Devarim 25 – דברים כה‏ – Mikraot Gedolot

שלא לחסום בהמה בשעת מלאכה – בה״ג מניין המצוות מצוות לא תעשה רמ״ה, יראים שצ״ה, רמב״ם ספר המצוות מצוות לא תעשה רי״ט, סמ״ג מצוות לא תעשה קפ״ד, סמ״ק קס״ט, ספר החינוך תקצ״ו

[פיסקא רפז]

לא תחסם שור – אין לי אלא שור מנין לעשות שאר בהמה חיה ועוף כיוצא בשור תלמוד לומר לא תחסום מכל מקום אם כן למה נאמר שור שור אי אתה חוסם חוסם אתה את האדם.

בדישו – אין לי אלא דיש מנין לרבות שאר עבודות תלמוד לומר לא תחסם מכל מקום אם כן למה נאמר בדישו, מה דיש מיוחד שגידולו מן הארץ ותלוש מן הקרקע בשעת גמר מלאכה בשעה שהוא עושה הרי הוא אוכל כך כל דבר שגידולו מן הארץ ותלוש מן הקרקע בשעת גמר מלאכה בשעה שהוא עושה הרי הוא אוכל.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר מה דיש מיוחד דבר שהוא עושה בידיו וברגליו ובגופו יצא העושה בידיו אבל לא ברגליו ברגליו אבל לא בגופו.

סליק פיסקא

[Piska 287]

"You shall not muzzle an ox in its threshing": This tells me only of an ox. Whence do I derive (the same for) an animal and a bird? From "in its threshing" (i.e., the threshing is the critical factor). If so, why is it written "ox"? You may not muzzle an ox, but you may "muzzle" a man (i.e., if you keep him from eating while working, you do not receive stripes, as you do for muzzling an ox.)

"in its threshing": This tells me only of its threshing. Whence do I derive (the same for) other labors? From "you shall not muzzle" — in any event. If so, why is it written "in its threshing"? Just as threshing is distinct in appertaining to what is the growth of the soil, uprooted from the ground, at the end of its processing, from which a laborer may eat while working in it — so, all thus characterized (is subsumed.)

R. Yossi b. R. Yehudah says: Just as threshing is distinct in that one works at it with his hands and feet, (so, all thus characterized is subsumed) — to exclude what is worked at with his hands and not with his feet or vice versa.

[End of Piska]

לא תחסם שור בדישו אין לי אלא שור מנ׳ לעשות שאר בהמה כשור הרי אתה דן נאמר כאן שור ונאמר בסיני שור מה שור שנ׳ בסיני עשה את כל הבהמה כשור אף שור שנ׳ כאן עשה שאר כל הבהמה כשור:

בדישו מנ׳ לרבות שאר כל העבודות ת״ל לא תחסם מכל מקום אם כן למה נאמר בדישו מה דיש מיוחד דבר שגידולי קרקע ופועל אוכל בו אף כל גידולי קרקע פועל [אוכל] בו יצא החולב והמחבץ והמגבן שאין גידולי קרקע ואין פועל אוכל בו:

ד״א דיש מה דיש מיוחד דבר שגידולי קרקע בשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו אף כל גידולי קרקע בשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו יצא המנכש בבצלים ובשומים שאין גמר מלאכה ואין פועל אוכל בו:

ד״א דיש מה דיש מיוחד שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה פועל אוכל בו יצא הבודל בתמרים ובגרוגרות והלש והמקטף והאופה הואיל ונגמרה מלאכתו למעשר ולחלה אין פועל אוכל בו לפי שהחוסם והנחסם מוקשין זה לזה לפיכך למידין זה מזה:

לא תחסם (אחד שחסמה בשעת מלאכה ואחד שחסמה מקודם ודש בה והיא חסומה אפלו חסמה לוקה שנ׳ לא תחסם מכל מקום):

לָא תֵיחוֹד פּוֹם תּוֹרָא בִּדְיָשֵׁיהּ.

You shalt not muzzle the mouth of the ox while he treads out (the corn).

עמי בני ישראל לא תזמון תורה בדרכיה^א.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בדרכיה״) גם נוסח חילופי: ״בשעת דרכייה״.

לא תזממון פם תורא בשעת דרכיה ברם יבימתא דאיתרעת קמי לקי שיחנא ודל⁠(י){א} חמי לא תזממונה ליה.

You shall not muzzle the mouth of the ox in the time of his treading out; nor the wife of the (deceased) brother, who would be mated with one smitten with an ulcer, and who is poorly related,⁠^a shalt you tie up with him.

a. Or, "Who hath nothing of his own.⁠"

עמי ישראל לא תזממון תורא בשעת דורכיה.

Sons of Israel, My people, you shall not muzzle the ox in the hour of his treading;

לֹא תַחְסֹם – (כָּתוּב לְעֵיל בְּפָּסוּק ״כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ״).

תָּנוּ רַבָּנָן ״דַּיִשׁ״ מַה דַּיִשׁ מְיֻחָד שֶׁגִּדּוּלֵי קַרְקַע וּפוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ אַף כָּל וְכוּ׳, יָצָא הַחוֹלֵב וְהַמְגַבֵּן וְהַמְחַבֵּץ הוֹאִיל וְאֵין גִּדּוּלֵי קַרְקַע אֵין פּוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ. הַאי מִ(לעיל כ״ג:כ״ה)״בְּכֶרֶם״ נָפְקָא, סָלְקָא דַעְתָּךְ אֲמִינָא הוֹאִיל וּכְתִיב (שם, כו) ״קָמַת״ לְרַבּוֹת כָּל בַּעַל קָמָה לְרַבּוֹת נַמִּי דָּבָר שֶׁאֵין גִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ קָא מַשְׁמַע לָן. תַּנְיָא אִידָךְ דַּישׁ מַה דַּישׁ מְיֻחָד שֶׁבִּשְׁעַת גְּמַר מְלָאכָה פּוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ אַף כָּל וְכוּ׳, יָצָא הַמְנַכֵּשׁ בִּבְצָלִים וּבְשׁוּמִים הוֹאִיל וְאֵין גְּמַר מְלָאכָה אֵין פּוֹעֵל אוֹכֵל בָּהֶן. הַאי מִ״וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן״ נָפְקָא, לָא צְרִיכָא אַף עַל גַב דְּקָא מִשַׁלֵּף קְטִינֵי מִבֵּינֵי אֲלִימֵי. תַּנְיָא אִידָךְ דַּיִשׁ מַה דַּיִשׁ מְיֻחָד דָּבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ לְמַעֲשֵׂר וּלְחַלָּה פּוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ אַף כָּל וְכוּ׳, יָצָא הַבּוֹדֵל בִּתְמָרִים וּבִגְרוֹגָרוֹת אֵין פּוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ. וְהָתַנְיָא הַבּוֹדֵל בִּתְמָרִים פּוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ, כִּי תַנְיָא הַהִיא בְּתוֹחְלָנִי.

הָיָה עוֹשֶׂה בְּיָדָיו אֲבָל לֹא בְּרַגְלָיו בְּרַגְלָיו אֲבָל לֹא בְּיָדָיו (כָּתוּב לְעֵיל).

וְהַפּוֹעֲלִים לֹא יֹאכְלוֹ מִגְּרוֹגָרוֹת הֶקְדֵּשׁ, וְכֵן פָּרָה לֹא תֹאכַל מִכַּרְשִׁינֵי הֶקְדֵּשׁ, מַאי טַעְמָא אָמַר קְרָא לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ, דִּישׁוֹ שֶׁלְּךָ וְלֹא דִּישׁוֹ שֶׁל הֶקְדֵּשׁ.

מִנַּיִן לִיבָמָה שֶׁנָּפְלָה לִפְנֵי מֻכֵּה שְׁחִין שֶׁאֵין חוֹסְמִין אוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא תַחְסֹם״, וּסְמִיךָ לֵיהּ (להלן פסוק ה) כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו.

לא תכ׳טם אלת׳ור פי דוסה

אל תחסום את השור בדישו.

לא תחסֹם שור בדישו – המחסום – דבר שיושם בפי הבהמה, שלא תשך ושלא תאכל. (ספר השרשים ״חסם״)

לא תחסום^א שור – דבר הכתוב בהווה, והוא^ב הדין לכל חיה ובהמה ועוף ולכל מלאכה^ג שהיא בדבר מאכל. אם כן למה נאמר: שור? להוציא את האדם.

בדישו – יכול יחסמנו מבחוץ? תלמוד לומר: לא תחסום – מכל מקום. ולמה נאמר: דיש? לומר לך מה דיש מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו וגידולו מן הארץ, אף כל כיוצא בו. יצא החולב והמגבן^ד שאין גידולו מן הארץ, יצא הלש והמקטף שנגמרה מלאכתו לחלה, יצא הבודל בתמרים ובגרוגרות שנגמרה מלאכתן למעשר.

א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1. בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917: ״תחסם״.

ב. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״הוא״.

ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה. בדפוסים מאוחרים: ״ועוף העושים במלאכה״.

ד. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה. בדפוסים מאוחרים נוסף כאן: ״והמחבץ״.

לא תחסם שור YOU SHALL NOT MUZZLE THE OX [WHEN HE TREADS OUT THE CORN] – Scripture is speaking of what usually occurs, but the same law applies to any cattle, non-domesticated beast and fowl that are doing some work that is connected with food. But if so why does it (Scripture) state "ox"? To exclude a human being from being subject to this law! (i.e. that if he restrains a workman from eating while engaged on some operation connected with food, the master is exempt from flagellation usually inflicted on one who transgresses a negative commandment) (Bava Metzia 88b).

בדישו WHEN HE TREADS OUT THE CORN – One might think that one might muzzle it previous to that (lit., outside, i.e., before it starts working)! Scripture, however, states, "you shall not muzzle an ox" – which implies you shall not muzzle it under any circumstances (Bava Metzia 90b). Then why is threshing mentioned?. In order to tell you the following: What is threshing? Its characteristic is that it is done on a thing the work on which is not yet complete to make it liable to tithing and the giving of Challah, and which grows from the ground. So, too, this prohibition applies only to all operations which have similar characteristics: Thus there are excluded from the prohibition "not to muzzle" (i.e. you may restrain from eating) workmen who are engaged in milking, in cheese-making, or in pressing the moisture out of thick milk, all of which operations are done on things which do not grow from the ground; there are excluded, also, the workmen who are engaged in kneading, or in breaking the dough up into pieces for baking, for the work on it is then completed so that it becomes liable to Challah. There are also excluded the workmen engaged in separating dates and figs from the mass, for the work on them is then completed so that they become liable to tithing (Bava Metzia 89a).

פס׳: לא תחסם שור בדישו – ¹לימד על חייבי לאוין שהן במלקות שנאמר ארבעים יכנו וסמיך ליה לא תחסם שור.

לא תחסם שור – ²אבל אתה חוסם את האדם.

בדישו – אחד דייש ואחד שאר עבודות. ולמה נאמר דיש אמר ר׳ יוסי ברבי יהודה מה דייש דבר שהוא עושה בידו וברגלו ובגופו אף כל דבר כיוצא בו הוא בלא תחסום:

1. לימד על חייבי לאוין. היינו לאו שיש בו מעשה דווקא כמו לאו דחסימה:

2. אבל אתה חוסם את הארס. פי׳ אף דמצוה על הבעה״ב להניח לפועל לאכול בשעת מלאכתו אף בתלוש אעפ״כ: אם חסמו אינו לוקה כי שור מיעוטא הוא (מזרחי):

בי״ת בדישו – אמרו המכחישים פירושו: קודם דישו, [וכן: בי״ת ויכל אלהים ביום השביעי (בראשית ב׳:ב׳), וכן: ביום הראשון תשביתו (שמות י״ב:ט״ו).]⁠^א ואין צורך.

א. ההוספה בכ״י פריס 177, פרקנפורט 150. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח. בדומה בראב״ע בראשית פירוש ראשון ב׳:ב׳ בשם יש אומרים.

[WHEN HE TREADETH.] The deniers¹ say that the bet in be-disho (when he treadeth down) indicates prior to treading.⁠² However, this is unnecessary.⁠³

1. The Karaites.

2. The deniers render be-disho, before he treads. The muzzle is not put on the animal while he treads. It is put on the animal before the treading begins. Hence their interpretation.

3. For the meaning of Scripture is, do not put a muzzle on the animal so that it is muzzled while it treads the grain.

לא תחסום שור – הוא הדין לכל הבהמה דילפינן (בבלי ב״ק נ״ד:) שור שור משבת. והחוסם אדם – פטור, מכנפשך (דברים כ״ג:כ״ה), מה נפשך אם חסמת פטור, אף פועל אם חסמת פטור (בבלי ב״מ פ״ח:). ואם חסם שור מבחוץ חייב (בבלי ב״מ צ׳:) – משמע בדישו – בשעת דישה לא תהוי חסימה, כמו: יין ושכר אל תשת {אתה ובניך אתך} בבאכם (ויקרא י׳:ט׳) – דמשמע בשעת ביאה לא תהוי שכרות, דהא כתיב: {ו}⁠להבדיל בין הקדש ובין החול (ויקרא י׳:י׳). ומשום דסמיך האי לאו אמלקות דלעיל, ילפינן^א מינה (בבלי מכות י״ג:) דכל מייחד לאו כלאו דחסימה לוקין עליו.

בדישו – מדיש ילפינן (בבלי ב״מ פ״ט.) דמחבץ ומגבן וחולב – אינם אוכלים, לפי שאינם עושים בגדולי קרקע בדיש, ואף מנכש בשומים ובבצלים לפי שלא נגמרה מלאכתו בדיש, והבודל בתמרים ובגרוגרות שהרי הוקבעו למעשר. וכן הלש והמקטף והאופה שנגמרה לחלה – אינו אוכל, אבל עד שנגמרו לחלה – אוכל פועל בהם. ואף על גב דדיש לא כתב גבי אדם, מקשים חוסם לנחסם, מדלא כתיב: לא תדוש בחסימה.

א. בכ״י מינכן 52: דילפינן.

לא תחסום שור – DO NOT MUZZLE AN OX – This is the law for every animal, for we learn (Bavli B”K 54b:24) [a verbal analogy, between the term] ox [of our verse and the term] ox [mentioned] in the context of Shabbat. And one who muzzles a person – is exempt, from “like your life” (Devarim 23:25), just as if you muzzle your own self, you are exempt, so too, if you muzzle the worker, you are exempt (Bavli B”M 88b:2). And if he muzzled an ox from the outside [i.e before it began to thresh] he is liable (Bavli B”M 90b:9) [for] the implication of "during his threshing" is that at the time of the threshing he shall not be muzzled, similar to: “Do not drink wine or strong drink, {you and your sons with you,} when you go into” (Vayikra 10:9) – which implies that at the time of entry there shall not be drunkenness, for behold it is written: “and you are to make a distinction between the holy and the common” (Vayikra 10:10). And since it juxtaposes this prohibition to the lashes above, we learn from it (Bavli Makkot 13b:8) that any prohibition which is specific to one matter, like the prohibition of muzzling, gets lashes.

בדישו – WHILE HE TREADS THE GRAIN – From “threshing” we learn (Bavli B”M 89a:2) that one who makes butter and one who makes cheese and one who milks – may not eat [of them while working], since they are not working with items growing from the ground subject to threshing, and even one who weeds garlics and onions since his work is not completed with the threshing, and one who separates dates and dried figs since they are [already] established for tithing. And likewise one who kneads dough and one who smooths it with oil and water and one who bakes, since it[s work] is completed for challah – one may not eat, but until they are completed for challah – the worker may eat them. And even though “threshing” is not written regarding a person, we compare the muzzler to the muzzled, since it is not written: “Do not thresh while muzzled.”

לא תחסם שור – פר״ש: להוציא את האדם כלומר לפוטרו מן הלאו אם חסמו דאין אתה מוזהר עליו. ואם תאמר: תיפוק ליה מואכלת ענבים כנפשך שבעך (דברים כ״ג:כ״ה) דאינו לוקה בחסימת אדם כדאמרינן מה נפשך אם חסמת פטור וכו׳ אלא יש לומר דתרוייהו צריכי דאי כתב רחמנא כנפשך ולא כתב שור ה״א פטור מתשלומים שהרי בבהמה איכא תשלומים כדתניא החוסם פי פרה ודש בה משלם ד׳ קבין לפרה כו׳ אבל חוסם אדם פטור מתשלומים הא למיפטריה מלאו המחייבו מלקות לא מפטרינן ליה כתב רחמנא שור להוציא את האדם לפוטרו מן הלאו ואי כתיב רחמנא שור ולא כתב כנפשך לא פטרינן ליה מתשלומים אלא ממלקות לכך כתיבי תרוייהו כנפשך ושור בדישו. פר״ש למה נאמר דיש וכו׳ אף כל כיוצא בו, כלומר שאין לך רשות לחסום לא שור ולא אדם בדישו בכיוצא בו יצא החולב והמגבן כו׳ כלומר שאין הפועל אוכל בהם.

ע״א: למה נאמר דיש לומר לך מה דיש מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו וגידולו מן הארץ אף כל כיוצא בו שגדולו מן הארץ ולא נגמרה מלאכתו אינו יכול לחסום שורו בשעת מלאכתו ונקיש חוסם לנחסם מה נחסם דהיינו שור מותר לאכול בשעת דישו בדבר שגידולו מן הארץ ולא נגמרה מלאכתו אף דוגמא דחוסם דהיינו אדם מותר לאכול בשעת מלאכה בדבר שגדולו מן הארץ ולא נגמרה מלאכתו למעשר יצא החולב והמגבן וכו׳ שאין הפועל אוכל מהם אפילו בשעת מלאכה.

לא תחסום שור בדשו, "do not muzzle the ox while it is engaged in treading corn.⁠" Rashi claims that this wording is meant to exclude human beings. You may muzzle the mouth of a human being under such circumstances {Sifri) If you were to argue that seeing that the Torah permitted human labourers engaged in assisting the owner in harvesting his vineyard, the Torah had made it plain that while so engaged the labourer could eat to his heart's content, (Deut.23,25) the Rabbis stated that if the owner of the vineyard had muzzled his labourer to prevent him from eating any of his grapes, he does not have to compensate him for this financially, it is plain that our verse applies only to animals? [The Talmud, tractate Baba Metzia folio 91, states that if a farmer had violated this commandment and muzzled his ox while it was threshing, he is assessed a certain amount of monetary fine depending on the size of the animal involved, i.e. more for an ox than for a donkey, since the former eats more. The Torah does not excuse a human being from a trespass involving the penalty of 39 lashes, however. Had the Torah not written both the verse in Deut 23,25, and our verse here, I would have thought that the Torah excuses the employer of a human being only from the penalty of being subjected to lashes, but not from the financial compensation due for being denied his rights. Therefore the Torah wrote both verses to make sure that we understand that only animals are subject to this legislation and the penalty for violating it. The critical words are respectively: כנפשך "according to your heart's desire,⁠" and: בדשו, "while engaged in threshing.⁠"According to Rash,i we must question why the Torah writes: בדשו, "when he is busy threshing;⁠" surely the rule of not muzzling someone's mouth applies also before the ox had started to thresh, otherwise nobody would bother to observe this commandment! Besides, why was the ox singled out as an example for this commandment, surely it applies to other animals engaged in performing work with food also? The example of the ox was chosen as it is the animal that is used for such tasks more than any other. The law applies, of course, also to other animals that can be used to do threshing, It does not apply to human beings, even if these were used for threshing corn, as this is not a normal occupation for which human beings are used. The word בדשו is chosen as it applies to an activity that is as yet not completed, you may not use the product until other commandments have been fulfilled, such as tithing, setting aside challah. But it applies to activities preparing nature's products to serve man as food, working with dough, etc. These are products that are not yet even "owned" in the full sense of the word by the farmer himself until he has given the appropriate portions to the priests, the Levites, the poor, the orphans and the widows. Anyone engaged in such a process must not be denied partaking of the product while working with it. The exception is: milking cows and making cheese. [no part of those need to be shared with the poor or the priests. Ed.]

לא תחסום – וסמיך לי׳ כי ישבו אחים וגו׳ מלמד ליבמה שנפלה לפני מוכת שחין שאין חוסמין אותה מלומר לא בעינא לי׳ לאפוקי דנימא יבא עשה דיבמה יבא עליה וידחה ל״ת דלא תחסום, לכן סמכן, מהר״ר חיים.

לא תחסם שור בדישו – כמו (ויקרא י׳:ט׳) בבאכם אל אהל מועד, שאין הכוונה בכניסתו ממש, אלא שלא ישתה קודם בואו כדי שלא תהא שכרות בשעת עבודה, וכן בכאן בדישו קודם דישו, שלא תהא חסימה בשעת דישה, ואפילו חסמה מבחוץ חייב, וכן הזכירו רז״ל שם בבבא מציעא.

לא תחסם שור בדישו, "Do not muzzle an ox while he is threshing.⁠" The prefix ב in the word בדישו is similar to the prefix ב in the word בבאכם אל אהל מועד in Leviticus 10,9 where it means "when.⁠" Just as in that verse the Torah does not mean literally "when you enter,⁠" but refers to the priest having drunk wine prior to his entering the Sanctuary (and thereby being intoxicated), so here too the word בדישו means: "in anticipation of its starting to thresh.⁠" Even if the owner muzzled the ox before it entered the threshing ground he is guilty of violating this commandment (compare Baba Metzia 90).

לא תחסום שור בדישו – דבר הכתוב בהווה וה״ה לכל בהמה וחיה ועוף וא״כ למה נאמר שור להוציא אדם שאינו בכלל לא תחסום. בדישו לומר לך מה דיש מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו וגידולו מן הארץ אף כל וכו׳ יצא הלש והמקטף שנגמרה מלאכתו לחלה וה״פ נהי דממעט אדם מן חסימה מ״מ דינו כשור לאכול בדבר מאכל כשהוא עושה בדבר מאכל דהכי אמרי׳ במציעא מקיש חוסם לנחסם בדבר אכילה ולפיכך קאמר דאדם המותר לאכול כשור אינו מותר אם הוא מגבן וחולב דאין זה דומה לדיש דגידולו מן הארץ וכן יצאו הלש והמקטף דאינו דומה לדיש דדיש לא נגמרה מלאכתו וזה נגמרה מלאכתו לחלה וכן הבודל התמרים והגרוגרות נגמרה מלאכתן למעשר.

סמך לא תחסום למלקות שרצועה שמלקין בה היא של עגל משום ידע שור קונהו וזה לא ידע קונו לפיכך יפרע ברצועה של עגל.

לא תחסום שור בדישו – הזהיר בכאן מחסימת פה הבהמה מלאכול בשעת מלאכתה ממה שהיא עושה מגדולי קרקע בין בתלוש בין במחובר. והנה לא זכרה התורה שור ולא דישה אלא שדברה התורה בהווה והנה הכונה להרחיק מדות האכזריות ולזה צותה התורה שלא למנוע עושה המלאכה מאכילת מה שהוא עושה בו ולזה אם חסמה קודם שתהיה חסומה בעת הדישה או חסמה בעת הדישה עובר על זאת האזהרה ואיך שמנעה מלאכל ממה שהיא עושה אם בהכאה או בפחד הכאה אם בקול הרי זה עובר על זאת האזהרה.

התועלת השמונה עשרה הוא במצות והוא מה שהזהיר מלמנוע הבהמה מאכילת מה שהוא עושה בו וכבר ביארנו התועלת המגיע מזה במה שקדם.

וכבר יהיה זה דומה ללא תחסום שור בדישו שהוא לאו שיש בו מעשה ולא נתק לעשה (מכות ט״ו.). ובספרי (פ׳ תצא) מי גרם לזה ללקות הוי אומר מריבה ומדיני הדיינים.

לא תחסום שור דבר הכתוב בהוה וה״ה לכל בהמה חיה ועוף העושים במלאכה שהוא בדב׳ מאכל הדומה לדיש. כדתנן בפ׳ שור שנגח את הפרה א׳ שור ואחד הבהמה לנפילת הבור ולהפרשת הר סיני ותשלומי כפל ולהשבת אבידה ופריקה לחסימה לכלאים ולשבת וכן חיה ועוף כיוצא בהן א״כ למה נאמר שור וחמור אלא שדבר הכתוב בהוה ומפרש בגמרא לחסימה מנ״ל יליף שור שור משבת ופי׳ רש״י משבת דכתיב שורך וחמורך וכל בהמתך מה להלן בהמה חיה ועוף בכלל אף כאן בהמה חיה ועוף בכלל וגבי שבת מנ״ל דתניא ר׳ יוסי אומר משום רבי ישמעאל בדברות הראשונות נאמר ועבדך ואמתך ובהמתך ובדברות האחרונוחת נאמר שורך וחמורך וכל בהמתך והלא שור וחמור בכלל כל בהמה היו ולמה יצאו לומר לך מה שור וחמור האמור כאן חיה ועוף כיוצא בהן אף כאן חיה ועוף כיוצא בהן אבל בספרי שנו לא תחסום שור אין לי אלא שור מניין לעשות שאר בהמה חיה ועוף כיוצא בשור ת״ל לא תחסום מכל מקום:

אם כן למה נאמר שור. פירוש הוה ליה למכתב לא תדוש בחסימה כמו שאמרו בגמרא בפרק הפועלים מכדי כל מילי איתנהו בחסימה דילפי׳ שור שור משב׳ א״כ לכתוב רחמנ׳ לא תדוש בחסימה ופירש רש״י מכדי כל מילי איתניהו בחסימה כלומר על כרחיך שור לאו דוקא שכל שאר בהמות איתניהו בתורת חסימה דילפינן שור שור משבת בפרק שור שנגח את הפרה וכיון דשור לאו דוקא למה לי דכתביה רחמנא לכתוב לא תדרוש בחסימה:

להוציא את האדם. כדתניא בספרי את השור אי אתה חוסם אבל אתה חוסם את האדם וכך אמרו בגמרא בפ׳ הפועלים מה לשור שכן אתה מצווה על חסימתו תאמר באדם שאינך מצוה על חסימתו וכן כתב הרמב״ם ז״ל בפר׳ י״ג מהלכות שכירות והחוסם את הפועל פטור וליכא לאקשויי מהא דאמרינן בגמרא בפרק הפועלים אשכחן אדם במחובר דכתיב כי תבא בכרם רעך ושור בתלוש דכתיב לא תחסום שור בדישו אדם בתלוש מניין אמר קרא קמה קמה שני פעמים אם אינו ענין לאדם במחובר תנהו ענין לאדם בתלוש דמשמע דאדם נמי בכלל לאו דחסימה הוא דאיכא למימר דה״ק אשכחן אדם דמצוה על בעל הבית להניחו לאכול ממה שהוא עושה בו שנאמר כי תבא בכרם רעך וגו׳ ושור בחלוש שמאחר שהזהיר לבעל הבית שלא למנוע את בהמתו מלאכול בדישו מכלל שמצוה עליו להניחו לאכול ממה שהוא עושה בו אדם בתלוש מניין שמצוה עליו להניחו לאכול ממנו אמר קרא קמה קמה שתי פעמים אם אינו ענין לאדם במחובר תנהו ענין לאדם בתלוש דמצוה על בעל הבית להניח את הפועל לאכול ממה שהוא עושה אפילו בתלוש אבל אם עבר וחסמו פטור מהמלקות של לאו דחסימה משום דמייתורא דשור משמע דמיעוטא להוציא את האדם דדוקא המונע את הבהמה מלאכול בשעת מלאכתו עובר עליו משום לא תחסום אבל המונע את האדם נהי שעבר על מה שמצוה עליו להניחו לאכול מ״מ אינו מצווה על חסימתו והוא פטור:

בדישו יכול יחסמנו מבחוץ ת״ל לא תחסום שור מכל מקום. ובספרי בדישו אין לי אלא דישו מניין לרבות שאר כל עבדות ת״ל לא תחסום מ״מ וכן בברייתא שהבאתי למעלה אין לי אלא שור מניין לעשות שאר בהמה חיה ועוף כיוצא בשור ת״ל לא תחסום מ״מ כל אלו צריכין לי תלמוד דמאי לא תחסום מכל מקום דקאמר הא אצטריך ליה לגופיה דאם לא כן היכי לימא כו׳.

ושמא יש לומר מדהוה לי׳ למכתב שור בדישו לא תחסום כמו את ספיח קצירך לא תקצור וכ׳ לא תחסום שור בדישו ש״מ לא תחסום מכל מקום הוא דקאמר דכי האי גונא אשכחן לרבותי ז״ל שהוקשה להם גבי ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב וכי בתשעה מתעני׳ ואלו גבי בארבעה עשר לחדש בערב תאכלו מצות לא הוקשה להם לומר וכי בי״ד אוכלים אלמא חלוק יש בין בארבעה עשר תאכלו ובין תאכלו בארבעה עשר וכן בין ועניתם בתשעה ובין בתשעה תענו שכשהצווי או האזהרה קודמת מהמוזה׳ או מהמצווה עליו הוא נדרש לעצמו ולכן דרשו אזהרת לא תחסום לעצמה ואמרו לא תחסום מכל מקום וכן דרשו הצווי של ועניתם את נפשותיכם בתשעה לעצמו ואמרו וכי בתשעה מתענים ואלו כשהצווי או האזהרה מאוחרת מהמוזהר עליו אינו נדרש רק עם המוזהר עליו ולפיכך גבי בארבע׳ עשר בערב תאכלו מצות פירשו הצווי של תאכלו דבק עם בערב הסמוך לו שהוא בחמשה עשר ולפיכך לא הוקשה להם לומר וכי בארבעה עשר אוכלים אי נמי מדהוה לי׳ למכתב לא תדוש בחסימת שור וכתב לא תחסום שור בדישו שמע מינה לא תחסום מכל מקום הוא דקאמר וזהו היותר נכון:

מה דיש מיוחד דבר שלא נגמר׳ מלאכתו. כדתניא דיש מה דיש מיוחד דבר שגדולי קרקע ובשעת גמר מלאכה אף כל שגדולי קרקע יצאה חולב והמחבץ והמגבן שאינן גדולי קרקע ותניא אידך מה דיש מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר אף כל שלא נגמר׳ מלאכתו למעשר יצא הבודל בתמרי ובגרוגרות הואיל ונגמרה מלאכתו למעשר ותניא אידך מה דיש מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו לחלה אף כל דבר שלא נגמרה מלאכתו לחלה יצא הלש והמקטף והאופה שנגמרה מלאכתו לחלה ואמר רבינא כרוך ותני מה דיש מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה אף כל דבר שלא נגמר׳ מלאכתו למעשר ולחלה הרי שנתמעטו החולב והמגבן מפני שאינן גדולי קרקע דומיא דדיש ונתמטעו הלש והמקטף מפני שכבר נגמרה מלאכתן לחלה ואינן דומיא דדיש ונתמעטו הבודל בתמרים ובגרוגרות מפני שכבר נגמרה מלאכתן למעשר ואינן דומיא דדיש וא״ת בלא דיש נמי תיפוק לי משור ולא אדם שהחולב והמגבן והלש והמקטף והבודל בתמרי׳ ובגרוגרות אינן אלא ע״י אדם שאין בו אזהרת לא תחסום י״ל שהמיעוט של אלו אינו משור ולא אדם אלא ממצות בעל הבית שמצוה עליו להניח הפועל לאכול ממה שהוא עושה וכאילו אין מצוה עליו להניחם לאכול אע״פ שמצוה עליו להניחם לאכול בשאר המלאכות שהן חוץ מאותן שנתמעטו מדיש ואע״ג דדיש בלאו דחסימה הוא דכתיב מ״מ כיון דמלאו דחסימה משתמ׳ שמצוה עליו להניחו לאכול כדמשמ׳ מההיא דאשכחן אדם במחובר מכי תבא בכרם רעך דמיידי במצות בה״ב להניח הפועל לאכול ובהמה בתלוש מלא תחסום שור בדישו דשמעינן מיניה דמצוה על בעל הבי׳ להניחה לאכול דומיא דאדם במחובר מצינן לפרושי נמי ממימוט׳ דדיש שאין באלו מצוה על בעל הבית להניחן לאכול שיכול לכתחלה למנען מלאכול בהם אע״פ שבשאר המלאכות מצוה עליו להניחו לאכול ושלא ימנענו מלאכול אלא שאם מנעו פטור ואינו עובר עליו משום לאו דלא תחסום:

