(הקדמה) הנבואה הראשונה תחלתה דבר ה׳ אשר היה אל הושע בן בארי וגומר עד והוא יאמר אלהי. ויש בה ארבע פרשיות. הראשונה, דבר ה׳ אשר היה. השנית, והיה מספר בני ישראל. השלישית, והיה ביום ההוא נאם ה׳ תקראי אישי. הרביעית, והיה ביום ההוא אענה נאם ה׳. עם היות שיש בספרים רבים הפסק בין תחלת דבר ה׳ בהושע ובין ויאמר ה׳ אל הושע.

והנה ראיתי לשאול בפסוקים האלה שש השאלות:

השאלה הראשונה מה ענין אומרו קח לך אשת זנונים וילדי זנונים כי אם היו הילדים האלה הנזכרים בפרשת יזרעאל ולא עמי ולא רוחמה כמו שפירשו המפרשים שבעבור שהיתה זונה אמם היו הם בספק ממזרות, יקשה אומרו בלקוחים וילדי זנונים כי הוא אשת זנונים יקח ועל לקוחיה היתה הצוואה ואמנם הבנים נמשכו אחרי זה ואיך יצוה עליהם שיקחם בראשונה, גם כי אחרי שלקח הנביא אותה לאשה הנה הבנים אשר תלד לא יהיו כבר ילדי זנונים כי עם היות שהיתה זונה קודם שלקחה הנה כיון שאחרי נשואיה לא זנתה תחתיו כשרים היו הבנים אשר תוליד מהנביא ולא בני זנונים המה:

השאלה השנית בספר הכתובים וצרכם שאחרי שאמר ראשונה והשבתי ממלכות בית ישראל למה חזר לומר והיה ביום ההוא ושברתי את קשת ישראל האם לא היה השברון בכלל השבתה, וגם אומרו אחר כן קראה שמה לא רוחמה כי לא אוסיף עוד ארחם את בית ישראל מה צורך היה בייעוד ההוא הנרמז בשם הבת ציון שזה עצמו הוא מה שנאמר ברמיזת שם הבן יזרעאל והושבתי ממלכות בית ישראל:

השאלה השלישית מה ענין שם יזרעאל הנזכר בדברי הנביא הזה פעמים, כי הנה אומרו ראשונה ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא מפורש ענינו שהוא שיפקוד הדמים אשר שפך יהוא מבית אחאב בעמק יזרעאל ויפקדם על ביתו במות זכריה שהיה מבניו והעדר מלכות ישראל עוד מבית יהוא, אבל אומרו ושברתי את קשת ישראל בעמק יזרעאל אין ענין לו כי הוא נאמר על חרבן שמרון ע״י מלך אשור שהיה בימי פקח בן רמליהו ובימי הושע בן אלה שלא היו כבר מבית יהוא ומה להם בעמק יזרעאל, ויותר קשה מזה אומרו אחר כן כי גדול יום יזרעאל שהוא רמז ליום קבוץ הגליות ולמה יקראהו יזרעאל ויהיה שם הגאולה בשם החרבן עצמו, גם אמר אחר כן והארץ תענה את הדגן ואת התירוש ואת היצהר והם יענו את יזרעאל וזה אי אפשר לפרשו לא על יום החרבן ולא על יום התשועה אלא על ישראל:

השאלה הרביעית באומרו ותגמל את לא רוחמה והוא כי מה ראתה הנבואה להודיעו שגמלה לא רוחמה והיה די שתאמר ותהר עוד ותלד בן כי כן בראשונה כשזכר לידת יזרעאל לא אמר ותגמול את יזרעאל אבל אמר ותהר עוד ותלד בת כי בידוע שההריון השני יבוא אחרי גמול הראשון:

השאלה החמישית היא מה שאמרו בספרי דבי רב על והיה מספר בני ישראל כחול הים אמרו שם רבי אומר יש פרשיות סמוכות זו לזו ורחוקות זו מזו רחוק מזרח ממערב כי אתם לא עמי ואנכי לא אהיה לכם והיה מספר בני ישראל כחול הים מה ענין זה לזה, וכן התעוררו עליו בפסחים (פז, ב) ומה שהושיבו ע״ז דרך דרש הוא וכזה עצמו יש להקשות במאמר אמרו לאחיכם עמי שהיא נחמה וסמיך ליה ריבו באמכם ריבו שהוא זכרון פשעיהם ואורך הגלות הנגזר עליהם:

השאלה הששית היא באומרו וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק וגו׳ וארשתיך לי באמונה, והוא כי למה אמר שלשה פעמים וארשתיך והיה די בא׳ כולל לכולם, והמפרשים אמרו שהם כנגד שלש גלויות מצרים בבל ואדום, אבל וארשתיך הוא תמיד לשון עתיד ולכן אין ראוי לפרשו על גלות מצרים וגם לא על גלות בבל לפי שבגאולה העתידה נאמרו הדברים כולם כמו שאוכיח. והנני מפרש הפסוקים באופן שיותרו השאלות כלן:

הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא ליעד על גלות מלכות ישראל וגם כן על גלות בני יהודה וירושלם, וייעד עם זה על פקידת בית שני ושעשרת השבטים לא ישובו בה והודיע עוד הגלות האחרון הזה אשר הלכו בו בני בית שני, וייעד שבאחרית הימים ירחם השם את ישראל ועל יהודה ויקבץ הגליות כולם על אדמת הקדש ולא יהיו עוד לשתי ממלכות אבל יתאחדו במלכות אחת ואחריתם ישגא מאד בדבוק האלהי ובברכת התבואות יותר מכל אשר היה בימים הראשונים וזה ביאור הפסוקים על הכוונה הזאת:

(א) דבר ה׳ אשר היה וכו׳ עד ויאמר ה׳ אל הושע לך קח לך אשת זנונים. חכמים זכרונם לברכה אמרו (פסחים פז, א) שישעיהו והושע עמוס ומיכה כולם נתנבאו בפרק אחד.

