זקני עירו – לרבות אפילו שלשה הדיוטות.
2 (יבמות ק״א.)
זקני עירו – זקני עירו ולא זקני עירה, מלמד שהיבמה הולכת אחר היבם להתירה.
3 (סנהדרין ל״א:)
ודברו אליו – מלמד שמשיאין לו עצה ההוגנת לו, שאם היה הוא ילד והיא זקנה, הוא זקן והיא ילדה אומרים לו כלך אצל שכמותך ולא תכניס קטטה בתוך ביתך
4.
(יבמות ק״א:)
ועמד – ועמד לאו דוקא, אלא בין יושב בין עומד בין מוטה, מאי טעמא, מדלא כתיב ויעמד
5.
(מו״ק כ״א.)
ואמר – מלמד שהאלם שחלץ חליצתו פסולה לפי שאינו באמר
6.
(יבמות ק״ד:)
לא חפצתי לקחתה – לא חפצתי – ולא שלא חפץ בה המקום, [מכאן לעריות שאינן עולות לא ליבום ולא לחליצה]7 (ספרי).
1. עיין מש״כ לעיל ס״פ שופטים בפסוק זקניך ושופטיך וצרף לכאן.
2. ומכל מקום בעינן שידעו להקרות להם הפסוקים לא אבה יבמי ולא חפצתי לקחתה.
3. עיין בפסוק הקודם בדרשה ועלתה יבמתו השערה מש״כ בענין זה וצרף לכאן.
4. הנה לא נתבאר בכתוב מה ידברו אליו, ולפי הפשט מדברים אליו שייבמה, אחרי שבטענה זו היא באה, אמנם חז״ל דייקו מדלא כתיב ודברו עמו אלא ודברו אליו, משמע שידברו דברים הראויים אליו, לפי מצב הענין שהוא, וכדמפרש. ואף כי תכלית קריאתם אותו הוא כדי שישאנה, אבל אם יראו שאין הדבר שוה ונכון לפניו או לפניה אז מצוה שידברו על לבו שיתפרדו ע״י חליצה.
ודע דהא דנוהגין בסדר חליצה שהדיינים מקרין לפניו שיאמר לא חפצתי לקחתה אעפ״י שאנו יודעים שחפץ לייבם, הוא עפ״י דרשה זו, דכיון דבאותו המצב מצוה יותר בחליצה כגון בזה״ז שיש לחוש שנושא שלא לשם מצוה והוי פוגע באיסור אשת אח שלא במקום מצוה, או כשיש לו אשה ויש בזה משום חדר״ג או מסבות אחרות – הוי זה בכלל עצה ההוגנת לו, וכעין מש״כ הרמב״ם לענין גט מעושה בפ״ב ה״כ מגירושין, ועיין מש״כ בסמוך אות קל״ו.
5. ר״ל בצווי, ולא נתבאר מה ראתה הגמרא להוציא המלה ועמד מפשטה, ויתכן לומר משום דבאמת כידוע עיקר המצוה היא ביבום שע״י זה יקום שם לאחיו, ובודאי מסבירים לו מגודל המצוה ומעלתה, וספרה התורה אם אחר כל הדברים והסבר דבר המצוה הוא עומד בדעתו ואומר לא חפצתי לקחתה אז ונגשה יבמתו וגו׳ וחלצה, וא״כ יהיה באור הלשון ועמד ואמר לא מלשון עמידה על רגליו אלא מלשון תקיפת דעת, וכמו שאומרים עומד על דעתו, משא״כ אם היה כתוב בצווי ויעמוד. ובזה יתבארו דברי תוס׳ כאן שהקשו מן ועמדו שני האנשים דהתם ודאי בעמידה ואיך אמרינן הכא ועמד לאו דוקא ותרצו דועמד ואמר משמע אפילו מיושב, עכ״ל. ולא נתבאר היכי משמע, ומאי שנא לשון ועמד ואמר מן ועמד לחוד, ולפי מש״כ מבואר מאוד, דהפי׳ שעומד על דעתו ואומר כפי רצונו והחלטתו, ודו״ק.
והנה בספרי כאן איתא דרשה בענין זה בהיפך מדרשת הגמרא בזה״ל, ועמד ואמר מלמד שאין אומר דבריו אלא בעמידה, ע״כ. וכתבו התוס׳ ביבמות ק״ג ריש ע״א דדרשה זו אולי לכתחלה היא בעי עמידה, והרמב״ם בפ״ד ה״ו וז׳ מיבום פסק דמעשה החליצה מיושב והקריאה מעומד, וצ״ע שלא חשש לדעת הגמרא שהיא נגד הספרי, ומש״כ שם דגם רקיקה מצוה מעומד לא נתבאר מקורו, ודברי הה״מ אינם מספיקים, וצ״ע.
6. ואע״פ דבעלמא קיי״ל דהגדה מתוך הכתב נקראת הגדה, אך התוס׳ בגיטין ע״א א׳ כתבו דהלשון אמירה בודאי אינו כולל כתב, וכ״מ בסנהדרין ע״א א׳ בענין בן סו״מ ואמרו בננו זה מלמד שאם היו אלמים אינו נעשה בן סו״מ, ולכאורה אינו מבואר איזה חילוק בין הגדה לאמירה וי״ל משום דלשון הגדה מורה רק על הודעת הדבר וגלוי מילתא, והגדה הוא מלשון משיכה בארמית וכמ״ש בשבת פ״ח א׳ בבאור הפסוק דפ׳ יתרו ויגד משה את דברי העם אל ה׳, והיינו שמושך ומודיע הדברים ממקום למקום, וכן הכונה אם לא יגיד ונשא עונו, כלומר אם לא יודיע, וכן כונת הלשון להגיד כי ישר ה׳, כלומר להודיע, וכן כח מעשיו הגיד לעמו, ר״ל הודיע לעמו, ולכן היכי דכתב הפסוק הפעל הגדה לא הקפיד רק על הידיעה בעלמא, וא״כ גם מתוך הכתב נקראת הגדה, כיון שעכ״פ הדבר נודע, משא״כ היכי דכתיב אמירה הקפיד הכתוב על האמירה בפה דוקא, ובודאי יש טעם בדבר.
וי״ל עוד בטעם הדבר שכאן הקפיד הכתוב על האמירה בפה דוקא ולא בכתב ע״פ המבואר בסוגיין ק״ו ב׳ האי מאן דמקרי גט חליצה לא לקרי לדידה לא אבה יבמי לא לחודיה ואבה לחודי׳ דמשמע לא – לא כן, אלא אבה יבמי, וכן לדעת מ״ד אחד בלא חפצתי לקחתה, וכן קיי״ל דצריך לומר לקחתה במפיק ה׳, וכל אלה אי אפשר לצמצם רק בפה ולא בכתב, ולפי״ז אולי יש להגיה קצת בתוס׳ וצ״ל דאמירה זו בודאי אינו כולל כתב, ודו״ק.
7. עיין מש״כ בפסוק הקודם אות קי״ז וצרף לכאן. ודע שכתב הרא״ש בתשובה כלל מ״ט דאפילו זו שמדינא חולצת ולא מתייבמת ג״כ אומר כלשון זה לא חפצתי לקחתה, ונראה בטעם הדבר משום דמדאורייתא עיקר הדין לייבם אלא שאיזו מניעה מונעת אותו מזה, ולכן כל חולץ אומר כן דהוי הפירוש לא חפצתי לקחתה מפני המניעה שמונעת אותי.
ודע דאיתא ביבמות ק״ו ב׳ אמר אביי האי מאן דמקרי גט חליצה לא לקרי לדידיה לא לחודי׳ וחפצתי לחודי׳, דלא להוי במשמע חפצתי לקחתה, אבל מסקנת רבא דלא חיישינן לזה, ולכן השמטנו זה. וטעם הסברא דלא חיישינן בזה בארנו לעיל בסוף פסוק הקודם אות קכ״ט יעו״ש.