנְדָּל שֶׁל הַסִטְרָא אַחֲרָא. מַה כָּתוּב? (שם) וַיַּגֶּד לָהּ הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל לְבָבָהּ [דבריה], וְלֹא כָתוּב וַיַּעַשׂ לָהּ. גִּלָּה לָהּ הַסּוֹד וְלֹא הִצְטָרֵךְ לַעֲשׂוֹת לָהּ סַנְדָּל, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לְאוֹתוֹ צַד בָּזֶה.
הרואה בחלומות שנותנים לו סנדלים לרגליו
וּמִשּׁוּם זֶה מִי שֶׁרוֹאֶה בַחֲלוֹמוֹ שֶׁנּוֹתְנִים לוֹ סַנְדָּלִים לְרַגְלָיו, וַדַּאי שֶׁחַיִּים נִמְסְרוּ לוֹ. וּמִי שֶׁרוֹאֶה שֶׁפּוֹשְׁטִים מִמֶּנּוּ סַנְדָּל, בְּדִין סִטְרָא אַחֲרָא יִמָּסֵר אִם לֹא יָשׁוּב. וְעַל זֶה יֵשׁ לִשְׁלֹף לָזֶה וְלָתֵת אוֹתוֹ תּוֹךְ עָפָר, סוֹד זֶה סַנְדָּל שֶׁהוּא רָגִיל בּוֹ לֹא יִשְׁלֹף, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָסוּר מִמֶּנּוּ. אֲבָל צָרִיךְ סַנְדָּל אַחֵר לִשְׁלֹף מִמֶּנּוּ, וְכַמָּה הֵם.
אֵלּוּ בַּעֲלֵי מָגִנִּים בְּאוֹתוֹ צַד שֶׁמִּתְאַסְּפִים שָׁם לְהַנְעִיל אוֹתוֹ סַנְדָּל לְאוֹתוֹ צַד, וְלֹא יְכוֹלִים. חוֹזֵר אֵצֶל אוֹתוֹ מֵת וּבָא בִטְעָנוֹת עָלָיו לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָחוּס עָלָיו, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָס עָלָיו.
וּמִשּׁוּם אוֹתוֹ סַנְדָּל חוֹזֵר לְאוֹתוֹ מָקוֹם אַרְבָּעִים יָמִים וְסָר מֵאוֹתוֹ מֵת, וְכָל אֵלּוּ בַּעֲלֵי מָגִנִּים שֶׁלּוֹ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן לוֹ עֹנֶשׁ וְגוֹאֵל אוֹתוֹ, אֲבָל לֹא נִכְנָס תּוֹךְ הַמִּקְדָּשׁ. וּמָקוֹם מְתֻקָּן לָהֶם מִחוּץ לְגַן עֵדֶן, וְשָׁם עוֹמְדִים וּמוֹדִים וּמְשַׁבְּחִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְרוֹאִים אוֹתוֹ מֵרָחוֹק וְאֶת אוֹתוֹ הָאוֹר שֶׁל עִדּוּן הַצַּדִּיקִים שֶׁבְּגַן עֵדֶן וּמִתְבַּיְּשִׁים בְּמַעֲשֵׂיהֶם. אַשְׁרֵיהֶם הַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.
מצוה להלקות הרשע – סמא׳ל
אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יסִיף וְגוֹ׳ (דברים כה). מִצְוָה זוֹ לְהַלְקוֹת הָרָשָׁע, שֶׁהוּא סָמָאֵל, שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַכּוֹתוֹ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת, מִשּׁוּם שֶׁעָשָׂה עַצְמוֹ אֱלוֹהַּ. יָבא הַיִּחוּד שֶׁמְּיַחֲדִים בּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּכָל יוֹם בְּכ״ה אוֹתִיּוֹת, וְיַכֶּה בָהֶם אֶת מִי שֶׁשָּׂם עַצְמוֹ אֱלוֹהַּ. וְאֵינוֹ אֶלָּא עֶבֶד מְטֻנָּף. וְאֵלּוּ שֶׁסָּרְחוּ בְה׳, תִּקֵּן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (להכות) בְּיוֹ״ד הֵ״א וָא״ו, שֶׁהֵם אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת. וּבְשֵׁם זֶה מַכֶּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֶשֶׂר מַכּוֹת אֶת הָאָדָם וְעֶשֶׂר לְחַוָּה, עֶשֶׂר לַנָּחָשׁ וְתֵשַׁע לָאָרֶץ, מִשּׁוּם שֶׁכֻּלָּם סָרְחוּ בָּאוֹת ה׳. וְלָכֵן (בראשית ג) כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת.
אשת האח היא ד׳ ועם א״ח היא אחד
כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ וְגוֹ׳, יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ (דברים שם). מִצְוָה זוֹ לְיַבֵּם אֵשֶׁת אָח. שֶׁאֵשֶׁת אָח הִיא ד׳, וְעִם א״ח הִיא אֶחָד. וְאִם חַס וְשָׁלוֹם שלִבּוֹ אֵינוֹ לְהָבִיא אָח עַל ד׳, שֶׁהִיא אִשְׁתּוֹ וּבַת זוּגוֹ שֶׁל א״ח, הוּא עוֹשֶׂה פֵרוּד, וְנִכְנָס סָמָאֵל, אֵל אַחֵר, בָּאֶמְצַע, וְנֶאֱמַר בּוֹ (בראשית לח) וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי וְגוֹ׳, שֶׁהִסְתַּלֵּק קוֹץ שֶׁל אוֹת ד׳ מִן אֶחָד. וּמִשּׁוּם זֶה, וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו. וְהַשְׁחָתַת הַזֶּרַע מָנְעָה מִמֶּנּוּ כַּמָּה בְרָכוֹת וּפֵרוּד הַיִּחוּד. וְלָכֵן וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה׳ וַיְמִתֵהוּ ה׳.
זוה״ק כאן
()
אנה ואפאך פי אלטריק פתטרף מנך ג׳מיע אלמזחפין וראך ואנת לגב תעב ולם יכ׳ף אללה
אשר פגש אותך בדרך והכה בך את כל הנחשלים מאחוריך ואתה עייף ויגע ולא היה ירא אלוהים.
כל הנחשלים אחריך – דומה לארמית: מהדק וחשֵׁל (דניאל ב׳:מ׳), והוא הפוך (כלומר: מסורס) מן: ויחלֹש יהושע (שמות י״ז:י״ג). (ספר השרשים ״חשל״)
אשר קרך בדרך – לשון מקרה.
דבר אחר: לשון קרי וטומאה שהיה מטמאן במשכב זכור.
דבר אחר: לשון קר וחם, ציננך והפשירך מרתיחתך,⁠א שהיוב כלג האומות יריאים להלחם בכם, ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל בריאהד יכולה לירד לתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה, ואף על פי שנכווה, הקרהוה בפני אחרים.