ושהושע ניבא ראשונה שנאמר תחלת דבר ה׳ בהושע וכי עם הושע דיבר תחלה והלא ממשה ועד הושע הוו כמה נביאים אמר רבי יוחנן תחלה לארבעה נביאים שניבאו באותו הפרק ושעמוס ניבא אחריו וישעיהו אחר עמוס, והביאו ראיה על זה ממה שנאמר בישעיהו (ישעיה ו, ד) וינועו אמות הספים ואותה נבואה היתה בשנת מות המלך עזיהו בהתחלת נבואת ישעיהו וכמו שזכרתי שם ובעמוס נאמר שנתים לפני הרעש שמורה שעמוס ניבא קודם שנת מות עזיהו, ומיכה היה אחרון לכולם שנאמר בימי יותם אחז יחזקיהו ולא זכר שניבא בימי עזיהו, וכבר כתב רש״י שזה שדרשו בתחלת דבר ה׳ בהושע שהיה תחלה לאותם הנביאים מדרש אגדה הוא, ושפשט הכתוב הוא שתחלת הדבור שדבר ה׳ בהושע היה שא״ל קח לך אשת זנונים וכן פירשו שאר המפרשים והוא האמת בעצמו, ובא הכתוב להגיד שהיה זה תחלת הדבור עם היות שלא נאמר כזה בשאר הנביאים לפי שהיתה הצוואה הזאת דבר זר וקשה שיצוה השם יתברך לנביא ובתחלת נבואתו שיחלל כבודו בלקחו אשת זנונים וילדי זנונים, וגם היה ראוי מפני זה שיספק הנביא בנבואתו בהיות שלא נסה ללכת בה ולא באתהו עד הנה נבואה פעם אחת ויאמר בלבו החלומות שוא ידברו שאי אפשר שיצוה האלהים בכך, על כן ראה הכתוב להודיענו שהדיבור הראשון שבא בנבואה להושע היה בלא ספק החזות הקשה הזאת קח לך אשת זנונים, ושעם כל זה לא ספק הנביא בנבואתו והאמין בה׳ וילך ויקח את גומר בת דבלים, והוא מה שיוכיח שהיה הרוח הנבואיי מגיע לנביאים באופן כך מהאמור וחוזק הרושם שהם היו מרגישים בעצמם כי דבר ה׳ הוא בלי ספק ולכן לא עבר הושע על דברי נבואתו ולא ספק בה.

וכבר כתבתי בהקדמתי לפירוש ישעיהו שאין להקשות על פירוש רש״י בתחלת דבר ה׳ בהושע לא מפאת הוי״ו שבא בגזרת הכתוב באומרו ויאמר ה׳ אל הושע והיה לו לומר אמר ה׳ אל הושע, ולא גם כן ממה שבאה הפסקה בין תחלת דבר ה׳ בהושע ובין ויאמר ה׳ אל הושע וההפסקה ההיא תורה שהן גזרות מתחלפות, כי הנה פעמים רבות מצאנו בכתוב שתבא הגזרה עם וי״ו ועם הפסקה בין הנושא ובין הנשוא כמו שתראה בפרשת וארא (שמות ו, כח) ויהי ביום דבר ה׳ אל משה בארץ מצרים ויש שם הפסקה ואחריו כתוב וידבר ה׳ אל משה לאמר אני ה׳ דבר אל פרעה שהוא גזרת הכתוב, וכן בפרשת פנחס (במדבר כה, יט) ויהי אחרי המגפה ושם הפסקה ואחריו ויאמר ה׳ אל משה ואל אלעזר בן אהרן הכהן לאמר שאו את ראש שהוא גזרת הכתוב בלא ספק, וכן בסדר אלה הדברים (דברים ב, טז - יז) ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם ויש שם הפסקה ואחריו וידבר ה׳ אלי לאמר אתה עובר היום וגומר שהוא גזרת המאמר, והגזרות האלה כולן הן באות אחר ההפסקה. וככה הענין בנדון שלנו שעם היות הפסקה אחרי תחלת דבר ה׳ בהושע היתה גזרת המאמר ויאמר ה׳ אל הושע, וכדי שלא נטעה באותה הפסקה לחשוב שהיא לחלוף הגזרות לכן לא הושם סוף פסוק אחרי תחלת דבר ה׳ בהושע עם היות שם הפסקה לומר לך שויאמר ה׳ אל הושע הוא גזרת המאמר באמת.

ואפשר אצלי לפרש עוד בזה שאף שנודה שהן שתי גזרות אחת תחלת דבר ה׳ בהושע ושנית ויאמר ה׳ להושע, שלא יתחייב שתהיה פירושו שתחלת נבואת הנביאים שניבאו באותו פרק היה מה שדבר ה׳ בהושע, אבל יהיה פירושו שבעבור שסיפר הכתוב שניבא הושע בימי ארבעה ממלכי יהודה והם עזיהו ויותם ואחז יחזקיהו ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל וידענו שעזיהו מלך בשנת עשרים ושבע לירבעם בן יואש, והיה ראוי אם כן שכמו שזכר הכתוב בהמשך זמן נבואתו המלכים שמלכו ביהודה אחרי עוזיהו שככה יזכור שאר מלכי ישראל כולם שמלכו אחרי ירבעם בן יואש, לכן אמר הכתוב פה אחרי אומרו בימי ירבעם בן יואש מלך ישראל תחלת דבר ה׳ בהושע להגיד שלא נחשוב שלא ניבא הושע כי אם בימי ירבעם בן יואש מלך ישראל בלבד כי הנה גם עד הושע בן אלה המלך האחרון מישראל נמשכה נבואתו כיון שניבא בימי חזקיהו מלך יהודה אשר בימיו נחרבה שומרון ומלכי ישראל ספו תמו, אבל שזכר הכתוב בנבואתו ממלכי ישראל ירבעם בן יואש בלבד להגיד שבימיו התחיל הושע להנבא, ויהיה אם כן תחלת דבר ה׳ בהושע נמשך עם מה שלמעלה ממנו לא עם מה שאחריו כאילו אמר ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל היה תחלת דבר ה׳ בהושע. ואין להקשות ממה שבאו סוף פסוק אחרי מלך ישראל ולא בא אחרי תחלת דבר ה׳ בהושע כי כבר הוכחתי לך על פי שנים עדים שתבא פעמים גזרת הכתוב אחרי סוף פסוק וכן יבא פעמים רבות שתי גזרות בפסוק אחד, ואחשוב אני שזה עצמו היה דעת הרבי אברהם בן עזרא במה שכתב בפירושו לזה המקום וז״ל והתחלת נבואת זה הנביא על מלכות ירבעם בן יואש מלך ישראל ארבעים שנה לפי גלות שומרון ע״כ, א״כ הושע בזמן ישעיהו כיון שניבא בימי אותם ארבע מלכי יהודה שניבא ישעיה, אבל קדמו ישעיה בהתחלת הנבואה והושע נמשך אחריו, וכאשר יעיינו דבריהם יראה הסכמתם בסגנון הדברים ועניני הנבואות ואולי שלזה נקרא הושע מלשון ישעיהו.

