[קנט] ונגשה יבמתו אליו אליו הוא מיותר שהרי נאמר להלן וירקה בפניו, ואמר בספרי מלמד שהיא מהלכת אחריו אל הזקנים ולא שמוטל על היבם להחזיר אחריה שתחלוץ לו:

לעיני הזקנים – היה לו לומר אל הזקנים כמ״ש לעיל לכן דריש בספרי שהוא מוסב על וירקה בפניו שלעיני הזקנים וירקה בפניו שהרוק יהיה נראה לעיני הזקנים בשעת הרקיקה, שלשון וירקה יורה כן, ולא על מקום שנפל שם הרוק, ואחרי שהזקנים צריכים לראות כשיצא הרוק מפיה א״א שתרוק בפניו ממש מפני שצריכה להתקרב אליו ממש להריק לו בפניו ואז לא יראו הזקנים הרקיקה, אלא פי׳ לפניו, נגד פניו, כמו ואביה ירוק ירק בפניה שג״כ פי׳ לצד פניה שאין דרך האב שכועס שירוק בפנים ממש. וחלצה נעלו מעל רגלו הי״ל לכתוב וחלצה נעלו מרגלו אף שבמשה ויהושע נאמר מעל רגלך אבל שם נאמר ״של״ שפי׳ שיזרוק המנעל למרחוק ולא רק שיחלוץ מרגליו מפני שא״כ היה המנעל מונח במקום הקדש, ואחרי שהוצרך לזרוק בהכרח להגביה ממעל לרגליו כדרך הזורק, אבל כאן שא״צ רק חליצת המנעל הי״ל לומר רק מרגליו, ומזה דריש בספרי שהחליצה כשר אף מעל רגליו ממקום הגבוה שברגליו רק שיהיה מהארכובה ולמטה: בענין חליצת המנעל כתבו המקובלים סודות אבל הרשות לקרב גם אל שכל האנושי וזה דאיתא בשבת (קנב) דעל סוס מלך, דעל חמור בן חורין, ודמנעלוהי ברגלוהי בר אינש, שכוונת המאמר הוא שההבדל האמתי בין האדם לשאר בע״ח אינו בכח הדבור כי יש עופות שיש גם להם כח המבטא, ולא בהדעת כי נמצא גם בבע״ח דעת והתחכמות כמ״ש (איוב לה יא) מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו, ורק יבדל בזה שכל בע״ח אף שנראה שעושים בדרך דעת זה הוא להם טבע מוכרח והדעת שבהם בא מכח היסודות, אבל האדם הוא בעל בחירה ורצון ויוכל לעשות הפך טבעו ויעשה ע״פ הדעת והתבונה שנפח ה׳ באפיו נשמת חיים וכל מאן דנפח מפומיה נפח, וכשם שהשי״ת הוא מקור הרצון כן נשמת האדם ובינתו היא בעלת רצון, וזה שאמר (קהלת ג׳ כא) מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה לבעל הרצון האמתי ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ אל היסודות, ולכן המלך שרצונו מושל על רצון רבבות בנ״א ובפרט בעת המלחמה שע״פ רצונו יבואו בין החיים והמות הרכיבוהו על הסוס, שהסוס מוכשר למלחמה כמ״ש באיוב באריכות, ובני חורין שהם השרים והסגנים שע״פ רצונם הנהגת המדינה הרכיבום על חמור שמועיל הרבה במלאכות הבייתיות ובהולכת התבואות והמשאות, וכל בני אדם שמתנהגים ברצונם הדריכום במנעלים שהנעל הוא מעור בע״ח להורות שאינו כשאר בע״ח שהולך על הארץ, ורק שיש בינו להארץ עוד מדרגת הבע״ח, והוא עולה על מדרגת הבע״ח, ומי שאינו בעל רצון הוא כשאר בע״ח שעושה רק כפי טבעו והולך על הארץ כפי הרכבת היסודות שבו, ואמר ריב״ק במליצה שהחופר וקובר בארץ שאף שהוא בארץ ולא על הארץ הוא טוב ממנו, שהחופר הוא שולט על הארץ לעשות בה כרצונו והוא אינו שולט על היסודות, ולכן כשבא האדם למקום קדוש היה צריך להסיר מנעליו להראות שאין דבר חוצץ בינו לבין המקום קדוש, וזה שנאמר למשה וליהושע של נעלך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עומד עליו קדש הוא, וכן הכהנים בעת העבודה הלכו יחפים בעזרה לבלי יהיה דבר חוצץ בינם לבין המקום קדוש הרצפה, ואחרי שהמנעל רמז לכבוד האדם וכח הרצון שבו לכן לקיים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו וזאת התעודה בישראל שהיה כמו שמוסר לו כל כבוד אנושותו לערבות שיקיים דבריו וגם הראה שהוא בעל רצון שלא ימנעהו שום דבר מלקיים דבריו. והנה מצות היבום שהתורה צותה לעבור על אחת ממצות ה׳ אשר לא תעשינה שהוא איסור אשת האח בשביל הקמת שם המת, ואשר ימאן לקחת את יבמתו שהוא רק בשביל שאינו חפץ בהאשה שהוא נגד טבעו ולא יוכל או לא ירצה להכריח את טבעו, וז״ש ואם לא יחפוץ האיש, שהוא בו״ד, ולא יעשה נגד טבעו ולא יבין אשר התורה עשתה בזה נגד חקותיה כנ״ל ונמצא שאינו בעל רצון כלל לכן תחלוץ היבמה מנעליו להראות שהוא אינו ראוי לילך במנעלים מפני שאינו בעל רצון כלל, ותאמר ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו שיש לדקדק בזה אם צריך לבנות הרי אין בית, ואם יש בית הרי א״צ לבנות, אבל הוא מליצה כאלו היה כבר בית ונהרס וצריך לבנותו, וזהו תשובה על דבריו שאמר לא חפצתי לקחתה שאין לו חפץ בה בעצמה, וזה שתאמר שדבריו אין להם מקום רק אם לא היתה כבר אשת אחיו, אבל אחרי שכבר היתה אשת אחיו ובקחתה יתקן ענין נכבד, וגם שע״פ רוב אחים י״ל טבע אחת ואחיו חפץ בה והוא לא יחפוץ אם לא שאחיו היה בעל רצון והוא אינו בעל רצון ולכן נקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל שפי׳ שבמושב הזקנים חלצה נעלו מעל רגלו, להורות שהוא הולך בדרך טבעו ואינו בעל רצון שילך במנעלים: