על פי שנים עדים – כתיב
(קהלת י״ב) בקש קהלת למצוא דברי חפץ, בקש קהלת לדון דינין שבלב שלא בעדים ושלא בהתראה,
1 יצתה בת קול ואמרה לו וכתוב יושר דברי אמת על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת.
2 (ר״ה כ״א:)
על פי שנים עדים – תניא, א״ר שמעון בן שטח, אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתי אחריו וראיתי סייף בידו ודם מטפטף והרוג מפרפר, ואמרתי לו, רשע, מי הרגו לזה, אני או אתה, אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי, שהרי אמרה תורה על פי שנים עדים יומת המת, היודע מחשבות יפרע מאותו האיש שהרג את חבירו, אמרו, לא זזו משם עד שבא נחש והכישו ומת
3.
(סנהדרין ל״ז:)
על פי שנים עדים – כל הדרשות השייכות לפסוק זה יבא לפנינו בלשון פ׳ כזה לקמן י״ט ט״ו.
יומת המת – וכי מת הוא והלא חי הוא, אלא המת מעיקרא, מכאן שהרשעים בחייהם קרוים מתים.
4 (ברכות י״ח:)
יומת המת – תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר, מניין להתראה מה״ת, שנאמר על פי שנים עדים יומת המת, וכי מת הוא, אלא להודיעו באיזה מיתה הוא מת.6 (ירושלמי סנהד׳ פ״ה ה״א)
יומת המת – אין לי אלא אם מת כסדר הזה, מניין לרבות שאר המומתים, ת״ל על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת7 (ספרי).
לא יומת וגו׳ – אמר רב נחמן, עדות מיוחדת כשרה בדיני ממונות, דכתיב לא יומת על פי עד אחד, בדיני נפשות הוא דאין כשרה, אבל בדיני ממונות כשרה
8.
(מכות ו׳:)
על פי עד אחד – תניא, לא יומת על פי עד אחד, להביא שנים שרואין אותו, אחד מחלון זה ואחד מחלון זה, ואין רואין זה את זה שאין מצטרפין, ולא עוד אלא אפילו בזה אחר זה בחלון אחד אין מצטרפין.9 (שם שם)
עד אחד – מאי אחד, אילימא עד אחד ממש, מרישא שמעינן לה, על פי שנים עדים, אלא מאי אחד – אחד אחד, מכאן לעדות מיוחדת שהיא פסולה.10 (שם שם)
1. רק עפ״י אומדנא דמוכח שזה הרג זה, וכעין מעשה דשמעון בן שטח בדרשה הבאה.
2. עיין במהרש״א שהקשה הא על התראה לא השיב הב״ק מאומה. ונראה לומר דכוונת הב״ק להסמיך גם על לשון יומת המת דבעינן התראה עפ״י מ״ד בירושלמי סנהדרין פ״ה ה״א מניין להתראה מן התורה דכתיב יומת המת, וכי המת מת אלא להודיעו באיזו מיתה הוא מת, וכ״ה
בבבלי סנהדרין מ״א א׳ וצריך שיתיר עצמו למיתה, דאמר קרא יומת המת עד שיתיר עצמו למיתה, ולפי״ז בתשובת הב״ק את כל הפסוק עפ״י שנים עדים יומת המת כולל תשובת שני הענינים שאין דנין עפ״י אומדנא רק עפ״י עדים ורק בהתראה. ובעין יעקב הובא בענין זה הפסוק על פי שנים עדים יקום דבר, והוא הפסוק דלקמן בפרשה (י״ט ט״ו), ולפי מש״כ צ״ל הפסוק שלפנינו עפ״י שנים עדים יומת המת, דעיקר הראיה הוא ממנו, כמבואר. וגם כנראה שצ״ל פסוק זה דאיירי בדיני נפשות וההוא בדיני ממונות.
3. ולכן כשחוקרין את העדים צריך לשאול אותם אם אינם מעידים על פי אומדנא, והיינו שאומדים בדעתם שכך היה ולכן מעידים כן וכענין מעשה זו.
וע׳ בשבועות ל״ד א׳ הובאה מעשה זו וכתבו התוס׳ וז״ל, ואעפ״י שהיה כאן פרכוס ובלבול רוח שהרי בחורבה היה, לא היה פוטרו בשביל כך, דדוקא גבי גלות הוא דפטרינן לי׳ ביבמות ק״כ ב׳, ותדע דהא אמרינן בסנהדרין ע״ח ב׳ שהיו חובשין אותו [ר״ל דמוקמינן הפסוק דפ׳ משפטים אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה, שחובשין אותו ואם מת הורגין אותו ולא תלינן המיתה בשביל הפרכוס והבלבול], ומיהו מכאן יש לדחות ולאוקמא כגון דמחייה בביתא דשישא ולא פרכס, עכ״ל. וכתב המהרש״א וז״ל, אבל לא ידענא מה תירצו כגון דמחייה בביתא דשישא ולא פרכס, דהא כיון דלא ראה בהריגה האיך ידע דלא פרכס, עכ״ל.
והנה נראה מפורש שהבין דברי התוס׳ מה שכתבו ומיהו מכאן יש לדחות ולאוקמא כגון וכו׳ מוסבים על המעשה דשמעון בן שטח [המובא לפנינו], ודבר פלא הוא, שבאמת פשוט מאוד שמוסבים הדברים על הראיה שהביאו מסנהדרין כפי שיתבאר להמעיין, וגם בלא״ה א״א לומר כלל דקאי על המעשה דשמעון בן שטח ולומר דאיירי בביתא דשישא, דהא מפורש אומר שהיתה בחורבה.
ועיין בתוס׳ כאן כתבו בזה״ל, משמע דדריש מהאי קרא דמאומד לא מקטל דמשמע עפ״י שנים עדים שראו ואחריני הוו עם ר״ש ב״ש ולא חשיב להו משום כבודו, ומ״ש או אני, לאו דוקא אני אלא אנו, עכ״ל. ולא ידעתי מה להו כל הדוחק הזה, בעוד שהענין בפשוטו מאוד, דאינו מייתי מעשה זו לראיה על עיקר דין אומדנא דזה מפורש במתניתין, אלא רק למשל כיצד היא אומדנא, ותו לא מידי, ודו״ק.
4. אסמכתא בעלמא היא ודרשה אגדית, דעיקר הענין מבאור הלשון יומת המת אתא לדרשות שבסמוך ולא לכוונה זו, וראיה לזה, שהרי מקודם לזה בגמרא מייתי ראיות לענין זה מצד הסברא ומפסוקים בקבלה ואח״כ מפסוק זה, ואם היתה דרשה זו גמורה לענין זה לא הי׳ מקדים ראיות אחרות לראיה מפסוק מפורש בתורה, ודו״ק. ובמ״ר קהלת ט׳ ה׳ סמך ענין דרשה זו להפסוק כי לא אחפוץ במות המת על הדרך שנתבאר כאן דרשה שלפנינו.
5. ובירושלמי פ״ה ה״א איתא הלשון צריך שיאמר על מנת כן אני עושה, ובזה יתבאר היטב הלשון עד שיתיר עצמו, כלומר הוא בעצמו מקבל עליו עונשו, ויהיה הלשון יתיר עצמו כמו מתחייב בנפשו, ומדייק הלשון יומת המת דהול״ל יומת החוטא או יומת לבד, אבל הלשון יומת המת אינו מדוייק כלל, דכל זמן שלא הומת הרי אי אפשר לקרותו עוד מת.
6. היינו הך דדרשא הקודמת בשנוי לשון מהבבלי, ועיין מש״כ שם.
7. ר״ל אין לי אלא אם מת כסדר המבואר בפרשה בסקילה אז לא יומת עפ״י עד אחד ועוד דינים שבפרשה, ומדכתיב יומת המת בא לרבות דכל מי שצריך להומת צריך שיהיו בו כל הפרטים שבדיני עדות המפורשים כאן.
8. בדרשה הבאה יתבאר ענין עדות מיוחדת, כגון עד אחד רואה אותו מחלון זה ואחד מחלון זה ואין רואין זה את זה, או שראו העדות בזה אחר זה, וכמה פרטים יש בענין זה בד״מ, כגון עד אחד אומר בפני הלוהו ביום פלוני או בפני הודה לי והעד האחר אומר בפני הלוהו ביום אחר או הודה לו, הרי אלו מצטרפין, וכן אם אמר האחד בפני הלוהו והאחד אמר בפני הודה לו או שאומר הראשון בפני הודה לו והשני אומר אחר זמן הלוהו בפני הרי אלו מצטרפין.
ואם דיני אישות וגיטין וקדושין שייכים לפרט דיני נפשות או דיני ממונות יש בזה מחלוקת הפוסקים, וברי״ף ורא״ש בגיטין ע״ג א׳ הביאו ירושלמי בזה״ל, ראוה שנים שנתיחדה עמו צריכה ממנו גט שני, ראה אחד בשחרית ואחד בין הערבים, זה הי׳ מעשה ואמרו אין מצטרפין, עכ״ל, וטעם סברא זו פשוט, דכיון דשייך בזה דיני נפשות, לכן דיינינן להו כדיני נפשות.
אבל במרדכי פרק שני דיבמות כתב בענין זה דאף אם אין עדי כעור שראו בבת אחת אלא רק בזה אחר זה בכ״ז הוו כמו דחזו בבת אחת, משום דתרווייהו על דבר כעור מסהדי, עכ״ל. ולא אבין את דבריו, דהא בסוגיא שלפנינו מבואר מפורש דלענין דיני נפשות אם ראוהו עדים שהרג, רק זה ראה מחלון זה וזה מחלון זה או בזה אחר זה אין מצטרפין, אעפ״י דשניהם כאחד ראו, ואין אנו אומרין תרוייהו ארציחה קא מסהדי, וא״כ מה זה שכתב דמצטרפין משום דתרווייהו אדבר כעור מסהדי, דאם אך נחשב דין אישות לדיני נפשות אין מועילה סברא זו, ואם לדיני ממונות אין צריך לסברא זו דבלא״ה מצטרפין, וההכרח לומר דדבריו מוסבים לטעם על הצירוף בדיני ממונות אף כי הלשון והענין אין מורין כן, וצ״ע.
9. עיין מש״כ בדרשה הקודמת בענין זה.
10. כבר כתבנו למעלה מענין עדות מיוחדת, דהיינו שעד אחד רואה אותו מחלון זה ואחד מחלון זה ואין רואין זה את זה, וכפי הנראה מפרש עד אחד כמו עדות אחד, והיינו דבעינן שלא יהיה חילוק הצטרפות בין שני העדים בעדותם.