ואמנם מי היה הנביא הזה כבר התבאר בדברי הימים (מלכים ב טו, כט) שתגלת פלאסר מלך אשור הגלה בארה אשר הוא נשיא לראובני, ואמרו בפסיקתא (פסיקתא דרב כהנא גנט): זש״ה מפרי פי איש ישבע בטנו זה ראובן וישב ראובן אל הבור (בראשית לז, כט) אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה בקשת למחזרא ברא חביבא לאבוי חייך שבן בנך מחזיר את ישראל לאביהם שבשמים ואיזה זה הושע הדא הוא דכתיב דבר ה׳ אשר היה אל הושע בן בארי, וכתיב בארא בנו למה נקרא בארא שהיה בארה של תורה ולמה מת בארא בגולה בשביל שיחזרו עשרת השבטים בזכותו ולמה מת משה במדבר בשביל שיחזרו מתי מדבר בזכותו, רבי ברכיה אומר אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה פתחת בתשובה תחלה חייך שבן בנך פותח בתשובה תחלה שובה ישראל. הנה בארו שהיה הנביא הושע משבט ראובן וכן נשיאו בארא. והנה כתב ה״ר רבי אברהם בן עזרא שחכם אחד יועץ בליעל שנקרא יצחקי כתב שהיה זה הנביא הוא הושע בן אלה המלך האחרון מישראל, והשיב עליו החכם דברים נכוחים כי הושע בן אלה היה רשע וגס רוח כמו שנאמר (מלכים ב יז, א - ב) ויעש הרע בעיני ה׳ והושע זה היה נביא קדוש הוא לאלהיו ומה לתבן את הבר לעשות הושע בן בארי הושע בן אלה האם נשתבש בשתוף השמות, הנה חנוך שם כולל נאמר בתורה על ארבע אנשים חנוך בן קיץ וחנוך בן ירד וחנוך בן מדין וחנוך בן ראובן, וכן שאול מצאנו שאול מרחובות הנהר ושאול בן הכנענית ושאול בן קיש ורבים ככה, וכבר אמרו חז״ל במסכת פסחים בפרק האשה (פז, א) שהושע זה האריך ימים גם עד זקנה ושיבה ולכן ניבא בימי ארבע מלכים שמלכו ביהודה זה אחר זה, והוא אמרם א״ר יוחנן אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה שאין לך כל נביא ונביא שלא קפח ארבע מלכים שנאמר בימי עוזיהו יותם אחז יחזקיהו וכה״א חזון ישעיהו בן אמוץ וגומר רצו בזה שיראת ה׳ תוסיף ימים בנביאים ושנות המלכים המתעסקים במחשבות הדמיוניות בכבודות ובממשלות תקצורנה וכבר אמרו כזה ביוסף:

ויאמר ה׳ אל הושע וכו׳ עד וילך ויקח. הנה הרב המורה כתב שהנבואה הזאת והדומות אליה כולן היו במראה הנבואה שנראה לו כאילו צוהו השם כן וכאילו עשה הדבר ההוא בפעל אבל שלא בא הדבר הזה לידי מעשה כי חלילה חלילה שיצוה השם לנביאו לקחת אשת זנונים ולהוליד ילדי זנונים כי חרפה היא לו, עוד שנתן הרב בזה גזרה כוללת מוחלטת בפרק ארבעים וששה חלק שני מספרו שכל דבר שהוא משל לדבר אחר היה במראה הנבואה ולא בהקיץ, וכבר קדמו בזה ה״ר אברהם בן עזרא שכתוב בפירושו לזה המקום שכל זה רוצה לומר המצוה והמעשה היה במראה הנבואה ושכן הוא בשאר הפעולות כלם הזרות שנמצאו בנביאים, ואין לתמוה מהאנשים האלה שלמים הם אתנו מהדעת הזה כי הנה גם יב״ע תרגם הנבואה הזאת בדרך משל לא שיאמר שראה כל זה במראה הנבואה כדרכם כ״א שצוהו השם שינבא וימשל ענין ישראל לענין האשה הזונה כי הוא כתב ואמר השם להושע אזיל אתנבי נבואה על יתבי קרתא טעיתא דאינון מוספין למחטי ארי מטעא יטעון דיירי ארעא מבתר פולחנא דה׳ וילך ויקח ואזל ואיתנבי עליהון אמר דאם יתובון ישתביק להון ואם לא כמנתר עלי תאנין יתרון ואוסיפו ועבדו עובדין בישין. ואמנם רז״ל במסכת פסחים (פז, א) הבינו הדבר הזה כולו שנצטוה ונעשה כמשמעו, ואולי לכוין לפי׳ הזה כתב הראב״ע בזה המקום. ומפרש א׳ אמר כי קח לך דבור הוא כטעם כי לקח טוב, ופירש ותהר כמו תהרו חשש תלדו קש (ישעיה לג, יא), ושגומר עניינו גמורה בזנות, ובת דבלים רמז ליהודה וישראל. ע״כ שבלי ספק המפרש ההוא היה מדעת המתרגם. אמנם רז״ל במסכת פסחים הבינו הדבר הזה כולו שנצטוה ונעשה כמשמעו לפי שהושע אמר להקב״ה על ישראל החליפם באומה אחרת, אמרו שם אמר לו הקב״ה להושע חטאו ישראל היה לו לומר בניך הם בני בחוניך הם בני אברהם יצחק ויעקב הם גלגל עליהם רחמים, לא די שלא אמר כך אלא אמר לפניו רבונו של עולם כל העולם כולו שלך הוא החליפם באומה אחרת אמר הקב״ה מה אעשה לזקן זה אומר לו קח לך אשה זונה ותלד לך ילדי זנונים ואח״כ אומר לו שלחה אם הוא משלח אותה מעל פניו אף אני אשלח את ישראל מיד ויאמר ה׳ אל הושע וכו׳ לאחר שילדה לו שני בנים ובת אחת אמר לו הקב״ה הושע לא היה לך ללמוד ממשה רבך שכיון שדברתי עמו פירש מן האשה אמר לפניו רבונו של עולם יש לי בנים ממנה ואיני יכול לגרשה ולא להוציאה אמר לו ומה אתה שאשתך זונה ובניך זנונים ואין אתה יודע אם שלך הם אם של אחרים הם כך אני שישראל בני בני בחוניי בני אברהם יצחק ויעקב א׳ משלשה קנינים שקניתי בעולמי תורה שמים וארץ וישראל אתה אומר העבירם לאומה אחרת כיון שידע בעצמו שחטא בקש רחמים על עצמו אמר לו הקב״ה עד שאתה מבקש רחמים על עצמך עמוד ובקש רחמים עליהם שגזרתי עליהם שלש גזרות עמד ובקש רחמים ובטל הגזרות וברכן שנאמר והיה מספר בני ישראל כחול הים וכתיב וזרעתים לי בארץ ורחמתי את לא רוחמה. הנה התבאר מזה שיש לנו בדבר הזה ג׳ דעות הא׳ שהלקוחין במצוה ובמעשה הכל היה כמשמעו והוא דעת רז״ל. ואחשוב אני שבעבור זה פירשו רז״ל תחלת דבר ה׳ בהושע שדיבר אליו תחלה וקודם לשאר נביאי דורו ולא פירשו הכתוב כפי פשוטו שהיתה הנבואה הראשונה שבאה אליו לך קח לך אשת זנונים ויעלה זנוניה לפי שלא סבל דעתם הקדוש שתהיה זאת הנבואה הראשונה שניבא הושע כי היא היתה אות ומופת על דברים שכבר נאמרו ראשונה אליו, שמפני מה שכבר נאמר להושע ומה שהשיב על תוכחת השם יעשה השם עמו הבחינה הזאת לא שתהיה היא תחלת נבואותיו ולא שיצוהו הקב״ה על זה, כ״א מפני רוע תשובתו אשר אמר העבירם באומה אחרת ולכן ברחו מלפרש תחלת דבר ה׳ בהושע על לקיחת אשת זנונים ופירשוהו על דבר אחר שניבא תחלה לנביאי דורו:

והדעת הב׳ הוא ליונתן שהיה זה כולו מדברי הנביא בהקיץ שהיה עושה משלו מעניין האשה וילדיה:

והדעת הג׳ הוא להראב״ע והרמב״ם ואחריהם מהמפרשים בפיהם ירצו שהיה כל זה במראה הנבואה שנדמה לו כאילו השם היה אומר לו כך ונדמה לו כאילו היה עושה אותו בפעל ולידת הבנים והשמות כולם:

ואני כבר כתבתי בפירוש ישעיהו בנבואה הי״ג שיש לתמוה מאד מהחכמים המחברים האלה איך נתנו גזרה כוללת כזאת בספורי הנביאים ואם יש לנו פתח פתוח להכחיש פשוטי הספורים ולומר זה היה במראה הנבואה מפעל הדמיון וזה היה בפעל איש ככל הישר בעיניו או אם יש בדבר בחינת אות או מופת בו נדע ונכיר מהו הדבר המדומה ומהו הנמצא בפעל, או אם נאמר בהחלט כדברי הרב שכל מה שהיה משל לדבר אחר זה היה או בלתי זר כולו היה במראה הנבואה לא נעשה בפעל, ויתחייב א״כ שנאמר כזה בישעיהו (ישעיה ח, ג) בואקרב אל הנביאה ותהר ותלד בן ויאמר ה׳ אלי קרא שמו מהר שלל חש בז שלא נולד לו הבן הזה: ובירמיהו (ירמיה כז, ב) בעשה לך מוסרות ומוטות ונתתה על צוארך ושלחתה אל מלך אדום ואל מלך מואב ושלא עשה המוטות והמוסרות ההם בפעל ושלא לקח חנניה את המוטות מעל צואר ירמיהו וישברהו ולא באה עליו הנבואה מוטות שברת ועשית תחתיהם מוטות ברזל, וכן מה שנאמר ליחזקאל (יחזקאל כד, טז) הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה וגומר ותמת אשתי בערב וגומר ויאמר אלי העם הלא תגיד לנו מה אלה לנו כי אתה עושה וגומר והיה יחזקאל לכם למופת וגומר נאמר שלא מתה אשתו, והוא הכחשת רוב ספורי הנביאים כי הנה הסימנים והאותות האלה היה ממנהג הנביאים לעשותם תמיד בפעל כדי שיראו בני אדם ויתפעלו מהם האם נכחישם כולם או נבאר לנו כרצונינו זה אמת וזה שקר או נאמר נאמין מה שאין בו זרות וקושי ולא נקבל מה שיש בו מהזרות, ומי נתן בידינו הבחירה הזאת אם אין שם אות או מופת יורה עליו הכתוב, ועוד אם הדברים האלה לא היו נעשים בפעל כ״א בחלום או במראה הנבואה מה האות והמופת אשר היה עושה בזה לעם ולמה יתפעלו מדברי הנביאים וספורי חלומותיהם ואיך לא ישיבו אלה השומעים החלומות שוא ידברו גם אני חלמתי חלמתי ואין חלום בלא דברים בטלים, ואיך יאמר ע״ז ישעיה (ישעיה ח, יח) הנה אנכי והילדים אשר נתן לי ה׳ לאותות ולמופתים בישראל ויחזקאל אמר (יחזקאל כד, כד) והיה יחזקאל לכם למופת בכל אשר תעשו ואמר כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף כן ינהג מלך אשור וגומר, האם נאמרו הדברים אשר כאלה על הסעיפים וחזיונות לילה בנפול תרדמה על אנשים אדרבה שתשובתו בצדו כמו שישעיהו לא הלך ערום ויחף בפעל ואשת יחזקאל לא מתה בפעל והיה הכל במראות הלילה או בחזון כן לא ינהג מלך אשור את שבי מצרים בפעל ולא נמות אנחנו בפעל אבל נחלום כחלומות הנביא אם היה שנתדמה אליו ומה האיום אשר ישאר מזה.