ואחרי שהזהיר על חמלת החוטא במלקותו הזהיר גם כן על חמלת הב״ח באמרו לא תחסום שור בדישו. רוצה לומר שלא יחסום פי השור שלא יאכל וה״ה ליתר הבהמות במלאכתן ממה שהן עושין בקרקע בין בתלוש בין במחובר. וזכרה התורה שור לפי שדבר הכתוב בהווה והמצוה הזאת מהבעלי חיים העובדים כבר נרמזה בפ׳ משפטים בפרשת השמטה שאמר שם ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה. ואמר כאן שלא בלבד בזמן השמטה, אבל גם בכל השנה יהנה הב״ח מהתבואות כשיעשו במלאכה, והוא אמרו בדישו:

והוא הדין לכל בהמה וחיה ועוף. כדאיתא בפרק הפרה (ב״ק נד ע״ב) ׳אחד שור ואחד כל בהמה לחסימה׳. ומפרש בגמרא (שם) מנא לן, ויליף לה משבת, נאמר כאן ״לא תחסום שור בדישו״, ונאמר להלן (לעיל ה, יד) ״לא תעשה כל מלאכה שורך וחמורך וכל בהמתך״, מה להלן שור והוא הדין לכל בהמה, דהא כתיב ״וכל בהמתך״, אף כאן שור וכל בהמה וחיה ועוף כיוצא בו. אף על גב דגבי שבת גופיה לא כתיב עופות, ילפינן ליה בפרק הפרה (שם) מדכתיב בדברות האחרונות ״וכל בהמתך״, והוי למכתב ׳ובהמתך׳ כדכתיב בדברות הראשונות (שמות כ, י), אתא לרבויי אף חיה ועוף כיוצא בו:

אם כן למה נאמר שור. דהוי למכתב ׳לא תדוש בחסימה׳. ואף על גב דלעיל אמרינן ש׳דבר הכתוב בהוה׳, היינו היכי דעל כל פנים הוצרך למכתב אחד מן בעלי חיים, כתב לך ״שור״ משום דזה הוא בהוה. אבל לא לכתוב מידי, רק ׳לא תדוש בחסימה׳. ומתרץ, דאתי למימר ״שור״ ׳ולא אדם׳. ופירוש ׳שור ולא אדם׳, רוצה לומר דאינו עובר בלאו אם התנה עם הפועל שלא יאכל. לאפוקי בשור, אם חוסם אותו, בלאו. ואף על גב דהתנה עם בעל בית כששכרו על מנת שלא תאכל פרתך כלום, חייב אם חסמה. ומכל מקום באדם נמי חייב להניח לו לאכול, כמו שהוא חייב להניח לאכול הבהמה, כדיליף בפרק השוכר את הפועלים (ב״מ פח ע״ב). וכן משמע מדברי רש״י לקמן (ד״ה בדשו), דקאמר ׳אם כן למה נאמר דיש, מה דיש דבר שלא נגמרה מלאכתו וכו׳, יצא החולב והמגבן וכו׳⁠ ⁠׳, והחולב בודאי האדם הוא הפועל, משמע הא גדולי קרקע פועל אוכל בו. אלא לא הוציא אדם רק מלאו, שמותר להתנות עמו ש⁠[לא] יאכל, כדלעיל (כ״ה ברא״ם):

להוציא את האדם. והא דאמר (רש״י) לעיל ׳דבר הכתוב בהוה׳, ולמה הוצרך לומר כך, נראה דאי לאו טעמא ׳דבר הכתוב בהוה׳, היינו אומרים ״שור״ דוקא, כמשמעות הכתוב, ולא הוי ילפינן ״שור״ ״שור״ משבת (לעיל ה, יד), דיש לאוקמי קרא בדיוק. והוי מוקמינן גזרה שוה למילתא אחריתי. אבל השתא דאמרינן ׳דבר הכתוב בהוה׳, ואין הכתוב בדוקא משמע, ילפינן ״שור״ ״שור״ משבת, ולא מוקמינן גזירה שוה למילתא אחריתי. ואי לאו גזירה שוה, הוי אמרינן מנא לן ש׳דבר הכתוב בהוה׳, שמא כמשמעו ״שור״ ולא מידי אחריתי, לכך אמרינן (ב״ק נד ע״ב) דילפינן ״שור״ ״שור״ משבת:

יכול יחסמנו מבחוץ כו׳. פירוש, דהוי למכתב ׳ושור בדישו לא תחסום׳, מפני שכן דרך הכתוב להקדים מה שהוא עיקר הענין של המצוה, ואם עיקר המצוה שלא לחסום בדישו, דהיינו שכבר התחיל לדוש, אבל מבחוץ יכול לחסום, הוי למכתב ׳ושור בדישו לא תחסם׳, אז הוי קפיד קרא כי בדישו לא יחסום, אבל מבחוץ יחסום. אבל השתא דכתיב ״לא תחסום שור בדישו״, עיקר המסופר כי החסימה שעליה הקפידה התורה שלא יעשה, בין מבחוץ בין מבפנים. לכך דרשינן מלשון ״לא תחסום״ דאתא לרבויי שלא לחסום כלל מבחוץ, שלעולם המכוון מן הענין – והוא המסופר – בו יש להתחיל:

יצא החולב וכו׳. אף על גב דאמרינן ״שור״ ׳ולא אדם׳, ואם כן איך נאמר ׳יצא החולב וכו׳ שאינו גדולי קרקע׳, דמשמע אי לאו היה האי טעמא היה חייב. כבר נתבאר למעלה (אות ה) שלא ממעטינן אדם רק דלא חייב עליו אם חסמו או שהתנה עמו שלא יאכל, ומכל מקום חייב להניחו לאכול. ואתא קרא למעט החולב והמגבן וכו׳, דלא צריך להניח אותו לאכול כלל, כיון דלא הוי דומיא דדיש, דהוי גדולי קרקע:

וה״ה לכל בהמה חיה ועוף כו׳. דילפינן שור שור כו׳ כדפרישית לעיל (כב י, ד״ה ה״ה לכל שני מינים שבעולם):

א״כ למה נאמר שור להוציא את האדם. פי׳ כיון דשור לאו דוקא, א״כ לכתוב רחמנא לא תדוש בחסימה:

יכול יחסמנו מבחוץ כו׳. ר״ל בדישו משמע דוקא בשעת דישה, א״כ יכול יחסמנו מבחוץ שלא בשעת דישו ואח״כ יהא מותר לדוש כן בחסימה, ת״ל כו׳:

ת״ל לא תחסום שור מ״מ כו׳. דאל״כ הל״ל לא תדוש בשור בחסימה, דמשמע דוקא בשעת דישה אסור, ומדכתיב לא תחסום משמע מ״מ, ובדישו לדרשא אחרינא אתי, כמו שמפרש והולך ולמה נאמר דישו וכו׳. וכעין זה פרשתי בסוף פרשת עקב (לעיל י״א:כ״ה) על לא יתיצב איש וגו׳:

יצא הבודל בתמרים ובגרוגרות כו׳. ר״ל אם נותנן על הגג לייבשן ונתקשרו זה על זה, וצריך להפרידם זה מזה אם רוצה ליטלן. ופי׳ שבאלו המלאכות אפי׳ מצוה ליכא, אבל במלאכות שהן גידולי קרקע ולא נגמרה מלאכתן, אעפ״י שאינו עובר בלאו כדנפקא משור ולא אדם, מ״מ מצוה איכא אם לא התנה עמו, אבל באלו אפי׳ תנאי לא צריך:

But this applies as well to all domesticated animals, wild animals and fowl, etc. Because we derive this by comparing the word "ox" to the word "ox,⁠" [by means of a gezeira shava] as explained above (22:10).

