והיה הבכור אשר תלד – והי׳ הבכור. גדול האחים מיבם אותה. אשר תלד. פרט לאילונית שאינה יולדת. יקום ע״ש אחיו המת. זה שייבם את אשתו יטול נחלת המת בנכסי אביו (רש״י מספרי ויבמות ק״ד), והכי איתא התם. והי׳ הבכור מכאן שמצוה בגדול ליבם. אשר תלד פרט לאילונית שאינה יולדת. יקום על שם אחיו המת. לנחלה, אתה אומר לנחלה או אינו אלא לשם, יוסף קורין אותו יוסף יוחנן קורין אותו יוחנן, נאמר כאן יקום על שם אחיו ונאמר להלן על שם אחיהם יקראו בנחלתם מה שם האמור להלן נחלה אף שם האמור כאן נחלה. ולא ימחה שמו. פרט לסריס ששמו מחוי, אמר רבא אע״ג דבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו הכי אתאי גז״ש אפיקתי׳ מפשטי׳ לגמרי, ע״כ. והרי״א עשה עצמו כאלו לא ראה את דברי רבותינו, ואמר בפי׳ שהבן הבכור אשר תלד היבמה יקרא על שם המת עצמו וירש נכסיו ונחלתו; הנה מלבד שפי׳ מוכחש מפי רבותינו מקבלי התורה האמתיים, גם לשון המקרא עצמו מתנגד לפירוש זה, כי על הבן שתלד היבמה לא יאמר שיקום על שם אחיו המת, כי המת אינו אח לבן זה הנולד מהיבמה, אבל הוא אח אביו, והי׳ ראוי לומר יקום על שם אחי אביו, וגם אם ע״ד הפשט נוכל לומר שוי״ו הכנוי במלת אחיו אינו מוסב על הבן הנולד רק על היבם, ויהי׳ המכוון בו שיקרא הבן על שם אחיו של היבם והוא המת, הוא דוחק גדול, כי לפירוש זה אין היבם מוזכר בקרא זה רק בשלפניו, וגם לישנא דקרא והי׳ הבכור אשר תלד אינו מסכים לפירוש זה, כי הבן העומד להולד בעתיד הוא דבר שלא בא עדיין לעולם, ובפרט באשה זו היבמה יש להסתפק בה שתשאר עקרה שלא ילדה כמו שהיתה תחת בעלה הראשון, ה״ל לקרא לומר. והי׳ אם תלד בכור וגו׳, לשון תנאי, לא לשון הנאמר על הודאי והי׳ הבכור אשר תלד, שהוא לשון הנאמר על הנודע והנגלה לפנינו. וז״ל הרמב״ן. והי׳ הבכור אשר תלד. איננו כפשוטו שיקראו הבן הראשון בשם המת ראובן או שמעון כמהו, שהרי בבועז נאמר ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו, ולא קראו אותו מחלון, אבל הכתוב הזה ע״ד האמת הבטחה, והנה הוא כפשוטו, וסמכו בו רבותינו מדרש שיהא גדול האחים מיבם, ושהאילונית אינה מתיבמת, וכן אשת הסריס ששמו מחוי׳ וזה כולו אסמכתא, כי האילונית ואשת הסריס, מגופיה דקרא נפקה, עכ״ל. וב״ב הרב״ח במקצת ביאור יותר, וטעם דבריהם הוא הדעת הקודמת המקובלת שנפשות ב״י יועתקו ותאצלנה מגוף אל גוף, ורצה הקב״ה לזכות נפש המת כשישוב אל הארץ כשהי׳, ולהיות הגוף היותר דומה לגוף המת וחמרו הוא הנער הנולד מאשתו, שהוא עצם מעצמיו ובשר מבשרו, ומאחיו שיצאו שניהם מאב אחד, ולכן צוה הש״י