1. יתבאר בסמוך אות ק״י. ויש פרטים יוצאים מכלל זה, כגון הנך דאמרו חולצות ולא מתייבמות כמו אחות חלוצתו ואחות זקוקתו וספק צרת ערוה, וטעם הדבר משום דלא אפשר הוא, דא״כ לעולם תאסר, הלכך כיון דמדאורייתא בת יבום היא חולצת, וכן נמי יש פרטים דגם מדאורייתא חולצת ולא מתייבמת כמו ההוא דקידש אחת משתי אחיות ואינו יודע איזו מהן ומת ולו אח אחד חולץ לשתיהן (יבמות כ״ג:), וטעם הדבר מבואר בסוגיא דיבמות מ״א ב׳ דבת יבום היא, שאם יבא אליהו ויאמר זו היא תתייבם, יעו״ש.

2. ר״ל אפילו לדעה זו דבזה״ז מצות חליצה קודמת למצות יבום משום דאינן מכוונין למצוה אלא משום כונה אחרת ונמצא פוגע באיסור אשת אח שלא במקום מצוה וכמבואר לעיל בפסוק ה׳, אפ״ה היכי ששניהם רוצים ביבום אין כופין אותם לחליצה דוקא, יען כי אין דנים על דברים שבלב במקום קיום מצוה דאורייתא ואולי כונתם למצוה.

ועיין בארוכה מענין זה באה״ע סי׳ קס״ה ס״א בהגה״ה, ודעת הפוסקים חלוקה בזה אם גם בזה״ז כשיש לאדם אשה או לא, ותמיהני שהרי זה ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה שמצוה לו לקחת אחרת, וזה בודאי מצוה היא, קיום פו״ר, ובכ״ז לא שמענו שיהיה מותר לו מפני זה לעבור על חדר״ג ולישא אשה על אשתו אלא רק צריך מקודם לגרשה, הרי דחדר״ג גדר כללי לעולם בכל אופן, וטעם הדבר מפני שראה במצב הדורות שאין זיווגי שתים עולין יפה ע״ד השלום.

3. הא דלא תתייבם פשוט הוא כדי להבחין אם מעוברת היא וימתינו עד שתלד בן קיימא ותפטר מיבום, ואם ייבמה עכשיו ומדינא היא פטורה הרי הוא פוגע באיסור אשת אח שלא במקום מצוה, וטעם שלא תחלוץ מפרש בסמוך.

4. יתבאר בסמוך אות הבא.

5. ר״ל דבעינן שזו שחולצת תהיה ראויה להתייבם ג״כ, אבל בשתי נשים מכיון שהאחת נתייבמה שוב אינה ראויה השניה להתייבם דכתיב ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו, ודרשינן בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים, וא״כ מכיון שאינה ראויה זו ליבום אינה חולצת ג״כ, וכן אינו מייבם לשתיהן מטעם שכתבנו דבית אחד הוא בונה וכו׳, וגם אינו חולץ לשתיהן משום דכתיב בית חלוץ הנעל ודרשינן בית אחד הוא חולץ ואין חולץ לשני בתים כפי שיתבאר במקומו.

6. ר״ל הא אם חפץ מצוה שייבם, ועיין מש״כ לעיל בפסוק ה׳ בדרשה יבמה יבא עליה השייך לענין זה.

7. ר״ל לא דהוי חליצה פסולה דלפי״ז צריכה לחלוץ לכל האחין אלא הוי כמו שלא עשה כלום, ולא כמו בקטנה שחלצה לגדול שצריכה לחלוץ מחדש ואם לאו הוי חליצה פסולה כפי שיתבאר בסמוך פסוק ט׳, והיינו משום דבדידי׳ כתיב מפורש לשון איש דמורה על הגדול, כנודע, משא״כ בדידה כתיב סתם שם יבמתו לכן כוללת גם קטנה, וע״ע בסמוך פסוק ט׳.

8. עיין מש״כ בסמוך אות קי״ז.

9. כמו שהיו יושבין בלשכת הגזית בבית המקדש שהוא גבוה מכל העיר וירושלים גבוה מכל הארצות, וכ״מ לעיל בר״פ שופטים וקמת ועלית אל המקום וכו׳ מלמד שביהמ״ק גבוה מכל א״י, וכפי הנראה על יסוד לשון ודרשה זו סמכו חז״ל לדבר בלשון כזה כמו בסנהדרין פ״ח ב׳ משם מעלין אותו להר הבית וכו׳.

10. כלומר מי שהיו לו נשים רבות ומת, ג״כ מייבם או חולץ, ואעפ״י דכתיב אשר לא יבנה את בית אחיו ומשמעות הלשון בית אחיו בית אחד ולא שני בתים וכמו בכהן גדול ביוהכ״פ דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו, וקיי״ל דאינו נושא שתי נשים משום דכתיב בעד ביתו משמע בית אחד ולא שני בתים, אך הכא דריש כן מרבוי יבמתו דדי היה לכתוב ועלתה השערה והוי ידעינן דקאי איבמתו דכתיב למעלה ואם לא יחפץ האיש לקחת את יבמתו ועלתה וכו׳ ודרשינן שבכל אופן שהוא – עולה הוא לדון לפני הזקנים. ואמנם באופן כזה כשמייבם או חולץ הוא רק לאשה אחת ולא לכמה נשים שהשאיר אחיו המת, דלענין זה אהני הלשון אשר לא יבנה את בית אחיו, בית אחד הוא בונה ולא שני בתים, וכן בחליצה כתיב בית חלוץ הנעל דרשינן בית אחד.

11. איסור מצוה הן עריות שאיסורן מדרבנן משום גזירה משום עריות דאורייתא, ומבוארים לפנינו בפ׳ אחרי, ונקראת איסור מצוה משום דמצוה לשמוע דברי חכמים שאסרון, ואיסור קדושה הן כל הנשים שאינן אסורות מקורבה, רק משום קדושת יחוס זמ״ז, כמו אלמנה לכה״ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל ובת ישראל לנתין ולממזר.

12. ואעפ״י דלפי״ז י״ל דגם חייבי לאוין נתמעטו מחליצה, אך מכיון שכפי המבואר יש רבוי אחד [יבמתו] ומעוט אחד הא דכל העולה ליבום עולה לחליצה וכו׳ שדינן הרבוי לחייבי לאוין משום דבהו תפסי קדושין בעלמא משא״כ בחייבי כריתות דלא תפסי קדושין, והסברא נותנת דניזל בתר תפיסת קדושין משום דכתיב לעיל בפסוק ה׳ יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ודרשינן פרט לזו שאין לו בה לקוחין וממילא נתמעטו רק חייבי כריתות שאין קדושין תופסין בהן אבל לא חייבי לאוין, ודו״ק.

והנה לענין מעוט נשים אסורות מיבום באו כמה וכמה דרשות בשני התלמודים ובספרי, וכבר באו ועוד יבאו לפנינו בהמשך הפסוק, וכולן אסמכתות ועיקרן כלול בדרשה שלפנינו, אלא שזה מסמיך על לשון זה וזה על לשון זה, וכפי שיבא עוד.

13. ר״ל לא כמו איילונית דקיי״ל בפסוק הקודם דאינה חולצת ואינה מתייבמת. וטעם הדבר משום דקטנה וזקנה יהיה והיה להן שעת הכושר לילד ולכן הוו בכלל אשר תלד [ובסמוך יתבאר דשעת הכושר מילתא היא], משא״כ איילונית.

14. ובבבלי סנהדרין ל״א ב׳ יליף זה מפסוק הסמוך וקראו לו זקני עירו, זקני עירו ולא זקני עירה, ש״מ שהיא הולכת אחריו להתירה, וי״ל דלא ניחא לי׳ להבבלי ללמוד מלשון פסוק זה ועלתה יבמתו, משום דמכאן אין מוכרח כל כך, דמקודם בודאי היא מציעה הדברים אבל אין ראיה שאח״כ הולכת היא אחריו, משא״כ מפסוק וקראו לו זקני עירו.

אך בכלל צ״ע ל״ל כלל למודים לענין זה תיפק לי׳ דכיון דהיא אגידא בזיקוק ולא תוכל להנשא לכל אדם קודם שחלצה ממילא היא הולכת אחריו להתירה וכמ״ש בב״ק מ״ו ב׳ מניין להמוציא מחבירו עליו הראיה, ופריך הגמרא הא למה לי קרא סברא היא מאן דכאיב לי׳ כאיבא אזיל לבי אסיא, ואפשר י״ל דהכא רבותא היא דאעפ״י דבכמה ענינים שאיש ואשה דנים אומרים שכבודה בת מלך פנימה וכמו דקיי״ל בחו״מ סי׳ קי״ז דאשה גובה כתובתה מאפותיקי משום דאין דרכה לחזור אחר ב״ד, ובאה״ע סי׳ ק״ג דאלמנה המוכרת מנכסי בעלה כדי לגבות כתובתה מוכרת שלא בב״ד, וכן קיי״ל דאין מזמנין לאשה לדין עד ששואלין לבעל דינה מה טענה יש לו עליה, ועוד כהנה [ועי׳ לפנינו בפ׳ וירא בפסוק הנה באהל], וא״כ הו״א דגם כאן היבם הולך אחריה, קמ״ל. וטעם הדבר משום דאעפ״י כן היא זקוקה יותר להפטר ממנו כדי שתשתרי לעלמא.

גם אפשר לומר עפ״י מש״כ באיזו ספרי אחרונים דהחליצה בפני עצמה מצוה היא לבד מה שעל ידה נתרת היבמה לחוץ [עיין בס׳ תפ״י לסנהדרין פ״ב מ״ב] וברמב״ן וברבנו בחיי כתבו דיש בזה ענין רוחני לתקן לנפש המת, יעו״ש. וא״כ הו״א דגם עליה דידי׳ מצוה רמיא, קמ״ל דאע״פ כן היא הולכת אחריו, וטעם הדבר משום דאע״פ כן היא יותר זקוקה להפטר ממנו ולתשרי כמש״כ.

15. טעם הקביעות מקום הוא משום פרסומי מילתא שחלוצה היא ולא תנשא לכהן, וכפי הנראה מטעם זה דאינו אלא לפרסומי מילתא פסקו הפוסקים דאין הדבר חובה רק לכתחלה אבל בדיעבד אם חלצו בלא קביעות מקום לא נפסלה החליצה, יען דאפשר לפרסם הדבר באופן אחר כמו ע״י עשרה אנשים שיהיו בשעת חליצה או ע״י הכרזה וכדומה, וכן נראה בהא דקיי״ל בגמרא דלכתחלה צריך שיצטרפו לשלשה דיינים עוד שנים ויהיו בס״ה חמשה, והוא ג״כ משום פרסומי מילתא כפי שיתבאר באות הסמוך, פסקו ג״כ הפוסקים דאינו מעכב אם בדיעבד היו רק שלשה, והיינו ג״כ משום דאפשר לפרסם, כמבואר. וע״ע באות הבא.

16. ר״ל כדי שיהיה מנין מיוחד עד שיהיה אפשר לקיים בו אחרי רבים להטות, לכשיהיה מחלוקת באיזה פרט, לכן מוסיפים עוד אחד, כמבואר לפנינו בפ׳ משפטים ובכ״מ. ובגמרא מבואר דלכתחלה מצוה לצרף עוד שני דיינים ויהיו בס״ה חמשה כדי לפרסומי מילתא שחלוצה היא ולא תנשא לכהן, וכ״כ הפוסקים, ולא ידעתי למה צריך לפי טעם זה חמשה הא מצינו בכ״מ דגם בשלשה הוי פרסום כמו בגיטין ל״ג א׳ בי תלתא קלא אית לה למילתא, ושם מ״ו א׳ גבי המוציא את אשתו בגט משום נדר מפרש בגמרא דכל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר, וכתב הרמב״ם בפיה״מ דטעם הדבר משום דכיון שנתפרסם הדבר לא ניחא ליה לבעל, עיי״ש. ובגמרא מפרש כמה רבים ואמר רב נחמן שלשה, וכן קיי״ל, הרי דגם בשלשה הוי פרסום, וכן בב״ב ל״ט ב׳ לענין מחאה שצריך למחות באופן שיתפרסם הדבר, ומפרש דצריך למחות בפני שלשה, וכן בשבועות כ״ה ב׳ והוא דידעו בו ג׳ אנשים, ופירש״י דדבר שידעו בו ג׳ אנשים הוי פרהסיא, ובערכין ט״ו א׳ כל מילתא דמתאמרה באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא משום דעבידי לגלויי.

וכנגד זה קשה לי דבאיזהו מקומות מצינו דפרסום לא הוי רק בעשרה, כמ״ש בכתובות ז׳ ב׳ פוק ואייתי לי עשרה ואימא באנפייהו המזכה לעובר לא קנה, ומפרש שם שהטעם הוא לפרסומי מילתא, ובסנהדרין ע״ד ב׳ אמרו מפורש וכמה פרהסיא עשרה, ובמנחות מ׳ א׳ ולרמו בי עשרה ולפרסמו מילתא.

ואמת הוא דכאן לענין חליצה יש סברא להצריך עשרה לפי מ״ד בסנהדרין שם וכמה פרהסיא עשרה דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל ויליף שם בגז״ש דבני ישראל הוו עשרה, וא״כ הכא דכתיב ונקרא שמו בישראל צריך ג״כ עשרה, דלשון בישראל קרוב ללשון בני ישראל, וגם המלה בישראל לבד מצינו שכולל עשרה, כמו בפסחים ס״ד א׳ הפסח נשחט בג׳ כתות של עשרה עשרה שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל, קהל עשרה, עדה עשרה, ישראל עשרה, ובאמת בהפוסקים האחרונים באה״ע סי׳ קס״ט כתבו רק דנכון שיהיו עשרה בשעת חליצה אבל בגמרא וברמב״ם ושו״ע לא נזכר דבר מזה.

ואיך שהוא השיעור חמשה לענין פרסומי מילתא שמבואר בגמרא לא נתברר לי מקורו וגם לא מצאתי דוגמתו, והדבר צ״ע רב, ובדבר הסתירות שבגמרא לענין פרסום שלשה ועשרה שהבאנו כתבנו בפ׳ אמור בפסוק ונקדשתי בתוך בני ישראל (כ״ב ל״ב) יעו״ש.

17. כמ״ש בסנהדרין י״ז א׳ אין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי זקנה.

18. פירש״י במס׳ סוטה ילפינן לה מקרא, עכ״ל. ולכאורה זה תימא, דהתם ילפינן על מה שאומרת ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו, ודריש שם כן מדכתיב שם וענתה ואמרה ובלוים כתיב (פ׳ תבא) וענו ואמרו, מה בלוים בלשון הקודש אף כאן בלה״ק, אבל על האמירה דכאן דלא כתיב עניה לא יליף שם כלל, וא״כ איך סמך אותה דרשה לאמירה זו, וצ״ל דהכונה ממקצת אמירה שבענין זה שהיא בלה״ק אנו דנין שכל האמירה שלה שבפרשה היא בלה״ק, אכן צ״ע מניין לנו זה.

19. עיין מש״כ לעיל אות קי״ז.

20. כבר באה דרשה כזו למעלה בדיוק מלשון ואם לא יחפץ, והיינו הך דדרשה זו בשנוי סמך הדרשה ושם נתבאר.

21. סריס אדם היינו שנסתרס ונחתכו כלי ההולדה ע״י אדם או ע״י עצמו שנחבל בקוץ, וסריס חמה הוא כזה שע״י חולי ואפיסת הכחות, ומכיון שמעיקרא בר הקמה היה בת חליצה היא.

22. ועיין בסמוך ריש פסוק י׳ בדרשה ונקרא שמו בישראל דאפילו אמו מישראל לא מהני אלא צריך אביו ואמו מישראל, יעו״ש.

23. עיין משכ״ל אות קי״ז וצרף לכאן.

24. בבת אחת, אבל במפסיק בין לא ובין אבה משמע דהאי לא קאי ארישא, דאמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל – לא, כלומר לא מאן, אלא אבה יבמי, וכן דעת אביי בלא חפצתי לקחתה, אבל רבא ס״ל דבלא חפצתי לקחתה א״צ לדייק זה, משום דכיון דהוא התחלת מאמרו אין חשש לחשב המלה לא מלעיל, ויען דקיי״ל כרבא נגד אביי השמטנו זה בפסוק הבא בלא חפצתי לקחתה.