ויזנב בך – מכת זנב, חותך מילות וזורק כלפי מעלה.
כל הנחשלים אחריך – חסירי כח מחמת חטאם, שהיה הענן פולטם.
ואתה עייףו ויגע – עייף בצמא, דכת׳: ויצמא שם העם (שמות י״ז:ג׳), וכת׳ אחריו: ויבא עמלק (שמות י״ז:ח׳).
ויגע – בדרך.
ולא ירא – עמלק אלהים מלהרע לך.
א. מלת ״מרתיחתך״ נוספה רק בגיליון בכ״י לייפציג 1, אך היא מופיעה גם בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, פרמא 3204, ויימר 652, פריס 154.
ב. כן בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״שיהו״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, לונדון 26917 חסר: ״כל״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י מינכן 5, ליידן 1: ״ביריא״. בכ״י אוקספורד אופ׳ 34: ״בריא״. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13: ״בריה״. בכ״י לונדון 26917: ״ברייה״.
ה. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34: ״הקרה״. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917: ״הפשירה״. בדפוס רומא: ״הקר אותה״.
ו. כן בכ״י לייפציג 1, לונדון 26917. בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1: ״עיף״.
אשר קרך בדרך HOW HE MET YOU BY THE WAY – The word קרך is connected in meaning with מקרה "a sudden happening", i.e., he came against you by surprise.
Another explanation is: it is connected in meaning with the term קרי, nocturnal pollution and uncleanness, because he polluted them by pederasty.
Yet another explanation is that it is connected in meaning with the expression קור in the phrase קור וחום "cold and heat" and it means: he made you cold and lukewarm after the boiling heat you had before. For all the nations were afraid to war against you and this one came and began to point out the way to others. A parable! It may be compared to a boiling hot bath into which no living creature could descend. A good-for-nothing came, and sprang down into it; although he scalded himself he made it appear cold to others (Tanchuma Ki Tetze 9).
ויזנב בך – means, smiting the membrum; he cut off the membra and threw them up provocatively towards Heaven (God) (Tanchuma Ki Tetze 10).
כל הנחשלים אחריך [AND HE SMOTE THE HINDMOST OF YOU] EVEN THOSE THAT WERE FEEBLE BEHIND YOU – i.e., those who were enfeebled because of their sins and whom the clouds had expelled from the protection they afforded (Tanchuma Ki Tetze 10).
ואתה עיף ויגע AND YOU WERE FAINT AND WEARY – faint through thirst, for it is written, "And the people thirsted there for water" (Shemot 17:3) and it is written immediately afterwards "Then came Amalek" (v. 8).
ויגע AND WEARY – from the journey (Tanchuma Ki Tetze 10).
ולא ירא AND HE FEARED NOT – Amalek feared not אלהים GOD so as to refrain from harming you (Sifre Devarim 296:7).
פס׳: אשר קרך – שנזדמן לך לנקום נקמת אבי אביו. דכתיב (בראשית כ״ז:מ״א) וישטם עשו את יעקב. אמר בא עת לנקום נקמת זקננו.
בדרך – בשעת הטירוף.
דבר אחר קרך – הקירך בעיני האומות שכיון שיצאו ישראל ממצרים שמעו עמים ירגזון. וכיון שבא עמלק להלחם בישראל הקירם בפני הכל. משל לאמבטי רותחת וכו׳. ויזנב בך כל הנחשלים אחריך. מלמד שלא היו הורגין אלא בני אדם שהיו נמשכין מדרכי המקום ונחשלו מתחת כנפי השכינה.
ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים – ולהלן הוא אומר (שמות י״ז:ח׳) וילחם עם ישראל ברפידים. על עסק רפידים. שרפו ידיהם מן המצות:
אשר קרך בדרך – לשון מקרה, כמו: מן עשה – עשך ויכוננך (דברים ל״ב:ו׳), וכן: מן אקרה כה (במדבר כ״ג:ט״ו) – קרך.
אשר קָרְךָ בדרך WHO HAPPENED UPON YOU: [The word קָרְךָ is from the final-heh root ק-ר-ה, and is] related to the word מקרה – happenstance. Just as from the [final-heh] root ע-ש-ה, [one says] עָשְׂךָ, [as in the phrase (Deuteronomy 32:6),] “He fashioned you (עָשְׂךָ) and He made you endure,” so from [the final-heh root, ק-ר-ה – as in the phrase (Numbers 23:15), “I will attempt to make Him] happen to appear to me (אקרה) yonder” – one says קָרְךָ.‎⁠1
1. Rashi offers three possible meanings of the word קָרְךָ here, just as he offered multiple explanations of the word קֶרִי in his commentary to Leviticus 26:21. Both here and there Rashbam provides a lengthy grammatical excursus to prove that only one of the explanations – the one that connects both words to a final-heh root – is valid. See note 13 on page 142 of my Leviticus-Numbers volume.
Like Rashbam, see Ibn Ezra here.
אשר קרך – מגזרת: הקורות אותם (בראשית מ״ב:כ״ט).
ויזנב – [כמו: מסעף (ישעיהו י׳:ל״ג)],⁠א כרת את זנבך, והם הנחשלים אחריך – שלא היה בהם כח ללכת.
ויתכן להיות מלת נחשלים כמו: נחלשים, ככבשים, ושמלה.
ואתה עיף – כי ברפידים בא, והעם צמא למים, כי כן כתוב (שמות י״ז:א׳-ח׳).
ויגע – מהדרך.
ולא ירא – שב אל ״עמלק״ (דברים כ״ה:י״ז), והוא פועל עבר, כמו: כי כבד ממך הדבר (שמות י״ח:י״ח), כי זקן יצחק (בראשית כ״ז:א׳), כאשר אהב (בראשית כ״ז:י״ד).
א. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, פרקנפורט 150, ועוד עדי נוסח.
HOW HE MET THEE. Karekha (met thee) is related to the word korot (befallen) in all that had befallen them (Gen. 42:29).
AND SMOTE THE HINDMOST OF THEE. Va-yezanev bekhah (and smote the hindmost of thee) means,⁠1 and cut off your tail (zanav), namely, all that were enfeebled in thy rear,⁠2 that is, those who did not have the strength to walk. It is possible that the word necheshalim (enfeebled)⁠3 is similar to nechelashim (enfeebled).⁠4 Similarly keves (lamb) and kesev (lamb).⁠5
WHEN THOU WAS FAINT. For Amalek came to Rephidim where the people thirsted for water. The latter is clearly stated.⁠6
AND WEARY. From the way.