If so, why is the ox mentioned? To exclude man. Meaning that since "ox" is imprecise, Scripture should simply write, "You may not muzzle while threshing.⁠"

Perhaps one may muzzle it while outside? Meaning that since "While it threshes" implies only while threshing, if so, "perhaps one may muzzle it while outside" while it is not threshing and afterwards be permitted to thresh with while it is muzzled, "the Torah therefore teaches, etc.⁠"

The Torah therefore teaches, "You may not muzzle an ox,⁠" anywhere, etc. Otherwise it should have said, "You may not thresh with a muzzled ox,⁠" which would imply that there is only a prohibition during actual threshing. But because it is written "you may not muzzle,⁠" it implies anywhere. "While it threshes" comes to teach a different lesson as Rashi goes on and explains, "Then why is threshing stated, etc.⁠" I explained similar to this in parshas Eikev (above 11:25) on the verse, "No man will stand up to you, etc.⁠"

It excludes prying apart dates and figs, etc. I.e., if one puts them on the roof to dry and they became attached to each other, and has to pry them apart if he wants to take them. For these types of work there is not even a mitzvah [to allow a worker to eat]. But with something done with produce whose work was not completed, even though he will not transgress a negative commandment, as is derived from "an ox and not a person,⁠" nevertheless, it is a mitzvah to do so unless he made a special condition with the worker. But in these cases one does not even need [to make] a special condition.

לא תחסם שור בדישו – כן דרך הדישה בארצות ההם שדשה בהמה את התבואה ברגליה, ואמר שלא יבלום פי השור בשעה שהוא דש, וה״ה ליתר הבהמות במלאכתן שעושין בקרקע:

לא תחסום – לרבותינו (ב״מ ד׳ צ׳ ב׳), המכוון בזה בשעת דישה לא תהא חסימה לכן חייב אף בחסמה מבחוץ קודם שתכנס לדוש, וכן אם אחד חסמה והשני דש בה אינו לוקה אלא הדש בלבד, ולפי״ז אין לתרגם (ניכט צו שליעסען) כפעולה עצמית רק כפעולה סבובית ותרגומו (ניכט פערשלאָססען לאססען), וכבר כתבתי ע״ז בואת זכר לא תשכב, ורש״י שכ׳ יכול יחסמנו מבחוץ ת״ל לא תחסום מ״מ, לשון זה לא מצאתי לא בתלמוד ולא בספרי, ואמרו עוד (שם פ״ט) מקשינן חוסם לנחסם ונחסם לחוסם (אדם לשור ושור לאדם) מה נחסם אוכל בתלוש אף חוסם אוכל בתלוש, ומה חוסם אוכל במחובר אף נחסם אוכל במחובר. ונ״ל טעמם בזה כי בכל פועל ומקבל פעולה יבוא מלת את להורות על הפעול, כמו ברא אלהי׳ את השמים, אלהי׳ הוא הפועל, והשמים הם מקבלי הפעולה לכן יחובר אליו מלת את, ובהחסר מלת את יש באמת התאחדות והשתוות בין הפועל והפעול, כמו ורב יעבוד צעיר, כי לפעמים יעבוד הרב את הצעיר כבזמן הבית ובשוב שבותנו, ולפעמים יעבוד הצעיר את הרב כבזמנינו לאחר החורבן, וכן כאן חסר מלת את אשר יורה על הפעול כי הי׳ ראוי לומר לא תחסום את שור, לכן שפיר אמרו רבותינו שבכוונה נחסר סימן הפעול, להורות על התאחדות והשתוות שבין הפועל והפעול שהפועל הוא האדם החוסם דומה בזה לפעול הוא השור הנחסם לאכול בתלוש, וכן הפעול דומה לפועל שמבואר בו במקום אחר לאכול במחובר כמ״ש כי תבא בכרם רעך. וכן מ״ש (מכות כ׳) לא תקיפו פאת ראשיכם, אחד המקיף ואחד הניקוף חייב, נ״ל שהוא לחסרון מלת את סימן הפעול, כי הי׳ ראוי לומר לא תקיפו את פאת, וחסרונו יורה על השתוות הפועל והפעול.

כי ישבו אחים יחדיו – שהיתה להם ישיבה אחת בעולם, פרט לאשת אחיו שלא הי׳ בעולמו. יחדיו, המיוחדין בנחלה, פרט לאחיו מן האם (רש״י מספרי ויבמות י״ז). ובתלמוד ירושלמי מפיק אשת אח שלא הי׳ בעולמו, מדלא כתיב ובן ואב אין לו, דאז הי׳ נשמע שאם יש לו אב תתעגן פן יולד בן ותזקק לו (ערשב״א בחי׳ שם ביבמות, וברביד הזהב כאן) ונ״ל לדעת הירושלמי לפרש לשון כי ישבו אחים להורות שהאחים נשואי נשים הם, דכיון שרוצה הכתוב לדבר מאשת מת הקדים תחלה שהם נשואי נשים, ולהורות אף שהיבם היא נשוא אשה מ״מ המצוה עליו ליבם אף שהוא בזה כמכניס צרה לביתו. (ומבואר בספרי דקרא משתעי באחים שכולם נשואי נשים, דיליף מלשון ומת אחד מהם דגם באחים מרובים שמתו יכול ליבם את כולם, ע״ש), דמצאנו לשון ישיבה על נשואי אשה, הושיבו נשים, ונושב נשים (עזרא יו״ד וי״ו). ורגיל ברבותינו לומר בענין נשואי אשה, לא תהו בראה לשבת יצרה, וכן מושיב יחידים ביתה (תהלים ס״ח) תרגומו מזוג זוגין יחידאין לבר זוגא כחדא, ומזה אמרו (סנהדרין כ״ב) קשה לזווגן כקי״ס. ובמכדרשב״י (זהר וישב קפ״ז א׳) משכימי קום מאחרי שבת, מאחרין נייחא, כמד״א כי בו שבת, בגין דאתתא לגבי בר נש איהו נייחא. וטעם כי ישבו אחים, כשהאחים הם נשואי אשה (ווענן ברידער פערהייראטהעט זינד), ומלת ישבו אף שהוא בתמונת פעל יתבאר כהיותו שם, כענין ארץ מלחה ולא תשב (כמ״ש באחרי י״ח כ״ב ואת זכר לא תשכב). ויש לפרשו גם על פשוטו כעתיד אחים שישאו נשים כפי הנהוג בשאר מקומות כי תצא אש, כי ינצו אנשים וכדומה הרבה. ומלת יחדיו אינו מוסב על פעל ישבו, ואין הוראתו כענין יחד שבטי ישראל שיורה על חבור ואחדות הנפרדים במקום אחד (צו- זאממען) (כטעות חד מאוהבי פשט, לומר שאין עיקר מצות יבום רק כשישבו האחים במקום אחד עד שנודע מזג אשת המת וטבעה). כי אמנם מלת יחדיו מוסב על אחים, וטעמו התאחדות האחים בענין אחד (פעראיינט) כמו יחד לבבי ליראה את שמך שטעמו התאחדות כל יצרי הלב ומחשבותיו לכוונה אחת ליראת השם, ואחדות האחים הוא שהם מיוחדים בנחלה, וזה אינו רק באחים מן האב, כי הם יורשים כולם נחלת אביהן כאחד, ואי אפשר לזה לירש בלא זה ומיוחדים הם בנחלה לעולם, והם יורשים זה את זה. ודרך אחים מן האב להיות יושבים יחדיו בנחלת אבותם, ואין כל זה באחי אם, גם נחלת אם לא שכיחא דלאו בת נכסים היא על הרוב (עיי׳ רשב״א בחי׳ שם ביבמות מ״ש על שני לשונות של רש״י שם), וטעם אחים יחדיו, המתאחדים בנחלה (ערבפעראיינטע ברידער). וכתיב״ע אחין מן אבא דמיחדין באחסנתא. ואם נתרגם (ווענן ברידער צוזאממען וואָהנען) כבר שמעת התקלה היוצאת מזה. ודוגמת נגינת הטעם שבכאן (נצבים כ״ט י״ח). דברי האלה הזאת, והזאת ע״כ אינו מוסב על דברי רק על האלה, כן הכא יחדיו אינו מוסב על ישבו רק על אחים, (עיי׳ בלשון ראב״ע (לך לך י״ג ו׳) לשבת יחדו, ויתרו (י״ט ח׳) ויענו כל העם יחדיו, שאינו כמו יחד רק כמו יחיד).