שלא תהי׳ אשת המת חוצה לאיש זר, אבל יבמה יבא עלי׳ והוא אחי המת, ולא יהיה אז הילד היולד בלבד גוף האשה כי אם גם בעלה ועצמה והוא גם הוא יהי׳ בן אביו החי בגוף ואחי אביו בנפשו (וז״ש יהודה בא אל אשת אחיך ויבם אותה ותן זרע לאחיך) וידע אונן כי לא לו יהי׳ הזרע, ידע ענין הגלגול ושהבן הילוד אינו בנו כ״א אחיו, שהיוצא מחלציו לא יקנה נפש חדשה שתושלם בו, אבל הוא יהי׳ כלי להשלמת נפש אחיו. הנה גם הרמב״ן נטה מדעת רז״ל לומר והי׳ הבכור קאי על היבם, ואשר תלד על היבמה, משום דבזה פשטי׳ דקרא מתעקר לגמרי, כי אין לזה שום הבנה, וכמ״ש הרב תוי״ט (משנה יבמות ב׳:ח׳) שהוא דבר בלתי אפשרי לומר שלא יהא פשט מובן למקרא, והביא ראי׳ לדבריו (מכתובות ד׳ ל״ח) דמתמה תלמודא על ר״ע, אתי׳ גז״ש ומפקי׳ מפשטי׳ לגמרי ומשני קרי בי׳ וגו׳, ע״ש. ש״מ דא״א שתעקר הפשט לגמרי שלא יהא לו שום הבנה כלל. יעו״ש בתוי״ט. ולכן כתב הרמב״ן שדרש חכמינו במקרא זה אינו אלא אסמכתא, ובא בפירושא דקרא בדרך נוטה מדעת התלמוד ולא בדרך הסותר; אמנם גם לדבריו יקשה לשון המקרא דצריכים להסב מלת אחיו על היבם שאינו במקרא זה רק בשלפניו, וגם ה״א הידיעה במלת הבכור אינו בא על נכון, והי׳ יותר ראוי לשון תנאי כמ״ש למעלה. והרמב״ם (בפי׳ שם ביבמות ובחבורו בפ״ב מיבום) אמר, ששתי מלות אשר תלד מוסב על והי׳ הבכור, ופי׳ אשר תלד אם המת, תלד במקום ילדה, ובא העתיד במקום העבר, וכתב עליו התוי״ט שם, הכריחו להרמב״ם לפירוש זה, לפי שעכ״פ יש פשט פשוט ומובן לזה כמו לכל המקראות, רק שפשוטו הנראה שהבכור הוא בן הראשון, ויקום על שם ר״ל שם ממש, לזה הפשט עקרתי׳ הגז״ש לגמרי, אבל נפרש הבכור בכור דאחים, ועל שם על שם הנחלה, וזה קרוב לפשוטו, אבל האי אשר תלד אם נפרשהו כפשוטו פרט לאילונית, מלתא דפשוטא שזה היא דרשה גמורה, דוהי׳ הבכור משתעי ביבם, ואשר תלד משתעי ביבמה, ואין זה משמעות מובן קרוב לפשוטו, לכן הסיב אשר תלד על והי׳ הבכור, ופי׳ אם המת והוא עתיד במקום עבר, ומשמעו אשר ילדה האם, ואין משמעו אשר תלד היבמה, וכן כתב המ״מ שאשר תלד הוא על האם שילדה האחים הנזכרים בפרשה, ודברי רמב״ם אלו הם מן הפסיקתא כמ״ש בקול הרמז שם ביבמות אשר תלד אם המת זה היבם הגדול שבאחים. יעו״ש. ולא זכיתי להבין דברים אלו, כי לענין יבום, אחים מן האם אינם חשובין אחים, והרי הם כמו שאינן, שאין אחוה אלא באב, וכ״ת. הרמב״ם [בפ״א מיבום], וא״כ אם גדול האחים אינו מן אם המת רק מאם אחרת הוא נקרא אח לענין יבום, ומהו גדול האחים שילדתו אם המת דקאמרינן הכא, גם הוא דוחק גדול לומר שאשר תלד קאי על אם המת שאין לה שום רמז ורמיזה בפרשה, ולדחות מפני זה דעת רבותינו דקאי על היבמה שהמדובר ממנו בפרשה זו; ובאמת גם לפי דרשת רבותינו אין המקרא מופשט מן הפשט כ״כ, כי נ״ל אף שלמדונו מגז״ש דיקום על שם אחיו הוא לענין נחלה, אין דעתם שלזה בלבד כוונה התורה, דא״כ הי׳ לה לבחור בלשון היותר ברור ולומר, יירש את נחלת אחיו המת, אבל באמת גם רבותינו הבינו שעיקר המכוון במקרא הוא להודיענו תכלית המכוון ביבום, והוא להקים זרע לאחיו מן היבמה, ולזה אמרו בספרי וז״ל להקים לאחיו שם, רי״א נאמר כאן שם ונאמר להלן שם, מה שם האמור להלן זרע אף שם האמור כאן זרע, ושפיר פי׳ שם בז״א שיורונו בזה דעיקר כוונתו ביבום יהי׳ לזרע לא בעבור הנחלה. ע״ש. ובמכדרשב״י [וישב קפ״ז ב׳] ויבם אותה, ועקרו דמלתא והקם זרע בגין דלא יתפרש גזעה משרשי׳. וגם [בפ׳ החולץ מ׳] אמרו הכונס את יבמתו זכה בנכסים של אחיו מ״ט יקום על שם אמרה רחמנא והרי קם, הנה מבואר שהבינו במאמר יקום על שם אחיו כניסת היבמה שהוא העיקר להקים זרע ממנה על שם אחיו המת, ומה שזוכה בנכסים ג״כ אינו אלא כטפל לעיקר, כי עיקר הקמה הוא נתינת הזרע לאחיו, וקנייתו בנכסיו נגרר אח״ז, ובזה הקמת שם המת הוא יותר שלמה; וגם ממה שראיתי דמהך קרא והי׳ הבכור מיעטו רבותינו את האילונית ואת הסריס, יראה בעליל שהבינו שעיקר המכוון במקרא הוא להודיענו תכלית מצות יבום, והוא להקים זרע לאחיו, לכן כשאין היבמה בת הקמה דהיינו כשהיא אילונית וכן כשהמת לאו בר הקמת זרע שהי׳ סריס, פקע מן היבם מצות יבום, ואמרו [יבמות ע״ט ב׳] אמאי סריס חולץ, אקרי כאן להקים לאחיו שם והא לאו בר הכי הוא, עוד שם [קי״ב ב׳] ביבם קטן קרי כאן להקים לאחיו שם והאי לאו בר הכי הוא, ע״ש. עכ״פ הדבר ברור גם לרבותינו שהמקרא בא להודיענו התכלית האמתי המכוון ביבום והוא לתת זרע לאחיו, שהוא הקמת שם המת באמת, והוא הכוונה הראשונה גם לדעת רבותינו במאמר. יקום על שם אחיו המת, כי מלת שם הוא כנוי אל זרע האדם ובניו אחריו, כי התקועית כשרצו להמית את בנה אמרה [ש״ב י״ד] לבלתי שם לאישי שם ושארית. וכן מלת שם נרדף עם מלת זרע [ישעיה ס״ז] כן יעמוד זרעכם ושמכם, וכן כאן. שם אחיו המת, טעמו בן אחיו המת, ומלת על להוראת הסבה והתכלית המכוון בפעולה, כמו על אפי ועל חמתי (ירמיהו ל״ב) כלומר לסבב לי אף וחמה, ומזה חשב על היהודים (אסתר ח׳) שהיהודים היו תכלית מחשבתו, וכן (איוב ו׳) ותכרו על ריעכם, וכן כאן על שם אחיו המת. טעמו בן אחיו המת יהיה תכלית המכוון ממנו בייבמו אשת אחיו, שכאשר תלד לא לו יהיה הזרע, רק לבן אחיו המת יחשב, כדאית׳ במכדרשב״י (זהר קרח קע״ז) האי בר נש דפקיד עלי׳ למבני בניינא (ר״ל מצות יבום) בעי לכוונא לבא ורעותא לגבי דההוא מיתא, דאי אתי על ההיא אתתא בגין שפירו ותיאובתא דילה הא בנין עלמא לא אתבני, דהא רעותא ולבא לא אתכוון לגבי מיתא, ובג״כ כתיב אם ישים אליו לבו ברעותא דלבא, דיכוון לגבי׳, כדין רוחו ונשמתו אליו יאסוף ואתמשיך גבי׳ לאתבנאה, ע״ש ובמקדש מלך, ובפ׳ ויצא דף קנ״ה ע״ב בס״ת וברע״מ (פנחס רמ״ה) דתבת בהאי עלמא בההוא נער בן יבם ולפי שמטבע האדם להתעצב ביגיעתו לריק לילד לבהלה להוליד בנים לא לו, כמ״ש וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע (כמ״ש הרי״א לדעת הרמב״ן הנ״ל) שידע אונן מאצילות וגלגול נפש המת בלא בנים בבן הנולד מאשתו אחריו, והבין שהילוד לא יהיה זרעו, והגוף היוצא מחלציו לא יהא רק כלי להשלמת נפש אחיו המת, לכן שחת ארצה, אמר מוטב שלא אוליד משאוליד ויגיעתי לריק תהיה להשלמת נפש איש אחר, הנה להיות ענין קיום מצות יבום על משפטה הראוי ולפי התכלית הזה המכוון בה, הוא מתנגד אל טבע האדם הוסיף מלת יקום ואמר. יקום על שם אחיו המת. כי לשון קימה ישומש על התעוררות ההכנה והזריזות אל הפעולה, כמו קום התהלך בארץ, וקמת ועלית (זיך אויפמאכען), וכן כאן יקום ע״ש אחיו המת, טעמו עיקר התעוררותו ביבום ותכלית כוונתו בו יהיה להוליד בן לאחיו המת. וזה יסכים עם מאמר אבא שאול (ביבמות ל״ט) הכונס את יבמתו לשם נוי לשם אישות לשם ד״א פוגע בערוה, כי יבמה יבא עלי׳ משמעותו למצוה שלא יהיה מכוונו בו רק לשם מצות יבום. וכמה מרבוותא פסקו כאבא שאול בזה (ע״ש ברא״ש פ׳ החולץ סי׳ י״ז), ואפילו רבנן דפליגי עלי׳ דאבא שאול עכ״פ יודו שאין כאן מצוה מן המובחר, וקרא דילן במצוה מן המובחר משתעי, כי רישא דקרא. והיה הבכור שממנו אנו למדין שמצוה על הגדול ליבם אינו רק למצוה, כי אם אינו רוצה חוזרים אל שאר האחים, וכן אם קדם הקטן וייבם זכה. וקרוב לומר ע״ד הפשט לפי שהמקרא מדבר מקיום מצות יבום מן המובחר, ואין כל אדם זוכה לכך רק אם הוא מאנשי מעלה, וכמ״ש רז״ל הראשונים היו מתכוונים לשם מצוה, ואחרונים אינם מתכוונים לשם מצוה, לכן יכנה את היבם במקרא זה בשם בכור, שהוראתו ג״כ על החשוב במעלה, כמו בני בכורי ישראל, אף אני בכור אתנהו - והנה מלת אשר, אף שיורה ברוב המקומות על ההצטרפות, לצרף שם הבא בשני משפטים ביחס אחד, להורות שהוא הוא בהתיחדות, כמו האשה אשר נתת עמדי, שתרגומו (וועלכע), מ״מ מצאנוהו גם כטעם מלת למען, או בעבור (דאמיט), כמו אשר ייטב לך (ואתחנן ד׳ מ׳), וכן ושמרת לעשות אשר ייטב לך ואשר תרבון מאד (שם ו׳ ג׳), שהמכוון בו למען ייטב ולמען תרבון, וכדתרגם יב״ע אשר מטול, וכן אשר לא תגלה ערותך עליו, טעמו למען לא תגלה. וכן כאן אשר תלד טעמו למען תלד. - והנה אחר שסיים במקרא שלפני זה במלת ויבמה, שנזכרו שניהם הוא והיא היבם והיבמה, בא במקרא זה להודיע התכלית המכוון ביבום זה, ואמר והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת, ולא ימחה שמו וגו׳, ירצה הבכור, ר״ל גדול האחים יקום ויתעורר לזה, למען אשר תלד היבמה, והתכלית המכוון בהולדתה שיהיה בן לאחיו המת, ותרגום המקרא לפי״ז (דער ברודערעלטעסטע נעמליך זאָלל, דאמיט זיא געבארע, זיך אויפמאכען צור פארטפפלאנצונג זיינעס פערשטארבענען ברודערס) זו היא הכוונה הראשונה במקרא גם לדעת רז״ל, כמבואר מדברי ספרי ומדברי התלמוד פ׳ החולץ הנזכר. ואע״ג דבתחלת ביאה הוא קונה, מ״מ אף בסוף ביאה מצוה קעביד, דבעינן להקים זרע לאחיו ואין בתחלת ביאה כדי להקים זרע, וכן כשהיא בתולה שאין בביאה ראשונה כדי הקמת זרע - שאינה מתעברת מביאה ראשונה, משכחת לה ע״י מעיכה כתמר כמ״ש הר״ן בחידושיו לסנהדרין ד׳ י״ט ע״ש, וכ״כ הר״ן בפ״ק דקדושין בסוגי׳ אי תחלת ביאה קונה או סופה, וז״ל וכ״ת א״כ דתחלת ביאה קונה ביבמה מאי קפרכינן ביאה ראשונה אטו ביאה שני׳, הל״ל גזרה התחלת ביאה אטו סוף ביאה דכיון דקני׳ בהעראה קיימי׳ לעשה ומכאן ואילך קאי עלה באיסור לאו וליכא עשה כלל, י״ל דכולה ביאה ראשונה ביאת מצוה היא ושרי, דעיקר מצות יבום להקים זרע הוא בעי ביאה ראוי להקמת זרע, ואע״ג דעל הרוב אין אשה מתעברת בביאה ראשונה זמנין דמתעברה. ע״ש. ועתוס׳ יבמות (ד׳ כ׳) ד״ה יבא עשה. אמנם ממה שהמקרא שינה לכנות את הבן במלת שם ולא אמר בן אחיו המת, מצאו רבותינו מקום ללמוד בגז״ש שבא ג״כ להורות על ירושת נחלתו, וכענין להקים שם המת על נחלתו שנאמר (רות ד׳), וכמו שפירש״י שם. ע״ש. וזכתה לו תורה ליבם לקום על נחלת אחיו, והוא חטיבה מול חטיבה, הוא מזכה את אחיו המת לתת לו הזרע לו לעצמו, זכתה לו התורה נחלת המת, הוא מקים שם אחיו בזרע מקימתו התורה בנחלת אחיו. והא דאמר רבא דמכח הגז״ש נעקר המקרא מפשטי׳ לגמרי, היינו כח גז״ש דנחלה, אמנם מכח גז״ש דזרע המוזכר בספרי, יודה רבא שיש מובן למקרא על פשטי׳, ומבואר בלשון המקרא עצמו שמצוה בגדול ליבם ושאין האילונית מתיבמת. וגם בזה י״ל שהמכוון במקרא הוא שלא תהיה כוונתו לייבם בשביל הנחלה כ״א אמנם למען אשר תלד. הנה המקרא מבואר קרוב לפשט גם לדעת רבותינו. ועי׳ בתשו׳ פני ארי׳ סי׳ ע״ט שהשתדל ג״כ לקרב דעת רבותינו בפשט לשון המקרא, ואת הנראה לדעתי כתבתי.