AND HE FEARED NOT. This refers to Amalek. Yare (feared) is a verb in the perfect.⁠7 It is like the word kaved (heavy) in for the thing is too heavy for thee (Ex. 18:8); zaken (old) in that when Isaac was old (Gen. 27:1), and ahev (loveth) in such as he loveth (Ibid., 8).⁠8
1. The word zanav means a tail. Thus va-yezanev means and he tailed you. Hence Ibn Ezra's comments.
2. In other words, va-yezanev means and he cut off all those in your rear.
3. The root of which is chet, shin, lamed.
4. The root of which is chet, lamed, shin.
5. These words come from one basic root. However, the letters of the root are inverted, giving us two different words.
6. See Ex. 17:1, And…the children of Israel…encamped in Rephidim; and there was no water for the people to drink.
7. Words in the third person past are usually vocalized kamatz, pattach in the kal. However, yare is vocalized kamatz, tzere. Hence Ibn Ezra's comment.
8. All of these words are vocalized kamatz, tzere in the third person perfect.
ויזנב בך – רדף אחר אותם שהיו בזנב החיל.⁠1
הנחשלים – הנחלשים מתיבות הפוכות כמו כשבים כבשים.⁠2
ואתה עיף ויגע – אל תתמה אם עשה בך כך שהרי היית עיף ויגע – מטורח הדרך, ועוד שהיית לא ירא אלהים, כדאיתא במכילתא אחרים אומרים ולא ירא אלהים אלו ישראל שהיו בהם מצות ולא קיימום אבל אם הייתם יראי אלהים לא היה יכול לך.
1. בדומה בר״י בכור שור דברים כ״ה:י״ז.
2. בדומה באבן עזרא ובר״י בכור שור דברים כ״ה:י״ז.
ויזנב בך, "and attacked the hindmost of you.⁠" Amalek chased after the Jewish people until he caught up with the slowest moving ones. (Ibn Ezra) [The people had not yet been organised into army groups, etc., as we learned in the Book of Numbers. Ed.]
הנחשלים, as if spelled הנחלשים, "the weakest of them.⁠"
ואתה עיף ויגע, "while you were tired and worn out.⁠" There is no reason for your being surprised at his taken advantage of you at that time, as he exploited the fact that you were worn out from long marches. (Mechilta) Another interpretation of the words: ולא ירא אלוהים, "he displayed no fear of God,⁠" these words are addressed by Moses to the Jewish people; he tells them that if they at the time had observed the commandments that they already knew about, Amalek could not have done them any harm and could not even have caught up with them.
ואתה עיף – משעבוד מצרים, ויגע – מטורח הדרך, ולא ירא עמלק אלהים – מלעשות לך עול כזה, ג״ן.
ויזנב בך – כלומר כרת זנבך, והם הנחשלים אחריך, החלושים שלא היה בהן כח ללכת. וכן מנהג המחנות הנרדפות מן האויבים ואין כח באויבים לבקע המחנה הם מזנבים ומכים באחרונים שבמחנה שהם חלושים מכלן, זהו פשוטו.
ומדרשו ויזנב בך, מכת זנב, חותך מילה וזורק כלפי מעלה ואומר טול מה שבחרת. והיה עושה זה מאותן חסרי כח הזנבות והחלושים שבהן מחמת עונות שהיה הענן פולטן.
ובמדרש זכור את אשר עשה לך עמלק, זה שאמר הכתוב (איוב י״ג:י״ב) זכרוניכם משלי אפר לגבי חמר גביכם, אמר הקב״ה לישראל אותן שתי זכירות שכתבתי לכם בתורה הוו זהירין בהן, אחת כאן ואחת (שמות י״ז:י״ד) כי מחה אמחה את זכר עמלק. אם עשיתם כך תהיו בניו של אברהם שהמשיל עצמו כאפר, שנאמר (בראשית י״ח:כ״ז) ואנכי עפר ואפר, ואם לאו, לגבי חמר גביכם, התקינו עצמכם לשעבודה של מצרים, דכתיב (שמות א׳:י״ד) בחמר ובלבנים, (תהלים ע״ט:י״ב) והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם חרפתם אשר חרפוך ה׳, מה היו בית עמלק עושין, היו מחתכין מילותיהן וזורקין כלפי מעלה ואומרים הא לך מה שבחרת, שכן כתוב למעלה מן הענין והחזיקה במבושיו, בא שמואל ע״ה ופרע להם, שנאמר (שמואל א ט״ו:ל״ג) ושסף שמואל את אגג לפני ה׳, היה מחתך בשרו כזיתים ומאכיל לנעמיות. מהו עמלק, עם שבא ללקק דמן של ישראל ככלב. רבי לוי בשם רבי שמעון בן חלפתא אומר למה היה עמלק דומה, לזבוב שהוא להוט אחר המכה, כך היה עמלק להוט אחר ישראל. בדרך בצאתכם ממצרים, משל למלך שהיה לו כרם והקיפו גדר והושיב בו כלב נשכן, אמר המלך כל מי שיבא ויפרוץ הגדר ישכנו הכלב, לימים בא בנו של מלך ופרץ את הגדר ובא הכלב ונשכו, כל זמן שהיה המלך רוצה להזכיר חטא בנו שפרץ את הגדר אמר לו זכור אתה שנשכך הכלב. כך כל זמן שהקב״ה מבקש להזכיר חטאן של ישראל בדברים שאמרו (שמות י״ז:ז׳) היש ה׳ בקרבנו אם אין, אמר להם זכור את אשר עשה לך עמלק.
ולא ירא אלהים – יחזור לעמלק, כי בעוד שהיה ישראל עיף ברפידים וצמא למים בא עמלק לכלותם.
ובמדרש ולא ירא אלהים, מסורת אגדה היא שעתיד עשו ליפול ביד בניה של רחל, שנאמר (ירמיהו מ״ט:כ׳) אם לא יסחבום צעירי הצאן, אלו קטניהם של שבטים. זה כתוב בו נער וזה כתוב בו קטן, זה כתוב בו נער שנאמר (בראשית ל״ז) והוא נער, וזה כתוב בו קטן שנאמר (עבדיה א׳) הנה קטן נתתיך וגו׳, זה גדל בין שני צדיקים ולא למד ממעשיהם, וזה גדל בין שני רשעים ולא למד ממעשיהם, יבא זה ויפול ביד זה. זה כתוב בו (בראשית מ״ב:י״ח) את האלהים אני ירא, וזה כתוב בו ולא ירא אלהים, יבא זה ויפול ביד זה.
ויזנב בך, "he attacked those at your tail end.⁠" It is as if it had cut off your tail. The ones described as "your tail" are the weaker members of the people who trailed the main body (Ibn Ezra). It is a well known tactic of armies who are not strong enough to engage the main body of their opponents in battle, to whittle away at the ones at the tail end of the column, the weak ones, the tired ones. This is the plain meaning of these words.
A Midrashic approach based on Tanchuma Ki Teytze 9 is that the words ויזנב בך represent an attack on the זנב, i.e. he cut off the foreskins of these people and threw them heavenwards saying: "take what you have chosen.⁠" The Amalekites did this to the individuals who, because of individual sins committed, had been excluded from the protective cover of the ענני הכבוד, the clouds of glory enveloping the main body of the Jewish people.
Another Midrash in Tanchuma Ki Teytze 5 describes the meaning of the words: "remember what Amalek did to you" in the following terms: There are (here) two mentions of the word זכר "remember" in connection with Amalek. You are to remember what Amalek did to you, and to blot out the memory of Amalek. You are also to remember My promise to blot out Amalek (Exodus 17,14). The word: "the memory of you,⁠" is comparable to the memory of ash זִכְרֹנֵיכֶם מִשְׁלֵי אֵפֶר לְגַבֵּי חֹמֶר גַּבֵּיכֶם, [i.e. it is completely forgotten, if used in the negative sense; if you try and emulate Avraham this "memory" will be accounted something positive, meritorious for you. Ed.] God said to Israel: "be very careful with the two commandments involving 'remembrance' which I wrote here.⁠" The one remembrance is written here and the other in Exodus 17,14 where God Himself promises to blot out the memory of Amalek. If you do what I tell you to do here you will be true descendants of Avraham your forefather who described himself as dust and ashes in Genesis 18,27. If not, prepare yourselves to be like the people of total insignificance described in the verse in Job and you will be enslaved as labourers in Egypt] burdened with חומר ולבנים, "clay and bricks.⁠" In Psalms 129,3 the slavery in Egypt is also paraphrased as על גבי חרשו חורשים, "plowmen plowed across my back.⁠" [The word גבי as well as the word חומר provides the link to the verse in Job 13,12 quoted. Ed. I find the message of the Midrash confusing as it appears to warn of matters which are already past history. The people addressed here are after the redemption from Egyptian bondage, Ed.]
The Midrash goes on in several paragraphs to describe that what happened to Amalek and especially to Agog their king as retribution for when Amalek had attacked the Jewish people in the desert. [The reader is referred to Tanchuma Ki Teytze sections 7-9. Ed.].
ולא ירא אלו-הים, "and he had no respect for God.⁠" These words refer to Amalek again. During the time that the Israelites were at Refidim, tired and thirsting for water, Amalek came to attack them.
According to Midrash Tanchuma Ki Teytze 10 the words: "and he did not fear God,⁠" mean that the people of Amalek (descendants of Esau) had a tradition that they could be defeated only by descendants of Rachel seeing that we have a verse in Jeremiah 49,20 אם לא יסחבום צעירי הצאן,⁠" (hear then the plan God has devised against Edom) surely the shepherd boys shall drag them away.⁠" These latter words are understood to refer to the youngest of the tribes of Israel, the ones which have been described as נער, (compare Genesis 37,2 where Joseph is described in these terms). We find that also Edom is described as junior in Ovadiah 2, קטן, "junior,⁠" and it is appropriate that a junior such as Edom be defeated by another junior. The reason is that Joseph who attained prominence and remained loyal to God although in the environment of two sinners (Pharaoh and Potiphar) without learning from their deeds, is so superior to Esau who grew up between two righteous people (Yitzchak and Avraham) and still did not learn from the good deeds of those righteous people. The Torah testifies that Joseph said: "I fear the Lord,⁠" (Genesis 44,18) as opposed to Amalek. No wonder that the one was doomed to fall by the hand of the other. [If Moses chose the נער Joshua to battle Amalek this was because he was a descendant of Ephrayim, a son of Joseph. Ed.]
ויזנב בך כל הנחשלים – שהכה אותם מכת זנב שהיה חותך מילותיהם של ישראל וזורקן כלפי מעלה ואומר בזה בחרת טול חלקך וזש״ה והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם השב להם מה שעשו לנו במילה הנתונה בחיקו של אדם. ד״א מה שעשו לתורה שנאמר מזוקק שבעתים. מה שעשו בבית המקדש שנתון בחיקו של עולם שנא׳ ומחיק הארץ עד העזרה התחתונה. ואמרו ישראל לפני הקב״ה רבון העולמים אתה אומר לנו זכור שיש לנו שכחה אתה שאין לפניך שכחה זכור ה׳ וכו׳ את יום ירושלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה ואע״פ שמלכות ארם לא החריבו ירושלים אלא מלכות בבל היו שואלין כך מתוך שמחה ולמה עמלק דומה לכלב שהוא להוט ללקק דם כך הוא להוט ללקק דמן של ישראל וזהו עמלק עם לק.
ולא ירא אלהים – במשקולות לכך נסמך לפ׳ לא יהיה לך בביתך וגו׳ לפי שלא קיימו מורא דמשקולות דכתיב בהו ויראת מאלהיך לכך בא עמלק וזש״ה מאזני מרמה תועבת ה׳ וגו׳ וכתיב בתריה בא זדון ויבא קלון. וגם כאן כתיב כי תועבת ה׳ כל עושה אלה.
ויזנב בך כל הנחשלים, "and he (Amalek) cut down the stragglers in your rear.⁠" They would cut of the organ that had been circumcised and threw it into the air shouting: "this is what you chose, take it!⁠" According to our author this is what the psalmist refers to in Psalms 79,12 when he said: והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם, pay our neighbors back sevenfold for the abuse they have flung at You o Lord. Another interpretation of that verse understands it as the Amalekites having ridiculed the Torah as per Psalms 12,7: מזקק שבעתים, "which is refined sevenfold.⁠"1
ולא ירא אלוהים, "and he did not fear G–d,⁠" by cheating with weights. [According to this interpretation the subject in this verse is not Amalek but Israel.] The Torah had used the expression ויראת אלוהיך, "you shall fear the Lord your G–d,⁠" when warning us not to cheat with weights and measurements] If the Israelites had heeded this warning, Amalek would not have been allowed to harm them when attacking them. Our author quotes Proverbs 11,1: מאזני מרמה תועבת ה' ואבן שלמה רצונו, "dishonest scales are an abomination to the Lord; an honest weight pleases Him,⁠" as support for his interpretation. Solomon continues in the verse following in Proverbs, by saying: בא זדון ויבא קלון, "evil is followed by disgrace in its wake;⁠" and the Torah, immediately before inserting the paragraph of Amalek's attack, had written that all the people guilty of the sins listed in the previous paragraph had committed an abomination against the Lord. (Compare Tanchuma, section 8 on our portion)
1. [How could Amalek have ridiculed the Torah which had not been revealed yet to the Jewish people at that time? Ed.]
ולא ירא אלהים – פירש״י אעמלק ולא קאי אישראל ולא ירא אלהים במשקולות ולכך נסמכה לפ׳ לא יהי בכיסך וזהו שארז״ל נאמר מורא במשקלות ולפי שלא קיימו המורא במשקלות דכתי׳ ביה ויראת מאלהיך לכך בא עמלק זש״ה מאזני מרמה תועבת ה׳ וכתיב בתריה בא זדון ויבוא קלון וגם כתיב כאן כי תועבת ה׳ כל עושה אלה.
אשר קרך בדרך – קרך בגימטריא סרס.
ויזנב בך – בגימטריא זה מילה.
כל הנחשלים אחריך – בגימטריא זה היה שבטו של דן.
ולא ירא אלהים – שב לעמלק, וירא פעל עבר.
אשר קרך בדרך – רוצה לומר: שהוא הזמין עצמו להלחם עמך בדרך לחשבו שאתה שם בזולת מלחמה עם היותך גם כן עיף ויגע ולא היית גם כן אז ירא אלהים בדרך שתדבק בך ההשגחה הפרטית והנה לולי תפילת משה כבר היו עמלק מנצחים כמו שביארנו שם וזה לאות שלפי המערכת היה שינצח עמלק.
ויזנב בך כל הנחשלים אחריך – רוצה לומר: שהרג הזנב שבהם והם כל החלושים שיהיו הולכים בזנב המחנה לחולשתם ולזה הוא מבואר שעמלק קבץ כאן כל הסבות שישלם בהם כלוי ישראל האחת עוררו מלחמה לישראל בדרך שלא נשמרו מזה קודם להחלץ בכלי המלחמה ובזה האופן הרג כל החלושים שיהיו בסוף המחנה כי לא נשמרו מהם. והשנית שמצאם יגיעים ועיפים מטורח הדרך והשלישית שעדיין לא דבקה בישראל ההשגחה הפרטית כי אז לא היה ישראל ירא אלהים כמו שנראה מהריב שהריבו ישראל שם ונסו השם יתעלה כמו שנזכר שם והרביעית מצד הדבק ההשגחה הכללית בעמלק לנצח ישראל ולהתחבר כל אלו הסיבות במה שלא ימלטו מידו שלא יכלם ויסורו מעליו ומעל שני בני עשו הקללות שנתקלל עשו בעבור ברכת יעקב ולזה צוה השם יתעלה שאחר שישלימו מלחמות שבעת גוים יניח י״י לישראל מכל אויביהם מסביב ימחו את זכר עמלק לשערו מה שישתדל זה העם להרע לישראל בכל דור כי כשיהיה לאל ידם וכבר תעמוד על זה ממה שתמצא בימי השופטים מצקלג עיר דוד כי זה יורה היותם פונים תמיד להרע לישראל כשיהיה לאל ידם ומה שדמה לעשות המן בן המדתא האגגי לישראל בימי מרדכי ואסתר לולי י״י שהיה להם היה מכלה אותם.
הקרה אותך בפני אחרים. פי׳ הראה אותך קרה בפני אחרי׳:
חותך מילות וזורקן כלפי מעלה. כי אבר המילה היא כמו הזנב ופי׳ ויזנב חתך הזנבות שלכם פי׳ המילו׳ שלכם וזרקן כלפי מעלה שהיה מטיח דברים כלפי מעלה כלומר הנה מצותך שצוית לעמך ישראל מה הועילה להם:
כל הנחשלים חסרי כח כו׳. פי׳ נחשלי׳ כמו נחלשים כמו כבש כשב כבשה כשבה:
ולא ירא עמלק אלהים מלהרע לך. אמר ולא ירא עמלק שלא תחשוב שהוא תאר לישראל דומיא דעיף ויגע ובא עם מלת ולא כמו נבל ולא חכם ולא הספיק לו לומ׳ ולא ירא עמלק אבל הוצרך לומר ולא ירא עמלק אלהים כדי להודיע שאלהי׳ פה הוא הפעול ועמלק הוא הפועל ויהיה פי׳ ולא ירא אלהי׳ ולא ירא את אלהים ואמר מלהרע לך להודיע טעם המאמר הזה במקום הזה להודיע שלא ירא אלהי׳ מלהרע לכם כל הרעות האמורות לעיל:
שהיו מטמאין אותו במשכב זכור. יש לעיין, למה ענין זה דווקא. דע, כי כל האומות כולם נבראו לשמש את ישראל, כדכתיב (לעיל טו, ו) ״ומשלת בגוים רבים ובך לא ימשלו״, חוץ מזרע עמלק, שאין מתחברים עם ישראל, ולפיכך הם נקראים אויב ושונא לישראל, שכל זמן שזרע עמלק בעולם אין אחדות בעולם, וכמו שהארכנו בפרשת בשלח בסופו (שמות פי״ז אות יג), עיין שם, ותמצא מבואר ענין עמלק עם ישראל. ולפיכך ישראל עם האומות כמדריגת איש עם אשה, דכתיב בו גם כן (בראשית ג, טז) ״והוא ימשל בך״. ואם אין האיש זוכה – האשה מושלת בבעלה. וכך חס ושלום אם אין ישראל זוכים – האומות מושלים עליהם. סוף סוף סדר המציאות ענין ישראל עם האומות כמו איש עם אשה, [וישראל] האיש אחד, ויכול להיות לאיש אחד נשים הרבה, וישראל הם אחד גם כן, והאומות הרבה
:ויש בחינה כי האומות מצד אחד נמשלים לזכרים, וישראל לנקבה. שהרי האומות מונין לחמה (סוכה כט.), והחמה זכר, וישראל ללבנה (שם), שהיא נקבה. וכן אמר הכתוב (ראו ישעיהו כו, יג) ״כי בעלונו אדונים זולתך״. וגם זה נכון למבין. סוף סוף אין כאן רק זכר ונקבה; כאשר ימשול ישראל על האומות – ישראל הם זכר והאומות כמו הנקבה, ואם חס ושלום אין ישראל זוכים – אז האומות נעשים זכרים, וישראל תשש כחם כמו נקבה:
אבל עמלק השונא המתנגד, אינו משתעבד תחת ישראל. נמשל הוא לזכר גם כן, מאחר שהוא מתנגד לישראל. וכאשר ישראל גוברים עליהם, אותו התגבורת עליהם להשמיד אותם ולמחות אותם מן תחת השמים (פסוק יט). אבל כאשר גוברים זרע עמלק, דבר זה אינו רק משכב זכר, שמושל על זכר, כיון שאין לזרע עמלק חבור עם ישראל. וזה שאמר (רש״י) שהיה מטמאן במשכב זכר. וכן זה שהיה חותך מילתן (רש״י כאן), לפי שעמלק הוא מתנגד לישראל בפרט, יותר מן כל שאר אומות. וישראל צורתן במה שהם נימולים, ובזה הם ישראל. לפיכך חותך מילתן, שהוא הדבר המתנגד לעמלק בפרט מכל האומות, כי עמלק מתנגד לצורת ישראל. ומפני כי הוא יתעלה שונא את הערלה, וחפץ שיהיו ישראל נמולים, ולפיכך בדבר זה היה מטיח כלפי מעלה, והוא זריקת הערלה כלפי מעלה, לומר ׳ראה מה שבחרת׳:
הנחשלים תרגם אונקלוס דהוו מתאחרין. ונראה לי דאונקלוס תרגם לשון ״נחשלים״ מלשון ׳כמשחל׳. אף על גב דשם השי״ן קודם, מצינו הרבה כזה. והוא לשון הוצאה, כמו שתרגם אונקלוס ״כי מן המים משיתהו״ (שמות ב, י) ׳שחלתיהו׳. והכתוב רוצה לומר, אותם שהוסרו מן המחנה על ידי חולשם, וזהו ״הנחשלים״. וכן בספרי ״הנחשלים אחריך״ ׳מלמד שלא היה הורג אלא בני אדם שסרו מאחרי המקום, ונחשלו מתחת כנפי המקום׳. משמע שמשמעותו שהוסרו מתחת כנפי המקום:
ולא ירא עמלק וכו׳. דאין לומר דישראל לא היו יראים אלקים, ולפיכך ״ויזנב בך כל הנחשלים״ מחמת חטאם, דלא היו חוטאים רק מעט, ואותן היה מזנב, אבל לא חס ושלום שיהיו כל ישראל אינם יראים אלהים:
ד״א לשון קור וחום כו׳. ר״ל כדבר חם שהכל יראים ממנו, כך האומות היו יראים מכם, אבל עמלק ציננך והפשירך, לשון מים פושרין:
אע״פ שנכוה הקרה אותה בפני אחרים. ר״ל הראה אותך קר בפני אחרים:
מכת זנב חותך מילות כו׳. פי׳ כי אבר המילה הוא כמו הזנב, ופירוש מזנב חותך הזנבות שלכם, פי׳ המילות, וזורקן כלפי מעלה, כלומר שהטיח דברים כלפי מעלה לומר מצוה שצוית לעמך ישראל מה הועילה להם:
חסרי כח. דנחשלים הוא מלשון חלש, דהרבה תיבות מצינו שיתחלפו, כמו כבש כשב, וכן אפילות פי׳ רש״י בפ׳ וארא בסופו (שמות ט׳:ל״ב) פלאי פלאות, וכן שמלה שלמה:
מחמת חטאם שהיה הענן פולטן. אותם שנפלטו מן הענן נחתך מילתן מעמלק:
עמלק אלהים מלהרע לך. שלא תפרש שהוא תואר לישראל, שלא היו ישראל יראי אלהים, דומיא דעיף ויגע, לכ״פ עמלק וכו׳. ודרשו כך מדנקוד קמ״ץ תחת היו״ד, א״כ הוא פועל עבר, כמו כי זקן יצחק (בראשית כ״ז:א׳), ואלו היה תואר, ה״ל לינקוד בשו״א תחת היו״ד:
Another interpretation: The meaning is "cold,⁠" as opposed to heat, etc. I.e., just as everyone is afraid of a hot object, so too the nations had fear of you. But Amalek cooled you, and moderated you to tepidness (הפשירך); an expression of tepid (פושרין) water.
Although he was scalded, he cooled it for the others. I.e., he made you seem cold to others.
Striking at the appendage — they severed the circumcision, [and flung it heavenward]. The organ that has the circumcision is like an appendage, and the meaning of מזנב is to cut off your appendage, i.e., your circumcisions, and fling them heavenward. I.e., they insulted Heaven [as it were] by saying, "The mitzvah You commanded Your nation, Yisroel, how did it help them?!⁠"
Enfeebled. Because נחשלים is derived from the word חלש (feeble); we find many words whose letters are transposed such as כבש כשב (sheep), and אפילות, which Rashi explains at the end of parshas Va'eira (Shmos 9:32) as meaning "wonder of wonders (פלאי פלאות),⁠" and similarly שמלה שלמה (garment).
Because of their sins, as the cloud ejected them. Those who were ejected by the cloud had their circumcisions severed by Amalek.
Amalek, of God, so as not to harm you. [Rashi says this] so that you do not explain this as describing Yisroel, that Yisroel had no fear of Hashem, similar to "exhausted and weary" [that applies to Yisroel]. Therefore he explains, "Amalek, etc.⁠" They expound this from the punctuation that places a kamatz under the יו"ד, signifying that it is a past-tense verb similar to, "And when Yitzchok grew old (זקן)" (Bereishis 27:1). If it was an adjective [referring to Yisroel], it should have been punctuated with a sheva under the יו"ד.
אשר קרך – יתבאר על פי דבריהם ז״ל (ד״ה ג׳.) שאמרו שהענן היה מכסה על ישראל ולא היה מקומם ידוע לעולם אלא כשמת אהרן נסתלקו ענני כבוד ובא הכנעני וילחם עם ישראל, ואם כן תקשה מנין ידע עמלק מקום חניית ישראל לבא אצלם להלחם עמם, לזה אמר אשר קרך פירוש יקר מקרהו וידע מחניהם בדרך, ואומרו ויזנב בך וגו׳ פירוש לא שהענן הניחו ליכנס לפנים למחנה ישראל אלא באותן שהיה הענן פולטן, והוא אומרו ויזנב בך אותם הנחשלים אחריך.
ואתה עיף ויגע וגו׳ – עיף עדיין משעבוד מצרים ויגע מטורח הדרך.
ואומרו ולא ירא אלהים פירוש ובזה בא המורך בלבבך יותר ממפעל עייפות ויגיעות על דרך אומרו (ישעיהו ל״ג) פחדו בציון חטאים, אבל אם היו צדיקים לא יפחדו ולא ירהו במלחמתו, והעיר הכתוב בטעמים שמשניאים אותו בלבנו כי הצר לישראל צרה גדולה שבא עליהם כאשר ידאה הנשר בלא ידיעה כמו שרמז גם כן במאמר קרך והם יגעים ועייפים ודבר המעמיד הכח ביכולת הנעלם אין עמם מה שלא היה כן בשאר כל המלחמות שמלבד שלא ייעפו ולא ייגעו במלחמות עוד להם כלם צדיקים יראי אלהים נמוכי לב.
חסלת פרשת כי תצא
אשר קרך בדרך, "who happened to you on the way, etc.⁠" This expression may be understood on the basis of Rosh Hashanah 3 where we are told that the cloud of God was continuously enveloping the Israelites so that no one knew the exact whereabouts of this people until the death of Aaron when this cloud dissipated. At that time the Canaanite (Amalekites dressed up as Canaanites) attacked the Israelites. In view of this, how did the Amalekites locate the encampment of the Israelites? To answer this question the Torah writes אשר קרך בדרך, "who chanced upon you on the way.⁠" The Torah goes on with ויזנב בך, "and he struck your hindmost ones, the ones who trailed behind.⁠" The Torah means that the cloud did not permit the Amalekites to penetrate into the camp of the Israelites; however, they struck only those whom the cloud had expelled as unfit for this kind of protection. When the Torah speaks of הנחשלים אחריך, "the weaklings behind you,⁠" it refers to the spiritually weak Israelites.
ואתה עיף ויגע, "and you were tired and exhausted.⁠" You were still עיף from your long and hard bondage in Egypt, and יגע exhausted from your trek through the desert.
ולא ירא אלוהים, "and he did not fear God.⁠" This fact inspired more fear in you than the combined fatigue and exhaustion you had experienced. We know from Isaiah 33,14: "the sinners in Zion are frightened,⁠" that people who are aware of having sinned will experience fear as opposed to those who are serene in their knowledge of leading a blameless life. The Torah is at pains to describe Amalek in terms which will cause us to hate him by describing his surprise attack on the Jewish people, his exploiting a time when the Israelites were tired and exhausted, pouncing upon them like an eagle. At that time they were also deprived of the power of the righteous who ensured that through their conduct God's cloud would completely envelop and protect them.
קרך – קרה אותך, כמו פדך (איוב ה׳:כ׳) – מן פדה, עשך (דברים ל״ב:ו׳) – מן עשה. והמתרגמו: יצא לקראתך, לא תרגם העברי.
אשר קרך בדרך – לא שלח לך מלאכים לקרוא מלחמה כדרך המלכים, אבל בא עליכם פתאום:
ויזנב בך – כרת זנבך, והם הנחשלים אחריך, שלא היה בהם כח ללכת, ומלת נחשלים כמו נחלשים, וכל זה עשה לבזותך ולהתפאר שהייתם לשחוק בעיניו:
ואתה עיף – צמא למים, כי ברפידים בא עמלק, ושם כתוב ויצמא העם למים:
ויגע – מן הדרך, ואין רשעות גדולה מזו לבא להלחם עם אוהבי שלום שלא עשו עמו רעה, ורק הולכים לדרכם, וביותר בהיותם עיפים ויגעים:
ולא ירא אלהים – שב אל עמלק, וזהו נתינת טעם לכל מה שעשה, כי רק לכן בא להלחם בעבור שאין יראת אלהים בקרבו, כדרך אויבי ה׳ ומשנאיו:
אשר קרך בדרך – ״מקרה״ הוא אירוע שמעבר לחשבונותיו וציפיותיו של האדם שנקלע אליו (עיין פירוש, בראשית כד, יב). הלכת לתומך בדרכך, ולא הייתה לך כל סיבה להניח שאויב יתקוף אותך. התקפתו הייתה ללא כל התגרות מצדך ובאה אך ורק מצימאון הדם שלו; או שמא הוא חש את האיום המתרגש עליו על ידי כניסתך להיסטוריה, שכן אתה מייצג את העיקרון האנושי הטהור של נאמנות לחובה, העומד בסתירה לעקרון כוח החרב שלו.
ויזנב בך – ״זנב״ קרוב ל״סניף״ בארמית, שפירושו: סרח עודף, דבר נספח לגוף העיקרי. ״זנב״ קרוב גם ל״צנף״: לחבר את העודף, את הקצוות, אל הגוף העיקרי; לכרוך.
כאן הפועל ״זנב״, בבניין פיעל (כמו ״סעף״, לקצוץ ענפים), פירושו: לקצוץ או לכרות את המפגרים אחרי החיל העיקרי.
כל הנחשלים אחריך – ״חשל״ (קרוב ל״חסל״, ״אזל״, ״עצל״): ״פַרְזְלָא מְהַדֵּק וְחָשֵׁל כֹּלָּא״ (דניאל ב, מ), היינו: הברזל משבר ומכניע כל דבר. על כל פנים, ״חשל״ מציין מצב של חולשה; ״חלש״ בחילוף אותיות. לפי זה, ״כל הנחשלים אחריך״ הם כל אלה שיכלו ללכת אחריך רק בהליכה חלושה, אלה שפיגרו מחמת חולשה.
ואתה עיף ויגע – אתה עצמך – האומה כולה, הגוף העיקרי עצמו – היה עייף ויגע. לפי זה, עמלק התנפל על החלשים שבחלשים, אלה שלא יכלו להתקדם עם העם אפילו בצעדה איטית. חולשה זו לא עוררה בו חמלה ורחמים, אלא אכזריות ולעג לחלשים.
ולא ירא אלקים – הוא לא ראה את ה׳, הרב את ריבו של החלש ומציל אותו מזרוע הרשע; הוא לא היה ירא ממנו.
{אשר קרך בדרך: פירש רש״י1 בשם מדרש רבה2 מלשון קרירות, ע״פ משל3. ונראה, ע״פ שביארנו בפרשת בשלח (שמות יז,ח) ״ויבא עמלק״ מלשון ״בא זדון ויבא קלון״ (משלי יא,ב), היינו שהתלוצץ מישראל, והיינו ״אשר קרך״ – הסיר הפחד שהיה לגוים מישראל מליגע בכבודם.
ונראה עוד לפרש ע״פ שביארנו (ויקרא כה,מז בהרחב דבר) דישראל נמשלו לאש ואומות העולם למים, וכשנוגעים זה בזה המים מכבים את האש. כך, כשישראל מתערב עם גוי, מסיר ממנו דת-אש4, ונעשה ׳מין׳ שאינו מאמין5, ואח״כ המה מריעים לישראל יותר מהגויים. כך הפירוש: ״אשר קרך״ – הסיר דת-אש מהם6, ואח״כ ״ויזנב בך כל הנחשלים אחריך״, פירוש ״בך״7 – ע״י יהודים שנקררו מצאה יד עמלק לזנב כל הנחשלים, מה שלא היה אפשר לעמלק לעשות בעצמו, אבל ״בך״ – היינו ע״י רשעי ישראל שפקרו היו לעזר לעמלק ״לזנב וגו׳ כל הנחשלים״, היינו8, ההולכים ביהדות במצות אנשים מלומדה ולא בחקירה ובשכל, כדכתיב (להלן לג,ג) ״והם תוכו לרגליך״9.}
ואתה עיף: פירש רש״י ׳בצמא׳. ונראה להוסיף10, ע״פ שביארנו בפרשת בשלח (שמות יז, ב-ג) שנענשו בצמא באשר התאוננו ולא היו צמאים, ולא האמינו שהקב״ה יודע שהם אינם צמאים באמת, ועל כן נענשו להיות צמאים. ואם כן זה גם כן חסרון אמונה וגרם להביא עמלק11.
ויגע:⁠12 במה שבחנו את ה׳ אם הוא בקרבם בהשגחה נסתרת גם כן13, הראו לדעת שקשה עליהם לישא משא ניסי, באשר נדרשת לזה הנהגה גבוהה14. ובאמת כן היה הדבר, כמו שביארנו בפרשת שלח (יג,ב. יד,כא) באורך15. והיינו ״ויגע״ – ממשא דבר ה׳ בהנהגה ניסית.
ולא ירא אלהים:⁠16 קאי על ישראל17, שאילו יראת לא היית ״עיף״ ולא ״יגע״, אלא מתהלך בתום בלי שום חקירה ורצון עצמי.
1. בפירושו השלישי.
2. לפנינו מופיע במדרש תנחומא (ט׳).
3. המפורסם בענין האמבטי הרותחת, שקפץ אחד וציננה.
4. על פי ״אש דת למו״ (להלן לג,ח).
5. ובמהדורת וולוז׳ין כתב רבינו: והוא גרוע מהגוי עובד ע״ז, כמו שביארנו בפרשת נצבים (להלן כט,יז) שהוא ״ראש ולענה״, וכדאיתא בסנהדרין (לח,ב) דאפיקורס ישראל גרוע מאפיקורס גוי ופקר טפי.
6. גם בזה משמעות ״קרך״ מלשון ׳קור׳, דהיינו ההיפך מחום האש.
7. מפרש ״ב״ = באמצעות, על-ידי.
8. ״הנחשלים״ הם...
9. ״לרגליך״ מתאר את אלה אשר ׳הולכים בתלם׳ ואינם מעמיקים בהבנת התורה ובשמירת מצוותיה. (ועיין שם ברבינו). בכל הביאור הזה של רבינו אודות ״קרך״ וגם ״ויזנב בך״ אנו חשים בצורה ברורה ומוחשית את תקופת רבינו ואת ההשפעה ההרסנית של ׳המשכילים׳ (מלעיל!) על המון העם. כידוע הם הם אשר השפיעו על השלטונות לדרוש שינויים בתכנית הלימודים של ישיבת ולוז׳ין (שרבינו עמד בראשה), כאשר בסופו של דבר נסגרה הישיבה על ידי רבינו עצמו.
10. רבינו יסביר (כאן ובקטעים הבאים) שכל חלקי המשפט שבסיפא של הפסוק מסבירים היבטים נוספים של חוסר האמונה של בנ״י, מה שגרם להגעת עמלק, וכפי שהאריך רבינו בפסוק י״ז.
11. וכפי שהאריך רבינו בפסוק י״ז, עיי״ש.
12. רבינו יסביר (כאן ובקטעים הבאים) שכל חלקי המשפט שבסיפא של הפסוק מסבירים היבטים נוספים של חוסר האמונה של בנ״י, מה שגרם להגעת עמלק, וכפי שהאריך רבינו בפסוק י״ז.
13. וכפי שהסביר רבינו לעיל פסוק י״ז (בסוף הקטע) וכן בשמות (יז,ז) על הפסוק ״ועל נסותם את ה׳ לאמר היש ה׳ בקרבנו אם אין״.
14. כי על כל מעידה, ולו הקטנה ביותר, מגיעה תגובת ה׳ מיידית.
15. שזו היתה הסיבה לשילוח המרגלים, כי רצו לעבור מהנהגה ניסית של המדבר להנהגה טבעית.
16. רבינו יסביר (כאן ובקטעים הבאים) שכל חלקי המשפט שבסיפא של הפסוק מסבירים היבטים נוספים של חוסר האמונה של בנ״י, מה שגרם להגעת עמלק, וכפי שהאריך רבינו בפסוק י״ז.
17. שלא כפירוש רש״י בעקבות הספרי שמוסב על עמלק. ועיי״ש בפירוש רבינו על הספרי שהכריח היטב את דעת הספרי, וז״ל (על לשון הספרי ״ולא ירא אלהים״ על עמלק הוא אומר): כפשוטו, דמה מוסיף חטא על עמלק במה שישראל לא יראו את האלהים, והכתוב לא בא (אלא) להגדיל חטאו של עמלק. ועל כרחין על עמלק הוא אומר, שלא התנהג עם ישראל כדרך הנלחמים שממתין עד שיתיישבו ולא לבוא פתאום בשעה שהם נלחמים, ועוד, שלא ירא (את) אלהים שהולך לפני ישראל לעיני כל (עכ״ל). וא״כ מדוע כאן פשוט לו אחרת.
ויזנב בך – כלומר הרג את המאסף, המזדנבים, כמו יהושע י׳:י״ט.
ולא ירא אלהים – גם על פי נימוסי האומות העובדות עבודה זרה אין להתנפל על עם הנוסע לדרכו בשלום, וכל שכן שאין להרוג את החלשים שבמאסף. זאת אומרת איפוא, שעמלק לא היה ירא אלהים כלל (השוה בראשית מ״ב:י״ח). אף בלעם ניבא על עמלק שאחריתו עדי אובד (במדבר כ״ד:כ׳).
כל הנחשלים אחריך – בספרי מלמד שלא היה וכו׳ ונחשלו מתחת כנפי המקום ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים. כפי הנראה דצ״ל וכן הוא אומר ואתה עיף וכו׳ וכשיטת אחרים במכילתא דקאי על ישראל, או דצ״ל לקמן ולא ירא אלהים והיה בהניח ה׳ מכל אויבך מסביב שלא יאגד עליך אגודה (לשון הספרי), וזה משום דגלוי לפניו יצרם, שהוא כמו שאמר סוף וילך כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום כו׳, אבל כשישראל עושין רצונו של מקום אין להם לירא שמא יאגוד אגודה, וכן דרשו ז״ל על פסוק דפן תרבה עליך חית השדה כו׳. ועיין רש״י שם.
אשר קרך – אין קרך אלא נזדמן לך.⁠1 (שם)
כל הנחשלים אחריך – מלמד שלא היה הורג אלא בני אדם שנמכו מדרכי המקום ונחשלו מתחת כנפי המקום.⁠2 (שם)
ואתה עיף וגו׳ – עיף ויגע – ישראל, ולא ירא אלהים – עמלק.⁠3 (שם)
1. בא לאפוקי שלא נפרש אשר קרך מלשון טומאה שטמא אותך כמו שהובא ברש״י כאן, משום שאין פירוש זה עולה כ״כ לפי פשוטו.
2. דריש נחשלים כמו נחלשים בחלוף אותיות, כמו כבש וכשב, שלמה ושמלה, עולה ועלוה אנקה ונאקה, זעוה וזועה, לשון עלגים ונלעגי לשון. ובשבת פ״ה א׳ דרשו חורי הארץ כמו ריח הארץ וביומא ע״ה ב׳ אל תקרא וישטחו (פ׳ בהעלתך) אלא וישחטו, וביבמות ט״ז ב׳ דרשו (עפ״י מהרש״א) ידו פרש צר כמו ידו שרף צר ובירושלמי נזיר פ״ז ה״ו דרשו או בקבר – או ברקב, ובמדרש חזית דרשו תלפיות – תל יפות, ועוד כהנה [עיין לפנינו בבאור קהלת ח׳ ח׳ בפסוק ולא ימלט רשע את בעליו].
3. קשה לו לפרש דקאי על ישראל, משום דא״כ לא היה הקב״ה נוקם כ״כ נקמתו מעמלק, כיון שהיו ראויים לעונש על העדר יראתם את ה׳, וגם א״כ היה הפירוש הול״ל ולא יראת אלהים, בנוכח.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)אגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גמזרחיגור אריהשפתי חכמיםאור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144