×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(יז) {מפטיר} זָכ֕וֹר אֵ֛ת אֲשֶׁר⁠־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ עֲמָלֵ֑ק בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם׃
Remember what Amalek did to you by the way as you came forth out of Egypt;
מוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)אגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר׳ בחיימיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[פיסקא רצו]
זכור – בפה, אל תשכח בלב וכן הוא אומר (שמות ט״ו:י״ד) שמעו עמים ירגזון.
בדרך – בשעת טירופכם.
בצאתכם ממצרים – בשעת גאולתכם.
[Piska 296]
"Remember what Amalek did to you on the way when you went out of Egypt.⁠" "Remember": I might think (that remembrance) with the heart (is intended). But (19) "Do not forget" speaks of heart-forgetfulness. How, then, am I to understand "Remember"? (As referring to "remembrance") with the mouth.
"on the way": at the time of your being tossed about.
"when you went out of Egypt": at the time of your redemption. What is said (of that time)? (Shemot 15:14) "Peoples heard and they trembled,⁠" but this one (Amalek) — (Devarim, Ibid. 18) "and he did not fear G-d.⁠"
זכור את אשר עשה לך עמלק זכור בפה אתה אומר זכור בפה או אינו אלא זכור בלב וכשהוא אומר לא תשכח הרי שכיחת הלב אמורה הא מה ת״ל זכור בפה שתהא שונה בפיך:
(עמלק עם לק פרח כהדין זחלא):
בדרך בשעת טירופכם:
בצאתכם ממצרים בשעת גאולתכם:
הֱוִי דְּכִיר יָת דַּעֲבַד לָךְ עֲמָלֵק בְּאוֹרְחָא בְּמִפַּקְכוֹן מִמִּצְרָיִם.
Remember what Amalek did to you in the way, when you camest up out of Mizraim;
עמי בני ישראל הוון דכירין ית מה די עבדו לכון דבית עמלק באורחא בזמן אפקותכוןא פריקין מן מצרים.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אפקותכון״) גם נוסח חילופי: ״די נפקתון״.
הוו דכירין ית דעבדו לכון דבית עמלק באורחא במיפקכון ממצרים.
Keep in mind what the house of Amalek did unto you in the way, on your coming up out of Mizraim;
[ד] זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: יִזָּכֵר עֲוֹן אֲבוֹתָיו אֶל י״י וְחַטַּאת אִמּוֹ אַל תִּמָּח (תהלים ק״ט:י״ד). וְכִי אֲבוֹתָיו שֶׁל עֵשָׂו רְשָׁעִים הָיוּ, וַהֲלֹא צַדִּיקִים הָיוּ אַבְרָהָם זְקֵנוֹ וַיִּצְחָק אָבִיו, וְאַתְּ אוֹמֵר, יִזָּכֵר עֲוֹן אֲבוֹתָיו אֶל י״י וְגוֹ׳. אֶלָּא מָה, חֵטְא שֶׁחָטָא עֵשָׂו אֶל אֲבוֹתָיו. כֵּיצַד, אַתְּ מוֹצֵא יִצְחָק בָּא מִכֹּחַ אֲבוֹתָיו וְחָיָה מֵאָה וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה, וְאַבְרָהָם לֹא חָיָה אֶלָּא מֵאָה וְשִׁבְעִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים. וְלָמָּה כֵּן. שֶׁלֹּא יִרְאֶה חֶרְפָּתוֹ שֶׁל עֵשָׂו. אַבְרָהָם הוֹלִיד בֶּן מֵאָה שָׁנָה, וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אוֹתָם, וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים (בראשית כ״ה:כ״ז). שְׁנֵיהֶם הָלְכוּ לְבֵית הַסֵּפֶר וּשְׁנֵיהֶם בָּאִין. לֹא הָיָה אָדָם מַפְרִישׁ בֵּין זֶה לָזֶה כָּל חָמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה. אָמַר רַבִּי לֵוִי, לָמָּה הָיוּ דּוֹמִין. לַהֲדַס וּלְעַצְמוֹנִי. כָּל יָמִים שֶׁהֵם קְטַנִּים, לֹא הָיָה אָדָם מַפְרִישׁ בֵּין זֶה לָזֶה. הִגְדִּילוּ, זֶה הָפַךְ אֶת קוֹצָיו וְזֶה הֵרִיחַ אֶת רֵיחוֹ הַטּוֹב. כָּךְ, כָּל הַיָּמִים שֶׁהָיוּ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב קְטַנִּים, לֹא הָיָה אָדָם מַפְרִישׁ בֵּין זֶה לָזֶה. הִגְדִּילוּ, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יוֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יוֹשֵׁב אֹהָלִים (שם). וְהָיָה עֵשָׂו יוֹצֵא וְגוֹזֵל וְחוֹמֵס, וְהָיוּ בְּנֵי אָדָם מְאָרְרִין אוֹתוֹ, וּבְתוֹךְ חָמֵשׁ שָׁנִים אֵלּוּ שֶׁנִּמְנְעוּ מֵחַיֵּי אַבְרָהָם, עָבַר עֵשָׂו שְׁתֵּי עֲבֵרוֹת קָשׁוֹת, בָּא עַל נַעֲרָה מְאוֹרָשָׂה וְהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף (שם פסוק כט). וְאֵין שָׂדֶה אֶלָּא נַעֲרָה מְאוֹרָשָׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ וְגוֹ׳ (דברים כ״ב:כ״ה). וְאֵין עָיֵף אֶלָּא הוֹרֵג נֶפֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: אוֹי נָא לִי כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹרְגִים (ירמיהו ד׳:ל״א). רַבִּי זַכַּאי רַבָּה אָמַר, אַף גָּנַב, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם גַּנָּבִים בָּאוּ לְךָ וְגוֹ׳ (עבדיה א׳:ה׳). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי כְּבָר הִבְטַחְתִּי אֶת אַבְרָהָם אוֹהֲבִי וְאָמַרְתִּי לוֹ, וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבוֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם וְגוֹ׳ (בראשית ט״ו:ט״ו). וְעַכְשָׁו יוֹצֵא לַחוּץ וְרוֹאֶה אֶת בֶּן בְּנוֹ יוֹצֵא לְתַרְבּוּת רָעָה וְשׁוֹמֵעַ בְּנֵי אָדָם מָה הֵן אוֹמְרִים עַל בֶּן בְּנוֹ, מְגַלֶּה עֲרָיוֹת וְשׁוֹפֵךְ דָּמִים, וְהוּא מְהַרְהֵר וְאוֹמֵר: אֵלּוּ הֵן הַתְּנָאִים שֶׁהִתְנָה עִמִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְקוֹרֵא תִּגָּר, וְאֵין זוֹ שֵׂיבָה טוֹבָה. מָה אֲנִי עוֹשֶׂה לוֹ, אוֹסְפוֹ מִן הָעוֹלָם. טַב לֵיהּ לְצַדִּיקָיָא דְּאִיתְכְּנַשׁ בִּשְׁלַם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים (תהלים ס״ג:ד׳). הֲרֵי חָטָא עַל זְקֵנוֹ. חָטָא עַל אָבִיו, שֶׁגָּרַם לוֹ שֶׁכָּהוּ עֵינָיו בְּחַיָּיו. לָמָּה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁלֹּא יְהֵא יוֹצֵא לַחוּץ וְהַבְּרִיּוֹת אוֹמְרִים: זֶה צֶמַח רָשָׁע, לְפִיכָךְ כָּהוּ עֵינָיו בְּחַיָּיו. מִכָּאן אָמְרוּ, כָּל הַמַּעֲמִיד בֶּן רָשָׁע אוֹ תַּלְמִיד רָשָׁע, גּוֹרֵם לוֹ שֶׁיִּכְהוּ עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּחַיָּיו. מִנַּיִן אַתָּה לָמֵד, בֵּן רָשָׁע, מִיִּצְחָק, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וְגוֹ׳ (בראשית כ״ז:א׳). תַּלְמִיד רָשָׁע, מֵאֲחִיָּה, דִּכְתִיב: וַאֲחִיָּהוּ לֹא יָכוֹל לִרְאוֹת כִּי קָמוּ עֵינָיו מְשִׁיבוֹ (מלכים א י״ד:ד׳). מִפְּנֵי מָה. מִפְּנֵי שֶׁהֶעֱמִיד לְיָרָבְעָם הָרָשָׁע. הֲרֵי חָטָא עַל אָבִיו. וּמַה חֵטְא חָטָא עֵשָׂו הָרָשָׁע עַל אִמּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּשֶׁיָּצָא מִמְּעֵי אִמּוֹ, חָתַךְ מִיְּתֵרִין שֶׁלָּהּ שֶׁלֹּא תֵּלֵד, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: עַל רָדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו וְשִׁחֵת רַחֲמָיו (עמוס א׳:י״א), רַחְמוֹ כְּתִיב. וְרַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר, לֹא תֹּאמַר אַחַר שֶׁיָּצָא מִמְּעֵי אִמּוֹ, אֶלָּא עַד כְּשֶׁהוּא יוֹצֵא מִמְּעֵי אִמּוֹ זֵרִיתֵיהּ מְתוּחָה לְקִבַּלְיֵהּ. מַה טַעַם. זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם (תהלים נ״ח:ד׳). וְרַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר, גָּרַם לָהּ שֶׁלֹּא תַּעֲמִיד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים. דְּאָמַר רַב הוּנָא, רְאוּיָה הָיְתָה רִבְקָה שֶׁתַּעֲמִיד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר י״י לָהּ, שְׁנֵי גּוֹיִם בְּבִטְנֵךְ (בראשית כ״ה:כ״ג), הָא תְּרֵי. וּשְׁנֵי לְאוּמִּים (שם), הָא אַרְבְּעָה. וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ (שם), הָא שִׁיתָּא. וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר (שם), הָא תְּמַנְיָא. וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תְּאוֹמִים בְּבִטְנָהּ (שם פסוק כד), הָא עֲשָׂרָה. וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן (שם פסוק כה), זֶה אֶחָד עָשָׂר. וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו (שם פסוק כו), הֲרֵי תְּרֵי עָשָׂר. וְאִית דְּמַיְתִי לָהּ מֵהָכָא, וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶה אָנֹכִי (שם פסוק כב). זֶה, בְּגִימַטְרִיָּא שְׁנֵים עָשָׂר. וְרַבָּנָן אָמְרֵי, גָּרַם לָהּ שֶׁלֹּא תֵּצֵא מִטָּתָהּ בָּרַבִּים. אַתְּ מוֹצֵא כְּשֶׁמֵּתָה רִבְקָה, אָמְרִין מָאן יִפּוֹק קַמָּהּ. אַבְרָהָם מֵת. יִצְחָק יוֹשֵׁב בַּבַּיִת, עֵינָיו כֵּהוֹת. יַעֲקֹב הָלַךְ לוֹ לְפַדַּן אֲרַם. יִפּוֹק עֵשָׂו רַשִׁיעָא קַמָּהּ, וְיֵמְרוּן לַיְטוּן בִּרְיָאתָא בִּזְיָתָא כְּדֵין יַנְקִין. מֶה עָשׂוּ. הוֹצִיאוּ מִטָּתָהּ בַּלַּיְלָה שֶׁלֹּא יְהֵא עֵשָׂו יוֹצֵא לְפָנֶיהָ וְיִהְיוּ הַכֹּל אוֹמְרִים אֲרוּרִים שָׁדַיִם שֶׁהֵנִיקוּ רָשָׁע זֶה. אָמַר רַבִּי יוֹסִי בַּר רַבִּי חֲנִינָא, לְפִי שֶׁהוֹצִיאוּ מִטָּתָהּ בַּלַּיְלָה, לְפִיכָךְ לֹא פֵּרְשׁוּ הַכְּתוּבִים מִיתָתָהּ אֶלָּא מִן הַצַּד, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתָּמָת דְּבוֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וְגוֹ׳ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת (שם ל״ה:ח׳), שֶׁבָּכוּ שְׁתֵּי בְּכִיּוֹת. עַד שֶׁיַּעֲקֹב יוֹשֵׁב וּמְשַׁמֵּר אֵצֶל מֵנִקְתָּהּ, בָּאָה לוֹ בְּשׁוּרַת אִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אוֹתוֹ (בראשית ל״ח:ט׳). מַה בְּרָכָה בֵּרְכוֹ. בִּרְכַּת אֲבֵלִים בֵּרְכוֹ. לְכָךְ כְּתִיב: וְחַטַּאת אִמּוֹ אַל תִּמָּח (תהלים ק״ט:י״ד). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲבוּהִי שַׁלִּים לֵיהּ בִּישׁ, אִמֵּיהּ שַׁלִימֵיהּ לֵיהּ בִּישׁ, אֲחוּהִי שַׁלִּים לֵיהּ בִּישׁ, סָבֵיא שַׁלִּים לֵיהּ בִּישׁ, אַתּוּן שֶׁלִּימִין לָהּ בִּישָׁא, וַאֲנָא אַשְׁלֵים לֵיהּ בִּישׁ שֶׁהֶחֱרִיבוּ בָּנָיו אֶת בֵּיתִי. אֲנִי וְאַתֶּם נָקוּם עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: קוּמוּ וְנָקוּמָה עָלֶיהָ לַמִּלְחָמָה (עבדיה א׳:ב׳). אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵין אָנוּ יְכוֹלִין בּוֹ. אוֹמֵר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, תִּהְיוּ אַתֶּם מַזְכִּירִין שְׁמוֹ מִלְּמַטָּה, וַאֲנִי מוֹחֵק שְׁמוֹ מִלְמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: יִהְיוּ נֶגֶד י״י תָּמִיד (תהלים ק״ט:ט״ו), כָּל מַה שֶׁעָשָׂה לְנֶגְדִּי, וְיַכְרֵת מֵאֶרֶץ זִכְרָם (שם). הֱוֵי, זָכוֹר אֶת אֲשֶׁר עָשָׂה וְגוֹ׳.
[ה] זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק – רַבִּי תַּנְחוּמָא בַּר חֲנִילַאי פָּתַח, זִכְרֹנֵיכֶם מִשְׁלֵי אֵפֶר לְגַבֵּי חֹמֶר גַּבֵּיכֶם (איוב י״ג:י״ב). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אוֹתָן שְׁתֵּי זְכִירוֹת שֶׁכָּתַבְתִּי לָכֶם בַּתּוֹרָה, הֱווּ זְהִירִין בָּהֶן, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק (דברים כ״ה:י״ט), זָכוֹר אֶת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק. מֹשְׁלֵי אֵפֶר, מְשׁוּלֵי אֵפֶר. אִם זְכִיתֶם, אַתֶּם בָּנָיו שֶׁל אַבְרָהָם שֶׁהִמְשִׁיל עַצְמוֹ כְּאֵפֶר, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר (בראשית י״ח:כ״ז). וְאִם לָאו, לְגַבֵּי חֹמֶר גַּבֵּיכֶם. הִתְקִינוּ עַצְמְכֶם לְשִׁעְבּוּדָהּ שֶׁל מִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבוֹדָה קָשָׁה וְגוֹ׳ (שמות א׳:י״ד). (ס״א: לְשִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: עַל גַּבִּי חָרְשׁוּ חוֹרְשִׁים (תהלים קכ״ט:ג׳)). דָּבָר אַחֵר: זִכְרוֹנֵכֶם מִשְׁלֵי אֵפֶר, אִיּוֹב אָמַר פָּסוּק זֶה כְּנֶגֶד חֲבֵרָיו. בְּשָׁעָה שֶׁיָּדְעוּ אוֹתָן הַיִּסּוּרִין, הָיוּ אוֹמְרִים כְּנֶגְדּוֹ, דְּבָרִים קָשִׁים. אָמַר לָהֶם אִיּוֹב, זִכְרֹנֵיכֶם מִשְׁלֵי אֵפֶר, מָה אַתֶּם מַתְעִים אֶת הַבְּרִיּוֹת שֶׁרוֹאִין אֶתְכֶם וְסוֹבְרִים בָּכֶם שֶׁאַתֶּם צַדִּיקִים כְּאַבְרָהָם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר. וְאַתֶּם, לְגַבֵּי חֹמֶר גַּבֵּיכֶם, כְּדוֹר הַפַּלָּגָה, שֶׁכָּתוּב בָּהֶן, וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר (בראשית י״א:ג׳).
[ו] זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ וְגוֹ׳ – כָּךְ פָּתַח רַבִּי תַּנְחוּמָא בְּשֵׁם רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי אַיְבוּ וְאָמַר, אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין וְגוֹ׳ (תהלים ל״ב:ט׳). שִׁשָּׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּסוּס, אוֹכֵל הַרְבֵּה וּמוֹצִיא קִמְעָא, וְאוֹהֵב זְנוּת, וְאוֹהֵב מִלְחָמָה, וּמוֹאֵס שֵׁנָה, וְרוּחוֹ גַּסָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף מְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג בְּעָלָיו בַּמִּלְחָמָה. אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד שֶׁאֵין בָּהֶן בִּינָה. וּמָה עִסְקוֹ שֶׁל סוּס. אִם אָדָם הוֹלֵךְ לִתֵּן לוֹ מַאֲכָל לִתֵּן עָלָיו תַּכְשִׁיטִין, בּוֹלֵם וְעוֹקֵם צַוָּארוֹ וּמְבַעֲטוֹ, וְכֵן הַפֶּרֶד. אֲבָל אַתֶּם, אַל תִּהְיוּ כֵּן. אֶלָּא הֱווּ זְהִירִין לְמִזְגֵּיה לְטָבָא טִיבוּתֵהּ וּלְמִזְגֵּיה לְבִישָׁא בִּישְתֵּהּ. לְטָבָא טִיבוּתֵהּ, לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא (דברים כ״ג:ח׳). לְבִישָׁא בִּישְתֵּהּ, זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק וְגוֹ׳.
[ז] זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ וְגוֹ׳ – כָּאן כְּתִיב זָכוֹר, וּבְשַׁבָּת כְּתִיב זָכוֹר, שְׁנֵיהֶם שָׁוִין. אָמַר שְׁלֹמֹה, אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם אֲנִי יִקְרֵנִי וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יֹתֵר (קהלת ב׳:ט״ו). וְאָמַרְתִּי, כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם הַכְּסִיל לְעוֹלָם (שם פסוק טז). אַף עַל פִּי שֶׁכָּתוּב בְּשַׁבָּת זָכוֹר וּבַעֲמָלֵק זָכוֹר אֵינָן שָׁוִין. אָמַר שְׁלֹמֹה, כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם אֲנִי יִקְרֵנִי. מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה וְזִמֵּן אֵת הָאוֹרְחִים. נִכְנַס הַקְּעָרָה לְפָנָיו מָלֵא כָּל טוּב, אָמַר, זָכוֹר פְּלוֹנִי אוֹהֲבִי. מִשֶּׁקִּנַּח אֶת הַקְּעָרָה, אָמַר, זָכוֹר פְּלוֹנִי שׂוֹנְאִי. אָמְרוּ לוֹ אוֹהֲבָיו, זֶה הִזְכַּרְתָּ וְזֶה הִזְכַּרְתָּ. אָמַר לָהֶם: לָזֶה הִזְכַּרְתִּי עַל קְעָרָה מָלֵא כָּל טוּב, וְלָזֶה הִזְכַּרְתִּי עַל קְעָרָה רֵיקָה. כָּךְ, הַשַּׁבָּת כְּתִיב בָּהּ, זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ (שמות כ׳:ז׳), וּלְכַבְּדוֹ בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה וּבִכְסוּת נְקִיָּה. וּבַעֲמָלֵק כְּתִיב: זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק. עַל מָה אַתָּה זוֹכְרוֹ. עַל שֻׁלְחָן רֵיקָם, שֶׁנֶּאֱמַר: תִּמְחֶה אֵת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם (דברים כ״ה:י״ט).
[ח] זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם – רַבִּי בְּנָאָה פָּתַח, מֹאזְנֵי מִרְמָה תוֹעֲבַת י״י (משלי י״א:א׳). אִם רָאִיתָ דּוֹר שֶׁמִּדּוֹתָיו שֶׁקֶר, דַּע שֶׁהַמַּלְכוּת מִתְגָּרָה בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר. מַה טַּעַם. מֹאזְנֵי מִרְמָה תּוֹעֲבַת י״י. וּכְתִיב אַחֲרָיו, בָּא זָדוֹן וַיָּבֹא קָלוֹן וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר, הַאֶזְכֶּה בְּמֹאזְנֵי רֶשַׁע וּבְכִיס אַבְנֵי מִרְמָה (מיכה ו׳:י״א), אֶפְשָׁר דּוֹר שֶׁמִּדּוֹתָיו שֶׁקֶר, שֶׁהוּא זַכַּאי. וּבְכִיס אַבְנֵי מִרְמָה, אָמַר רַבִּי לֵוִי, אַף מֹשֶׁה רְמָזָהּ לָהֶם בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן (דברים כ״ה:י״ג), לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ (דברים כ״ה:י״ד). מַה טַעַם. כִּי תּוֹעֲבַת י״י. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק.
[ט] זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ וְגוֹ׳ – רַבִּי לֵוִי פָּתַח, גָעַרְתָּ גוֹיִם אִבַּדְתָּ רָשָׁע (תהלים ט׳:ו׳). גָעַרְתָּ גוֹיִם, זֶה עֲמָלֵק, דִּכְתִיב: רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק (במדבר כ״ד:כ׳). אִבַּדְתָּ רָשָׁע, זֶה עֵשָׂו, דִּכְתִיב: וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רִשְׁעָה (מלאכי א׳:ד׳). אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם, יַעֲקֹב הוּא בִּכְלָל. אֱמֹר לוֹ: אִבַּדְתָּ רְשָׁעִים אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא רָשָׁע. שְׁמָם מָחִיתָ לְעוֹלָם וָעֶד (תהלים ט׳:ו׳), שֶׁנֶּאֱמַר: תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר וְגוֹ׳ (דברים כ״ה:י״ט). וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם אֶל חֵיקָם וְגוֹ׳ (תהלים ע״ט:י״ב). רַבִּי יוּדָן בַּר גַּדְיָא וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וְרַבָּנָן. רַבִּי יוּדָן בַּר גַּדְיָא אָמַר, זָכוֹר מֶה עָשָׂה לָנוּ בַּמִּילָה, שֶׁהִיא נְתוּנָה בְּחֵיקוֹ שֶׁל אָדָם. וְאָתְיָא כִּי הָא, דְּאָמַר רַבִּי חָמָא בַּר שַׁקְלָא וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וְרַבִּי יוֹחָנָן, מֶה הָיוּ בֵּית עֲמָלֵק עוֹשִׂין. הָיוּ מְחַתְּכִין מִלוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְזוֹרְקִין כְּלַפֵּי מַעְלָה, וְאוֹמְרִים: בָּזֶה בָּחַרְתָּ, טֹל לְךָ מַה שֶׁבָּחַרְתְּ. זֶהוּ מַה שֶׁכָּתוּב, חֶרְפָּתָם אֲשֶׁר חֵרְפוּךָ י״י (שם). וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר, יִזָּכֵר לָהֶם מַה שֶּׁעָשׂוּ בַּתּוֹרָה, דִּכְתִיב בָּהּ, מְזֻקָּק שִׁבְעָתַיִם (שם י״ב:ח׳). וְרַבָּנָן אָמְרֵי, יִזָּכֵר לָהֶם מַה שֶּׁעָשׂוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהוּא נָתוּן בְּחֵיקוֹ שֶׁל עוֹלָם, דִּכְתִיב: וּמֵחֵיק הָאָרֶץ עַד הָעֲזָרָה הַתַּחְתּוֹנָה שְׁתַּיִם אַמּוֹת (יחזקאל מ״ג:י״ד). בָּא שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא וּפָרַע לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג (שמואל א ט״ו:ל״ג). מֶה עָשָׂה לוֹ. רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר, הָיָה מְחַתֵּךְ מִבְּשָׂרוֹ כַּזַּיִת וּמַאֲכִילוֹ לַנַּעֲמִיּוֹת, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: יֹאכַל בַּדֵּי עוֹרוֹ, יֹאכַל בַּדָּיו בְּכוֹר מָוֶת (איוב י״ח:י״ג), שֶׁבָּרַר לוֹ מִיתָה מָרָה. וְרַבָּנָן אָמְרֵי, הֶעֱמִיד אַרְבָּעָה קֻנְטָסִין וּמָתְחוּ עֲלֵיהֶן, וְהוּא אוֹמֵר, אָכֵן סָר מַר הַמָּוֶת (שמואל א ט״ו:ל״ב), כָּךְ מְמִיתִין אֶת הַשָּׂרִים מִיתוֹת חֲמוּרוֹת. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אַבְדִּימִי אָמַר, בְּדִינֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם דָּנוּ, לֹא בְּעֵדִים וְלֹא בְּהַתְרָאָה. רַבִּי אוֹמֵר, סֵרְסוֹ, דִּכְתִיב: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ (שם פסוק לג). אָמַר רַבִּי לֵוִי, אַף מֹשֶׁה רְמָזָהּ לְיִשְׂרָאֵל מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו אִישׁ וְאָחִיו וְקָרְבָה אֵשֶׁת הָאֶחָד וְגוֹ׳, וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ וְגוֹ׳ (דברים כ״ה:י״א-י״ב). מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק. אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה אוֹמֵר לָנוּ, זָכוֹר. אַתָּה זָכוֹר. שֶׁאָנוּ שִׁכְחָה מְצוּיָה בָּנוּ, וְאַתָּה אֵין לְפָנֶיךָ שִׁכְחָה. לָכֵן, זְכֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק. לָנוּ עָשָׂה, וּלְךָ לֹא עָשָׂה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: זָכוֹר י״י לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלָיִם וְגוֹ׳ (תהלים קל״ז:ז׳). רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר, עָרוּ עָרוּ (שם), פַּגְּרוּ פַּגְּרוּ, כְּמוֹ דְּאָמַרְתְּ חֹמוֹת בָּבֶל הָרְחָבָה עַרְעֵר תִּתְעַרְעָר (ירמיהו נ״א:נ״ח). רַבִּי לֵוִי אוֹמֵר, פַּנּוּן פַּנּוּן, כְּמוֹ דְּאָמַרְתְּ וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת (בראשית כ״ד:כ׳). עַל דַּעְתֵּהּ דְּמָאן דְּאָמַר, פַּגְּרוּ פַּגְּרוּ, עַל יְסֹדֶיהָ מְכַוֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: עַד הַיְסוֹד בָּהּ (תהלים קל״ז:ז׳). עַל דַּעְתֵּהּ דְּמָאן דְּאָמַר, פַּנּוּן פַּנּוּן, יְסֹדֶיהָ. מַהוּ עֲמָלֵק. עַם לַק, פָּרַח כְּזוֹחֵל. עֲמָלֵק, עַם שֶׁבָּא לָלֹק דָּמָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּכֶלֶב. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר חֲלַפְתָּא אָמַר, מָשָׁל לְמָה הָיָה עֲמָלֵק דּוֹמֶה. לִזְבוּב שֶׁהָיָה לוֹהֵט אַחַר הַמַּכָּה, כָּךְ הָיָה לוֹהֵט עֲמָלֵק אַחַר יִשְׂרָאֵל כְּכֶלֶב. עַד שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, שָׁמַע שֶׁנִּגְאֲלוּ, וּבָא עֲלֵיהֶם עַל הַיָּם, וְהִזְכִּיר עָלָיו שֵׁם הַמְפֹרָשׁ, וּמִיָּד נִבְהַל, שֶׁנֶּאֱמַר: אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם (שמות ט״ו:ט״ו).
בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם – תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי נָתָן, אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה פָּסַע עֲמָלֵק וּבָא לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִים, שֶׁנֶּאֱמַר: עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן (במדבר י״ג:כ״ט), וְהוּא יוֹשֵׁב לְפָנִים מִכֻּלָּם.
בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם – אָמַר רַבִּי לֵוִי, עַל הַדֶּרֶךְ בָּא עֲלֵיהֶם כְּלִסְטִין. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ כֶּרֶם, וְהִקִּיפוּ גָּדֵר וְהוֹשִׁיב בּוֹ הַמֶּלֶךְ כֶּלֶב נַשְכָן. אָמַר הַמֶּלֶךְ, כָּל מִי שֶׁיָּבֹא וַיִפְרֹץ אֶת הַגָּדֵר, יִשְּׁכֶנּוּ הַכֶּלֶב. לְיָמִים בָּא בְּנוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, פָּרַץ אֶת הַגָּדֵר, נְשָׁכוֹ הַכֶּלֶב. כָּל זְמַן שֶׁהָיָה הַמֶּלֶךְ מְבַקֵּשׁ לְהַזְכִּיר חֵטְא שֶׁל בְּנוֹ, שֶׁפָּרַץ הַגָּדֵר אוֹמֵר לוֹ: זְכֹר אַתָּה הֵיאַךְ נְשָׁכְךָ הַכֶּלֶב. כָּךְ כָּל זְמַן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבַקֵּשׁ לְהַזְכִּיר חֶטְאָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁחָטְאוּ בִּרְפִידִים, שֶׁנֶּאֱמַר: הֲיֵשׁ י״י בְּקִרְבֵּנוּ (שמות י״ז:ז׳). אוֹמֵר לָהֶם, זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק.
[Siman 4] (Deut. 25:17:) “Remember what Amalek (Esau's grandson) did to you.” This verse is related (to Ps.109:14), “May the iniquity of his fathers be remembered before the Lord […].” Were the fathers of Esau wicked?⁠1 And were they not righteous? His grandfather was Abraham. His father was Isaac. Yet are you saying (in Ps. 109:14), “May the iniquity of his fathers be remembered?” [The verse is] simply [referring to] a sin that he sinned against his fathers.⁠2 And how?⁠3 You find that Isaac got his vitality from Abraham; yet he lived a hundred and eighty years, while Abraham only lived a hundred and seventy-five years. Why so? So he would not see Esau’s shame. Abraham had [Isaac] when he was a hundred years [old]. (Gen. 25:26-27:) “And Isaac was sixty years old when they were born. And the lads grew.” Both of them went to the elementary school, and both of them were equal until the age of fifteen. R. Levi said, “To what were they comparable? To a myrtle and a thorny plant. As long as they are small, no one [can] distinguish one from the other. After they have grown up, the one gives off its pleasant smell, but the other brings forth its thorns. Thus, so long as Esau and Jacob were small, no one distinguished between them. After they were grown up (in Gen. 25:26, cont.), ’Esau became a skillful hunter, a man of the outdoors; but Jacob was a mild man who stayed in camp.’” And Esau would go out and rob and extort, and people would maledict him. And during the five years [that were withheld from Abraham's life], Esau committed two serious transgressions: He violated a betrothed maiden, and he took a life. The one is what is written about (in Gen. 25:29), “then Esau came from the field, and he was exhausted.” Now field can only be a reference to a betrothed maiden [of whom it is stated (in Deut. 22:25), “If in the field the man finds [a maiden who is betrothed, and the man seizes her and lies with her…].” Moreover, exhausted can only be a reference to a murderer, of whom it is stated (in Jer. 4:31), “woe to me, now; for my life is exhausted before those who kill.” Rabbi Zakkay said, “He also stole, as stated (in Obad. 1:5), ‘If thieves have come to you.’”4 The Holy One, blessed be He, said, “I had already promised my beloved Abraham (in Gen. 15:15), ‘And you shall go unto your ancestors in peace; [you shall be buried at a good old age].’ But now he would see his grandson go to bad culture and hear what people say about his grandson; [that he was] transgressing sexual prohibitions and shedding blood. He would [then] wonder and say, ‘Are these the stipulations that the Holy One, blessed be He, being fulfilled with me?’ And he would voice a complaint, ‘And this is not “a good old age.”’ What should I do for him?” [So] He gathered him from the world. It is better for the righteous man to be gathered (to his ancestors) in peace, as stated in Ps. 63:4), “For Your steadfast love is better than life.” Behold, he [thus] sinned against his grandfather. He sinned against his father, as he caused his eyes to become dim during his lifetime. Hence they have said, “Whoever produces a wicked son or a wicked disciple causes his [own] eyes to grow dim during his lifetime.” From where [in Scripture] do you learn [this]? A wicked son, from Isaac, as stated (in (Gen. 27:1), “And it came to pass that when Isaac was old [and his eyes were too dim to see].” [In regard to] a wicked disciple, [we learn] from Ahijah, as it is written (in I Kings 14:4), “now Ahijah could not see, because his eyes were dim from old age.” Why? Because he produced a wicked disciple in Jeroboam. [(Ps. 109:14:) “And let not the sin of his mother be blotted out.”] But how had he sinned against his mother? R. Judah, R. Nehemiah, and [our] masters [differ]. R. Judah says, “When he left his mother's belly, he severed her uterus,⁠5 with the result that she would not bear [any more children]. This is what is written (in Amos 1:11), ‘because he (i.e., Edom, which is Esau) pursued his brother with the sword and repressed his pity (rachamiv),’ as it is written, ‘his uterus (rechemo).’”6 Moreover, R. Berekhyah says, “You should not say [this] in reference to when he had left [his mother's uterus].⁠7 Rather, as he was leaving his mother's uterus, his zerta'8 [i.e., fist] was stretched out against him (i.e., against his brother Jacob).” What is the reasoning? (Ps. 58:4:) “The wicked go astray (zoru) from the womb.” R. Nehemiah says, “He was the cause of her not producing twelve tribes.” As Rav Huna has said, “Rebekah was worthy of producing twelve tribes, as stated (in Gen. 25:23), ‘And the Lord said to her, “Two nations are [in your womb].”9 Here are two. (Ibid., cont.:) “and two peoples.” Here are four. (Ibid., cont.:) “And one people shall be stronger than the other.” Here are six. (Ibid., cont.:) “And the elder shall serve the younger.”’ Here are eight. (Vs. 24:) ‘And behold there were twins in her womb.’ Here are ten. (Vs. 25:) ‘The first came out ruddy.’ That is eleven. (Vs. 26:) ‘And afterward his brother came out.’ Here are twelve.” And there are some who bring this [idea] from here (vs. 22); “and she said, ‘If so, why am I here (zh)?’” By gematria10 z (=7) + h (=5) [for a total of] twelve. But [our] masters have said, “He caused her bier to not go forth publicly [to her funeral]. You find that when Rebekah died, they were saying, ‘Who will go before her? Abraham is dead. Isaac's eyes are dim, and he is sitting at home. Jacob has gone to Paddan-Aram. Should Esau the wicked go before her? Then people would say [in Aramaic],⁠11 “Cursed be her breasts for suckling this man.”’ What did they do? They brought out her bier at night, so that Esau not go out in front of her, and all say, ‘Cursed are the breasts suckled this evil man.’” R. Jose bar R. Hanina said, “Because they brought out her bier at night, the text only explained about her obliquely. Thus it is written (in Gen. 35:8), ‘Then Rebekah's nurse, Deborah, died [and she was buried under the oak below Bethel] and its name was called Weeping Oak (Allon-Bacuth)],’ as they wept two weepings (bekhiot).”12 While Jacob was seated in observance [of mourning] for her nurse, the news about his mother came to him, as stated (to Gen. 35:9), “Now God appeared unto Jacob again […,] and blessed him.” With what blessing did He bless him? He blessed him with the blessing of [consolation given to] mourners.⁠13 The Holy One, blessed be He, said, “Did his father pay him (i.e. Esau) back with evil? Did his mother pay him back with evil? Did his brother pay him back with evil? Did his grandfather pay him back with evil? Did you pay him back with evil? I shall pay him back with evil, as his children destroyed My house. You and I shall rise against him, as stated (Obad. 1:1), “Rise, and we shall rise up against her for war.” Israel said to him, “Master of the world, we cannot [overcome] him.” [So] the Holy One, blessed be He, says to them, “You mention his name below, and I shall blot out his name above, as stated (Ps. 109:15) ‘Let them (the iniquity against his fathers and the sin against his mother) always be before (neged) the Lord.’ Whatever he has done, he has done against (neged) Me.” [Therefore] (ibid., cont.), “and may He have their memory cut off from the earth.” Ergo (in Deut. 25:17), “Remember what Amalek (Esau's grandson) did to you.”
[Siman 5] (Deut. 25:17:) “Remember what Amalek did to you.” R. Tanhum bar Hanila'i opened [his discourse] (with Job 13:12), “Your remembrances are proverbs of ashes; your responses are responses of clay”:⁠14 The Holy One, blessed be He, said to Israel, “These two remembrances are what I have mentioned to you in the Torah, you are to be mindful of them. (Deut. 25:19:) ‘You shall blot out the remembrance of Amalek.’ [And (Deut. 25:17), ‘Remember what Amalek did to you.’” (Job 13:12:) “Proverbs of ashes,” [meaning] those compared to ashes. If you are worthy, you shall be children of Abraham who compared himself to ashes, where it is written (in Gen. 18:27), “for I am dust and ashes.” But if [you are] not [worthy], (according to Job 13:12), “your responses are responses of clay.” [Then] prepare yourselves for enslavement in Egypt, as stated (in Exod. 1:14), “And they made their lives bitter with hard labor [at clay and bricks].” (A different version: [Then prepare yourselves] for the subjugation of the kingdoms, as stated (Ps. 129:3), “Plowmen plowed across my back.”) Another interpretation (of Job 13:12), “Your remembrances are proverbs of ashes”: Why are you misleading the creatures that see you and think about you that you are righteous like Avraham, as is stated about him (in Gen. 18:27), “for I am dust and ashes.” But you, “your responses are responses of clay,” like the generation of [the Tower of Babel], about whom it is written (in Gen. 11:3), “and the clay was mortar for them.”
[Siman 6] Rabbi Tanchuma opened [his discourse] in the name of R. Judan [who] said in the name of R. Ayyevu (Ps. 32:9), “’Do not be like a horse or a mule, without understanding….’15 Six things are stated about the horse:⁠16 (1) It eats much and (2) excretes little. (3) It loves promiscuity, (4) loves battle, (5) has a haughty spirit, (6) and abhors sleep. Moreover, there are also some who say [that] the horse wants to kill its master in battle. (Ibid.:) ‘Do not be like a horse or a mule.’ The Holy One, blessed be He, said to Israel, ‘”Do not be like a horse of a mule,’ that has no understanding. In the case of a horse, when one adorns it or feeds it, it obstructs and bends its neck and kicks him; and so too, the mule. But you are not to be like that. Rather be careful to repay the good person for his goodness and to repay the evil person for his evil.’ Good to the good [is] (Deut. 23:8), ‘You shall not despise the Edomite, as he is your brother.’ Bad to the bad [is] (Deut. 25:17), ‘Remember what Amalek did to you.’”