על כן אמרתי שהמופת החותך המורה על אמתת זה הוא אם העיד הכתוב שיהיה ונעשה כן בפעל שאז אין לנו לזוז מפשוטו ולא לעשות צורות ולגלות פנים בפסוקים שלא כהלכה. ועוד אומר לך שאף שנקבל דעתם בדברים אשר יגידו הנביאים שראו ושעשו כמאמר ירמיהו באזור (ירמיה יג, ה) ואלך ואטמנהו בפרת שהיה במראה הנבואה אין ראוי להאמינו כן במקומות שהכתוב מעיד שנעשה כן וכמו שכתב הרב עצמו בפי׳ אונקלוס הגר שיש הפרש בין מה שיספר הנביא שקרה לו ובין מה שיעיד הכתוב שכך היה, והנה כאשר יגיד הכתוב שהיה הדבר בנבואה כמו באברהם שנאמר בתחלת הפרשה (בראשית טו, א) היה דבר ה׳ אל אברם במחזה נקבל מהרבנים האלה שאמרו ויוצא אותו החוצה היה במראה הנבואה, וכן וארא וארא שנאמר ביחזקאל אחרי שנאמר בתחלתו (יחזקאל א, א) ואראה מראות אלהים וכן ותשא אותי רוח בין השמים ובין הארץ ותבא אותי ירושלם במראות אלהים (שם ח, ג), וכן בנבואת העצמות שבבקעה אחרי שנאמר בתחלתה (שם לז, א) היתה עלי יד ה׳, בכל אלה ודומיהם שגילה הכתוב בתחלה או בסוף שהיה בנבואה נקבל שהמעשים כולם גם כן היו בנבואה, אמנם במקומות שלא נזכר בהם זה אם לא העיד הכתוב שנעשה בפעל כמו ואתה קח לך חטין ושעורים (שם ד, ט) וגומר ואתה בן אדם קח לך חרב חדה והעברת על ראשך ועל זקנך (שם ה, א) כל זה גם כן אפשר שיפורש שהיה במראה הנבואה וכן בענין זכריה (זכריה יא, ז) וארעה צאן ההרגה ולקיחת המקלות ואשליכהו אל בית היוצר שלא העיד הכתוב שנעשה כן נוכל לומר שהנביא סיפר מה שראה בנבואתו, אבל במקומות שהעיד הכתוב עדות ברורה שנעשה הדבר בפעל כמו שנאמר בישעיהו (ישעיה כ, ב) ויעש כן הלך ערום ויחף וכך בנדון שלפנינו שהעיד הכתוב וילך ויקח את גומר בת דבלים ותהר ותלד לו בן וגומר ותהר עוד ותלד בת אין ראוי להכחיש הכתוב, לא כדרך יונתן שממשל משלים הוא שהוא הדרך היותר מתיישב הכתובים ולא כדרך הראב״ע והרב המורה כי הוא באמת זמה ועון פלילי להכחיש פשוטי הכתובים, ואם כה נעשה להם פשה תפשה הצרעת בכתובים כולם לגלות בהם פירושים מכחישים אמתתם, ואין למפרשים האלה טענה באמרם שהיה מזלזל הקדוש ברוך הוא בכבוד הנביא בצוותו שיקח אשת זנונים וילדי זנונים כי הנה הנביאים לא נכחדו מהשם יתברך מפאת עצמם להעלותם במעלות לכבוד ולתפארת כמלכים אבל היו שלוחי האל לישר את עמו ולכן היה מצוה אותם לעשות מה שיצטרך לתקונם ולא יחוש השם לענין הנביא כי אם למה שיצטרך להישרת עמו, ולכן היתה מיתת אשת הנביא יחזקאל לעשות ממנה מופת על ייעוד השם ומה שהיה עתיד לבא עליהם ושאר מעשי הנביאים שהיו בחוקם זרים היו בערך צורך ההישרה טובים ונכוחים, ולא היה מהגנות שילך הנביא ישעיהו ערום ויחף ושיקח הושע אשת זנונים כדי שיראו בני ישראל ויקחו מוסר כי הדברים הנראים יותר פעלים בלבבות מהדברים הנשמעים שכל זה נעשה כדי להרחיק את העם מדרכי הע״ז שהיה להם כי כדי היה התכלית הנכבד הזה לעשות הושע בעבורו מעשה זר וקשה אליו יותר מזה.

הנה התבאר אם כן שעל זה אמר לו הש״י לך קח לך אשת זנונים וגומר רוצה לומר שיקח לו בפעל לאשה לא בתולה מעמיו כ״א אשה שהורגלה בזנונים וזהו אומרו וילדי זנונים רוצה לומר שזנתה עם אנשים אחרים בלא קידושין ובלא כתובה ושהיו לה כבר מהאנשים הזונים ההמה ילדי זנונים כי הוא המורה בבירור מבלי הכחשה על זנותה וכמו שנאמר (בראשית לח, כד) זנתה תמר כלתך וגם הנה הרה לזנונים כי ההריון והילידה לאשה שאינה בעולת בעל הם עדים נאמנים על זנותה. וכאילו צוה האל לנביא ג׳ דברים זרים בחקו. האחד שיקח לו אשה כי הנביא מצד שהוא נביא היה ראוי שיפרד ממנה כמו שצוו אבותינו במעמד הר סיני אל תגשו אל אשה (שמות יט, טו) ואמנם משה נפרד מאשתו בעבור נבואתו: והב׳ שלא תהיה בתולה כי אם אשה שכבר נבעלה לאיש אחר והיא א״כ אשת זנונים וכמה היה רחוק זה מכבוד הנביא וטהרתו: והג׳ שכאשר יקחה כבר יהיו לה ילדי זנונים וידוע הוא כמה קשה לכל אדם להזדווג לאשה שיהיו לה בנים מבעל אחר כל שכן ילדי זנונים, ולכן נתן הסבה בכל זה באומרו כי זנה תזנה הארץ מאחרי ה׳ רוצה לומר כי כמו שהיו ישראל בימים הראשונים מיוחדים לו יתברך קדושים ודבקים עמו והמה זנו אחרי אלהי נכר הארץ ויעשו להם אלהים אחרים על פניו על כן הנביא בהיותו קדוש לאלהים יקח אשת זנונים דמיון מה שעושין ישראל ושהיו לה כבר ילדי זנונים שהוא כולו משל לענייני האומה וחטאתיה באלוהות אשר בחרו להם. והמפרשים פירשו וילדי זנונים על דרך מה שזכרתי בשם רז״ל שהם הבנים שיולדו לנביא ושקראם כן להיותם בספק ממזרות, וכפי דרכם יאמר הכתוב שיקח לו אשת זנונים ומזה ימשך שיולדו לו אחר כך ילדי זנונים כי בהיותה זונה גם אחרי לקוחיה תזנה תחתיו וילדו לו ילדי זנונים או יהיו אצלו תמיד בספק ממזרות ויהיה כל זה רמז אל כנסת ישראל שלקחם הש״י לו לעם עם היות שקודם לכן בהיותם במצרים היו עובדים אלהים אחרים כמו שמפורש ביחזקאל ונמשך מזה שהיו הבנים בהיותם על אדמתם ילדי זנונים כי זנו מאחרי ה׳ והוא אומרו כי זנה תזנה הארץ מאחרי ה׳, והראב״ע פירש קח לך אשת זנונים שאם באת לקחת אשה הוגנת וצנועה לא תמצאה שהרי זנה תזנה הארץ ר״ל כל עם הארץ זונים מאחרי ה׳, הנה הותר הספק הא׳ כפי כל אחד מהפירושים:

וילך ויקח וגומר עד והיה מספר בני ישראל. חז״ל באותו מקום שזכרתי נתנו טעם לשמות האלה ואמרו שנקראת האשה גומר על שם זנותה שהכל גומרים בה בת דבלים שהכל דשין אותה כדבלה, ויונתן תרגם שאם ישובו מדרכם גמרה פורענותם ואם לאו יהיו כנובלות מתאנה. ודרך המפרשים בענין הבנים הוא שהיו רומזים על הדורות והמלכים אשר קמו אחרי הנבואה הזאת כי ירבעם בן יואש היה חזק במלכותו כמו שהזכר חזק מהנקבה ומלך מ״ח שנה והשיב גבול ישראל מלבא חמת, וכנגדו היה הבן יזרעאל ואחריו קם זכריה בנו שלא מלך אלא ששה חדשים ונהרג ופסקה מלכות בית יהוא ועל זה אמר כי עוד מעט ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא וגומר, וכנגד מלכות זכריה שהיה חלש וקטן קצר ימים ושבע רוגז רמזה לידת הבת לא רוחמה כי מיד בא תגלת פלאסר והגלה רבים מישראל ובימי הושע בן אלה נלכדה שמרון על כן קרא הדור הזה בת ובזה יעד על גלות השבטים, ושאומרו ואת בית יהודה ארחם עניינו שימלטו אנשי ירושלם מידי סנחריב ופירשו ותגמול את לא רוחמה שהולידו השבטים שגלו בנים בגלותם ושם עמדו ולא שבו לארצם על כן קראם לא עמי ואנכי לא אהיה לכם רוצה לומר לאלהים זהו דרך הראב״ע ומדברי רש״י התעורר אליו:

ואמנם הנ״ל בזה הוא שזכר הכתוב שעשה הנביא כאשר צוהו השם לקחת לו אשת זנונים ושהלך מיד ולקח את גומר בת דבלים שהיה שם אשה זונה ידועה באותו זמן, גם שכוון הנביא בענינה שתוף השם כי גומר הוא מגזרת כליון וגומר דבר לרמוז שתגמר ותכלה מלכות ישראל ותהיה עדת ה׳ כולם בת דבלים שהוא נגזר מדבלת תאנים כלומר צמוקים ויבשים בגלותם, ולפי שהרמז היותר גדול היה בענין הבנים ושמותיהם וכמאמר ישעיהו (ישעיה ח, יח) הנה אנכי והילדים אשר נתן לי ה׳ לאותות ולמופתים בישראל לכן זכר שאשת הנביא ילדה לו שני בנים ובת אחת שנולדה בנתים:

והתבונן רמזי שמות הבנים כפי עניניהם כי הנה אמר בראשונה ילדה לו בן וצוהו השם שיקרא שמו יזרעאל באומרו כי עוד מעט ופקדתי וגומר ואין הכונה שיפקוד השם על בית יהוא דמי אחאב וביתו כי הנה הנביא אמר ליהוא בעת שמשחו כה אמר ה׳ אלהי ישראל משחתיך למלך על עם ה׳ אל ישראל והכית את בית אחאב אדונך ונקמתי דמי עבדי הנביאים (מלכים ב ט, ו - ז) וגומר, ואם השם יתברך צוהו לשפוך דמי בית אחאב מה החטא אם כן אשר חטא יהוא בדבר הזה כל שכן שאחר שעשה יהוא כל הנקמה ההיא נאמר ויאמר ה׳ אל יהוא יען אשר הטיבות לעשות הישר בעיני ככל אשר עם לבבי עשית לבית אחאב בנים רבעים ישבו לך על כסא ישראל (שם י, לא), אבל פי׳ הכתוב הזה באמת כן הוא שמפני שבעמק יזרעאל נפקדו חטאת אחאב על ביתו ויצאה זרוע ה׳ להנקם בו לכן מפני גודל הנקמה ההיא באותו מקום נקראה כל נקמה ומשפט אלהי יזרעאל שהוא זרוע האל שיטה על עובדי ע״ז להחריבם יתנם לטבח ולכן צוה לנביא שיקרא שם בנו הגדול יזרעאל להיותו מבשר נקמתו באויביו וזרוע ה׳ על מי נגלתה, ובעבור שיהוא עשה הרע בעיני ה׳ ככל חטאת ירבעם לכן אמר כאן ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא רוצה לומר שיפקוד על בית יהוא מכת חרב והרג ואבדן כאותה פקידה שפקד על בית אחאב ביזרעאל, וביאר שהפקידה ההיא תהיה על בית יהוא בשלא יהיה עוד ממנה מלך על ישראל שהם עשרת השבטים וזהו אומרו והשבתי ממלכות בית ישראל לא שיאמר זה על חרבן שמרון וגלות י׳ השבטים כי אף על חרבן בית יהוא שישבית מן יהוא אשר זכר ממלכות בית ישראל.

וסיפר עוד שגם תרמוז לידת יזרעאל על חרבן ישראל כולו רוצה לומר מלכות בית ישראל ומלכות בית יהודה שלא יוכללו בשם ישראל שהוא השם הכולל לכולם ולזה בהפסד המלכות מבית יהוא אמר והשבתי ממלכות ישראל, אמנם כשניבא על גלות ישראל ויהודה בכלל לא אמר מלכות ישראל שהוא השם המיוחד אל מלכות עשרת השבטים אבל אמר ושברתי את קשת ישראל לפי שישראל הוא השם הכולל לכל בני יעקב, והיו סמוכים ודבוקים שני הייעודים האלה רוצה לומר שבירת המלכות מבית יהוא ושברון חוזק ישראל כולו להיותם דברים רצופים וזה שאחרי מות מלכי בית יהוא התחילו הגליות זה אחר זה ראשונה בראובן וגד וחצי שבט המנשה אשר מעבר לירדן ואח״כ גלות זבולון ונפתלי ואח״כ חרבן שמרון וגלות השבטים ואחר כך גלות בני יהודה, ועל כל הגליות שנמשכו אחר כך אמר בכלל והיה ביום הוא ושברתי את קשת ישראל בעמק יזרעאל רוצה לומר שבזמן ההוא שיבא אחרי שתשבות המלכות מבית יהוא ישבור השם יתברך חוזק ישראל ויהודה בכל גליותיהם, ואמר שיהיה זה בעמק יזרעאל כלומר שבאותה מדה שנפקדו חטאת אחאב בעמק יזרעאל על הע״ז שעשה וגם כן שנפקדו באותה מדה חטאת יהוא כן יפקוד השם עון בית ישראל ובית יהודה מפני עון הע״ז שהיה גם כן בידיהם כי פלס ומאזני משפט בזרוע ה׳ להעניש כולם על חטאתם באופן שוה בהיותם כולם נכשלים בחטא אחד. ואפשר לפרש בזה עוד שהודיע השם יתברך לנביא שיזרעאל בנו היה מבשר ג׳ חרבנות האחד חרבן בית יהוא שיפקוד השם יתברך עליהם כמו שפקד על בית אחאב ועל זה אמר כי עוד מעט ופקדתי את דמי ישראל על בית יהוא. והחרבן השני הוא במלכות ישראל שיבא סנחריב ויחריב שמרון ויוליך את השבטים בגולה וישבית אותו מלכות השבטים ועל זה אמר בפרט והשבתי ממלכות בית ישראל. עוד זכר חרבן ג׳ שירמוז עליו יזרעאל והוא חרבן בית יהודה וירושלם ולפי שבשבטי יהודה היתה הגבורה והתפארת לכך אמר והיה ביום ההוא ושברתי את קשת ישראל כי הנה קשת ישראל הוא בית יהודה שהיה קשת וגבורת ישראל כולו, וכמו שאמר עליו דוד בקוננו על יהונתן ללמד את בני יהודה קשת (שמואל ב א, יז - יח) וכן על בנימין נאמר בדברי הימים (דברי הימים א יב, א - ב) בבאים לדוד צקלג נושקי רומי קשת מימינים ומשמאילים באבנים ובחצים בקשת מאחי שאול מבנימין. הנה התבאר שבני יהודה ובני בנימן הנכללים במלכות יהודה כולם היו מכוונים בקשת ולכן אמר עליהם כאן ושברתי את קשת ישראל כי עשרת השבטים נקראו ממלכות ישראל או בית ישראל אבל מלכות יהודה נקראת קשת ישראל, ועם היות שנחרבה ירושלם אחרי חרבן שמרון קל״ז שנה הנה אמר והיה ביום ההוא לפי שכל זה נחשב לזמן מועט בערך אורך הגלות, ולפי שתמיד אחרי חרבן בית יהוא גם באותם השנים התמידו הגליות כמו שזכרתי. ולפי שכל שלשת החרבנות האלה היו בחטא הע״ז שהיה בבית יהוא ובמלכות ישראל ובמלכות יהודה לא אמר על כולם בעמק יזרעאל לא להגיד שיהיה כל זה באותו עמק ידוע שנהרג שם בית אחאב כ״א שיהיה כל המשפט הזה בעמק זרוע האל ומשפטו ודינו אשר יורה עליו שם יזרעאל ואפשר לפרש יזרעאל מלשון זריעה שיזריע האל נקמתו על אויביו וגם הוא קרוב למה שפירשתי ראשונה. הנה התבאר מזה שהבן הראשון אשר נולד לנביא הוא לבד היה רמז לכל הגליות שבאו על ישראל ועל יהודה והותרו בזה השאלות הב׳ והג׳:

ואמנם הבת שנולדה אחריו צוה ה׳ שיקרא לה לא רוחמה והיתה לדעתי רמז לפקידת בית שני שישובו שם בית יהודה שהיו בגלות בבל. אמנם בית ישראל והם השבטים שהגלה מלך אשור לא ישובו שמה וזהו אומרו כי לא אוסיף עוד ארחם את בית ישראל כלומר שבאותה פקידה לא ירחם עליהם ולא ישובו על אדמתם.

ואמנם את בית יהודה ארחם וכבר ידעת שבנימין נכלל עמו ובעבור שהם שבו לירושלם ברשיון כורש מלך פרס שהעיר ה׳ ית׳ את רוחו לשלחם לכן אמר והושעתים בה׳ אלהיהם ולא אושיעם בקשת ובחרב וגומר, הנה ביאר שהבת הזאת תורה על פקידת בית שני ולחולשתה המשילה בבת וכאילו לא רוחמה תורה על השבטים שלא ירוחמו לשוב שמה, ומלת רוחמה בפני עצמה תורה על יהודה שירוחמו מן השמים, ואומרו על בית ישראל כי נשוא אשא להם ת״י ברם אם יתובון משבק אשבוק להון עשאו מענין סליחה וכפי פירושו העיקר חסר מן הספר והוא אם ישובו, ורש״י פי׳ נשא אשא להם אחלק להם מנת כוסם ופעלם כמו וישא משאות (בראשית מג, לד) ורחוק הוא, ואחרים פירשו עד עכשיו הייתי נושא וסולח להם אבל עתה לא אוסיף עוד ארחם. והראב״ע לא ישר זה בעיניו לפי שאין בכתוב זכר לעון. ונראה לי שאין צורך שהפרשה כולה תזכור כי זנה תזנה הארץ מאחרי ה׳ ומלת כי נשא אשא ראוי שיפורש כפי זה הפי׳ משמוש דלמא כאילו אמר דלמא נשוא אשא למלכות ישראל מה שעשו להכעיסני והיה כח המאמר שלא ישא להם מה שעשו וכשיפורש כן נכון הוא. והרד״ק פי׳ כי נשא אשא האויב עליהם שיגלם, ונראה לי לתקן פי׳ יונתן שתהיה מלת כי מלשון אלא שהוא אחד משמושיו יאמר לא אוסיף עוד ארחם את בית ישראל אלא כשנשא אשא להם כלומר כשאסלח אליהם עונותיהם באחרית הימים. והיותר נכון אצלי הוא שכי נשא אשא להם הוא מענין שבועה על דרך וגם אני נשאתי ידי להם במדבר להפיץ אותם בגוים ולזרותם בארצות (תהלים קו, כו - כז) יאמר שיגלה אותם ולא ירחם עליהם להשיבם בפקידת בית שני ושנשא ישא וישבע להם על זה בעת שנגלו.

ואמנם אמרו רז״ל (פסיקתא רבתי מה, ב) ותגמול את לא רוחמה הוא נתינת הסיבה למה לא ישובו עשרת השבטים לפקידת בית שני ואמר שיהיה זה גמול מעשיהם הרעים כי מפני שהם בדבר ה׳ מאסו ונתרחקו מלבא אל בית מקדשו היה מתגמולם שלא ישובו אל בית ה׳. ובעבור שהרמז אשר עשה בבן הראשון שקרא יזרעאל מהחרבן והגלות היה שוה לבית ישראל ולבית יהודה לא הוצרך לומר בו ותגמול את יזרעאל כי מבואר היה שהיה זה גמולם, אבל בעניין הבת לפי שהיתה מייעדת הרחמים לבית יהודה ושלבית ישראל לא ירחם הוצרך לומר בה ותגמול את לא רוחמה בעבור שתוף השם מענין הגמול להודיע למה ירחם לאלו ולא ירחם לאלו האם יש משוא פנים בדבר לכך הוצרך לומר שהבלתי רחומים היה כדין כפי גמולם הראוי, והותרה בזה השאלה הרביעית:

עוד זכר שילדה עוד בן אחר

ושצוהו השם יתברך קרא שמו לא עמי ואחשוב אני שהבן הזה ושמו בא ליעד חרבן בית שני ולהגיד שעם היות שיושיע את בית יהודה וירחם עליהם בפקידה ההיא הנה גם שמה לא יתמידו בצדקתם ועוד ישובו לכסלה ולכן יחזרו לגלות אחר ועליהם אמר קרא שמו לא עמי כי הוא הבן הבא אחר הבת הרומזת על הפקידה, ויאמר שבני יהודה אשר בבית שני לא יהיו גם הם עם ה׳ במעשיהם ולכן לא יהיה ה׳ יתברך שומר ומשגיח אותם עד שישובו לגלות וזהו אומרו ואנכי לא אהיה לכם כלומר מושיע כמו שנאמר למעלה והושעתים בה׳ אלהיהם, וכבר קרא ישעיהו בתחלת נבואותיו את בני יהודה בפרט עמי כמו שאמר על מלכות בית ישראל ישראל לא ידע ועל מלכות יהודה אמר עמי לא התבונן (ישעיה א, ג) ולכן להושע אמר ה׳ יתברך על בני יהודה כי אתם לא עמי רוצה לומר עם היות שבניתם את ביתי ואת היכלי הנה אתם בזמן בית שני לא תהיו עם ה׳. והתבונן כי בבן הראשון אמר ותהר ותלד לו בן אבל בבת ובבן האחר לא אמר מלת לו כי אם ותלד בת ותלד בן, ואפשר לומר בסבת זה שהבן הראשון בעבור שהיתה הוראתו כוללת כפי הפירוש הראשון מבלי חלוף במלכות ישראל שתחרב אשר היה הושע ממנו משבט ראובן כמו שזכרתי לכן נתיחד בשורת ויעוד הבן הזה אליו רוצה לומר למלכותו ואמר בו ותלד לו להגיד שהיה אותו הבן מיוחד לאביו ולשבטו, אמנם הבת שלא היתה הוראתה על ישראל לבד כי אם גם על יהודה כמו שזכרתי, וכן הבן האחרון שהיתה הוראתו על גלות בית שני לבני יהודה בלבד לא נאמר בהם מלת לו כאילו היו ילדי אחרים: