ארבעים יכנו – כמה מלקין אותו ארבעים חסר אחת. שנאמר במספר ארבעים, מנין שהוא סמוך לארבעים
1.
(מכות כ״ב.)
יכנו – מלקין אותו ברצועה של עגל, דכתיב ארבעים יכנו וסמיך ליה לא תחסום שור בדישו.2 (שם כ״ג.)
יכנו – יכנו ולא על הקרקע ולא על הכסות3 (ספרי)
יכנו – מלמד שאין מלקין שנים כאחד.4 (שם)
לא יסיף – אין מעמידין חזנין אלא חסירי כח ויתירי מדע,
5 ואם תאמר לא יוסיף פן יוסיף למה לי דצריך לאזהורי, לפי שאין מזרזין אלא למזורזין.
6 (מכות כ״ג.)
לא יסיף – אזהרה למכה אביו ואמו מניין, דכתיב ארבעים יכנו לא יוסיף, ומה את מי שהוא מצווה להכות הוא מצווה שלא להכות, זה שאינו מצווה להכות אינו דין שיהא מצווה שלא להכות.
7 (ירושלמי סנהדרין פי״א ה״א)
לא יסיף – ואם הוסיף עובר בל״ת, ואין לי אלא בזמן שהוסיף על מנין של תורה, מניין שעובר אם הוסיף על אומד ב״ד, ת״ל לא יוסיף פן יוסיף – מכל מקום8 (ספרי).
מכה רבה – אין לי אלא מכה רבה, מכה מועטת מניין, ת״ל לא יוסיף פן יוסיף, א״כ מה ת״ל מכה רבה, למד על הראשונות שהן מכה רבה.
9 (מכות כ״ג.)
ונקלה – ת״ר, אמדוהו לכשילקה יקלה10 פוטרין אותו, אמדוהו לכשיצא מב״ד יקלה, מלקין אותו, ולא עוד אלא אפילו נקלה בתחלה מלקין שנאמר ונקלה ולא שנקלה כבר בב״ד.11 (שם שם)
ונקלה – כיצד מלקין אותו, חזן הכנסת אוחז בבגדיו אם נקרעו נקרעו ואם נפרמו נפרמו עד שהוא מגלה את לבו משום דכתיב ונקלה אחיך, מצוה לנוולו
12 (תוס׳
סוטה ח׳.).
ונקלה אחיך – [אומדין אותו כמה מלקות יכול לקבל] דכתיב ונקלה אחיך, כי מחית אגבי דחיי מחית.
13 (סנהדרין י׳.)
ונקלה אחיך – אמדוהו לקבל עשרים אין מכין אותו אלא מכות הראויות להשתלש, וכמה הן שמונה עשרה אבל לא עשרים ואחד, מאי טעמא, דאמר קרא ונקלה אחיך, אחר שלקה אחיך בעינן וליכא.
14 (סנהדרין י׳:)
ונקלה אחיך – כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן, שנאמר ונקלה אחיך, כשלקה הרי הוא כאחיך.
15 (מכות כ״ג.)
ונקלה אחיך לעיניך – מכאן אמרו נתקלקל ברעי או במים פטור16 (ספרי).
1. נראה הבאור דמפרש ארבעים יכנו – עד ארבעים יכנו, וטעם הדבר מדלא כתיב והכהו ארבעים אלא והכהו כדי רשעתו במספר, ומרמז למה דקיי״ל דאומדין את כחו כמה מלקיות יכול לקבל, אם עשרים או שלשים וכו׳, וזו היא כונת הלשון כדי רשעתו במספר, ר״ל במספר שונה, לא כל אדם בשוה אלא כל אחד לפי כחו, ושוב מפרש עד היכן שיעור המספר – עד ארבעים, וא״כ אנו מסופקים אם עד בכלל או לא עד בכלל, ולכן אין להכותו יותר מל״ט פן יעברו על לא יוסיף.
ובגמרא כאן מפרש אי כתיב ארבעים במספר הו״א ארבעים במנינא, השתא דכתיב במספר ארבעים – מנין שהוא סוכם את הארבעים. ונראה לפרש הלשון סוכם מלשון גודר [משורש סך את דרכך], ר״ל שמגביל ומקצה את מספר הארבעים והוא המספר ל״ט. ובמשנה וספרי איתא הלשון מנין שהוא סמוך לארבעים והכונה אחת היא, והלח״מ בפי״ז ה״א מסנהדרין הגיה מנין שהוא סוכם, ויתכן לומר שמפרשים הלשון במספר מלשון ספר שהוא קצה וגבול כמו עיר הסמוכה לספר
(יבמות מ״ח:) והמ׳ הוא נוסף כמו מגבלות מן גבול ועי׳ רש״י שמות כ״ח י״ד, ור״ל בגבול מנין ארבעים, והיינו ל״ע ודו״ק.
2. עיקר הטעם מרצועה של עגל י״ל משום שעורו רך, וע״ד רמז וסימן דריש סמוכים ללא תחסום שור, עפ״י מה דקיי״ל בב״ק ס״ה ב׳ שור בן יומו קרוי שור.
3. למעלה בפסוק הקודם בדרשה והפילו דריש שאינו מכה אותו מעומד, יעו״ש, וכאן מוסיף לדרוש שגם לא יהיה מושכב על הקרקע, משום דאם יהיה שוכב אי אפשר להמכה לצמצם שלא יגע בקצות הרצועות גם בקרקע בעת ההכאה, אלא צריך להיות מוטה על העמוד, וזה דריש מלשון יכנו דמשמע אותו לבד ולא דבר אחר, דהיינו הקרקע.
ומה שדריש ולא על הכסות רומז להדין המבואר במשנה מכות כ״ב ב׳ כיצד מלקין אותו, חזן הכנסת אוחז בבגדיו אם נקרעו נקרעו ואם נפרמו נפרמו עד שהוא מגלה את לבו, ומפרש כאן בטעם ההתגלות הזאת משום דאסור להלקותו על הכסות. וכן כתב הרמב״ם בפט״ז ה״ח מסנהדרין, וז״ל, עד שהוא מגלה את לבו שאינו מכהו על כסותו, שנאמר והכהו ולא לכסותו, עכ״ל, [ותימא שלא הביא הלשון יכנו כמו בספרי], אבל להתוס׳ דרך אחרת בענין קריעת הבגדים דזה הוא כדי לנוולו, ובארנו דעתם בסמוך אות ל׳.
4. נראה הכונה שאין לשמש אחד להלקות שנים בבת אחת, כגון שיכה הכאה אחת לזה והכאה אחת לזה ויחזור להראשון ואחריו להשני וכן להלאה. וטעם הדבר נראה משום דצריך שיהיו עיניו בו לבד ולא בו ובעוד דבר כמבואר לעיל בפ׳ ב׳, וכ״מ ברמב״ם.
5. בלשון חז״ל נקרא השמש חזן, על שם שהוא חוזה וצופה על הסדר והמשטר.
6. ר״ל כיון דבעלי דעה הם יבינו ויזדרזו מעצמם שלא להוסיף על האומד, ואי משום תוקף ההכאה בכח הלא הם חסירי כח, וא״כ משום זה ומשום זה א״צ לאזהורי ומשני לפי שאין מזרזין אלא למזורזין, ר״ל דלמי שאינו בר דעת ואינו זריז מעצמו לא יועיל כל זרוז ולמי שהוא זריז יועיל זריזות, וגם יש לפרש הכונה דכיון דזריזים הם אפשר שמתוך זריזותם יעברו את גבול האומד לכן צריך להזהירם שידעו את אשר לפניהם.
7. ר״ל ומה מי שמחוייב מלקות מוזהרין שלא להכותו יותר מארבעים, וילפינן מכאן אזהרה לחובל בחבירו, מכש״כ בבן ואב דקיי״ל
(סנהדרין פ״ד:) אין הבן נעשה שליח להכות לאביו המחויב מלקות וכש״כ הוא שהוא בכלל אזהרה על סתם הכאתו. ומה שצריך לכלל ק״ו זה הוא משום דכתיב (פ׳ משפטים) מכה אביו ואמו מות יומת וקיי״ל אין עונשין אלא א״כ מזהירין לכן צריך אזהרה מיוחדת לזה.
8. איירי כשאמדוהו שיכול לקבל עשרים הכאות והוא הכהו אחת יתירה.
9. פירש הריב״ן בעל כרחו, והתוי״ט פ״ג דמכות סוף משנה י״ד כתב דנראה לו שצ״ל בכל כחו, וכפי הנראה הגיה כן משום דהיה קשה לו הגירסא בעל כרחו מאי רבותא היא שלוקין אותו בעל כרחו דפשיטא הוא, אבל באמת אין זה קשה, די״ל דהוי אמינא כיון דמלקות לכפרה אתי ובמקום קרבן קאי וא״כ היה סברא לומר דבאומר לא ניחא לי בכפרה שבקינן לי׳ וכמו דקיי״ל בקרבנות שאין מתכפר לו עד שיתרצה [ע״ל ר״פ ויקרא בפ׳ ונרצה לו], קמ״ל. ועיין בסמוך אות ל״ג. והנה ברמב״ם חסר כלל ענין פירוש האוקימתא הזאת למד על הראשונות שהוא מכה רבה, וצ״ע.
10. כלומר יתקלקל במעיו כבדרשה בסמוך, ויקלה הוא מלשון קלון.
11. המלה בב״ד לכאורה מיותרת כלל, כי אינה מבוארת, ואם נרצה לקיימה צריך לפרש דבא לאשמעינן דאפילו נקלה בעת שיצא מב״ד חייב מלקות, דאז אין ספק שמחמת אימת פסק הדין נקלה בכ״ז מלקין אותו, ולא מבעי אם נקלה בזמן קודם לזה שאין ניכר אם מחמת זה נקלה או מסבה אחרת, אבל בש״ס כת״י מצאתי כי באמת חסרה המלה בב״ד, ונכון מאד.
12. כך הוא דעת התוס׳ דהטעם הוא משום ניוול, אבל כנראה מיתר המפרשים הוי הטעם שצריך לגלות את לבו משום שאסור להכהו על כסותו כמו דדרשינן לעיל יכנו ולא על הכסות, וי״ל בדעת התוס׳ דאי משום זה לבד שאסור להכהו על כסותו היה אפשר להפשיט ממנו את הבגד כנהוג ולא לקרעו עליו כמבואר, אלא ודאי דיש בזה גם כונת צורך ניוול.
13. אבל אם יכוהו בלא אומד כמה יכול לקבל אפשר שימות תחת מכהו, ואחר מותו שוב אינו בר קלון כמ״ש בב״ק פ״ו ב׳ והא מית לי׳ ולית לי׳ כיסופא, ושוב לא שייך בו ונקלה, שהוא לשון קלון וחרפה. ורש״י פי׳ בע״א, ועיין מש״כ לעיל בפ׳ שופטים בפסוק כאשר זמם לעשות לאחיו אות פ׳:
14. כלומר צריך שיחיה אחר המכות משום דכתיב ונקלה אחיך ולאחר מיתה אינו בר קלון כמש״כ באות הקודם, משא״כ זה שאם יכוהו עשרים ואחד שוב לא יחיה, שהרי אמדוהו שאינו יכול לקבל עשרים וא׳.
15. ואיירי בשעשה תשובה, וכ״כ הרמב״ם בפי׳ המשניות, ועיין במאור ורמב״ן. ובגמרא איתא שקלא וטריא אם הלכה כן היא והרמב״ם בפיה״מ לא פסק כן אבל כנראה חזר בו בחבורו פי״ז ה״ז מסנהדרין דפסק שם כן, וידוע דהיכי דסותר עצמו מפי׳ המשנה לחבורו אזלינן בתר דעתו בחבורו.
16. נראה דעיקר ענין מלקות שחייבה תורה להחייב בה הוא לא כדי להכאיב גופו אלא כדי לבזותו, ולכן לא כתיב ונלקה רק ונקלה שהוא לשון קלון וחרפה, וגם ראיה לזה שהרי קיי״ל שהמכה צריך להיות חסר כח כמבואר לעיל בדרשה לא יוסיף, וא״כ מבואר מפורש שהקפידה תורה שלא יסבול המוכה מכאובים, ולפי״ז מכיון שנתקלקל בעת הכאתו ברעי או בהטלת מים שוב אין לך בזיון גדול מזה, ובזה נשלם בזיונו ונתקיים בו ונקלה אחיך. ועיין בפיה״מ להרמב״ם כאן וז״ל, ופירוש נתקלקל שיצאה הרעי בשעת הכאה וכבר נשלם בזיונו ורחמנא אמר ונקלה אחיך לעיניך וכיון שנתבזה נסתלק ממנו, עכ״ל. ודברים אלה קרובים לדברינו.