[Siman 7] Remember that which [Amalek] did to you, etc. (Deuteronomy 25:17): Here it is written, "Remember,⁠" and with Shabbat it is written, "Remember.⁠" Both of them are equal. Shlomo said (Ecclesiastes 2:15-16), "So I reflected: 'The fate of the fool is also destined for me; to what advantage, then, have I been wise?'... Because the wise man is never remembered as the fool.⁠" Even though it is written about Shabbat, "Remember,⁠" and about Amalek, "Remember,⁠" they are not equal. Shlomo said, "The fate of the fool is also destined for me.⁠" There is a [relevant] parable [about this]. To what is the matter comparable?To a king that made a banquet and invited guests. The tray entered in front of him, full of all good things. He said, "I mention (remember) my friend x.⁠" When the tray was cleared, he said, "I mention (remember) my enemy y.⁠" His friends said to him, "You mentioned this one and you mentioned that one [alike]?⁠" He said to them, "This one I mentioned over a tray full of all good things and that one I mentioned over an empty tray.⁠" So [too], about the Shabbat it is written (Exodus 20:8), "Remember the Shabbat, to sanctify it,⁠" and to honor it with food, drink and clean clothing. But with Amalek it is written, "Remember that which Amalek did to you.⁠" Upon what do you remember it? Upon an empty table, as it is stated (Deuteronomy 25:19), "you shall blot out the memory of Amalek from under heaven.⁠"
[Siman 8] Rabbi Banna'ah opened [his discourse] (with Prov. 11:1), “Fraudulent scales are an abomination to the Lord….”:⁠17 if you see a generation whose measures are false, know that the empire [government] will engage that generation in battle. What is the evidence? [It is written] (ibid.), “Fraudulent scales are an abomination to the Lord….” And after that is written (in vs. 2), “When deliberate wickedness comes, disgrace comes as well.” R. Berekhyah said in the name of R. Abba bar Lahana (Micah 6:11), “’Shall I be righteous [and successful]⁠18 with false scales?’ Is it really possible for a generation with false measures to be successful, (ibid., cont.), ‘and have a bag of fraudulent weights’?”19 R. Levi said, “Moses also alluded to it (honest weights) for them in the Torah (in Deut. 25:13-14), ‘You shall not have alternative weights in your bag, [a larger and a smaller]. You shall not have in your house….’ If you do so, the empire will come and engage you in battle.” And what evidence is there? (Deut.: 25:16:) “For [everyone who does these things, who acts dishonestly, is an abomination to the Lord.” What is written after that (in vs. 17)? “Remember what Amalek did to you.”
[Siman 9] R. Levi opened [his discourse] (with Ps. 9:6), “You have rebuked the nations; you have destroyed the wicked one”: “You have rebuked the nations.” This refers to Amalek, of which it is written (in Numb. 24:20), “First among the nations (to attack Israel) was Amalek.”20 (ibid., cont.:) “You have destroyed the wicked one.” This refers to Esau, of whom it is stated (in Mal. 1:4), “and they shall call them (i.e., Edom) a country of wickedness.” If someone says to you, “Jacob also is included [among the wicked one],” say to such a one, "’You have destroyed wicked ones (in the plural)’ is not written here, but ‘You have destroyed the wicked one (in the singular).’” (Ps. 9:6, cont.:) “You have blotted out their name for ever and ever,” as stated (Deut. 25:19), “You shall blot out the remembrance [of Amalek]….” (Ps. 79:12:) “And return sevenfold unto the bosom (heq) of our neighbors [their taunt with which they have taunted you, O Lord].” R. Judan bar Gadya, R. Joshua ben Levi, and the masters [differ].⁠21 R. Judan bar Gadya said, “Remember what [our neighbor Amalek] did to us in the penis, which is attached to the lap (heq) [i.e., to the center] of a man.” And this agrees with what R. Hanina bar Shilqa, R. Joshua ben Levi and R. Jochanan said, “What did the House of Amalek do to Israel?⁠22 They cut off their penes and flung them heavenward, as they said, ‘This is what You have chosen, take for Yourself what You have chosen.’ This is related to the verse (in Ps. 9:6), ‘their taunt with which they have taunted You, O Lord.’” R. Joshua [ben Levi] said, “It should be remembered what they did in the Torah, as it is written about it (in Ps. 12:7), ‘refined sevenfold.’” And the masters said, “It should be remembered what they did to the Temple, which was the bosom (heq) [i.e., the center] of the earth, as stated (with reference to the Temple in Ezek. 43:14), ‘And from the lap (heq) of the earth23 to the lower ledge, two cubits.’” When Samuel came, he repaid them, as stated (in I Sam. 15:33), “then Samuel hewed Agag.” What did he do to him? R. Abba bar Kahana said, “He cut olive-sized pieces from his flesh and fed them to ostriches. This is what is written (in Job 18:13), ‘It shall consume pieces of his flesh; the firstborn of death shall consume his pieces’;⁠24 in that [Samuel] chose a cruel (mar)⁠25 death for him.” But the masters say, “[Samuel] set up four poles26 and stretched him upon them.” It also says (in I Sam. 15:32), “and Agag said, ‘Surely the bitterness (mar) of death is at hand (sr),’” [meaning,] “Do they thus put princes (sr)⁠27 to death with harsh deaths?” R. Samuel bar Avdimi said, “He judged him by the justice of the peoples of the world (instead of by Torah) without witnesses and without a warning.” Rabbi said, “He castrated him (rt.: srs) him, as stated (in I Sam. 15:33), ‘But Samuel said, “As your sword has made women bereaved, so shall your mother be bereaved among women.”’” R. Levi said, “Moses also gave a hint to Israel in the Torah (about Agag's castration), since it is stated (in Deut. 25:11-12), ‘When two men get into a fight with each other, and the wife of one draws near [to save her husband from the hand of the one smiting him, if she puts out with her hand and grabs [the other man] by his genitals.] Then you shall cut off her hand….’ What is written after that (in vs. 17), ‘Remember what Amalek did to you.’” Israel said to the Holy One, blessed be He, “Master of the world, are You telling us to remember?⁠28 You remember; as forgetfulness is common among us. But with You there is no forgetfulness.” Thus (in Deut. 25:17), “Remember what Amalek did to you.” He did to us, and he did not do to You? (Ps. 137:7:) “Remember against the children of Edom, O Lord, the day of [the destruction of] Jerusalem, [how they said, ‘Aru, 'aru (rt.: 'rh, rt.: 'rh) her to the foundation].’” Rabbi Abba bar Kahana said, “'Aru, 'aru [means], paggeru, paggeru (destroy, destroy), even as [the word is] used (in Jer. 51:58), ‘Babylon's broad wall shall be utterly demolished ('ar'er tit'ar'ar, rts.: 'rr, 'rh).’” R. Levi said, “['Aru, 'aru means,] empty, empty, even as [the word is] used (in Gen. 24:20), ‘She hastened to empty (te'ar, rt: 'rh) her jar into the trough.’” In the opinion of the one who said, “paggeru, paggeru (destroy, destroy),” ['aru, 'aru means] to its foundations is intended (meaning, down to them but not to the foundation per se). [But] in the opinion of the one who said, “pannun, pannun (empty them, empty them)” [the words mean,] empty its foundations. What is the meaning of Amalek ('mlq)? People ('m) of the locust (ylq).⁠29 They spread out like the zahla locust. [Alternatively] Amalek ('mlq) is a people ('am) who came to lap up (l’leq) the blood of Israel like a dog.⁠30 R. Levi said in the name of R. Simeon ben Halafta, “To what may Amalek be likened? To a fly who is inflamed [with passion] after an [open] wound. So was Amalek inflamed like a dog [with passion] after Israel.”31 As the Israelites went out of Egypt, [Amalek] heard that they were redeemed, and came against them upon the [Reed] Sea. But [Israel] mentioned the explicit name [of God], and [Amalek] was bewildered, as stated (Exod. 15:15), “Then the captains of Edom were bewildered.” (Deut. 25:17:) “On the way as you came out of Egypt.” It is taught (in a baraita) in the name of R. Nathan: Amalek came four hundred parasangs (i.e., a little over 900 miles) to fight with Israel in Rephidim, as stated (in Numb. 13:29),⁠32 “Amalek dwells in the land of the Negeb […].” And he [dwells] in the interior beyond all of them (i.e., beyond all the tribes listed in this passage).⁠33 (Deut. 25:17:) “On the way as you came out of Egypt.”34 R. Levi said, “He came upon them from the wayside like a bandit.”35 It is comparable to a king who had a vineyard which he had enclosed with a fence and in which he had put a biting dog. The king said, “Whenever anyone comes to break through the fence, the dog will bite him.” One day the king's son came and broke through the fence. The dog bit him. Whenever he wanted to bring to mind the transgression of his son who broke through to the vineyard, he would say to him, “You remember how the dog bit you.” Similarly, whenever the Holy One, blessed be He, wants to bring to mind the sin of Israel - what they did in Rephidim, when they said (in Exod. 17:7) “Is the Lord present among us or not” - He says to them (in Deut. 25:17), “Remember what Amalek did to you.”
1. PRK 3:1; cf. 12:4; PR 12:4. In note 16 on PR 12:4, W. G. Braude, Pesikta Rabbati (“Yale Judaica Series”; New Haven; Yale, 1968) p. 221, n. 16, suggests that the verse was understood as referring to Esau, because vs. 17 in the psalm identifies him as one who DID NOT FIND PLEASURE IN A BLESSING.
2. The Hebrew of Ps. 109:14 can also be understood in this sense.
3. Above, Tanh. (Buber), Gen. 6:3; Gen. R. 63:12.
4. The Midrash, of course, is identifying the Edom of Obadiah with Esau.
5. Metrin: Gk.: metra; cf. Lat.: matrix.
6. I.e., the womb from which he had been born. The Masoretic text here reads WOMB in the plural. As such, an idiomatic reading of the text would be rendered: BECAUSE HE PURSUED HIS BROTHER WITH THE SWORD AND REPRESSED HIS PITY.
7. Gen. R. 63:6.
8. The Aramaic word means “fist” or “hand,” as the bracketed explanation correctly translates. The reason for this rather unusual word here is to play on the word zoru from Ps. 58:4, which he is about to cite.
9. See above, Tanh. (Buber), Gen. 12:16.
10. Gk.: geometria.
11. Much of this paragraph is in Aramaic.
12. Bacuth, of course, means “weeping,” and allon can be understood as a Greek adjective in the neuter that means “other” or “another.” Thus the name can be read as “another weeping” and imply a second weeping. So PRK 3:1; Gen. R. 81:5; cf. Eccl. R. 7:2:3.
13. The blessing informed Jacob that his mother was dead.
14. 3:2; cf. 12:4; PR 12:2.
15. PRK 3:3; cf. PR 12:3.
16. Pes. 113b.
17. PRK 3:4; Ruth R. 1:2; cf. PR 13:5.
18. The verb here is ha’ezkeh, which means “shall I be successful” as well as “shall I be righteous,” and the midrash understands the verb in both senses.
19. Avne. So most translations. However, since Avne can mean “gemstones” as well as “weights,” Braude, and I.J. Kapstein, Pesikta de Rab Kahana (Philadelphia: JPSA, 1975), p. 47, n. 37, may be correct using this meaning. They would understand Micah 6:11 in a sense like the following: IF GEMSTONES GOTTEN THROUGH FRAUD, [BY FALSE BALANCES], ARE IN ONE’S BAG (i.e. IN ONE’S PURSE), HE WILL FIND HIMSELF DEFRAUDED.
20. PRK 3:5; cf. PR 12:5.
21. PRK 3:6; Lam. R. 3:64 (9); PR 12:10; 13:1.
22. Below, section 14.
23. A more usual translation would read: AND FROM THE BASE ON THE GROUND.
24. Job 18 may well have seemed related to Agag’s fate in that vs. 17 mentions the perishing of HIS REMEMBRANCE, an expression linked with Agag (here in I Sam. 15:2) and Amalek (in Deut. 25:17–19). See Braude and Kapstein, Pesikta de Rab Kahana, p. 49, n. 42.
25. Braude and Kapstein, ibid., n. 43. also point out here that mar in Aramaic is an honorific title suitable for a king like Agag.
26. Gk.: kontoi.
27. This SR is spelled with a sin and is a homonym for the SR in I Sam. 15:32, which is spelled with a samekh.
28. PRK 3:7; PR 12:10; 13:1.
29. PRK 3:8. The translation is following Buber’s suggestion here in n. 71, who would read YLQ (“locust”) instead of LQ (“lapping” or “greedy”). Buber also notes that he suggests the same emendation in his edition of PRK 3:8, n. 98. The emendation is also made by Zundel in ‘Ets Yosef, citing such a textual variant in Yalkut Shimoni.
30. Cf. PR 12:12.
31. Cf. PR 12:12.
32. See Targum Pseudo-Jonathan, Exod. 17:8; Mekhilta deRabbi Ishmael, ‘Amaleq, 1.
33. The description hardly fits the geography. For an explanation of what the text seems to mean, see Enoch Zundel in his commentary ‘Ets Yosef on Tanh., Deut. 6:9, who says that when the Israelites came out of Egypt, they were west of the land of Israel with Amalek dwelling in the southern horn to the east and with all the other peoples on the west side. There are four hundred parasangs from the land of Amalek to the place where Israel entered the Negeb. Moreover, the land of Israel midrashically is four hundred parasangs square.
34. PRK 3:9.
35. Gk.: lestai, reading lestes for lestim in accord with Buber’s n. 77. The confusion between the two forms is common. See Jastrow, s.v. LYSTYS.
[ד] זכור את אשר עשה לך עמלק (דברים כ״ה:י״ז). זה שאמר הכתוב יזכר עון אבותיו אל ה׳ וגו׳ (תהלים ק״ט:י״ד), וכי אבותיו של עשו רשעים היו, והלא צדיקים היו, אברהם זקינו, יצחק אביו, ואתה אומר יזכר עון אבותיו, אלא חטא שחטא על אבותיו, ומה חטא על אבותיו, אתה מוצא יצחק מכח אברהם בא, וחיה מאה ושמונים שנה, ואברהם חיה מאה ושבעים וחמש, רבי לוי אמר בתוך חמש שנים שמנעו מחייו של אברהם, עבר עשו שתי עבירות קשות, בא על נערה המאורסה, והרג את הנפש, הדא הוא דכתיב ויבא עשו מן השדה והוא עיף (בראשית כ״ה:כ״ט), ואין שדה אלא נערה המאורסה, [שנאמר ואם בשדה ימצא האיש את הנערה המאורשה (דברים כ״ב:כ״ה)], ואין עיף אלא הורג, שנאמר אוי נא לי כי עיפה נפשי להורגים (ירמיהו ד׳:ל״א). ר׳ זכאי [רבה] אמר אף גנב, שנאמר אם גנבים באו לך (עבדיה ה). אמר הקב״ה אני כבר הבטחתי לאברהם אוהבי, ואתה תבוא אל אבותיך בשלום תקבר וגו׳ (בראשית ט״ו:ט״ו), ועתה הוא רואה את בן בנו, שהוא גוזל וחומס, מגלה עריות, ושופך דמים, והדין הוא סבא טבא, טב ליה לההוא צדיקא דמתכניש בשלם, שנאמר כי טוב חסדך מחיים (תהלים ס״ג:ד׳), ומה חטא חטא על אביו, גרם לו שכהו עיניו בחייו, מכאן אמרו כל המעמיד בן רשע או תלמיד רשע גורם לו שיכהו עיניו בחייו, בן רשע מיצחק, דכתיב ותכהין עיניו מראות (בראשית כ״ז:א׳), [למה שהעמיד עשו הרשע], תלמיד רשע מאחיה השלוני, שנאמר ואחיהו (השלוני) לא יכל לראות כי קמו עיניו משיבו (מלכים א י״ד:ד׳), למה שהעמיד לירבעם תמיד רשע. [וחטאת אמו אל תמח (תהלים ק״ט:י״ד)], ומה חטיא על אמו, ר׳ יהודה ור׳ נחמיה ורבנן, ר׳ יהודה אומר כשיצא ממעי אמו חתך מיטרין שלה (פי׳ שליא), שלא תלד, הה״ד על רדפו בחרב אחיו ושיחת רחמו (עמוס א׳:י״א), ור׳ ברכיה אומר לא תאמר לכשיצא, אלא עם כשהוא יוצא ממעי אמו זירתיה (פי׳ אגרוף) מתוחה לקיבליה, מה טעם זורו רשעים מרחם (תהלים נ״ח:ד׳), ר׳ נחמיה אומר גרם לה שלא תעמיד שנים עשר שבטים, דאמר רב הונא ראויה היתה רבקה שתעמיד שנים עשר שבטים, שנאמר ויאמר ה׳ לה שני גוים [בבטנך (בראשית כ״ה:כ״ג), הרי] תרי, ושני לאומים, הרי ארבעה, ולאום מלאום יאמץ, הרי שיתא, ורב יעבוד צעיר, הרי תמניא, והנה תאומים בבטנה, הרי עשרה, ויצא הראשון אדמוני, [הרי אחד עשר], ואחרי כן יצא אחיו, הרי שנים עשר. ואית דמייתו לה מהכא, ותאמר אם כן למה זה אנכי (שם שם:כ״ב), ז״ה בגימטריא י״ב, ורבנין אמרו גרם לה שלא תצא מטתה ברבים, אתה מוצא כשמתה רבקה, אמרי מאן יפוק קומה, אברהם מת, יצחק עיניו כהות ויושב בבית, יעקב הלך לפדן ארם, יפוק עשוק רשיעא קומה, ויימרון ברייתא, לייטין בזייה דהדין יינקין, (פי׳ ארואין שדים שהניקו כזה), מה עשו הוציאו מיטתה בלילה, אמר ר׳ יוסי בר חנינא לפי שהוציאו מיטתה בלילה, לא פירשה הכתוב אלא מן הצד, דכתיב ותמת דבורה מינקת רבקה וגו׳ [ויקרא שמו אלון בכות] (שם ל״ה:ח׳), מהו אלון בכות, שתי בכיות, עד שיעקב יושב ומשמר אבלה של (מיניקתו) [מניקתה], באתה לו בשורה של אמו, הה״ד וירא אלהים אל יעקב עוד [וגו׳] ויברך אותו (שם שם:ט׳), מה ברכה ברכו, ברכת אבלים ברכו, אמר הקב״ה אבוהי שלים ליה ביש, אימיה שלים ליה ביש, אחוהי שלים ליה ביש, [אבוהי] סבי שלים ליה ביש, אתון שלמין ליה ביש, ואנא אשלים ליה ביש, תהיו אתם מזכירין שמו מלמטה, ואני מוחה שמו מלמעלה. יהיו נגד ה׳ תמיד (תהלים ק״ט:ט״ו), כל מה שעשה לנגדי עשה, שנאמר ויכרת מארץ זכרם (שם), [הוי] זכור את אשר עשה לך עמלק.
[ה] [זכור את אשר עשה לך עמלק]. ר׳ תנחום בר חנילאי פתח. זכרונכם משלי אפר לגבי חומר גביכם (איוב י״ג:י״ב), אמר הקב״ה לישראל, אותם שתי זכרונות שהזכרתי לכם בתורה (תהיו נזהרים בהם), תמחה את זכר עמלק (דברים כ״ה:י״ט), [מחה אמחה את זכר עמלק (שמות י״ז:י״ד), תהיו נזהרים בהם]. משלי אפר (איוב שם), אם זכיתם אתם בניו של אברהם שהמשיל את עצמו באפר, דכתיב ואנכי עפר ואפר (בראשית י״ח:כ״ז), ואם לאו לגבי חומר גביכם (איוב שם), התקינו עצמכם לשעבוד מצרים, דכתיב וימררו את חייהם וגו׳ בעבודה קשה בחומר ובלבנים (שמות א׳:י״ד).
[ו] רבי יודן בשם ר׳ איבו פתח. אל תהיו כסוס כפרד אין הבין וגו׳ (תהלים ל״ב:ט׳), ששה דברים נאמרו בסוס, אוכל הרבה ומוציא קימעא, אוהב זנות, אוהב מלחמה, ורוחו גסה, ומואס שינה, ויש אומרים אף מבקש להרוג את אדונו במלחמה, אל תהיו ככסוס כפרד [וגו׳] עדיו לבלום (תהלים ל״ה:ט׳), הסוס הזה שמתגו והוא בולם, מאכילו שעורים והוא בולם, משכשכו והוא בולם, קריב לגביה והוא בולם (פי׳ בועט), אתם אל תהיו כן, אלא הוו זהירין [למיגזי] לטבא טבותיה, ולמיגזי לבישא בישותיה, זכור את אשר עשה לך עמלק.
[ז] רבי בנאה פתח מאזני מרמה תועבת ה׳ וגו׳ (משלי י״א:א׳), אם ראית דור שמדותיו של שקר, דע שהמלכות מתגרה באותו הדור, מה טעם כתיב מאזני מרמה תועבת ה׳ וגו׳, מה כתיב אחריו בא זדון ויבא קלון (שם שם:ב׳).
[ח] ר׳ ברכיה בשם ר׳ אבא בר כהנא פתח. האזכה במאזני רשע וגו׳ (מיכה ו׳:י״א), אפשר כן דור שמדותיו של שקר שהוא זכה, אלא ובכיס אבני מרמה (שם). אמר ר׳ לוי אף משה רמזה להם בתורה, לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן, ולא יהיה לך בביתך איפה ואיפה וגו׳ (דברים כ״ה:י״ג-י״ד), אם עשית כן המלכות באה ומתגרה בך, ומה טעם כי תועבת ה׳ [אלהיך] כל עושה אלה וגו׳ (שם שם:ט״ז), מה כתיב אחריו, זכור את אשר עשה לך עמלק.
[ט] ר׳ לוי פתח. גערת גוים אבדת רשע וגו׳ (תהלים ט׳:ו׳). גערת גוים, זה עמלק, דכתיב ראשית גוים עמלק (במדבר כ״ד:כ׳), אבדת רשע, זה עשו, שנאמר וקראו להם גבול רשעה (מלאכי א׳:ד׳), אם יאמר לך אדם אף יעקב הוא בכלל, אמר לו אבדת רשעים אין כתיב כאן, אלא אבדת רשע, [זה עשו הרשע], שמם מחית לעלם ועד (תהלים שם), תמחה את זכר עמלק וגו׳ (דברים כ״ה:י״ט).
[י] (השב) [והשב] לשכנינו שבעתים אל היקם הרפתם וגו׳ (תהלים ע״ט:י״ב), ר׳ יודן בר גדיא ור׳ יהושע בן לוי ורבנן, ר׳ יודן בר גדיא אמר יזכר מה שעשה לנו במילה, שהיא נתונה בחיקו של אדם, ואתיא כי האי דאמר ר׳ חנינא בר שלקא ור׳ יהושע דסכנין ור׳ לוי בשם ר׳ יוחנן, מה היו עושין בני ביתו של עמלק לישראל, היו מחתכין מילותיהן, והיו זורקין כלפי למעלה, ואומרין הא לך מה שבחרת. ר׳ יהושע [בן לוי] אמר יזכר להם מה שעשו בבית המקדש, שהוא חיקו של עולם, שנאמר ומחיק הארץ עד העזרה וגו׳ (יחזקאל מ״ג:י״ד), בא שמואל ופרע להם, שנאמר וישסף שמואל את אגג וגו׳ (שמואל א ט״ו:ל״ג), מה עשה לו, ר׳ אבא בר כהנא אמר היה מחתך בבשור כזיתים כזיתים, והיה מאכיל לנעמיות, הה״ד יאכל בדי עורו יאכל בדיו בכור מות (איוב יח יג), ביכר לו מיתה מרה, ורבנן אמרי העמיד ארבע קונדסין ומתחו עליהם, והוא אומר אכן סר מר המות (שמואל א ט״ו:ל״ב), כך ממיתין את השרים מיתות חמורות, ור׳ שמואל בר אבדימי אמר בדיני אומות העולם דנו, לא בעדים ולא בהתראה, ר׳ יצחק אמר סירסו, שנאמר ויאמר שמואל כאשר שיכלה נשים חרבך וגו׳ (שם שם:ל״ג), אמר ר׳ לוי אף התורה רמזה להם לישראל, שנאמר כי ינצו אנשים יחדו וגו׳ (דברים כ״ה:י״א), ושלחה ידה והחזיקה במבושיו וקצותה את כפה וגו׳ (שם שם יא-יב), מה כתיב אחריו, זכור את אשר עשה לך עמלק.
[יא] [זכור את אשר עשה לך עמלק. אמר ר׳ ברכיה] אמרו ישראל לפני הקב״ה, רבש״ע אתה אומר לנו זכור, אתה זכור, שאני שכחה מצויה בינינו, אבל אתה שאין שכחה לפניך, הוי זכור את אשר עשה, לנו עשה ולך עשה, זכור ה׳ לבני אדום את יום ירושלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה (תהלים קל״ז:ז׳), ר׳ אבא בר כהנא אמר פגרו פגרו (פי׳ שברו), כמו שנאמר חומת בבל הרחבה ערער תתערער (ירמיהו נ״א:נ״ח), ר׳ לוי אמר פנון פנון, כמו שנאמר ותער כדה את השוקת וגו׳ (בראשית כ״ד:כ׳), על דתיה דמאן דאמר [פגרו פגרו עד יסודיה מטון ולא עד היסוד בה, ומאן דאמר] פנון פנון פנו יסודותיה.
[יב] עמלק (דברים כ״ה:י״ז). עם לק פרח כזחלא. ד״א עמלק, עם לק, אומה שבא ללוק דמן של ישראל ככלב, ר׳ לוי בשם ר׳ שמעון בן חלפתא אמר למה היה עמלק דומה, לזבוב שהוא להוט אחר המכה, כך היה עמלק להוט אחר ישראל ככלב, תני בשם ר׳ נתן ארבע מאות פרסה בא עמלק להלחם עם ישראל ברפידים, שנאמר עמלק יושב בארץ הנגב וגו׳ (במדבר י״ג:כ״ט), והוא [יושב] לפנים מכולם. בדרך בצאתכם ממצרים (דברים כ״ה:י״ז), אמר ר׳ לוי מן הדרך בא עליהם כליסטים, משל למלך שהיה לו כרם, והקיפו גדר, והושיב בו המלך כלב נשכן, אמר המלך כל מי שיבא ויפרוץ הגדר ינשכו הכלב, לימים בא בנו של מלך, ופרץ הגדר, נשכו הכלב, כל מקום שהיה מבקש להזכיר חטא של בנו שפרץ הכרם, אמר לו זכור אתה שנשכך הכלב, כך כל זמן שהקב״ה מבקש להזכיר חטאן של ישראל, מה שעשו ברפידים, שאמרו היש ה׳ בקרבנו אם אין (שמות י״ז:ז׳), הוא אומר להם זכור את אשר עשה לך עמלק.
[4] (Deut. 25:17:) REMEMBER WHAT AMALEK (Esau's grandson) DID TO YOU. This verse is related (to Ps. 109:14): MAY THE INIQUITY OF HIS FATHERS BE REMEMBERED BEFORE THE LORD…. Were the fathers of Esau wicked?⁠1 And were they not righteous? His grandfather was Abraham. His father was Isaac. Yet are you saying (in Ps. 109:14): MAY THE INIQUITY OF HIS FATHERS BE REMEMBERED! <The verse is> simply <referring to> a sin that he sinned against his fathers.⁠2 And how did he sin against his fathers?⁠3 You find that Isaac got his vitality from Abraham; yet he lived a hundred and eighty years, while Abraham <only>⁠4 lived a hundred and seventy-five years.⁠5 Rabbi Levi said: During the five years that were withheld from Abraham's life, Esau committed two serious transgressions. He violated a betrothed maiden, and he took a life. The one is what is written about (in Gen. 25:29): THEN ESAU CAME FROM THE FIELD, AND HE WAS EXHAUSTED. Now FIELD can only be a reference to a BETROTHED MAIDEN [of whom it is stated (in Deut. 22:25): IF IN THE FIELD THE MAN FINDS A MAIDEN WHO IS BETROTHED, <AND THE MAN SEIZES HER AND LIES WITH HER….>] Moreover, EXHAUSTED can only be a reference to a murderer, of whom it is stated (in Jer. 4:31): WOE TO ME, NOW! FOR MY LIFE IS EXHAUSTED BEFORE THOSE WHO KILL. Rabbi Zakkay [the Elder] said: He also stole, as stated (in Obad. 5): IF THIEVES HAVE COME TO YOU.⁠6 The Holy One said: I had already promised my beloved Abraham (in Gen. 15:15): YOU SHALL GO UNTO YOUR ANCESTORS IN PEACE; YOU SHALL BE BURIED <AT A GOOD OLD AGE>. But now he would see his grandson, when he was robbing with violence, practicing seduction, and shedding blood. At that time he was a good grandfather; <so> it was better for him as a righteous man to be gathered (to his ancestors) in peace, as stated in Ps. 63:4 [3]): FOR STEADFAST LOVE IS BETTER THAN LIFE. And what sin did he commit against his father? He caused his eyes to become dim during his lifetime. Hence they have said: Whoever produces a wicked son or a wicked disciple causes his eyes to grow dim during his lifetime. A wicked son came from Isaac, as written (in (Gen. 27:1): <AND IT CAME TO PASS THAT WHEN ISAAC WAS OLD> AND HIS EYES WERE TOO DIM TO SEE. [Why? Because he produced Esau the Wicked.] In regard to a wicked disciple, <there was a disciple> from Ahijah the Shilonite, as stated (in I Kings 14:4): NOW AHIJAH {THE SHILONITE} COULD NOT SEE, BECAUSE HIS EYES WERE DIM FROM OLD AGE. Why? Because he produced a wicked disciple in Jeroboam. [(Ps. 109:14:) AND LET NOT THE SIN OF HIS MOTHER BE BLOTTED OUT.] But how had he sinned against his mother? R. Judah, R. Nehemiah, and <our> masters <differ>. R. Judah says: When he left his mother's belly, he severed her uterus7 {i.e., placenta}, with the result that she would not bear <any more children>. This is what is written (in Amos 1:11): BECAUSE HE (i.e., Edom, which is Esau) PURSUED HIS BROTHER WITH THE SWORD AND DESTROYED HIS WOMB.⁠8 Moreover, R. Berekhyah says: You should not say <this> in reference to when he had left <his mother's uterus>.⁠9 Rather, as he was leaving his mother's uterus, his zerta'10 {i.e., fist} was stretched out against him (i.e., against his brother Jacob). What is the reasoning? (Ps. 58:4 [3]:) THE WICKED GO ASTRAY (zoru) FROM THE WOMB. R. Nehemiah says: He was the cause of her not producing twelve tribes, since Rav Huna has said: Rebekah was worthy of producing twelve tribes, as stated (in Gen. 25:23): AND THE LORD SAID TO HER: TWO NATIONS ARE [IN YOUR WOMB.⁠11 Here] are two. (Ibid., cont.:) AND TWO PEOPLES. Here are four. (Ibid., cont.:) AND ONE PEOPLE SHALL BE STRONGER THAN THE OTHER. Here are six. (Ibid., cont.:) AND THE ELDER SHALL SERVE THE YOUNGER. Here are eight. (vs. 24:) AND BEHOLD THERE WERE TWINS IN HER WOMB. Here are ten. (vs. 25:) THE FIRST CAME OUT RUDDY. [Here are eleven.] (vs. 26:) AND AFTERWARD HIS BROTHER CAME OUT. Here are twelve. There are also some who apply a passage to her (from vs. 22): AND SHE SAID: IF SO, WHY AM I HERE (ZH)? By gematria12 Z (=7) + H (=5) <for a total of> twelve. But <our> masters have said: He was the cause of her bier not going forth publicly <to her funeral>. You find that when Rebekah died, they were saying: Who will go before her? Abraham is dead. Isaac's eyes are dim, and he is sitting at home. Jacob has gone to Paddan-aram. Should Esau the Wicked go before her? Then people would say <in Aramaic>:⁠13 Cursed be her breasts for suckling this man {i.e., <in Hebrew>: cursed be the breasts that have suckled one like this man}. What did they do? They brought out her bier at night. R. Jose bar Hanina said: Because they brought out her bier at night, the text only explained about her obliquely. Thus it is written (in Gen. 35:8): THEN REBEKAH'S NURSE, DEBORAH, DIED <AND WAS BURIED UNDER THE OAK BELOW BETHEL> [AND ITS NAME WAS CALLED WEEPING OAK (Allon-bacuth)]. What is the meaning of Allon-bacuth? Two weepings.⁠14 While Jacob was seated in observance of mourning for {his} [her] nurse, the news about his mother came to him. This is related (to Gen. 35:9): NOW GOD APPEARED UNTO JACOB AGAIN […,] AND BLESSED HIM. With what blessing did he bless him? He blessed him with the blessing <of consolation given to> mourners.⁠15 The Holy One said: Did his father pay him (i.e. Esau) back with evil? Did his mother pay him back with evil? Did his brother pay him back with evil? Did his grand[father] pay him back with evil? Did you pay him back with evil? So should I pay him back with evil? When you mention his name below, I shall blot out his name above. (Ps. 109:15:) LET THEM (the iniquity against his fathers and the sin against his mother) ALWAYS BE BEFORE THE LORD. Whatever he has done, he has done against me. Thus it is stated (ibid., cont.): AND MAY HE HAVE THEIR MEMORY CUT OFF FROM THE EARTH. [Ergo] (in Deut. 25:17): REMEMBER WHAT AMALEK (Esau's grandson) DID TO YOU.
[5] (Deut. 25:17:) REMEMBER WHAT AMALEK DID TO YOU. R. Tanhum bar Hanila'i opened <his discourse> (with Job 13:12): YOUR REMEMBRANCES (i.e., of Amalek) ARE PROVERBS OF ASHES; YOUR RESPONSES ARE RESPONSES OF CLAY.⁠16 The Holy One said to Israel: These two remembrances are what I have mentioned to you in the Torah: {You are to be mindful of them.} (Deut. 25:19:) YOU SHALL BLOT OUT THE REMEMBRANCE OF AMALEK. [(Exod. 17:14:) I WILL UTTERLY BLOT OUT THE REMEMBRANCE OF AMALEK. You are to be mindful of them.] (Job 13:12:) PROVERBS OF ASHES. If you are worthy, you shall be children of Abraham who compared himself with ashes, where it is written (in Gen. 18:27): FOR I AM DUST AND ASHES. But if <you are> not <worthy>, (according to Job 13:12): YOUR RESPONSES ARE RESPONSES OF CLAY. Prepare yourselves for enslavement in Egypt, as written (in Exod. 1:14): AND THEY MADE THEIR LIVES BITTER17 WITH HARD LABOR AT CLAY AND BRICKS.
[6] Rabbi Judan opened <his discourse> in the name of R. Ayyevu (with Ps. 32:9): DO NOT BE LIKE A HORSE OR A MULE, WITHOUT UNDERSTANDING….⁠18 Six things are stated about the horse:⁠19 (1) It eats much and (2) excretes little. (3) It loves promiscuity, (4) loves battle, (5) has a haughty spirit, (6) and abhors sleep. Moreover, there are also some who say: The horse wants to kill its master in battle. (Ibid.:) DO NOT BE LIKE A HORSE OR A MULE <WITH A BRIDLE AND A BIT>. ITS TRAPPINGS ARE FOR HOLDING IT IN CHECK. In the case of such a horse, when one bridles it, it balks. When one feeds it barley, it balks. When one pacifies it, it balks. When one approaches it, it balks {i.e., kicks}. You are not to be like that. Rather be careful [to repay] the good person for his goodness and to repay the evil person for his evil. (Deut. 25:17:) REMEMBER WHAT AMALEK DID TO YOU.
[7] Rabbi Banna'ah opened <his discourse> (with Prov. 11:1): FRAUDULENT SCALES ARE AN ABOMINATION TO THE LORD….⁠20 If you see a generation whose measures are false, know that the empire will engage that generation in battle. What is the evidence? It is written (ibid.): FRAUDLENT SCALES ARE AN ABOMINATION TO THE LORD…. What is written after that (in vs. 2): WHEN DELIBERATE WICKEDNESS COMES, DISGRACE COMES AS WELL.
[8] R. Berekhyah opened <his discourse> in the name of Abba bar Kahana (with Micah 6:11): SHALL I BE RIGHTEOUS <AND SUCCESSFUL>21 WITH FALSE SCALES? Is it really possible for a generation with false measures to be successful? Actually (ibid., cont.): AND WITH A BAG OF FRAUDULENT WEIGHTS?⁠22 R. Levi said: Moses also alluded to it <about honest weights> for them in the Torah (in Deut. 25:13–14): YOU SHALL NOT HAVE ALTERNATIVE WEIGHTS IN YOUR BAG, <A LARGER AND A SMALLER>. YOU SHALL NOT HAVE ALTERNATIVE EPHAH MEASURES IN YOUR HOUSE…. If you do so, the empire will come and engage you in battle. And what evidence is there? (Deut.: 25:16:) FOR EVERYONE WHO DOES THESE THINGS, WHO ACTS DISHONESTLY, IS AN ABOMINATION TO THE LORD [YOUR GOD]. What is written after that (in vs. 17)? REMEMBER WHAT AMALEK DID TO YOU.
[9] R. Levi opened <his discourse> (with Ps. 9:6 [5]): YOU HAVE REBUKED THE NATIONS; YOU HAVE DESTROYED THE WICKED ONE <YOU HAVE BLOTTED OUT THEIR NAME FOR EVER AND EVER>. YOU HAVE REBUKED THE NATIONS. This refers to Amalek, of which it is written (in Numb. 24:20): FIRST AMONG THE NATIONS (to attack Israel) WAS AMALEK.⁠23 (Ibid., cont.:) YOU HAVE DESTROYED THE WICKED ONE. This refers to Esau, of whom it is stated (in Mal. 1:4): AND THEY SHALL CALL THEM (i.e., Edom) A COUNTRY OF WICKEDNESS. If someone says to you: Jacob also is <included> in the total <number of people with wicked descendants>, say to such a one: "You have destroyed wicked ones (in the plural)" is not written here, but YOU HAVE DESTROYED THE WICKED ONE (in the singular). [This refers to Esau the Wicked]. YOU HAVE BLOTTED OUT THEIR NAME FOR EVER AND EVER>. (Deut. 25:19): YOU SHALL BLOT OUT THE REMEMBRANCE OF AMALEK….
[10] (Ps. 79:12:) [AND] RETURN SEVENFOLD UNTO THE BOSOM (heq) OF OUR NEIGHBORS THEIR TAUNT <WITH WHICH THEY HAVE TAUNTED YOU, O LORD>. R. Judan bar Gadya, R. Joshua ben Levi, and the masters differ.⁠24 R. Judan bar Gadya said: It should be remembered what <our neighbor Amalek> did to us in the penis, which is attached to the lap (heq) <i.e., to the center> of a man. And this agrees with what R. Hanina bar Shilqa, Joshua of Sikhnin, and R. Levi said in the name of R. Johanan. What did the children of the house of Amalek do to Israel?⁠25 They cut off their penes and flung them heavenward, as they said: This is what you have chosen for yourself. R. Joshua [ben Levi] said: It should be remembered against them what they did to the Temple, which was the bosom (heq) <i.e., the center> of the earth, as stated (with reference to the Temple in Ezek. 43:14): AND FROM THE LAP (heq) OF THE EARTH26 TO THE <LOWER> LEDGE: <TWO CUBITS>. When Samuel came, he repaid them, as stated (in I Sam. 15:33): THEN SAMUEL HEWED AGAG IN PIECES. What did he do to him? R. Abba bar Kahana said: He cut many olive-sized pieces from his flesh and fed them to ostriches. This is what is written (in Job 18:13): <IT SHALL CONSUME PIECES OF HIS FLESH; > THE FIRSTBORN OF DEATH SHALL CONSUME HIS PIECES,⁠27 in that <Samuel> chose a cruel (mar)⁠28 death for him. But the masters say: <Samuel> set up four poles29 and destroyed (MHH)⁠30 him upon them. It also says (in I Sam. 15:32): <AND AGAG SAID:> SURELY THE BITTERNESS (mar) OF DEATH IS AT HAND (SR). Thus do they put princes (SR)⁠31 to death with bitter deaths. R. Samuel bar Avdimi said: He judged him by the justice of the peoples of the world (instead of by Torah) without witnesses and without a warning. R. Isaac said: He castrated him (rt.: SRS) him, as stated (in I Sam. 15:33): BUT SAMUEL SAID: AS YOUR SWORD HAS MADE WOMEN BEREAVED, <SO SHALL YOUR MOTHER BE BEREAVED AMONG WOMEN>. R. Levi said: The Torah also gave a hint to Israel (about Agag's castration), since it is stated (in Deut. 25:11): WHEN TWO MEN GET INTO A FIGHT WITH EACH OTHER, <AND THE WIFE OF ONE DRAWS NEAR TO SAVE HER HUSBAND FROM THE HAND OF THE ONE SMITING HIM,> IF SHE PUTS OUT WITH HER HAND AND GRABS <THE OTHER MAN> BY HIS GENITALS, YOU SHALL CUT OFF HER HAND…. What is written after that (in vs. 17): REMEMBER WHAT AMALEK DID TO YOU.
[11] [(Deut. 25:17:) REMEMBER WHAT AMALEK DID TO YOU. R. Berekhyah said:] Israel said to the Holy One: Sovereign of the World, are you telling us to REMEMBER?⁠32 You REMEMBER that among us forgetfulness is common, but with you there is no forgetfulness. Thus (in Deut. 25:17): REMEMBER WHAT <AMALEK> DID. He did it to us, and he did it to you. (Ps. 137:7:) REMEMBER AGAINST THE CHILDREN OF EDOM, O LORD, THE DAY OF <THE DESTRUCTION OF> JERUSALEM, HOW THEY SAID: 'ARU, 'ARU (rts.: 'RH, rt.: 'RH) HER TO THE FOUNDATION. Rabbi Abba bar Kahana said: <'ARU, 'ARU means:> Paggeru, paggeru (Destroy, destroy) {i.e., shatter}, even as <the word is> used (in Jer. 51:58): BABYLON'S BROAD WALL SHALL BE UTTERLY DEMOLISHED ('ar'er tit'ar'ar, rts.: 'RR, 'RH). R. Levi said: <'ARU, 'ARU means:> Empty, empty, even as <the word is> used (in Gen. 24:20): <SHE HASTENED> TO EMPTY (te'ar, rt: 'RH) HER JAR INTO THE TROUGH…. In opinion of the one who said: [Paggeru, paggeru (Destroy, destroy), <'ARU, 'ARU means:> to its foundations, down to them but not to the foundation per se. And the one who said] Pannun, pannun (Empty them, empty them) <interprets the words to mean> empty its foundations.
[12] (Deut. 25:17:) AMALEK ('MLQ): People ('M) of the locust (YLQ).⁠33 They spread out like the zahla locust. Another interpretation of AMALEK ('MLQ): People ('am) lapping (leq), a people who came to lap up the blood of Israel like a dog.⁠34 R. Levi said in the name of R. Simeon ben Halafta: To what may Amalek be likened? To a fly who is inflamed <with passion> after an <open> wound. So was Amalek inflamed like a dog <with passion> after Israel.⁠35 It is taught (in a baraita) in the name of R. Nathan: Amalek came four hundred parasangs (i.e., a little over 900 English miles) to fight with Israel in Rephidim, as stated (in Numb. 13:29):⁠36 AMALEK DWELLS IN THE LAND OF THE NEGEB…. And he [dwells] in the interior beyond all of them (i.e., beyond all the tribes listed in this passage).⁠37 (Deut. 25:17:) <REMEMBER WHAT AMALEK DID TO YOU> ON THE WAY AS YOU CAME OUT OF EGYPT.⁠38 R. Levi said: He came upon them from the wayside like a bandit.⁠39 It is comparable to a king who had a vineyard which he had enclosed with a fence and in which he had put a biting dog. The king said: Whenever anyone comes to break through the fence, the dog will bite him. One day the king's son came and broke through the fence. The dog bit him. Whenever he wanted to bring to mind the transgression of his son who broke through to the vineyard, he would say to him: You remember how the dog bit you. Similarly, whenever the Holy One wants to bring to mind the sin of Israel, what they did in Rephidim, when they said (in Exod. 17:7) IS THE LORD PRESENT AMONG US OR NOT? He says to them (in Deut. 25:17): REMEMBER WHAT AMALEK DID TO YOU.
[13] (Deut. 25:18:) HOW HE ENCOUNTERED YOU ON THE WAY. R. Judah, R. Nehemiah, and and the masters <differ>.⁠40 R. Judah says: HOW HE ENCOUNTERED (QR, rt.: QRH) YOU, <i.e.,> defiled you. <It is> just as you say (in Deut. 23:11 [10]): <WHO IS UNCLEAN BECAUSE OF> WHAT HE ENCOUNTERS (rt.: QRH) AT NIGHT (i.e., a nocturnal emission). R. Nehemiah said: He read (QR') data concerning you. What did Amalek do? He went down to the Egyptian hall of records41 and obtained the records42 on the tribes, where their names were inscribed against them for the number of bricks. Then he would stand outside <Israel's protective> cloud and cry out (rt.: QRH) to them: Reuben, Simeon, Levi, come out, for I am your brother; and we want to transact business43 with you. When they came out, he killed them. And the masters say: He cooled (QR) you, i.e., he made Israel <appear> lukewarm (rt.: QRR) before others. R. {Huna} [Hanina] said: A parable: To what is the matter comparable? To a boiling bath44 into which no creature is able to descend. A certain child of Belial came and leaped down into it. Even though he was scalded, he made it cool to others. So also when Israel came out of Egypt, and when the sea was divided before them, while the Egyptians were drowned in its midst, fear of them fell upon all the peoples, as stated (in Exod. 15:15–16): THEN WERE THE CHIEFS OF EDOM DISMAYED…. TERROR AND FRIGHT FELL UPON THEM. When Amalek came and joined in battle with them, even though he received his <scalding> at their hands, he made <Israel appear> lukewarm (in battle) before the peoples of the world.
[14] (Deut. 25:18, cont.:) AND HE CUT OFF (rt.: ZNB) ALL WHO WERE LAGGING BEHIND YOU. He smote them with a blow to the tail (rt.: ZNB),⁠45 for that is what R. Hanina bar Shilqa said.⁠46 What did the house of Amalek do?⁠47 They cut off the penes [of Israel] and flung them heavenward, as they said: This is what you have chosen for yourself. Because Israel did not know what the <idolatrous> function of the phallus was, (with reference to Ezek. 8:17) HERE THEY WERE PUTTING THE PHALLUS48 UP THEIR NOSES, until Amalek came and taught them. From whom did he learn it? From his grandfather Esau, as stated (in Gen. 27:36): AND HE SAID: IS HE NOT (HKY) RIGHTLY NAMED JACOB?⁠49 He spat (rt.: HKK) from his throat and brought out the phallus.⁠50
[15] (Deut. 25:18:) ALL WHO WERE LAGGING BEHIND YOU. R. Judah, R. Nehemiah, and and the masters <differ>.⁠51 R. Judah says: Whoever was overcome was discarded; R. Nehemiah says: Whomever the cloud vomited up was discarded; and the Rabbis say: It was the tribe of Dan that the cloud vomited up, because they all served idols.⁠52
[Another interpretation (of Deut. 25:18): ALL WHO WERE LAGGING BEHIND YOU. R. Judah, R. Nehemiah, and the masters <differed>.⁠53 R. Judah said: They said: If he is master over all that happens, as he is ruler over us, we will serve him; but if not, we will not serve him. R. Nehemiah said: They said: If he furnishes us with our food like a king who is living in the province so that the province lacks nothing at all, we will serve him; but if not, we will revolt against him. And the Rabbis said: They said: If we have a thought in our hearts and he knows what we are thinking, we will serve him; but if not, we will revolt against him. R. Berekhyah said [in the name of R. Levi]: In their heart they had a thought, and the Holy One granted them their request. And what is the evidence? (Ps. 78:18:) THEY TESTED GOD IN THEIR HEART <BY ASKING FOOD FOR THEMSELVES>. See what <else> is written there (in vs. 29): SO THEY ATE AND WERE VERY FULL.
[16] (Deut. 25:18, cont.:) WHEN YOU WERE TIRED AND WEARY, AND HE DID NOT FEAR GOD. <You were> TIRED from thirst AND WEARY from the road, AND HE DID NOT FEAR GOD.⁠54 R. Pinhas said in the name of R. Samuel bar Nahmani: It is a transmitted aggada <that> Esau (i.e., Rome) will fall at the hand of the children of Rachel (Joseph and Benjamin), as stated (in Jer. 49:20): SURELY THE YOUNGEST OF THE FLOCK SHALL DRAG THEM AWAY. Why does it call them THE YOUNGEST OF THE FLOCK? Because they were the youngest of the tribes, for YOUTH is written with reference to the one and LEAST is written with reference to the other (i.e., with reference to Esau). YOUTH is written with reference to the one (in Gen. 37:2): SINCE HE (Joseph) WAS A YOUTH WITH THE CHILDREN OF BILHAH <AND WITH THE CHILDREN OF ZILPAH>. And LEAST is written with reference to the other (in Obad., vs. 2): I WILL SURELY MAKE YOU (Edom, i.e., Rome) LEAST AMONG THE NATIONS. The one (Esau) grew up with two who were righteous (i.e., with Isaac and Rebekah) and did not learn from their deeds, while the other grew up with two who were wicked (i.e., Potiphar and Pharaoh) and did not learn from their deeds. Therefore, the former will come and fall by the hand of the latter. The former, of whom it is written (in Deut. 25:18): AND HE DID NOT FEAR GOD, will come and fall by the hand of the latter, of whom it is written (in Gen. 42:18): I FEAR GOD.
[17] (Deut. 25:19:) AND IT SHALL COME TO PASS WHEN THE LORD YOUR GOD GRANTS YOU REST …, YOU SHALL BLOT OUT THE REMEMBRANCE OF AMALEK. R. Azariah said R. Judah bar Simon said in the name of R. Judah bar Il'ay: Israel was given three commandments on their entrance to the land:⁠55

To appoint a king over themselves, as written (in Deut. 17:15): YOU SHALL SURELY PLACE A KING OVER YOURSELF.

To build the Temple, as written (in Exod. 25:8): AND MAKE ME A SANCTUARY.

To blot out the remembrance of Amalek, as stated (in Deut. 25:19): YOU SHALL BLOT OUT THE REMEMBRANCE OF AMALEK.
R. Joshua ben Levi <said> in the name of Rabbi Alexandri: One text says (in Deut. 25:19): YOU SHALL BLOT OUT THE REMEMBRANCE OF AMALEK, while another another text says (in Exod. 17:14): I WILL UTTERLY BLOT OUT THE REMEMBRANCE OF AMALEK.⁠56 How are these two texts to be harmonized? Before <the Amalekites> raised their hands against the <heavenly> throne, YOU SHALL BLOT OUT. When they had raised their hands against the <heavenly> throne, I WILL … BLOT OUT. Can flesh and blood possibly raise one's hand against the throne of the Holy One? It is simply <a reference> to the hands of those who destroyed Jerusalem, since it is written (in Jer. 3:17): FOR AT THAT TIME THEY SHALL CALL JERUSALEM THE THRONE OF THE LORD. It is therefore written (in Exod. 17:14): I WILL UTTERLY BLOT OUT.
[18] (Exod. 17:15–16:) <AND MOSES BUILT AN ALTER AND CALLED ITS NAME ADONAI-NISSI.> AND HE SAID: <IT IS> BECAUSE A HAND IS UPON THE THRONE OF THE LORD. THE LORD HAS A WAR WITH AMALEK FROM GENERATION TO GENERATION. It is taught in the name of R. Eleazar: The Holy One swore an oath and said: By my right hand, <by> my right hand, <by> my throne, <by> my throne, <I swear that> if gentiles come from any of the peoples, them I will accept; but those from the seed of Amalek I will not accept.⁠57 And David also acted in this way, as stated (in II Sam. 1:13): AND DAVID SAID UNTO THE YOUNG MAN WHO HAD TOLD HIM: WHERE DO YOU COME FROM? THEN HE SAID I AM THE SON OF AN AMALEKITE PROSELYTE.⁠58 R. Isaac said: He was the son of Doeg the Edomite. Then David said to him (in vs. 16): YOUR BLOOD BE UPON YOUR OWN HEAD. <This is what one reads, but> [the written text (ketiv) is YOUR BLOODS.] You shed a lot of bloods in Nob, the city of priests.
(Exod. 17:16:) FROM GENERATION TO GENERATION. David said: The Holy One said: FROM GENERATION TO GENERATION, and I am <keeping> after them (i.e., after the Amalekites) for generations of generations. R. Eliezer, R. Joshua, and R. Jose differ: R. Eliezer says: From the generation of Moses to the generation of Samuel. R. Joshua says: From the generation of Samuel to the generation of Mordecai and Esther. And R. Jose says: From the generation of Mordecai and Esther to the generation of the Messianic King, which itself equals three generations. And where is it shown that the generation of the Messianic King equals three generations?⁠59 Where it is stated (of the Messianic King in Ps. 72:5): LET THEM FEAR YOU AS LONG AS THE SUN ENDURES AND AS LONG AS THE MOON, A GENERATION AND GENERATIONS. <The singular> GENERATION equals one, <and the plural> GENERATIONS equals two, for a total of three. R. Berekhyah [said] in the name or R. Abba bar Kahana: As long as the seed of Amalek remains alive in the world, it is, as it were, as though a wing is hiding the <divine> face.⁠60 When the seed of Amalek has passed from the world, the wing is removed, as stated (in Is. 30:20): YOUR TEACHER (i.e., the Holy One) WILL NO LONGER HIDE HIMSELF.
[(Exod. 17:16:) BECAUSE A HAND IS UPON THE THRONE OF THE LORD.] R. Levi said in the name of R. Hama bar Hanina: As long as the seed of Amalek is in the world, the <divine> Name will not be at peace (literally: whole) and the <divine> throne will not be at peace. When the seed of Amalek passes from the world, the throne will be at peace, and the Name will be at peace. What is the evidence? That which is stated (in Ps. 9:7[6]): THE ENEMY IS NO MORE, IN EVERLASTING RUINS, AND YOU HAVE UPROOTED <THEIR> CITIES. THEIR VERY MEMORY HAS PERISHED. What is written after that (in vs. 8[7]): BUT THE LORD SITS <ENTHRONED> FOREVER; HE HAS ESTABLISHED HIS THRONE FOR JUDGMENT. [Ergo, the Name is at peace, and the throne is at peace.]
The End of Parashah Ki-Tetse
1. Tanh., Deut. 6:4; PRK 3:1; cf. 12:4; PR 12:4. In note 16 on PR 12:4, W. G. Braude, Pesikta Rabbati (“Yale Judaica Series”; New Haven; Yale, 1968) p. 221, n. 16, suggests that the verse was understood as referring to Esau, because vs. 17 in the psalm identifies him as one who DID NOT FIND PLEASURE IN A BLESSING.
2. The Hebrew of Ps. 109:14 can also be understood in this sense.
3. Above, Tanh. (Buber), Gen. 6:3; Gen. R. 63:12.
4. The “only” is found in the parallel account of Tanh., Deut. 6:4.
5. The Tanh. parallel adds here: “Why so? Because he did not foresee Esau’s shame.”
6. The Midrash, of course, is identifying the Edom of Obadiah with Esau.
7. Metrin: Gk.: metra; cf. Lat.: matrix.
8. I.e., the womb from which he had been born. The Masoretic text here reads WOMB in the plural. As such, an idiomatic reading of the text would be rendered: BECAUSE HE PURSUED HIS BROTHER WITH THE SWORD AND REPRESSED ALL PITY.
9. Gen. R. 63:6.
10. The Aramaic word means “fist” or “hand,” as the bracketed explanation correctly translates. The reason for this rather unusual word here is to play on the word zoru from Ps. 58:4, which he is about to cite.
11. See above, Tanh. (Buber), Gen. 12:16.
12. Gk.: geometria.
13. Much of this paragraph is in Aramaic.
14. Bacuth, of course, means “weeping,” and allon can be understood as a Greek adjective in the neuter that means “other” or “another.” Thus the name can be read as “another weeping” and imply a second weeping. So PRK 3:1; Gen. R. 81:5; cf. Eccl. R. 7:2:3.
15. The blessing informed Jacob that his mother was dead.
16. Tanh., Deut. 6:5; PRK 3:2; cf. 12:4; PR 12:2.
17. This lacuna indicated in the Buber text does not actually appear in the Bible.
18. Tanh., Deut. 6:6; PRK 3:3; cf. PR 12:3.
19. Pes. 113b.
20. Tanh., Deut. 6:8; PRK 3:4; Ruth R. 1:2; cf. PR 13:5.
21. The verb here is ha’ezkeh, which means “shall I be successful” as well as “shall I be righteous,” and the midrash understands the verb in both senses.
22. Avne. So most translations. However, since Avne can mean “gemstones” as well as “weights,” Braude, and I.J. Kapstein, Pesikta de Rab Kahana (Philadelphia: JPSA, 1975), p. 47, n. 37, may be correct using this meaning. They would understand Micah 6:11 in a sense like the following: IF GEMSTONES GOTTEN THROUGH FRAUD, [BY FALSE BALANCES], ARE IN ONE’S BAG (i.e IN ONE’S PURSE), HE WILL FIND HIMSELF DEFRAUDED.
23. Tanh., Deut. 6:9; PRK 3:5; cf. PR 12:5.
24. Tanh., Deut. 6:9, cont.; PRK 3:6; Lam. R. 3:64 (9); PR 12:10; 13:1.
25. Below, section 14.
26. A more usual translation would read: AND FROM THE BASE ON THE GROUND.
27. Job 18 may well have seemed related to Agag’s fate in that vs. 17 mentions the perishing of HIS REMEMBRANCE, an expression linked with Agag (here in I Sam. 15:2) and Amalek (in Deut. 25:17–19). See Braude and Kapstein, Pesikta de Rab Kahana, p. 49, n. 42.
28. Braude and Kapstein, ibid., n. 43. also point out here that mar in Aramaic is an honorific title suitable for a king like Agag.
29. Gk.: kontoi.
30. The same verb is used in Exod. 17:14 in reference to the destruction of Amalek.
31. This SR is spelled with a sin and is a homonym for the SR in I Sam. 15:32, which is spelled with a samekh.
32. Tanh., Deut. 6:9, cont.; PRK 3:7; PR 12:10; 13:1.
33. Tanh., Deut. 6:9, cont.; PRK 3:8. The translation is following Buber’s suggestion here in n. 71, who would read YLQ (“locust”) instead of LQ (“lapping” or “greedy”). Buber also notes that he suggests the same emendation in his edition of PRK 3:8, n. 98.
34. Cf. PR 12:12.
35. Cf. PR 12:12.
36. See Targum Pseudo-Jonathan, Exod. 17:8; Mekhilta deRabbi Ishmael, ‘Amaleq, 1.
37. The description hardly fits the geography. For an explanation of what the text seems to mean, see Enoch Zundel in his commentary ‘Ets Yosef to the parallel passage in Tanh., Deut. 6:9, who says that when the Israelites came out of Egypt, they were west of the land of Israel with Amalek dwelling in the southern horn to the east and with all the other peoples on the west side. There are four hundred parasangs from the land of Amalek to the place where Israel entered the Negeb. Moreover, the land of Israel midrashically is four hundred parasangs square.
38. PRK 3:9.
39. Gk.: lestai, reading lestes for lestim in accord with Buber’s n. 77. The confusion between the two forms is common. See Jastrow, s.v. LYSTYS.
40. Tanh., Deut. 6:9, cont.; PRK 3:10; cf. PR 12:13.
41. Gk.: archeion; Lat.: archivum.
42. Gk.: tomoi.
43. Gk.: pragmateia.
44. ‘MBTY: Gk.: embate.
45. The word can also denote the penis. See PR 7:3; 12:10, 13; 13:1.
46. Tanh., Deut. 6:10; PRK 3:11; PR 7:3; 12:10, 13; 13:1; Numb. R. 13:3.
47. Above, section 10.
48. Zemorah. Biblical translations generally render the word as “branch”; but the fact that Mekhilta deRabbi of Ishmael, Shirata, 6, lists Ezek. 8:17 as one of the verses the scribes had emended, the passage suggests that they found the passage an embarrassment.
49. Gen. R. 67:4.
50. As an act of contempt for Jacob, since he had been born circumcised. See above, Tanh. (Buber), Gen. 2:6, and the note there.
51. Tanh., Deut. 6:10, cont.; PRK 3:12; PR 12:13, cont.; PRE 44; Targum Pseudo-Jonathan, Exod. 17:8 and Deut. 25:18.
52. The reference is to the idol which the Danites took from Micah. See Jud. 17–18.
53. PR 13:6; cf. Mekhilta deRabbi Ishmael, Wayassa‘, 7 (end); see also Exod. 17:7; LXX, Exod. 17:7; Targum Onqelos, Exod. 17:7; above, Exod. 5:3.
54. Above, Gen. 7:15; 8:5; 12:13; Tanh., Gen. 12:14; Deut. 6:10, cont.; PRK 3:13; PR 13:4; Gen. R. 73:7; cf. BB 123b.
55. Tanh., Deut. 6:11; PRK 3:14; PR 12:13; Sanh. 20b (bar.)
56. PRK 3:15.
57. Tanh., Deut. 6:11, cont.; PRK 3:16; PR 12:9; Mekhilta deRabbi Ishmael, ‘Amaleq, 2.
58. Ger. The word denoted a resident alien in biblical times, but in rabbinic literature the word denotes a proselyte.
59. See Sanh. 99a.
60. See Is. 6:2.
זָכ֕וֹר אֵ֛ת אֲשֶׁר⁠־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ עֲמָלֵ֑ק בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם
סוד הציצית
צִיצִית, מִצְוָה זוֹ הִיא לְהַזְכִּיר כָּל מִצְווֹת הַתּוֹרָה בִּשְׁבִילָהּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְות ה׳ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם (במדבר טו). זֶהוּ סִימַן הַמֶּלֶךְ לְהַזְכִּיר וְלַעֲשׂוֹת. כָּתוּב (שמות כח) וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב, וַהֲרֵי בֵּאַרְנוּ - סוֹד הַצִּיץ לְהִתְעַטֵּר בּוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל. וְזֶהוּ צִיץ לְהִסְתַּכֵּל בּוֹ בָּעֵינַיִם, שֶׁהוּא סִימָן שֶׁל עוֹלָם הָעֶלְיוֹן שֶׁהִתְעַטֵּר בּוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל. וּמִשּׁוּם זֶה הִסְתַּכְּלוּתוֹ מְכַפֶּרֶת עַל עַזּוּת פָּנִים, שֶׁלֹּא עוֹמֶדֶת לְפָנָיו אֶלָּא פְּנֵי אֱמֶת, סוֹד שֶׁל כָּל אֵלּוּ הַפָּנִים הָעֶלְיוֹנִים, שֶׁהֵם פְּנֵי אֱמֶת, פָּנִים שֶׁל אֱמֶת, שֶׁכְּלוּלִים בָּאֱמֶת שֶׁל יַעֲקֹב. צִיצִית הִיא נְקֵבָה, סוֹד עוֹלַם הַתַּחְתּוֹן, הִסְתַּכְּלוּת לְהַזְכִּיר. צִיץ זָכָר. צִיצִית נְקֵבָה, וְזֶה לְכָל אָדָם. צִיץ לַכֹּהֵן.
ענין התכלת
וְשָׁנִינוּ, אָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בַּשְּׁכִינָה, בִּגְלַל זֶה יֵשׁ תְּכֵלֶת, מִשּׁוּם שֶׁתְּכֵלֶת הִיא כִּסֵּא לְבֵית דָּוִד וְתִקּוּנוֹ. וְזֶהוּ פַּחַד מִלִּפְנֵי ה׳ לִפְחֹד מֵאוֹתוֹ מָקוֹם. וְעַל זֶה וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְות ה׳.
וְזֶה הַכִּסֵּא שֶׁדָּנִים בּוֹ דִּינֵי נְפָשׁוֹת, כְּמוֹ שֶׁפֵּרְשׁוּהָ, וְכָל הַגְּוָנִים טוֹבִים לַחֲלוֹם, פְּרָט לִתְכֵלֶת, שֶׁהוּא כִּסֵּא שֶׁעוֹלֶה בְּדִין הַנְּפָשׁוֹת. כָּתוּב וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְנָתְנוּ עַל הַכָּנָף לֹא כָתוּב, אֶלָּא וְנָתְנוּ עַל צִיצִת. שֶׁזֶּהוּ שֶׁמְּכַסֶּה עַל שְׁאָר הַחוּטִים.
משל לבן שפרץ גדר ונשכו כלב
וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם. וְכָתוּב (דברים כה) זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךְ עֲמָלֵק. מָה הַטַּעַם זֶה? אֶלָּא מָשָׁל לְבֵן שֶׁפָּרַץ גָּדֵר וּנְשָׁכוֹ כֶלֶב - כָּל זְמַן שֶׁאָבִיו רוֹצֶה לְהוֹכִיחַ אֶת בְּנוֹ, הָיָה אוֹמֵר: זָכוֹר כְּשֶׁנָּשַׁךְ אוֹתְךְ הַכֶּלֶב! גַּם כָּאן - וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם, שֶׁזֶּהוּ מָקוֹם שֶׁעוֹלוֹת הַנְּשָׁמוֹת לְהִדּוֹן.
(זהר במדבר דף קעה.)
ואד׳כר מא צנע בך עמלק פי אלטריק פי כ׳רוג׳כם מן מצר
וזכור את מה שעשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים.
זכור את אשר עשה עמלקא וגו׳ – אם שקרת במדות הללו ובמשקלות, הוי דואג מן גירוי האויב, שנאמר: מאזני מרמה תועבת י״י (משלי י״א:א׳), וכת׳ בתריה: בא זדון ויבא קלון (משלי י״א:ב׳).
א. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13 חסר: ״עמלק וגו׳⁠ ⁠⁠״. בכ״י מינכן 5, לונדון 26917 חסר ״עמלק״ ובמקומו כתוב: ״לך״.
זכור את אשר עשה לך REMEMBER WHAT [AMALEK] DID UNTO YOU – If you use false weights and measures then you must apprehend the provocation of the enemy, as it states: "A false balance is an abomination to Hashem, etc.⁠" (Mishlei 11:1), and there is written immediately after this: "If intentional sin comes, shame comes" (v. 2) (Tanchuma Ki Tetze 8).
פס׳: זכור את אשר עשה לך עמלק – זכור. בפה 1אל (תזכרו) בלב.
2בדרך בצאתכם ממצרים – בשעת טירופכם. למה נסמכה פרשת עמלק לפרשת מדות שכל זמן שישראל עושין רצון המקום אין אומה שולטת בהם. באו לשנות מן המצות אויבים שולטין עליהם. ואין לך אומה אוהבת עול יתר מעמלק:
1. אל תשכח בלב כצ״ל:
2. בדרך בשעת טירופכם. בצאתכם ממצרים בשעת גאולתכם כצ״ל וכ״ה בספרי:
זכור את אשר עשה לך עמלק – נסמכה פרשת עמלק ללמדך שאם שקרתם במדות הוי דואג מגרוי האויב, שנאמר (משלי י״א:א׳) מאזני מרמה תועבת ה׳ וכתיב בתריה בא זדון ויבא קלון. ונראה לי כי מפני זה נתאחר פסוק כי תועבת ה׳, שלא הזכיר מיד אחר אבן ואבן איפה ואיפה כמו שהיה ראוי, שאילו עשה כן היתה הפרשה מסיימת באריכות ימים, ולכך רצתה התורה לסיים כל עושה עול כדי להסמיכו אל עמלק, שנדרוש ממנו סמוכין שהקב״ה משליט האויב על כל מי שעושה עול במדות. ועוד ללמדך כי עמלק עשה עמנו עול ובא כנגדנו מארץ מרחקים ולא זכר ברית אלהים. ולשון אשר קרך מלשון מקרה, זהו פשוטו, ומדרשו הוא צנן את היורה.
זכור את אשר עשה לך עמלק, "Remember (constantly) what Amalek has done to you.⁠" The reason the paragraph dealing with Amalek was written at this point is to teach that if your business practices are corrupt you will have reason to worry about provocation by enemies. Our sages base this on the sequence of Proverbs 11,1: "dishonest scales are an abomination to the Lord,⁠" followed in verse 2 of the same chapter by: "evil is followed by disgrace in its wake.⁠" It seems to me that this is also the reason why the phrase: "for it is an abomination to the Lord,⁠" did not follow the words: "you shall not have in your house different measures,⁠" but was only written later. Had the Torah written these words immediately, the paragraph would have concluded with the promise of long life (verse 15). The Torah preferred to conclude this paragraph with the words: "anyone acting in a corrupt fashion,⁠" so that the reminder of the attack by Amalek could follow it immediately. This would serve as a reminder that when we are attacked by enemies the chances are that we have ourselves to blame for not living up to the ethical standards of the Torah. It also teaches that Amalek did something evil to us, seeing the Jewish people had done nothing to provoke such an attack. Amalek traveled a long way from its home in order to attack the Jewish people and it did not respect the covenant with God. The expression אשר קרך is related to the word מקרה, "something unrelated to known causes (coincidence).⁠" The Midrashic interpretation derives the word from קר, cold; the meaning is that Amalek chilled the hot dish in the pot, i.e. the whole world was under the impression of the invincibility of God and His people, an impression which Amalek sought to undermine, to prove as wrong.
זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים – ומיד כשיצאו יש׳ מן הים נזדווג להם והזכיר לו משה שם המפורש ונבהל שנא׳ אז נבהלו אלופי אדום אלו עמלק ד״א בצאתכם ממצרים תני ר׳ לוי בשם ר׳ נתן בא מן הדרך כליסטיס שבא מהר שעיר ארבע מאות פרסה עד רפידים והזהיר הקב״ה להזכיר דבר זה משל למלך שהיה לו כרם והקיפו גדר והושיב שם כלב אמר המלך כל מי שיבוא לפרוץ הגדר ישכנו הכלב בא בנו של מלך ופרץ הגדר ונשכו הכלב כל זמן שהיו מבקשים למלך חטא בנו ושפרץ הגדר היה או׳ שנשכו הכלב כך כל זמן שהקב״ה מזכיר עונותיהם של ישראל מה שעשו ברפידים שנא׳ היש ה׳ בקרבנו הוא מזכיר נשיכת הכלב זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך.
זכור את אשר עשה לך עמלק – כתב הרמב״ן דרשו רבותינו זכור בפה ולא תשכח מן הלב. ולא ידעתי מה היא הזכירה הזו בפה אם לומר שנקרא בפרשת עמלק בציבור נמצינו למדין מן התורה בשבת זכור ויהיה סמך למקרא מגילה מן התורה. והנכון שבא לומר שלא נשכח מה שעשה לנו עמלק עד שנמחה שמו מתחת השמים ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם כך עשה לנו הרשע ולכך נצטוינו למחות שמו וכן במעשה מרים נצטוינו להודיעם לבנינו ולספר בו לדורות אעפ״י שהיה ראוי להסתיר שלא לספר בגנותן של צדיקים אבל ציוה הכתוב להודיעו ולגנותו שתהיה אזהרת לשון הרע שומה בפינו מפני שהוא חטא גדול ומצוי בבני אדם:
זכור את אשר עשה לך עמלק, "keep on remembering what Amalek has done to you.⁠"
Nachmanides writes, quoting our sages (Sifri) on our verse that the word זכור is to be understood as remembering by mouth, i.e. reading the appropriate verses in the Torah, whereas the words לא תשכח, at the end of the paragraph refer to remembering in one's heart.
Nachmanides continues that he does not understand what Sifri has in mind when he says that זכור refers to "remembering" by mouth. If it referred to the reading of the paragraphs in the Torah dealing with Amalek's attack in a public reading, this is a long established custom on the Sabbath before Purim, (as well as the reading of the actual report in Beshalach which is read on the morning of Purim.)
He therefore concludes that what is meant is that we (subsequent generations) must not forget what Amalek has done to us until the time comes when the memory of his erstwhile existence has been expunged from history. While Anmalek or his descendants still exist on earth, we must make sure that in educating our children we impress upon them who he was and what he hoped to accomplish, namely the extinction of the Jewish people by any means possible. The same holds true for what happened to Miriam. In spite of the fact that we normally gloss over shortcomings of our righteous forbears, in this case the moral ethical advantage to be derived from remembering that episode outweighs the danger of thereby detracting from Miriam's many merits. The sin of badmouthing people is such that we must be on our guard against it at all times, and demonstrate by the example of Miriam that even the greatest people are liable to trip up. We, who cannot measure up to such people must therefore be especially on guard against becoming guilty of that sin.
זכור את אשר עשה לך עמלק – כמו שציותה לנו התורה להיות לנו מדת הרחמנות על הטובים, ואף על שאר בעלי חיים וזולתם עד הגשמים שאינם מזיקים לנו, כן צותה לנו להיות לנו מדת האכזריות על הרעים. ושתיהן מדות חשובות בתכלית, לא כמו השוטים המרחמים על {כל} הדברים או האכזריים על כל דברים.
זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים – צוה לזכור תמיד הרע שדמה לעשות לנו עמלק ברפידים בצאתינו ממצרים והנה מן הדומה שהוא עורר אז המלחמה לראותו ישראל בתכלית החולשה עם שידמה ממה שנזכר בזה המקום שהגידו חכמיו שהוא ינצח ישראל אז מצד המערכת ושאין ישראל ראויין עדיין אל הברכה אשר ברך יצחק את יעקב אשר היא מפאת ההשגחה הפרטית ולזה נמצא להם אז לכלות ישראל ותסור מהם הקללה שנתקללו להיות עובדים ליעקב כי עמלק היה מבני עשו כמו שנזכר בסוף פרשת וישלח יעקב והנה על עומק מחשבתם זאת לכלות ישראל קודם שיהיו ראויים לזאת ההשגחה צוה השם לכלותם כמו שצוה להכות את המדינים על עומק מחשבתם להסיר מישראל ההשגחה האלהית הפרטית כדי לכלותם כאמרו כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור ועל דבר כזבי.
וכן גם כן מצות זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם וגו׳ מצוה מוטלת על בית דין הגדול או על המלך כמו שנראה מענין שאול. ובפרשת עמלק שער מ״ב ביארנו יפה פרשה זו.
זכור את אשר עשה לך וגומ׳ עד סוף הסדר.
לפי שאמר למעלה כי תועבת ה׳ אלהיך כל עושה אלה כל עושה עול, סמך כאן מצות זכרון מלחמת עמלק שעשה עול גדול לישראל בצאתו להלחם בם בדרך והיה זה תועבה לפני הש״י. ולזה יצוה למחות את שמו ולזה ראוי לכל אדם שיתרחק מהעול כי ימחה מספר חיים ועם צדיקים אל יכתב. והמצוה הזאת באה בפרש׳ בשלח שנאמר שם כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק וגו׳, וביאר בה משה אדוננו כאן דברים: הא׳ שלא יחשבו בעבור שנ׳ שם ושים באזני יהושע שמצות מלחמת עמלק מוטלת עליו והוא לכבודו בעבור ישראל עמו, כי הנה המצות לכל ישראל היא בכל דור ודור שיזכרו זה שינקמו נקמתו בבא עתו. והשנית שלא יחשבו שמעת הכנסם לארץ יחוייבו במלחמ׳ עמלק כי לא יהיה החיוב כי אם אחר החלק הארץ והתישבם בה.
ובפי׳ הפסוקים ראיתי למפרשים שני דרכים: האחד לרש״י ז״ל שפירש אשר קרך בדרך מגזרת קור שהפשירך מרתיחתך שהיו האומות יראים להלחם בכם כמו שאמר שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת, ובא עמלק והראה לאומות מקום להלחם עמכם כמוהו. ויזנב מגזרת זנב שחתך וזרק כלפי מעלה הנחשלים חסרי כח מחמת חטאם שהיה הענן פולטם. ואתה עיף ויגע ברעב ובצמא. ופי׳ לא ירא אלהים על עמלק שלא ירא אלהים בהרעו לכם.
והדרך הב׳ הוא להרלב״ג, יאמר שעמלק לא בא לשלול שלל ולבוז בז כי אם להשחית את ישראל בעצם כי זאת היתה כונתו באמת. וז״ש זכור את אשר עשה לך עמלק, רוצה לומר שמה שעשה לא עשה לא מפני חמדה ולא מפני כבוד ותפארת ונצחון כי אם לך כדי להשחיתך, וקרך בדרך בפתע פתאום קודם שתחלצו כלי מלחמה בהיותך בלתי מוכן להמלט מידו לא בגבורתך כי היית בלתי מלומד מלחמה וגם בסבת הדרך עיף ויגע. ולא בזכותך ותפלתך והשגחת הש״י עליך כי היית אז בלתי ירא אלהים, על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה׳. ויהיה ולא ירא אלהים נסמך לואתה שאמר למעלה.
ועם היות דבריהם מחוורים נראה לי בפי׳ הפסוקים דרך אחר, והוא שמשה אדוננו חשב אולי ישראל יאמרו שמלחמת עמלק לא היתה מוטלת עליהם. אם לפי שכוונתו היתה לבטל היכולת האלהי ואלהים הוא ירב לו כ״ש כי יד על כס יה מלחמה לה׳ בעמלק ר״ל כיון ששלח ידו בכם לחרף הש״י יהיה לו מלחמה עמו עד דור דור. ואם לפי שהשם יתברך בעצמו אמר כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק שהוא המורה שיריב עמו לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחו. הנה להסיר מהם המחשבה הזאת אמר כאן זכור את אשר עשה לך עמלק, רוצה לומר אל תאמר בלבבך מלחמה לה׳ וישראל ישכון לבטח אין לי בזה דבר. כי הנה עמלק לא היתה כונתו כי אם למחוק זרעכם ושמכם מן העולם ועמכם נלחם לא עם האל, ולכן לכם תאות הנקימה ממנו. ואין חיוב הזכירה ליהושע כי אם במה שהוא שר צבא העם, וזה שאמר זכור את אשר עשה לך עמלק. וכלל עוד במאמר הזה כונה שנית והיא שהאדם שקבל חמס ועלבון מן אדם אחר וירצה להנקם ממנו צריך שיזכור תמיד העלבון והחרפה ההיא שקבל ממנו כי הזכירה ההיא תעורר אותו אל הנקימה. אמנם כאשר יתן אל לבו שגם כן עשה הוא עמו קלונות וחרפות יתישב לבו ולא יתעורר להנקם עוד. ולזה אמר אל תזכור דבר ממה שעשית אתה לעמלק ולא ממה שהחלישו יהושע לפי חרב ולא מהחרפה והקלון שקבל במלחמתו. אל תזכור דבר מזה אבל זכור את אשר עשה לך עמלק כי אז בזכרון זה תחפוץ ותשתדל בנקימה.
והנה רשם במה שעשה עמלק ארבעה דברים מגונים:
הא׳ שנלחם עמהם מבלי סבה, כי הנה הלוחמי׳ מהם שיעשו מלחמותיהם כנגד האויבים הבאים עליהם לקחת את ארצם ולכבשם ילחמו להנצל מהם, ומהם שילכו לכבוש ארצות גוים אשר לא להם ועל זה ילחמו. אבל עמלק לא היה לו סבה מזה במלחמתו, כי הנה ישראל לא היו עוברים בארצו ובאים להלחם בו לשיצא להלחם בם, וגם לא היה להם ארצות שילך עמלק לכבשם ולחמדתו אותם ילחם בם. אבל היתה לבד מלחמתו בדרך בצאתם ממצרים, ר״ל שהוא יצא לשטן להם בדרך, עובר ומתעבר על ריב לא לו:
והב׳ שעם היות ממנהג המלכים כפי המעלה שקודם בואם להלחם בעם אחד יודיעו לאויביהם ביאתם ויאמרו להם הכינו כלי מלחמתכם כי הנני בא להלחם אתכם. וכמו שאמר (ירמיהו מ״ו) בפרעה התיצב והכן לך והיה זה כדי שלא יבאו כגנבים שודדי לילה. הנה עמלק לא עשה כן אבל בא וילחם בפתע פתאום וזהו אשר קרך בדרך ר״ל במקרה פתאום בלתי שיעיר בך דבר:
והג׳ שהיה מפחיתות עמלק ופחדו שלא יעצור כח להלחם בישראל פנים בפנים, אבל נלחם עם החלשים שהם הבאים באחרית המחנה ויירא מגשת אל העם מלפניו, וזה עם היות ישראל עיף ויגע. וזהו ויזנב בך כל הנחשלים אחריך כי נחשלים הוא כמו נחלשים ככשב כבש. וזכר עוד מפחיתותו באמרו ואתה עיף ויגע:
הד׳ הוא אמרו ולא ירא אלהים, רוצה לומר האיש הבליעל הזה פקד ויירא מאד ויצר לו מן העם בהיותו עיף ויגע, ולא ירא אלהים שהוא גבוה מעל גבוה מהעדא מלכין. ובזה גלה משה רבינו ע״ה שעמלק חטא נגד השם יתברך ונגד ישראל, ושמפני זה היתה הנקמה ממנו מוטלת על השם יתברך כמו שנזכר בפרשת בשלח ועל ישראל כמו שצוה כאן. והיה בהניח ה׳ אלהיך לך מכל אויביך מסביב בארץ אשר ה׳ אלהיך נותן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק, רוצה לומר אל תאמר בלבבך לא די לנו צער מלחמת ז׳ עממים שצריכין אנחנו להלחם בם לקחת את ארצם, ואתה בא להוסיף עליהם לצוותנו להלחם בעמלק שלא נירש את ארצו. הנה בעבור זה אמר והיה בהניח ה׳ אלהיך, אחרי מנוחת מלחמת העממים כלם וירושת הארץ, אז תתחייב למחות את זכר עמלק בהחרימך את כל אשר לו מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור עד שה כמו שצוה (שמואל א ט״ו) שמואל אל שאול, כי בזה ימחה שמו מני ארץ.
ואמנם אמרו עוד לא תשכח פירש הרמב״ן מספרי, זכור בפה אל תשכח בלב, שנתחייב לספר לבנים ענין עמלק. ואני אחשוב שרמז בזה משה רבינו ע״ה ענין עמלק לזמן הגלות כי הנה בהיותנו בארץ אמר זכור את אשר עשה לך עמלק וגומר, והיה בהניח ה׳ אלהיך וגו׳ תמחה את זכר עמלק. אמנם כאשר לא תהיה בארץ כי אם תחת כל השמים כלומר מפוזר ומפורד מקצה השמים עד קצה השמים בגלות הנה אז לא תוכל לזכור ענין עמלק למחות את שמו שהזכרון ההוא הוא בפעל ומעשה. אבל לא תשכח, רוצה לומר אע״פ שלא יהיה בך כח לקיים המצוה במעשה לא תשכח מפיך ענינו של עמלק. הנה התבאר שאמרו זכור את אשר עשה לך עמלק שהוא בארץ לענין המלחמה.
ואמרו מתחת כל השמים לא תשכח שהוא בהיותם חוצה לארץ לא ישכח מפיהם.
ואמנם איך היה ענין עמלק ואמתת ספורו כפי מה שיורו עליו הפרשיות הוא שעמלק בא וילחם בישראל בהיותם בדרך כי בפתע בא עליהם וילחם בם. רוצה לומר שנפרד מהם כי ירא מגשת עוד אל העם, אבל לא נלחם בפני המחנה כי אם באחריתו בנחלשים שבעם כמו שזכר כאן והלך לו, וזהו אמרו שם ויבא עמלק וילחם עם ישראל, כי בזה יסכימו ב׳ הפרשיות. ומרע״ה בראותו פחיתות לבבו גם בענין המלחמה אמר אל יהושע איננו רוצה שילחם ישראל כלו עם עמלק ולא שאלך אני להלחם בו כי יהיה זה אליו תפארת גדול, אבל בחר לנו אנשים ואתה עמהם צאו הלחם בעמלק מחר ובזה יכירו וידעו כל יושבי תבל שמשרתי ונערי עם אנשים מעטים נלחמו בו והחלישוהו. הנה אם כן מלחמת יהושע היתה מלחמה שנית אחרי מלחמת עמלק הראשונ׳, ולפי שכבר היה עמלק נפרד ממחנה ישראל, לכן אמר משה מחר אנכי נצב על ראש הגבעה וגומר. הנה גם כן היה כבוד ישראל גדול ליהושע שהוא ילך לבקש את עמלק להלחם עמו במעמדו כמו שכתוב וצא הלחם בעמלק. כי מדרך הנלחמים שמי שילך על האחד לבקשו יתכבד עליו מאד. ולכן בהיות ישראל כבר נרדף מעמלק צוה משה שילך יהושע להדפו ולהלח׳ בו ובפעם הזאת מן המלחמה השנית היתה תפלת משה על ראש הגבעה ומטה האלהים בידו. ואין ספק שנתעצם עמלק להלחם עם יהושע ולסוף החלישו יהושע לפי חרב.
הנה התבאר שכאן נזכרה לבד המלחמה הראשונה שעשה עמלק בישראל. וששמה בפרשה נזכרו שתיהן ולא נזכרה כאן המלחמה השנית לפי שלא בא כי אם לעוררם לנקמה. ולזה היה צריך שיזכירו מה שעשה להם עמלק לא מה שעשו הם כנגדו. והותר בזה הספק הכ״ו:
נשלם סדר כי תצא:
לפי שאמר למעלה זכור את אשר עשה לך עמלק. וחתם הפרשה לא תשכח. להורות שזה דבר גדול. ולכן הזהיר עליו בעשה זכור את אשר עשה לך עמלק. ובלא תעשה לא תשכח. וכן אמר זכור בעמלק. כמו שאמר בשבת זכור את יום השבת. ואמרו בשבת זכרהו על היין בכניסתו. שצריך לקדש עליו ולברך בפה. כן צוה בעמלק זכור שנזכור דבר עמלק בפינו. כאומרו במגלה והימים האלה נזכרים ונעשים. נזכרים בפה ונעשים במשתה ושמחה על היין. כמו שנצטוינו בשבת זכרהו על היין. ובמלת זכור הזהיר שנזכרהו ביין בסעודת פורים. והטעם שהשוה עמלק לשבת במלת זכור שנזכר. לרמוז כי כמו שהשבת הוא דבר גדול מורה על חדוש העולם. כן דבר עמלק הוא דבר גדול. שבא כנגד ישראל לאחר ביאתם לארץ. לפי שידע שאמרו תביאמו ותטעמו מקדש ה׳ כוננו ידיך. ואמרו זה אלי ואנוהו. להורות שתכלית ביאתם היתה לבנות מקדש לכפרת העונות. ולכן בא עמלק כאומרו כי יד על כס יה. שרצה לשים ידו על כסאי שהיא ירושלם. ולעקור לישראל שלא יעלו שם. באופן שרצה לחזור העולם תוהו ובוהו. באבידת ישראל שהם חדוש העולם. כאומרו החדש הזה לכם. ולכן אמר זכור את אשר עשה לך עמלק כמו שאמר בשבת זכור את יום השבת. וכמו שהשבת הוא יום מנוחה רמז לעולם הבא שהוא מנוחה. וכן הוא רמז לימות המשיח שהם מנוחה גמורה בלי עצב ודאגה כמו השבת. כאומרם שית אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב. שזה רמז לימות המשיח שיהיה העולם חרב מהדברים הראשונים של חרבן וגלות. אלא הכל מנוחה ועסק התורה. כאומרו אותם אלף שנים שעתיד הקב״ה לחדש עולמו צדיקים מה הם עושים. הקב״ה עושה להם כנפים כנשרים ושטים על פני המים. שזה רמז לתורה שנמשלה למים. כן דבר עמלק הוא רמז לימות המשיח. כי אז יתקיים האויב תמו חרבות לנצח וגו׳. וה׳ לעולם ישב במנוחה והשקט. כי כל זמן שזרעו של עמלק קיים. כביכול הקב״ה יש לו צער ומלחמה. כאומרו מלחמה לה׳ בעמלק מדור דור. ואמרו מדורו של משה עד דורו של שמואל. ומדורו של שמואל עד דורו של מרדכי. ומדורו של מרדכי עד דורו של משיח. ואז אין שטן ואין פגע רע ספו תמו בלהות. ואז יתקיים השקט ובטח עד עולם. שהוא עוה״ב עולמו של משיח. שהוא מנוחה כמו השבת שהוא שביעי ומנוחה. ולכן ענין עמלק הוא דבר גדול בתורתנו ודומה לשבת. ולכן מועד פורים הוא גדול מכל המועדים כמו ששבת גדול מכל מועדים. עד שאמרו בירושלמי כל המועדים בטלים לימות המשיח חוץ מפורים. כתיב הכא וזכרם לא יסוף מזרעם. וכתיב התם קול גדול ולא יסף. וזה לטעם שהזכרתי למעלה. ולכן נאמר בו זכור בפה לא תשכח בלב לעד לעולם. וזכרם לא יסוף מזרעם. וכבר הארכתי בזה במגילת אחשורוש. וכן אמר בעמלק זכור. ובלשון הרע אמר זכור. דכתיב זכור את אשר עשה ה׳ אלהיך למרים. לרמוז כי עמלק הוא יצר הרע הוא לשון הרע. ויש לנו להשמר ממנו לפי שהוא נושך כנחש. ואינו בא אל האדם פנים בפנים אלא מאחורים. ואינו מתדבק אלא לנחשלים ולחלושים מצד העונות. וזהו ויזנב בך כל הנחשלים אחריך. ולכן אמר כאן זכור בעמלק ואמר זכור במרים:
בא זדון וכו׳. פירוש, דע, כי כאשר ברא והעמיד הקדוש ברוך הוא יתברך העולם, מדד ושקל ופלס לכל אחד ואחד קיומו בפני עצמו, שלא יהיה כל אחד נוגע בחבירו כלל אפילו כחוט השערה. וכן כל הנמצאים בעולם משוערים, והוא השיעור האלקי אשר שיער את הכל. ולפיכך, כאשר האדם משקר במדות ובשיעורים אשר נוהגים בבריות, אז בא האויב. כי היה לו מקודם מדה משוער אשר בו שיער הקדוש ברוך הוא שלא יוסף האויב בכחו, ולא ירבה גבולו להיות נכנס בתחום חבירו יותר מן השעור אשר העמידו השם יתברך. ולפיכך, כאשר הוא משקר במדה, ואין המדה אצלו משוערת, רק יוסיף המדה או פוחת, אז בא האויב ומתגבר עליו גם כן, ויוצא מן המדה המוגבלת, וזה יציאה מן המדה המשוערת
:אמנם יש עוד בזה דבר מופלא מאוד. וזה שאמרו ז״ל בפרק המוכר את הספינה (ב״ב פח ע״ב) קשה עונשין של מדות יותר מעונשין של עריות, שזה נאמר בהן לשון ״אל״, וזה נאמר בהן לשון ״אלה״ (פסוק טז). ומפרש התם כי ״אלה״ לשון קשה, דכתיב (יחזקאל יז, יג) ״ואת אילי הארץ לקח״. ומפרש שהקושי שלהם כי גזל הרבים אין לו שבים, שאינו יודע למי יחזיר, כי בודאי זה קושי דבר שאין לו תשובה. ונראה לי, כי נקט דבר אחד בלבד שהוא קשה. ועוד ראוי לומר שהמשקר במדות דבר קשה, שהרי המדה – מדה משוערת, והוא משקר בדבר שהוא נעשה לשעור מצומצם, והוא מוסיף או פוחת עליו, דבר כזה הוא דבר קשה. ולפיכך האויב בא ומתגרה, כי האויב הוא קשה (ראו רש״י לעיל כ, ג). ובמדרש (תנחומא כי תצא ח) אמרו אם ראית דור שמשקר במדות, המלכות בא ומתגרה בו, שנאמר (ראו משלי יא, א-ב) ״מאזני מרמה וגו׳ בא זדון ויבא קלון״. זה המדרש מבאר הדבר היטב, כי אין דבר יותר קשה מן המלכות. ומפני כי משקרים במדות, שאין לך דבר קשה לשקר בדבר שיש לו מדה ושעור ועשוי לשעור, והוא משקר בו, לכך הוא דבר קשה, לכך המלכות – שהוא קשה – יבא ומתגרה בו:
זכור: פרשה פתוחה.
וכתיב בתריה בא זדון ויבא קלון. רצונו לומר, בא האויב ויתגרה בך למלחמה ויהי׳ לך לקלון:
And it is written afterward, "The malicious arrive, then comes mortification.⁠" I.e., the enemy will come and provoke you to battle, and you will suffer mortification.
זכור וגו׳ – שאין כיוצא בהם שיצא על ישראל בלא קדימות ידיעתם ממנו אלא כאשר ידאה הנשר והוא קרך בדרך.
זכור את אשר עשה לך עמלק, "Remember what Amalek did to you, etc.⁠" The reason the Torah singles out Amalek is because this nation was unique, attacking the Israelites by seeking them out, not even knowing where they were to be found. Just as an eagle flies far and wide to search for prey, so the Amalekites marched through hundreds of miles of desert in order to locate the Israelites.
זכור – הוא הענין הנזכר בפרשת בשלח ויבא עמלק וכו׳, ושם פירשנוהו:
אשר עשה לך – ולא אמר אשר נלחם בך, כי לא עשה עמך מלחמה כדרך המלכים היוצאים על שכניהם לקחת ארצם מידם או לשלול שללם, שהרי אתה לא היית הולך נגדו, ולא היה לך עמו דבר, אבל בא בעבור שהכחיש בנפלאות ה׳ ונהג עמך מעשה נבלה, וזהו אשר עשה לך:
בדרך – שלא היה לכם עיר מושב או ארץ אחוזה אבל הייתם הולכי דרכים, ומה טעם להלחם עם עוברי אורח, שהיום הם כאן ולמחר יתרחקו מגבולו:
בצאתכם ממצרים – ביד רמה, וענן ה׳ הולך לפניכם, והוא לא פחד ולא חת מפניו:
זכור וגו׳ – המצווה הקודמת השלימה את התמונה האידיאלית של ישראל: עם המתרחק מכל עָוֶל, מכל שימוש לרעה במעמד הכוח (״עוֹל״) שיש לאדם כדי להרע למי שנמצא תחת שליטתו, אפילו אם אותה שליטה היא זמנית בלבד. בני עם זה מסרבים להפר את האמון שאדם צריך להיות מסוגל לתת בחברו, כדי שבני אדם יוכלו לחיות יחד בחברה אחת. הם איתנים באמונתם שביכולתם לקרוא לה׳ ״אלוקיהם״ רק אם הם מקפידים להימנע מלעשות אפילו את העוול הקל ביותר לבריותיו, ואמונה זו היא המקור ליושר נקי מרבב בכל עסקיהם עם הזולת. אלה הם הקווים האחרונים שבהם התורה השלימה את שרטוט אופי העם הנושא את שמה והמודרך על ידה. האופי הלאומי של עם זה צריך לבטא יחס של רצון טוב, התחשבות, נדיבות וחסד כלפי כל יצור חי, כפי שמודגש שוב ושוב בפרקי הסיום של תורת ה׳. נמצא שאנשים צריכים להיות מוכנים בכל עת לעשות טוב, וצריכים להיות בלתי מסוגלים מעצם טבעם להרע לאיש. בקומתו המלאה האידיאלית יתהלך עם זה בארץ כ״ישרון״ (להלן לג, כו); ביחסיו עם אחרים הוא יהיה ה״ישר״ שבעמים. וכך רואה הנביא את אלה אשר יחזיקו מעמד ויתמידו להתקדם לעבר תכלית השלמות היהודית לאורך כל הדורות ובתוך כל הניסיונות: ״שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא⁠־יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא⁠־יְדַבְּרוּ כָזָב, וְלֹא⁠־יִמָּצֵא בְפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית. כִּי⁠־הֵמָּה יִרְעוּ וְרָבְצוּ, וְאֵין מַחֲרִיד״ (צפניה ג, יג).
יריעת אופיו של עַם זה ארוגה מצדק ומחסד. ישראל נדרש לראות את כוחו ועתידו רק בקיום הנאמן של חובתו, והדוגמא שהוא נותן במסירות זו לחובה, תהפוך ביום מן הימים לתכונה משותפת לכל המין האנושי.
הניגוד הגמור לכל האופי הלאומי הזה מיוצג על ידי עמלק, אשר שש ומתפאר ומתכבד רק בחרבו המנצחת וברמיסתו את החלשים וחסרי המגן. בעת שעַם המסירות לחובה צעד את צעדו הראשון בהיסטוריה, מיד התנפל עליו עמלק להילחם בו (שמות יז, ח–טז), וכבר מאותו ניסיון ראשון להתנגד לישראל נגזר על עמלק שלבסוף יימחה מזכר העמים (עיין פירוש שם).
לפיכך, עתה כשישראל עומד לעלות אל ארץ התורה כדי שיוכל למלא שם את חובותיו בנאמנות, מפנה התורה שוב את תשומת לבו של ישראל אל ניגוד זה לעצם מהותו, כדי שלעולם לא ישכח זאת. על ידי נתינת תיאור מפורט של הופעתו הפתאומית של עמלק, מחזקת התורה את מודעותו של ישראל לניגוד גמור זה של ייעודו. בעוד שבספר שמות מתואר המאבק נגד העקרונות שעמלק מייצג, עד לאובדנו המוחלט, ככוונת כל מעשי ה׳ בהיסטוריה, הרי שכאן נדרש ישראל לראות את עצמו ככלי המשתתף במלחמת ה׳ בעמלק. זר הדפנה [שנהגו לענוד המנצחים בימי קדם] של ניצחונות עמלק מטעה את האנשים ומסנוור אותם בזוהרה. העלה האחרון יישור מזר זה כאשר יישבר כוח עמלק – לא על ידי חרב החזקה יותר מחרבו, אלא על ידי עוצמה המתקיימת אך ורק בכוח גבורת ה׳, והמושתתת אך ורק על נאמנות לתורתו המוסרית של ה׳.
את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים – ״⁠ ⁠׳בדרך׳, בשעת טירופכם; ׳בצאתכם ממצרים׳, בשעת גאולתכם״ (ספרי). האומה כיחידה אחת (״לך״) הייתה ״בדרך״, עסוקה במחשבות ודאגות הרחוקות ממלחמה. היה זה מסע של המון חסר⁠־בית ההולך במדבר עם נשים וטף, וניתן היה לצפות שמצבו יעורר בכל לב אנושי רק רחמים אנושיים ולא איבה. אל כל אחד מכם (״בצאתכם״) נראה ונתוודע האלוקים הבלתי נראה, אשר שבר את מוטות השעבוד מעל כל יחיד ושחרר אותו מעבדות מצרים; וזוהי עובדה שלכאורה הייתה צריכה לשמש לשמירה ולהגנה על חסרי המגן שבכם מפני כל התקפה זדונית.
[קסו] זכור את אשר עשה לך עמלק הזכירה שאמר בכאן אם מתקשר למה שאמר והיה בהניח וגו׳ היה לומר כאשר יניח וגו׳ כמ״ש כי אם זכרתני כאשר ייטב לך, ובהכרח שזכרון עמלק הוא זכרון תמידי, והזכירה בשתי הוראות, זכירה בלב, וזכירה בפה, ושניהם במקרא אחד (בראשית מ׳ י״ד) כי אם זכרתני כאשר ייטב לך וגו׳ זכירה בלב, והזכרתני אל פרעה זכירה בפה, ובכאן אם על הזכירה בלב הרי הוא אומר לא תשכח, ולא יתכן כבכ״מ שזכור הוא עשה ולא תשכח הוא ל״ת שאם זכר קיים העשה ואם שכח עובר בלאו, מפני ששכחה באה מעצמה ואיך יהיה עובר ע״ז בלאו, ואם שצוה שכ״כ יהיה בזכרונו עד שלא יבא לשכחה א״כ הוא עשה לזכור בפה תמיד מעשה עמלק וז״ש בספרי יכול בלב כו׳:
בדרך נעתיק בכאן מ״ש בהתוה״מ פ׳ בשלח וז״ל שם, כבר בארתי בפסוק (שמואל א טו) שמלחמת עמלק לא היה לו שום סבה מהסבות שבעבורה ילחמו עם בעם ממלכה בממלכה, שכל עורכי מלחמות יהיה לאחד מחמש סבות וכולם לא היו פה, א) שילחם על ארץ לכבשהו להרחיב את גבולו וזה היה בדרך כי לא היו אז בארץ נושבת, ב) אם יקרב אל גבול ארצו שהוא ירא פן יירש את ארצו במלחמת סיחון ועוג. וזה היה בצאתכם ממצרים, ג) אם עשו עמו מלחמה והתגרו בו. אבל הוא קרך בדרך דרך מקרה ולא היה שום ריב ביניכם. ד) להראות כחו וגבורתו. ואז ילחם פנים אל פנים, והוא ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע. ה) בעבור הדת שחושב שימצא חן בעיני אלהיו אם יכחיד עם הבלתי מאמינים בו. אבל הוא ולא ירא אלהים, ורק הסבה העצמית למלחמה זו היתה א) הכפירה באלהים באשר אז שמעו עמים ירגזון וכל העמים האמינו בנפלאותיו אשר עשה בים ובמצרים, והוא הקשיח לבו מיראת ה׳ ויאמר לא הוא ורצה להראות לכל יושבי תבל שאין ביכולת ה׳ להושיעם מידו ושכל הנסים הם מעשה להט וחכמת משה ולכן לא עמד בפניו באשר הוא אצטגנין גדול ובקי בכשפים. ולפ״ז היה עיקר מלחמתו נגד ה׳, ב) נטר איבה על ישראל מצד אבותיו ומשטמת עשו שמורה לנצח לזרע יעקב. וע״כ והיה בהניח וגו׳ עכ״ל שם. ויש להתבונן סמיכות ענין עמלק לענין מדות ומשקלות שמקושר לכי ינצו וכי ינצו לפרשת היבום שנאמר בו והיה הבכור ואחר ענין עמלק פ׳ בכורים, ורש״י ז״ל ע״פ הפסיקתא כ׳ אם שקרת במדות ומשקלות הוי דואג מגרוי האויב שנאמר מאזני מרמה תועבת ה׳ וכתיב בתריה בא זדון ויבא קלון עכ״ל. וצריך להסביר הדבר. ובסדר בשלח נאמר היש ה׳ בקרבנו אם אין ויבא עמלק ובין ויבא עמלק ובין אם אין יש פרשה פתוחה. ופלא לסיים פרשה באם אין. וכן יש להתבונן מה שכ׳ רש״י מכת זנב חותך מילות וזורק כלפי מעלה. וגם שאמר ויבא עמלק וילחם עם ישראל למה הזכיר ביאת עמלק אם לא שבא בטענה ואח״כ וילחם, ואף שיש דרשות בספרי עכ״ז נכון לומר דבר המתקבל וזהו, כי עמלק היה בן אליפז בכור עשו [ואף שהיו כמה דורות אח״כ עכ״ז נקרא על שמו] וכשיצאו ממצרים על דעת לבא תיכף לא״י (אם לא עשו העגל ולא שלחו מרגלים) וא״י נתן הש״י לאברהם ובאה בירושה ליצחק ועשו היה בכור יצחק ואליפז בכור עשו ובא בטענת ירושה לו ולכל בני אליפז. וענין הבכור כמו ענין הבכורים. שענין הבכורים כמו שנכון שהאריס יביא לבעל השדה ראשית בכורי פרי האדמה שנפש האדם משתוקקת להם כמ״ש (ישעיהו כח) כבכורה בטרם קיץ בעודה בכפו יבלענה ובזה מראה לו שהוא אדון השדה כמ״ש ועתה הנה הבאתי את ראשית וגו׳ אשר נתתה לי ה׳, וכן הבן הבכור הפרישו שיהיה קדוש לעבודת ה׳ וממלא מקום אבותיו. ואף אחר שנטלה העבודה מהם יש בו קדושה שצריך פדיון ונוטל פי שנים בנחלה. ומובן שכשהיה העבודה בבכורים שהיו צריכים להתנהג בקדושה וכ״ש שלא יחללו העקרים, ובזה יובן מ״ש יעקב לעשו שימכור לו את בכורתו שיש להתפלא איך הסית לעשו לבזות את העבודה וגם מה תועיל המכירה, ואם מפני כי אחר שמכר את הבכורה ה״ה מבזה את העבודה ונפסל מלעבוד ותחזור ליעקב. אבל עוד יגדל הקושיא על ההסתה ויובן הענין ע״פ מ״ש חז״ל עשו משוך בערלתו היה והפר ברית אברהם והיה פסול לעבודה וכן כל זרעו אחריו עזבו את מצות המילה. לא כבני ישראל שמקיימים עד היום מצות מילה. ויצחק לא ידע מזה והיה נותן לו להקריב קרבנות. ויעקב חש על חלול קדשים ואעפ״כ לא רצה לספר לאביו ולכן קנה ממנו את הבכורה בכדי שעשו בעצמו לא ירצה להקריב. ולכן כאשר שמע יצחק מעשו שמכר בכורתו ליעקב וא״כ בזה את העבודה אמר גם ברוך יהיה שהצילו מעון חלול הקדשים, ועשו הפר ברית ובזה את העבודה מפני שכפר במציאות ה׳ ובהשגחתו ובעוה״ב וזה שאמר שהולך למות מפני ששמע מיעקב שאמר שהולך לחיים, שעולם הגשמי אינו חיים שיעקב היה איש תם יושב אהלים, וכמ״ש אדם כי ימות באהל, מפני שצריך לזכך החומר ולא יקרא חיים רק שהוא הולך אל החיים, כמ״ש כי הולך האדם אל בית עולמו ועשו היה איש שדה. ובחר בתענוגי הגוף ובעה״ז וזאת תחשב לו לחיים. ונמצא שנפסל מהבכורה ע״י שהפר ברית. ועמלק הלך ג״כ בשיטת עשו וכפר במציאות ה׳ ובהשגחתו. ובראותו שנתנצח מטענת הבכורה לחם על ישראל אבל לא שלט רק באלה אשר כפרו בהשגחה ואמרו אם אין, ואחרי שנתנצח בטענת המילה שהפר מצד כפירת ההשגחה וראה אותם שגבר עליהם כפרו כמותו ואעפ״כ היו נמולים. ובאה המליצה שהיה חותך המילות וזורק כלפי מעלה שבא בטענה נצחת על האנשים שגבר בהם שאם אתם כופרים בהשגחתו למה מלתם עצמכם. וידוע מ״ש רז״ל שהגנב כופר בהשגחה. שירא מבנ״א ואינו ירא מה׳. וגם במדות ומשקלות באופן שיסתר מבנ״א ולא ירא מהשם ג״כ כופר בהשגחה, לזה הסמיך פ׳ עמלק לענין המדות שע״י הכפירה בא עמלק וכשהיו ישראל מתנהגים ע״פ השגחה הנסיית כאשר נסתפקו בהשגחה מיד ויבא עמלק, אבל כשהנהגת ישראל הוא בהסתר פנים. הוא באופן הזה. כי ידוע שכל פתחון פה שיש לשונאי ישראל לרדוף אותם רק על שיש בהם אנשים שעוסקים בתרמית בענין המדות והמשקלות שעי״ז כופרים בהשגחה וע״ז נאמר מאזני מרמה וגו׳ בא זדון ויבא קלון. ונרמז שענין ביאת עמלק היה בטענת הבכורה במה שבא בין פ׳ היבום לפ׳ הבכורים שהוא ענין בכורה:
זכור את אשר עשה לך עמלק: סמך ענין להקודם, פירש רש״י ע״פ מדרש תנחומא ׳אם שיקרת במדות ובמשקלות, הוי דואג מגרוי האויב׳ וכו׳. וא״כ נראה שעמלק בא בעוון משקלות, והוא פלא, שהרי לא היה במדבר מסחור שיהא בהם מדות ומשקלות1.
אבל הענין יבואר על פי שנתבונן על מה שהפליגו חז״ל במסכת ב״ב סוף פרק הספינה (פח,ב) בעוון משקלות, עד שאמרו ׳חמור עוון משקלות יותר מגילוי עריות׳2, ומדוע חמור זה משארי גניבות? ותו, מה זה דמיון משקלות לגילוי עריות עד שאמרו שזה חמור מזה?!
ונראה, דכלפי שאמרו חז״ל ג׳ עבירות חמורות3, היינו עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים. וחומר שבג׳ אלו אינו תלוי בעונש, שהרי עונש חילול שבת חמור מעונש עריות4. אלא באשר שהאדם החוטא בא לחטוא באחד מג׳ אופנים: או מהעדר האמונה בה׳ ובתורתו, או מצד התגברות התאוה, או מצד התגברות הכעס וכדומה במדות שנוגעות לבין אדם לחבירו. והנה, הראש שבהעדר אמונה הוא עבודה זרה, והראש שבתאוה הוא גילוי עריות, והראש שבמדות רעות הוא שפיכות דמים. וכל העוונות באים באחד מג׳ אופנים הללו, כגון, המחלל שבת מצד פרנסה הרי זה נוגע באמונה, והוא שמץ עבודה זרה, ואם למילוי תאות נפשו הרי זה ענף מעריות5. והנה הגרוע בשלשה עוונות הללו הוא עבודה זרה, באשר נוגע לאמונה וגם רחוק מן התשובה, ׳וכל באיה לא ישובון׳. ומעתה, הגונב מחבירו כלי יקר, יכול להיות שבא מצד התאוה לאותו כלי, והרי זה מגדר ׳עריות׳. אבל העושה משקלות שקר, אינו מדרך התאוה, אלא חסרון אמונה בה׳ הזן ומפרנס בהשגחה פרטית לפי מעשיו, והרי זה מגדר ׳עבודה זרה׳. על כן אמרו דעוון משקלות, אע״ג שאינו אלא ענף מ׳עבודה זרה׳ ועדיין רחוק מראש הכפירה, מ״מ הוא חמור מגילוי עריות שהוא ראש פרעות התאוה6, באשר חסרון אמונה קשה לתשובה וגם נוגע לכבודו יתברך שמו.
ואחר שכן נשוב לענין הפרשה של עמלק, דכתיב (שמות יז, ז-ח) ״היש ה׳ בקרבנו אם אין. ויבא עמלק״. והענין תמוה, איך נפל ספק בלבבם אחר ראות עיניהם כל הנסים. וביארנו שם, שנסתפקו ׳אם ה׳ בקרבם׳ היינו בדרך הטבע, וכשימות משה ולא יהיו עוד ניסים7. ועל זה החסרון באמונה בא עמלק, והיינו בעוון ׳משקלות׳8.
1. לא מצאנו מי ממפרשי רש״י או המדרש שעומד על בעיה זו, כי כוונת חז״ל ללמוד מהסמיכות לדורות כעין עמלק, אך עמלק עצמו הגיע מסיבה אחרת, כמוזכר ברש״י (שמות יז,ח): סמך פרשה זו למקרא זה, לומר, תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם, ואתם אומרים ״היש ה׳ בקרבנו אם אין״? חייכם שהכלב בא ונושך אתכם...
2. אמר ר׳ לוי, קשה עונשן של מדות יותר מעונשן של עריות, שזה (בעריות) נאמר בהן ״אל״, וזה (מדות) נאמר בהן ״אלה״... ואלא מאי עודפייהו (דמדות, כיון דבעריות איכא כרת ובדידהו ליכא כרת), דהתם (בעריות) אפשר בתשובה והכא לא אפשר בתשובה.
3. בסוגיא של ׳יהרג ואל יעבור׳.
4. שזה בסקילה וזה בחנק, וגם חמור משפיכות דמים שעונשו סייף.
5. חידוש נוסף של רבינו שיש שני סוגי חילול שבת – אע״פ שהעונש אינו משתנה.
6. כלומר, המינימום של ׳עבודה זרה׳ חמור יותר מן המקסימום של ׳עריות׳, כאשר רבינו מתכוון גם בזה וגם בזה אל המושגים ׳עבודה זרה׳ ו׳עריות׳ על פי חלוקתו הוא. פירוש זה של רבינו במאמר חז״ל, אשר בו הוא מפשיט אותו מפירושו הפשוט והרגיל ומלביש אותו במושגים, דומה לדרכו של המהר״ל בביאורי אגדות חז״ל. מעין גישה זאת מצינו גם אצל ה׳משך חכמה׳ המפרש את דברי חז״ל שאברהם תיקן ׳עירובי תבשילין׳ ואילו יעקב ׳קבע תחומים׳, באמרו ׳זוהי מליצתם ז״ל׳ (עיין הערה ? לעיל פרק ? – ענין הרב קוק). כלומר, אברהם עסק בקירוב רחוקים (׳עירוב׳) ואילו יעקב התרחק מן הגויים (׳תחומים׳) והתרכז בשנים עשר שבטיו.
7. האם גם אז השגחתו יתברך תשרה בקרבם בדרך נסתרת.
8. וכפי שרבינו ביאר שעון משקלות שונה מגניבה, באשר גניבה לפעמים מקורה בתאוה (׳עריות׳) בעוד משקלות מקורה בחוסר אמונה (׳עבודה זרה׳).
זכור וגו׳ – אחר שסיים למעלה כי תועבת וגו׳ כל עשה עול, זָכַר העול שעשה עמלק לישראל וצוה למחות זכרו; וזה איננו לקבוע בלב בני ישראל שנאת עולם על המריעים עמם, רק בהעשות הם שבט אף ביד ה׳ על העמלקים והכנענים להשיב בראשם חמס ותועבה שעשו, ידעו כי כן יעשה גם להם אם יתעבו לעשות כמוהם; וכונת רז״ל בקבעם קריאת פרשה זו בשבת שלפני פורים היתה לחק בלב בני ישראל שראוי לשמור כל מצות ה׳ בשקידה עצומה, כי בסור קצת מאחת מהנה, נוכל להביא על עצמנו צרות גדולות, כי כל המצות מהחכמה העליונה והנפלאה יצאו.
כדרך שנצטווינו שכל אחד מישראל ישווה ה׳ לנגדו בכל מעשיו, עוד יותר מזה נצטווינו שכנסת ישראל בכללה תלחם מלחמת השמדה תמידית נגד הכפירה. עמלק הוא לבוש הכפירה, בצורת אדם.
זכור – כמו שמות י״ג:ג׳. ראוי היה לעמלק לקבל את פני ישראל בסבר פנים יפות, שהרי קרובי משפחה הם, ואילו הם התנפלו על ישראל מן המארב. בנוגע ליחוס האדומי של עמלק, השוה הנגסטנברג בייטרגה 2, ע׳ 302 והלאה, וקורץ געש. 2, ע׳ 237.
זכור – תניא, אי זכור, יכול בלב, כשהוא אומר (פ׳ י״ט) לא תשכח הרי שכחת הלב אמירה, הא מה אני מקיים זכור – בפה1. (מגילה י״ח.)
בדרך בצאתכם ממצרים – בדרך – בשעת טרופכם,⁠2 בצאתכם ממצרים – בשעת גאולתכם מהו אומר שמעו עמים ירגזון, אבל זה – ולא ירא אלהים3 (ספרי).
1. נראה באור הענין דמדייק כפול לשון זכור – לא תשכח, דהיינו הך, וגם קשה ליה בכלל ענין הצווי על השכחה, כי איך שייך לצוות על החוש, ומה יעשה אדם שהוא שכחן בטבע, לכן דריש שיעשה לו דבר לאות וסימן וע״י זה ממילא לא ישכח, והוא כעין מ״ש בשבת ק״ד א׳ עשה סימנים בתורה, ובעירובין כ״א ב׳ אגמריה בסימנים, ועיין מש״כ ר״פ דברים, וע״ד זה יתפרש הפ׳ ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו, שהוא כפל לשון, ויתפרש שמפני שלא עשה סימן וציון לזכור אותו, לכן – וישכחהו, וגם כאן יתבאר כן, זכור – עשה סימן וציון לדבר, ואז – לא תשכח ובאור זה כלול במ״ש יכול בלב וכו׳ הא מה אני מקיים זכור – בפה, כלומר עשה זכירה בפה, כדי שלא תשכח, ודו״ק.

והנה אופן הזכירה כאן הוא הקריאה בתורה פרשה זו שלפנינו והיה בהניח ה׳ אלהיך לך וגו׳ מחה וגו׳, ועל פי יסוד דרשה זו מבואר ומקובל בפוסקים דקריאת פרשת זכור היא מדאורייתא, וכבר כתבנו בפרשה עקב (ט׳ ז׳) דמה שהוציאו הפוסקים פרשה זו מכלל שארי פרשיות התורה לענין חיוב דאורייתא עפ״י דרשה זו הוא תמוה, יען כי ממקום שבאה דרשה זו זכור יכול בלב וכו׳, והוא בתו״כ פ׳ בחקתי (כ״ו ג׳) באו כמה דרשות כאלה, כמו לענין זכירת שבת, זכירת מרים, זכירת מעשה העגל, וא״כ מאי אולמא דזכירת עמלק משאר הזכירות דזו חיובה מדאורייתא, והנך לא, ועיין מש״כ שם.

ושיעור זמן שכחה מבואר בברכות נ״ח ב׳ דהוא י״ב חודש, ומטעם זה הוקבע לקרות פרשת זכור אחת בשנה, בשבת שקודם פורים, ומטעם זה קיי״ל דסתם יאוש בעלים באבידה הוי לאחר י״ב חודש, וכן קיי״ל דמטעם זה המת משתכח מן הלב לאחר י״ב חודש משום דכתיב נשכחתי כמת מלב, ושיעור שכחה י״ב חודש.

ונראה לי, כי לפי סדור קריאתנו בתורה להשלים התורה בכל שנה וממילא קוראים אחת בשנה פרשה זו שוב אין חיוב דאורייתא בקריאת פרשה זו בשבת שלפני פורים, אחרי שכבר נזכרה במשך י״ב חודש, וחיוב זה מדאורייתא שייך רק במנהג נהרדעא שמסיימין התורה אחת לשלש שנים (קדושין ל״א.) או למי שלא קרא בפרשה זו בסדר השבוע, ולפי זה מה שנוהגים אצלנו בקריאת פרשה זו קודם פורים הוא רק מנהג חכמים מענינא דפורים, כך נ״ל.
2. כלומר בשעת טרדת גופכם, כנודע שהאדם בדרכו נחשב טרוד בגוף ובנפש, ונקל אז להשונא לכבוש אותו במלחמה.
3. נראה דרמז למ״ש באגדות דבשעה שיצאו ישראל ממצרים היו כל אומה ולשון יראים ללחום בישראל עד שבא עמלק והראה מקום לאומות ללחום בישראל.
מוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)אגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר׳ בחיימיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144