לא תחסם – ״חסם״ – הקרוב ל״עצם״ (״וְעֹצֵם עֵינָיו״ [ישעיהו לג, טו]) ול״אסם״ (עיין לקמן כח, ח) – פירושו: לסגור, לעצור בעד; ״אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם״ (תהילים לט, ב).

לפי משמעותו הכללית של ״חסם״, הדין הוא שכל המונע בהמה מלאכול מהפירות שהיא עובדת בהם, עובר על לאו זה. אפילו אם ״חסמה בקול״, היינו שעצר את הבהמה מלאכול על ידי שצעק עליה, עובר בלאו (בבא מציעא צ:). חסימה בקול נחשבת לאו שיש בו מעשה, משום ש״בדיבוריה קעביד מעשה״: צעקתו מביאה באופן ישיר לתוצאה האסורה (עיין תוספות שם ד״ה רבי יוחנן; השווה מגיד משנה ולחם משנה לרמב״ם הלכות שכירות יג, ב).

על פועל נאמר שהוא רשאי לאכול רק ״במחובר בשעת גמר מלאכה ובתלוש עד שלא נגמרה מלאכתו״ (עיין פירוש לעיל כג, כה–כו), ומהרמב״ם נראה שהגבלה זו אינה נוהגת באיסור ״לא תחסם״, שכן הוא אומר (הלכות שכירות יג, א): ״בהמה אוכלת כל זמן שהיא עושה בגידולי קרקע בין במחובר בין בתלוש״. אולם במסכת בבא מציעא (פט.) נאמר: ״לאקושי חוסם לנחסם ונחסם לחוסם״ וכו׳, וכן: ״כרוך ותני דיש, מה דיש מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה״ וכו׳, ומשם נראה שדין אחד נוהג בפועל ובשור. כך גם (שם פט:): ״פרות המרכסות בתבואה״ – לפי פירוש רש״י ותוספות, אלא שהרמב״ם (הלכות שכירות יג, ד) מפרש מקרה זה בדרך אחרת. וצ״ע.

[קנד] לא תחסום שור בדישו ע״פ הפשט לא תחסום כלל ושור בדישו פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט שור ולא שאר בע״ח ובדישו ולא שאר מלאכות. ובגמ׳ (ב״מ פ״ט א׳) למדו שור שור משבת ללמד שאר בע״ח ולא הוזכר שום למוד שדיש אינו דוקא רק הוזכר שם ללמד ממנו בכעין הפרט, ובספרי לפי הנוסחא הישנה שאר בע״ח יליף מלא תחסום שור מ״מ, ולפי נוסחת הגר״א בדישו מ״מ ושאר מלאכות מרבה ג״כ מלא תחסום מ״מ, ונמצא שלומד רק מהכלל וזה נגד הי״ג מדות, ויתיישב רק ע״פ מ״ש שבכל מקום שהל״ת בעצמה אינה מובן בהכרח להקדים נושא הענין לפני הל״ת כמו שנזכר בכל העריות, ואחר שהוא נושא הענין לא יחשב לפרט, וכן כאן אם לא היה הל״ת רק בשור היה להקדים שור ולכתוב שור לא תחסום בדיש (ולא שור בדישו לא תחסום כי אף שאיננו עובר רק בדיש לא נחשב רק לפרט והוכרח לבא אחר לא תחסום וא״כ לא היה יכול לכתוב בדישו מפני שאינו סמוך לשור רק בדיש) ומדהקדים הכתוב לא תחסום לשור נלמד שנוהג בכל בע״ח ואינו ממעט רק אדם. ואחרי ששור אינו ממעט רק אדם נכנה אותו בשם פרט קטן. נמצא שבהכרח גם דישו אינו ממעט שאר מלאכות דאי ממעט כל שאר מלאכות הלא הוא פרט גדול נגד שור והיה לכתוב לא תחסום בדיש שור ומדכתיב גם אחר שור ש״מ שפרטו עוד קטן מפרט דשור וזה כמ״ש בספרי למעט כשאינו עושה אלא בידיו ולא ברגליו כו׳. ונוסחא הישנה מובן בנקל ונוסחת הגר״א צריך להטעים כיון דכתיב בדישו בהכרח שכתב שור קודם דאל״כ היה כתוב בדיש, והיותר נכון שמעתיק הגהות הגר״א שגה וגי׳ הגר״א בדישו מ״מ הוא על שאר מלאכות מנין ת״ל בדישו מ״מ. ויש להתבונן על שבא אזהרת לא תחסום בפרשה א׳ עם ענין המלקות שאם הוא מענין צער בע״ח היה לכתוב בענין מצות פריקה וטעינה, ואם הוא מענין שלא למנוע העובד מלאכול מעבודתו היה לבוא בפ׳ כי תבוא בקמת רעך. וחז״ל אמרו שבא ללמוד על איזה ל״ת לוקין, אבל האם לא מצאה התורה לאו אחר לסמוך ולא ל״ת המצווה בבהמה, לכן נראה שלאו דחסימה י״ל ענין הדומה לענין לא יוסיף דמלקות. כי בימיהם לא היו מרעים את השורים בשדות והיו עובדים בהם כמו בסוסים שהיו חורשים וגם משכו בעגלות והיו עוברים תמיד ע״פ שדות של אחרים, והירא דבר ה׳ היה חוסם את פיהם כל היום רק בעת האוכל פתח אותו כמ״ש באליעזר עבד אברהם ויפתח את הגמלים, ונמצא שבכל עת מצוה לחסום ולולא אזהרת התורה הייתי אומר שנכון לחסום בעת הדישה בכדי שיתלמד מבלי לאכול רק ממה שיתנו לו. אבל אף שמצוה לחסמו הזהירה התורה מלחסמו בעת הדישה, וכך הוא בענין המלקות שאף שהב״ד מצווה להכות הרשע הזהירה התורה שלא להוסיף:

לא תחסום שור בדישו: סמך ענין¹ לתת טעם על ״והצדיקו את הצדיק״², שאע״ג שאפשר להרחיב את לבו הנכאה אחר המשפט, מ״מ יש לעשות כן בשעת מעשה³ בשעה שמתבזה מחמת הריב והוא להוט אחר פיצוי דברים⁴, על כן אין לחדול תאות לב האדם בעתו⁵. ולזה סמך ענין ״לא תחסום שור״ בשעת הדישה, אע״ג שאפשר להאכילו לאחר מכן⁶, מ״מ ראוי להאכילו בשעת דישה, שהוא להוט באותה שעה.

1. חז״ל למדו מהסמיכות את ההגדרה של לאו שעונשין עליו מלקות, אך רבינו ממשיך להסביר ע״ד הפשט גם את הסמיכות.

2. לפי פירוש רבינו אליבא דפשט שהוא ענין של ׳הטבת פנים׳ (עיין פסוק א׳).

3. של המשפט.

4. כלומר, יחס אוהד של השופט.

5. אלא מיד יש להיטיב לו פנים, כי הטבה הבאה לידך – אל תחמיצנה.

6. כדי שבעו ויותר.

דבר הכתוב בהוה, שהיו רגילים לדוש בשוורים, אבל גם כשהוא דש בשאר בהמות אסור לחסמן. וכן אמרו במכילתא (מדרש תנאים): ״אין לי אלא שור, מנין לעשות שאר בהמה כשור, הרי אתה דן (גזירה שוה), נאמר כאן שור, ונאמר בסיני (דברים ה׳:י״ג) שור, מה שור שנאמר בסיני עשה את כל הבהמה כשור, אף שור שנאמר כאן עשה שאר כל הבהמות כשור״. השוה בבא קמא נ״ד:.

למעלה כ״ג:כ״ה-כ״ו נאמר, שגם אדם העובד יש לו רשות לאכול מן הפירות שהוא עוסק בהם. מכאן למדנו שיש לו רשות לאכול גם אם הוא עובד בתלוש (פירות שכבר נתלשו מן הקרקע). כי מן הבהמה למדנו היקש אל האדם; ״מקיש חוסם לנחסם״ (בבא מציעא פ״ט.). אבל לשון ״דיש״ מגביל את הרשות הזאת. השוה מה שכתבנו למעלה. מאידך גיסא למדנו מן הכתוב שלמעלה, שגם הבהמות רשאות לאכול במחובר; ״מקיש נחסם לחוסם״ (בבא מציעא שם).

בדישו. אין לי אלא בדישו מנין לרבות שאר עבודות ת״ל לא תחסום מ״מ א״כ למה נאמר בדישו מה דיש מיוחד שגדולו מן הארץ ותלוש כו׳. הפירוש כי דיש מצאנו על תבואה הנידושה נקראת דיש, וכמו והשיג לכם דיש את בציר, ופעולת הדישה מצאנו במשקל קומי ודושי ובכ״מ, וא״כ אם על פעולת הדישה אמר הו״ל למכתב לא תחסום שור בדישו, ואם על התבואה הנידושה אמר שלא יחסום השור מלאכול ממנה הו״ל למכתב לא תחסום שור מדישו, מן הדיש לא יחסום השור, ומדכתב בדישו דרשי שני הכוונות בעשות פעולת מלאכה בהתבואה הנקראה דיש אף שאין זה פעולת הדישה, אך א״כ למה נאמר בדישו לאמר שכל כעין דיש. וז״ב.

לא תחסם שור – אחד שור ואחד כל בהמה באיסור חסימה, מאי טעמא, דילפינן שור שור משבת.⁠¹ (ב״ק נ״ד:)

לא תחסם שור – מכדי כל מילי איתנהו בחסימה, א״כ לכתוב רחמנא לא תדוש בחסימה, שור דכתב רחמנא למה לי, לאקושי חוסם לנחסם ונחסם לחוסם, מה חוסם אוכל במחובר אף נחסם אוכל במחובר, ומה נחסם אוכל בתלוש אף חוסם אוכל בתלוש.⁠² (ב״מ פ״ט.)

בדישו – ת״ר, דיש, מה דיש מיוחד דבר שהוא גדולי קרקע ופועל אוכל בו אף כל דבר שהוא גדולי קרקע פועל אוכל בו, יצא החולב והמחבץ והמגבן שאינם גדולי קרקע.⁠³ (שם שם)

בדישו – ת״ר, דיש, מה דיש מיוחד דבר שהוא בשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו, יצא המנכש בשומים ובבצלים הואיל ואינו גמר מלאכה אין הפועל אוכל בו.⁠⁴ (שם שם)

בדישו – ת״ר, דיש, מה דיש מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה פועל אוכל בו, יצא הבודל בתמרים ובגרוגרות הואיל ונגמרה מלאכתן למעשר, ויצא הלש והמקטף והאופה שנגמרה מלאכתן לחלה אין הפועל אוכל בהן.⁠⁵ (שם שם)

בדישו – ואפילו לחסמה מבחוץ אסור דאמר קרא לא תחסום שור בדישו, אמרה תורה בשעת דישה לא תהא חסימה.⁠⁶ (ב״מ צ׳:)

בדישו – פרה הדשה בהקדש לא תאבל מהכרשינין, דאמר קרא לא תחסום שור בדישו, דישו שלך ולא דישו של הקדש⁷. (מעילה י״ג.)

1. דכתיב בדברות האחרונות (פ׳ ואתחנן) בפרוטרוט ושורך וחמורך וכל בהמתך, ועיין לפנינו בפ׳ יתרו.

2. קאי על דין הפועל האוכל בשעת מלאכתו בכרם כמבואר לעיל בפרשה כ״ג (פ׳ כ״ה), ואמר דמקשינן חוסם לנחסם ונחסם לחוסם, כלומר אדם לשור ושור לאדם לענין אכילת פועלים, מה אדם אוכל במחובר כדילפינן בפסוק הנזכר אף שור אוכל במחובר, ומה שור אוכל בתלוש דהיינו דישה אף אדם הפועל בתלוש אוכל במלאכתו.

3. כונת דרשה זו והבאות בענין זה הוא דמדייק מה דלא כתיב לא תחסום שור במלאכתו והיה כולל כל המלאכות שהשור עושה בהן ואפשר לו ליהנות בהן בשעת מלאכה כדמפרש, ולכן דריש דבא לרמז להקיש כל מלאכה בענין זה לדיש שהוא גדולי קרקע. והנה כאן לא חשיב בעלי חיים גדולי קרקע ולעיל בפ׳ ראה בפסוק ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן דרשינן מה הפרט מפורש גדולי קרקע וקאי על בבקר ובצאן, וכתבו התוס׳ דהתם חשבינן להו גדולי קרקע לפי שנזונין מן הקרקע אבל הכא מפיק שפיר חולב ומגבן דלא הוי בכלל דַיש שהוא גדל וצמח מן הקרקע, ואפשר עוד לחלק בזה באיזה פרט. ועיין מש״כ בפ׳ בראשית (א׳ כ״ט) ובר״פ לך בפ׳ ונברכו בך וגו׳.

4. עיין מש״כ בריש אות הקודם בטעם דיוק הלשון דיש.

5. אבל העושה בחטים וכיוצא בהם אחר שנעשו, כגון לבור או לנפה אותן או לטחון אוכלין שעדיין לא נגמרה מלאכתן לחלה וכן כל כיוצא בזה פועל אוכל בו. וטעם הדיוק מלשון דיש כתבנו לעיל אות ל״ז. ויתר הפרטים השייכים לענין זה מבואר לפנינו לעיל בפרשה כ״ג בפסוק כ״ה בדרשה כי תבא בכרם רעך.

6. ר״ל אסור לחסמה אפילו קודם שעת מלאכה, וזהו משום שקפידת התורה היא רק שבשעת דישה לא תהא חסומה, וממילא אין נפקא מינה מתי חסמוה, אם מקודם או בשעת מלאכה.

7. פירש״י וז״ל כלומר כי דש בשלך לא תחסום אבל כי דש בשל הקדש אתה חוסם דענינא כולה בחולין קמיירי, עכ״ל. ולא נתבאר כלל איפה איירי הענין כאן בחולין, דהא מקודם לזה הלא איירי בענין מלקות שאינו שייך לכאן כלל. ונראה כונתו עפ״י המבואר בב״מ פ״ט א׳ מקיש חוסם לנחסם ונחסם לחוסם, כלומר מקיש דיני אדם פועל האוכל בשעת מלאכה שהוא חוסם לדיני שור הנחסם ודיני שור הנחסם לדיני אדם החוסם, יעו״ש. והנה אדם הפועל מבואר מפורש בתורה דהעושה בשל הקדש אינו אוכל בשעת מלאכה כמבואר לעיל (כ״ג כ״ה) כי תבא בכרם רעך ואכלת וגו׳ ודרשינן רעך ולא של הקדש, ולפי״ז בדין הוא שדין שור צריך ג״כ להקיש לפועל אדם דאינו אוכל בשל הקדש, והוי לפי״ז כונת לשון רש״י שכתב ענינא כולה בחולין קמיירי, כלומר כל ענין אכילת פועל בשעת מלאכה ונסמך על הפסוק הנ״ל כי תבא בכרם רעך, רעך ולא של הקדש, שעיקר ענין זה מבואר שם.

אך עדיין צריך באור הלשון דישו שלך ולא של הקדש, איפה מרומז זה בלשון דישו, ואפשר לומר דמכוין דהשור אוכל בדישו רק מזה שהותר לו לאכול בכלל, דהיינו חולין, אבל ממה שבכלל נאסר לו לאכול דהיינו מהקדש אסור לו לאכול בשעת דישה, וזהו דישו שלך דהיינו דישת חולין ולא דישת הקדש, ובעיקר הדין יליף כן מפועל אדם אלא דמסמיך זה אלשון דישו, ודו״ק.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון