Only he shall not multiply horses to himself or cause the people to return to Egypt in order that he may multiply horses, because Hashem has said to you, "You shall not go back that way again."
רק לא ירבה לו סוסים – יכול לא ירבה למרכבתו ולפרשיו תלמוד לומר לו, לו אינו מרבה אבל מרבה הוא למרכבתו ולפרשיו. אם כן למה נאמר למען הרבות סוס – סוסים בטלים.
מנין אפילו סוס אחד והוא בטל כדיי הוא שיחזיר את העם למצרים תלמוד לומר רק לא ירבה לו סוסים ולא ישוב.
והלא דברים קל וחומר ומה מצרים שהברית כרותה עליה עבירה מחזירתה לשם שאר ארצות שאין הברית כרותה עליהן על אחת כמה וכמה.
סליק פיסקא
[Piska 158]
"Only he shall not multiply for himself horses": I might think not (even enough) for his chariot and his charioteers; it is, therefore, written "he shall not multiply for himself" — but he may multiply for his chariot and his charioteers.
How, then, is "horses" to be understood? As "idle" horses.
Whence is it derived that the addition of even one idle horse constitutes a transgression? From (Ibid.) "in order to multiply a horse."
Now does this not follow a fortiori, viz.: If a mitzvah on which the covenant hinges (i.e., to go to Eretz Yisrael and not to return to Egypt [viz. Shemot 14:12]) — a transgression (in this instance, returning there for horses,) returns them to Egypt, (this, the thrust of "that he not return the people to Egypt in order to add a horse"), then (returning them to the) other lands, on which the covenant does not hinge, how much more so (will a transgression return them there)!
[End of Piska]
רק לא ירבה לו סוסים ואינו מרבה אלא כדי מרכבו וכן עשה דוד כמה שנ׳ (שמואל ב ח׳:ד׳) ויעקר דוד את כל הרכב ויותר ממנו מאה רכב שלמה לא עשה כן אלא ויהי לשלמה ארבעים אלף ארוות סוסים (מלכים א ה׳:ו׳):
ר׳ נתן אומ׳ לא ירבה לו סוסים שומע אני מיעוט סוסים שניים ת״ל רק מרבה ואינו מרבה אלא כדי מרכבו ואם היו מסירין את הלב אף לא אחד:
ולא ישיב את העם מצ׳ אם מרבה לו סוסים מחזיר את העם לשעבודן למצ׳ שבמצרים הוא אומ׳ (שמות ה׳:י״ב) ויפץ העם בכל ארץ מצרים לק׳ קש לת׳ ובסוסים הוא אומ׳ (מלכים א ה׳:ח׳) והשעורים והתבן לסוסים ולרכש:
ולא יש׳ את העם מצ׳ חזירה לישיבה אתה אומר חזירה לישיבה או אינו אלא לסחורה כשהוא אומר (שמות י״ד:י״ג) אשר ראיתם את מצ׳ היום [וגו׳] חזירה לישיבה לא חזירה לסחורה:
וה׳ אמר לכם לא תס׳ לשוב היכן אמר כי (כאשר) [אשר] ראיתם את מ׳ היום כו׳:
Only he shall not multiply to him horses, nor cause the people to return to Mizraim for the purpose of multiplying horses; for the Lord has said to you, You shall no more return by that way.
לחודא לא יסגי ל(א){ה} סוסוון ולא יחזור ית עמא למצרימה מן בגלל למסגייה ליה סוסוון וי״י במימריה אמר לכון לא תוספוןב למחזורג באורחא הדין תובד עד לעלם.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לחוד״) גם נוסח חילופי: ״להוד״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תוספון״) גם נוסח חילופי: ״תוסיפון״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למחזור״) גם נוסח חילופי: ״{למח}זר״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הדין תוב״) גם נוסח חילופי: ״הדה עוד״.
לחוד לא יסגון ליה על תרין סוסוון דילמא ירכבון רברבנוי עליהון ויתגאון ויתבטלון מפתגמי אורייתא ויחובון חובת גלותא למצרים וי״י אמר לכון לא תוספון למתוב באורחא הדין תוב.
Only let him not increase to him more than two horses, lest his princes ride upon them, and become proud, neglect the words of the law, and commit the sin of the captivity of Mizraim; for the Lord hath told you, By that way ye shall return no more.
רק לא ירבה לו סוסים – 1יכול אפילו כדי רכבו ופרשיו, הא מה אני מקיים סוסים, סוסים הבטלנים, ומנין שאם ריבה סוס אחד והוא בטל שהוא בבל ירבה, ת״ל למען הרבות סוס, וכי מאחר שעל סוס אחד בבל ירבה הוא עובר למאי לי לעבור בעשה ולא תעשה על כל סוס וסוס.
1. יכול אפילו כדי רכבו ופרשיו. סנהדרין כ״א ע״ב, ועיין ספרי פיסקא קנ״ח.
אך לא ירבה לעצמו מן הסוסים כדי שלא יחזיר את העם אל מצרים בכדי להרבות את כמות הסוסים, וה׳ כבר אמר לכם, לא תוסיפו לחזר באותה הדרך לעולם.
לא ירבה לו סוסים – אלא כדי מרכבתו, כדי שלא ישיב את העם מצרימה – שהסוסים באים משם, כמה שנאמר בשלמה: ותעלה ותצא מרכבתוא ממצרים בשש מאות כסף וסוס בחמשים ומאה (מלכים א י׳:כ״ט).
א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5. בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917: ״מרכבה״.
לא ירבה לו סוסים HE SHALL NOT MULTIPLY HORSES TO HIMSELF – but he shall have only what is sufficient for his carriages, in order that he shall not cause the people to return to Egypt, because horses come from there, as it is said in the history of Solomon "And a chariot came up and went out of Egypt for six hundred shekels of silver and a horse for a hundred and fifty" (Melakhim I 10:29)(Sanhedrin 21b).
פס׳: רק לא ירבה לו סוסים – לו אינו מרבה. אבל הוא מרבה כדי רכבו ופרשיו. וכן מצאנו בדוד (שמואל ב ח׳:ד׳) ויעקר דוד את כל הרכב ויותר ממנו מאה רכב, ומהו ולא ירבה לו סוסים. סוסים הבטלנין. ומנין שאפילו אחד והוא בטל כדאי הוא שישיב את העם מצרימה. ת״ל רק לא ירבה ולא ישיב והלא ק״ו ומה אם מצרים שאמר הקב״ה לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד הרי השיבם על ידי עונם שנא׳ (דברים כ״ח:ס״ח) והשיבך ה׳ מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה שאר ארצות שאין הברית כרותה עליהן עאכ״ו. וכה״א (ירמיהו ט״ו:ז׳)1ואזרם במזרה (לכל רוח), ואומר (זכריה ב׳:י׳) כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם:
1. ואזרם במזרה בשערי הארץ כצ״ל כלישנא דקרא:
ובעבור כי הסוסים בימים ההם היו מוצאים ממצרים, והעד: דברי שלמה, ותצא מרכבה ממצרים (מלכים א י׳:כ״ט), הנה יצטרך למען הרבות סוסיו שיחטיא את העם לשוב אל מצרים. וזה דבר ברור, כי השם גאלם משם, ובשובם יחללו השם. ואוריה הנביא בסכנת הנפש ברח (ירמיהו כ״ו:כ״א), גם ירמיהו בעל כרחו הלך שם (ירמיהו מ״ג:ו׳).
לא תוספון – מצוה היתה, ולא נכתבה.
ויש אומרים: מטעם לא תוסיפו לראותם עוד (שמות י״ד:י״ג). וזאת דרך אחרת.
Now in those days horses were brought from Egypt. Scripture's words concerning Solomon, And a chariot came up and went out of Egypt(I Kings 10:29), is proof of this. The king would thus cause Israel to sin if he wanted to multiply his horses, for he would cause the people to return to Egypt. This is clearly so:1 God took Israel out of Egypt, and by going back they would desecrate God's name. Uriah the prophet fled to Egypt because his life was in danger.2 Also Jeremiah went to Egypt against his will.3
YE SHALL HENCEFORTH RETURN NO MORE. This was a commandment that was not written down.4 Some say that this law is derived from ye shall see them again no more for ever(Ex. 14:13). However, the latter has a different meaning.5
1. That is, that multiplying horses would entail going down to Egypt.
2. Otherwise he would not have gone down to Egypt. See Jer. 26:21.
3. See Jer. 43:5-9.
4. Our verse reads, As the Lord hath said unto you, Ye shall henceforth return no more [to Egypt]. The problem is that Scripture does not record such a command earlier. Hence Ibn Ezra's comment.
5. It is a prophecy, not a command.
וי״י אמר לכם לא תספון – מצוה הייתה ולא נכתבה.1
1. שאוב מאבן עזרא.
וה' אמר לכם לא תוסיפו, "seeing that the Lord has said to you (not to return to Egypt to reside there)." (Ibn Ezra)
לא ירבה לו סוסים – אלא כדי מרכבתו, כדי שלא ישיב את העם מצרימה שהסוסים באים משם, שנאמר: ותעלה ותצא מרכבה ממצרים בשש מאות כסף (מלכים א י׳:כ״ט).א
והוקשה לי בזה כי אמרו בירושלמי בסוף סנהדרין (ירושלמי סנהדרין י׳:ח׳): לישיבה אי אתה חוזר, אבל אתה חוזר לסחורה לפרקמטיא ולכבוש הארץ, ואם ישלח המלך ויקנה משם הסוסים והרכב, סחורה היא זו ומותר.
ויתכן שדרך הכתוב כי הזהיר לא ירבה לו סוסים – אפילו מארצו ומארץ שנער או בדרך הסחורה המותרת, שלא יבטח על רכבו כי רב ועל פרשיו כי עצמו מאד,1 אבל יהיה מבטחו בשם אלהיו.
ואחר כך הזהיר על המלך שלא ישיב את העם מצרימה – שיהיו לו שם מעבדיו ומעמו שרי מקנה יושבים בערי הרכב למען הרבות סוס, כענין שנאמר בשלמה: ואת כל ערי המסכנות אשר היו לשלמה ואת ערי הרכב וגו׳ (מלכים א ט׳:י״ט), וכן היו לו במצרים, כמו שאמר: ומוצא הסוסים אשר לשלמה, ומקוה סוחרי המלך וגו׳ (מלכים א י׳:כ״ח) – שלא היה אדם רשאי להוציא סוסים ממצרים בלא רשות מלך מצרים, והיו נותנים לו מהם מכס, ונתן פרעה לשלמה מוצא הסוסים לומר שיוציא הוא כרצונו והוא שיתן הרשות לאשר ירצה ויהא המכס שלו. והיו לו שם הסוחרים עומדים במצרים קונים הסוסים כולם ושולחים לאדוניהם כרצונו, ומוכרים האחרים לשאר מלכי הארץ, והוא שאמר: וכן לכל מלכי החתים ולכל מלכי ארם בידם יוציאוב(מלכים א י׳:כ״ט), כלומר על ידי סוחרי שלמה יוציאו אותם, ולו יתנו המכס.ג
וטעם רק – לומר אף על פי שתשים עליך מלך ככל הגוים אשר סביבותיך,2 רק לא יהיה כמלכיהם, שלא ירבה סוסים כאשר יעשו הם, שכל חפצם במלכים למען הרבות להם סוסים ופרשים.
וטעם וי״י אמר לכם – כי השם אומר לכם שלא תוסיפון לשוב בדרך מצרים. וכן: כאשר צוך י״י אלהיך (דברים ה׳:י״א) – שהוא מצוה אותך כן. או אמר לכם – שאמר לי כן לצוות אתכם, כדרך: ויאמר משה כה אמר י״י כחצות הלילה וגו׳ (שמות י״א:ד׳).
ועל דרך רבותינו (ירושלמי סוכה ה׳:א׳): כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עודד(שמות י״ד:י״ג) – מצוה, ומשםה הזכיר: וי״י אמר לכם לא תוסיפוןולשוב בדרך הזה עוד,ז וכבר פרשתיו (רמב״ן שמות י״ד:י״ג).
וטעם המצוה הזאת מפני שהיו המצרים והכנענים רעים וחטאים לי״י מאד,3 כמו שאמר: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען וגו׳ (ויקרא י״ח:ג׳), והנה רצה השם שלא ילמדו ישראל ממעשיהם. והכרית בכנענים כל נשמה (דברים כ׳:ט״ז), ואמר: לא ישבו בארצך (שמות כ״ג:ל״ג), והזהיר במצרים שלא נשב אנחנו בארצם.
HE SHALL NOT MULTIPLY HORSES TO HIMSELF — "except what he needs for his carriage, in order that he cause not the people to return to Egypt, because horses were obtained from Egypt, as it is said, And a chariot came up and went out of Egypt for six hundred shekels of silver, and a horse for a hundred and fifty."1 This is Rashi's language. But I have this difficulty regarding it, for the Rabbis have said in Yerushalmi at the end of Tractate Sanhedrin:2 "You may not return there for settlement, but you may return for business, for goods, and for conquest of the land." And so, if the king should send men and buy horses and chariots there, it would be considered "trading" and would be permissible! It is then possible that Scripture admonishes [the king] not to increase his numbers of horses even from his own Land, or from the land of Shinar, or by way of permissible trading, in order that he should not put his trust in his chariots, because they are many, and in his horsemen, because they are exceedingly mighty,3 but his trust shall be in the Name of the Eternal.4 Then he admonishes the king not to cause the people to return to Egypt, to have his servants and people there as overseers of cattle dwelling in the cities for the chariots5to the end that he should multiply horses, similar to what is said of Solomon, and all the store-cities that Solomon had, and the cities for his chariots etc.6 And thus he had in Egypt, as it is said, And the horses which Solomon had, were brought out of Egypt; also out of Keveh, the king's merchants buying them etc.7 for no one was allowed to export horses from Egypt without permission from the Egyptian king and they paid him a tax for them. To Solomon, however, Pharaoh gave the right to export horses, meaning that he could take them out at will, and he could transfer that right to whomever he wished and keep the tax. He also had merchants stationed in Egypt buying all horses and sending to their lord [Solomon] those that he wanted and selling the others to kings of other countries. Thus it is said and so for all the kings of the Hittites, and for the kings of Aram, did they bring them out by their means,8 that is to say, they took them out through Solomon's merchants, and it was to him that they gave the tax.
RAK' (ONLY) — ['Only' he shall not multiply horses to himself]. The purport of the word only is to state, "although you will set a king over you like all the nations that are around you — only he shall not be like their kings. He should not multiply horses as they do," for the main desire of kings is to increase horses and horsemen for themselves.
SINCE THE ETERNAL HATH SAID UNTO YOU. The meaning thereof is that "since G-d is telling you9 that you are henceforth not to return by the way of Egypt." Similarly, as the Eternal thy G-d 'commanded' thee10 which means "as He is thus commanding you." Or it may be that the expression He hath said unto you means "He had said to me to command you," similar to the verse, And Moses said, 'Thus saith the Eternal: About midnight etc.'11 And by way of our Rabbis,12 the verse, for whereas ye have seen the Egyptians today, ye shall see them again no more13 constitutes a [negative] commandment [for all times], and Moses is thus here reminding them that the Eternal 'hath said' unto you [at the Red Sea] that ye shall henceforth return no more that way. I have already explained it.14 And the reason for this commandment is because the Egyptians and Canaanites were wicked and sinners against the Eternal exceedingly,15 just as He said, After the doings of the land of Egypt, wherein ye dwelt, shall ye not do; and after the doings of the land of Canaan etc.16 Now the Eternal desired that the Israelites not learn from their deeds and so He ordered that all living things, from among the Canaanites be destroyed, saying, They shall not dwell in thy Land,17 and he warned with respect to the Egyptians that we are not to settle there in their land.
1. I Kings 10:29.
2. Yerushalmi Sanhedrin X, 8. — On Yerushalmi see Leviticus, p. 192, Note 44.
3. Isaiah 31:1.
4. See Jeremiah 17:7.
5. I Kings 9:19. On Solomon's conduct in this matter see "The Commandments," Vol. II, p. 330.
6. I Kings 9:19. On Solomon's conduct in this matter see "The Commandments," Vol. II, p. 330.
7. I Kings 10:28.
8. I Kings 10:29.
9. Ramban interprets the verse as if it were said in the present tense, "G-d is telling you." The word used in the verse, amar (He said) is in past tense. Nevertheless Ramban is compelled to define it in the present tense because we find no preceding text wherein G-d prohibited the return to Egypt. Hence we must interpret the word amar in the present tense, "since G-d is saying to you …" Further, Ramban will explain amar in the ordinary past tense.
10. Above, 5:16.
11. Exodus 11:4.
12. Yerushalmi Succah V, 1. See Vol. II, p. 184 where Ramban refers to this subject.
13. Exodus 14:13.
14. Exodus 14:13.
15. Genesis 13:13.
16. Leviticus 18:3.
17. Exodus 23:33.
רק לא ירבה לו סוסים – יאמר אע״פ שיהיה לכם מלך כשאר מלכי האומות יהיה ממעט ממדות שאר המלכים, כי יש מלכים משתדלים ברבוי סוסים ומרכבות, ומלך ישראל לא ירבה לו סוסים ולא נשים ולא כסף וזהב, יש מלכים עושין מאלו הדברים עקר ומלך ישראל יחסר ברבויים ויעשה מן התורה והיראה עקר, זהו שאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה, יש מלכים יתגאו ברוב עשרם וגודל ממשלתם וירום לבבם על כל העולם, ומלך ישראל לבלתי רום לבבו מאחיו. ויבטיחנו הכתוב כי בקיימו זה יאריך ימים על ממלכתו. ופירשו רז״ל שלא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו, כלומר מרכבת פרשיו וחייליו, אבל לא שיהיו לו שנים או שלשה למרכבתו, פעמים על זה ופעמים על זה. וטעם הדבר נכתב בצדו ולא ישיב את העם מצרימה, כדי שלא ישיב את העם מצרימה, שמשם היו מביאין הסוסים באותו זמן, וכן מצינו בענין שלמה (מלכים א י׳:כ״ט) ותצא מרכבה ממצרים בשש מאות כסף וסוס בחמשים ומאה.
וה׳ אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד – זו מצוה לשעה כדי שלא ילמדו ישראל מעשיהם, ולפי שהיו המצריים נודעים ומפורסמים בכל תועבה כענין שכתוב (ויקרא י״ח:ג׳) כמעשה ארץ מצרים וגו׳, לכך צוה להם כן, ואינה מצוה לדורות שיאסור הכתוב הדירה במצרים לעולם, והרי אנו רואין כמה קהלות דרות שם מאז ועד היום, ואילו היתה מצוה לדורות לא היו ישראל קדושים מקילין בזה לדור שם, ואילו עשו כן היו החכמים שבכל דור ודור מוחים בידם.
ויש שסוברין שמצות דורות היה, אבל לא אסר הכתוב הדירה במצרים אלא לאותן שבאים שם מא״י, וכן יורה לשון בדרך הזה שאתם הולכים שמגמת פניכם לארץ לא תשובון ממנו למצרים.
רק לא ירבה לו סוסים, "only he shall not amass for himself horses, etc." The Torah now proceeds to list differences between Gentile kings' prerogatives and those of a Jewish king. Jewish kings must not make the acquisition of many horses and chariots their policy. Neither must a Jewish king amass gold and silver or even wives. Gentile kings see in the acquisition of these possessions an end in itself and treat these possessions as the measure of their success instead of as something secondary as Jewish kings are asked to do. A Jewish king is to make preoccupation with the Torah his principal concern. This is why the Torah not only demands that he write (2) Torah scrolls but also that he read in it daily; this will teach him reverence for the Lord (verse 19) and will ensure that he remains on the throne for many years.
Sanhedrin 21 interprets the words "that he do not amass many horses" to mean that he should not amass more horses than he needs for transportation for himself and his soldiers. He should not have a selection of chariots at his disposal to ride in and alternate between them. The reason for these restrictions is spelled out, i.e. not to bring the people back to Egypt, the country from which horses were exported in those days. We read in Kings I 10,29 that the cost of a chariot imported from Egypt in those days was 600 silver shekels whereas the price of a horse was 150 shekels.
וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, "and the Lord has said to you: "you shall not return again on this way." This commandment was valid only during the period when it was promulgated. It was intended to ensure that Israelites traveling to Egypt would not learn to copy the abominations practiced in that country as the Torah spells out in detail in Leviticus 18,3. This does not mean that there is a permanent prohibition for Jews to reside in Egypt. Had the Torah intended these words as a permanent prohibition it would be inconceivable that so many Torah scholars, pious individuals, made their home in Egypt after the destruction of the Temple. Even if individual Jews had ignored this prohibition and settled in Egypt, the sages would have spoken out against this and we would have records of their protest. The only people who were forbidden to dwell in Egypt were Jews who left the land of Israel to do so.
Others say that the prohibition applies even nowadays, but only to to one who has settled in the land of Israel. This is evidenced by the wording of our verse "you shall not return again on this way" indicating that it refers to one who has made a journey similar to the one traveled by the Jews in the desert, i.e. to the land of Israel. [The Sefer HaYereim quoted in Semag, (Sefer Mitzvot Gadol negative commandment 227) is one of the sources upon which the second view above is based on. The words "to return on this way," are interpreted to mean that people who have left Egypt to settle in the land of Israel are forbidden to return there. Proof for this opinion is brought from the Talmud (Sukkah 51b) which quotes Abbaye as describing the extermination of the Jewish community in Alexandria by Alexander the Great as punishment for violation of the commandment in our verse. The scholars who disagree with Abbaye cite the fact that Daniel went to live in Egypt as proof that it was permitted.]
ולא ישיב את העם מצרימה וגו׳. לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד – גרסי׳ בירושלמי לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לפרקמטי׳ ולסתור׳ ולכבוש הארץ ויש תימ׳ על כמה קהלות השוכנים שם גם הרמב״ם הלך ולמד שם. ושמא טעמו מפני שהלך סנחריב ובלבל כל העולם וגם מצרים נתבלבלה כדאית׳ בקדושין א״ל ר׳ עקיבא למנימין המצרי כבר עלה סנחריב ובלבל וכו׳. אמנם מצינו ר״ג ור׳ יהושע שנחלקו עליו במס׳ ידים בתוספות אומ׳ שם למצרים נתן הקב״ה קצבה שנ׳ מקץ ארבעים שנה אקבוץ מצרים מן העמים אשר נפוצו שם וישבו על אדמתם. גם בסוכה פ׳ החליל אומ׳ ואלכסנדריא של מצרים מאי טעמ׳ איענוש משום דעברו אהאי קרא לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד. ואותו מעשה היה אחר בלבול סנחריב ואין לו טעם להתיר. א״ל נפרש כפי׳ הר״ר אליעזר ממיץ לא תוסיפון וגו׳ לא אסרה תורה אלא בדרך כלומ׳ מארץ ישראל לארץ מצרים אבל משאר ארצות מותר כך מצאתי בסמ״ג אשר יסד ר״מ מקוצי.
רק לא ירבה לו סוסים – פי׳ רק אע״פי שתשים עליך מלך ככל הגוים אשר סביבותיך רק לא יהיה כמלכיהם שלא ירבה סוסים כאשר יעשו שם שכל חפצם של מלכים להרבות סוסים. והקשה הרמב״ן מהא דאיתא בירושלמי בסוף סנהדרין לישיבה אי אתה חוזר לסחורה ולכבוש הארץ אתה חוזר ואם ישלח המלך לקנות משם סוסים סחורה הוא ומותר. וכתב הוא יתכן לפרש שהכתוב מזהיר לא ירבה לו סוסים אפי׳ מארצו ובדרך סחורה המותרת שלא יבטח על רכבו כי רב ועל פרשיו כי עצמו מאוד אבל יבטח בשם אלהיו ואחר כך מזהיר עליו שלא ישיב את העם מצרימה שיהיה לו שם מעבדיו ומעמו שרי מקנה יושבים בערי המקנה:
למען הרבות סוס – כענין שנאמר בשלמה ואת כל ערי המסכנות אשר היו לשלמה ואת ערי הרכב שהיו מעבדיו יושבים שם ומגדלים לו הסוסים ושולחים לו:
וי״י אמר לכם – פי׳ כי השם אומר לכם עתה שלא תוסיפו לשוב בדרך מצרים וכן כאשר צוך ה׳ אלהיך שהוא מצוה אותך כן. או אמר לכם שאמר לי כן לצוות אתכם. ועל דעת רבותינו הוא מה שאמר אשר ראיתם את מצרים לא תוסיפו לראותם עוד. וטעם המצוה הזאת מפני שהיו המצריים והכנענים רעים וחטאים לה׳ מאד כמו שנא׳ כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה וגו׳ וכמעשה ארץ כנען אשר אתם באים שמה וגו׳ רצה השם שלא ילמדו ממעשיהם והכרית הכנענים ואמר לא ישבו בארצך והזהיר במצרים שלא נשב שם בארצם:
רק לא ירבה לו סוסים, "only he shall not acquire for himself too many horses, etc." The meaning of the restrictive word רק is inserted to teach that although by adopting the monarchy as your mode of government, something which makes you more like the nations of the world, and I have given My approval, there are certain tools used by monarchs the world over to reinforce their power that such a Jewish king must not use. They are: 1) not to amass too many horses. It is a boast of gentile kings to view their military strength in the number of horses and chariots they own.
Nachmanides questions this rationale, basing himself on the Jerusalem Talmud (Sanhedrin 10,9) in which possible return by Jews to Egypt is discussed and the prevailing view is that whereas it is forbidden for Jews to settle in Egypt, if they visit there as part of their business dealings this is quite in order. Therefore, if the king sends a delegation to Egypt to acquire horses, this is viewed as a commercial activity, and is permitted. He adds further, it is possible to explain our verse as a warning for the king not to amass too many horses even if they have been born and bred in the land of Israel. The definition of the words דרך סחורה, "a commercial transaction," in Nachmanides' view, means that the king must not acquire these horses because he considers himself armed superbly by owning a cavalry, but that the purpose in acquiring them is not for war but for peaceful commercial pursuits. The king's actions must reflect that he places his trust in Hashem, not in man-made defensive or offensive weaponry. Moses follows the warning about the amassing of horses by the king, by a warning not to lead his people back to Egypt (already mentioned in Exodus 14,13), i.e. he is not to employ Egyptian servants at his court, in his army. The thrust of the whole paragraph is that Jews, who when first in Egypt were discouraged by Joseph to serve as officers in Pharaoh's army, should retain their primary vocations, just as then they had been cattle-herders, now they would become farmers on their own land.
למען הרבות סוס, "in order to amass quantities of horses." In Kings I 9,19 the prophet Jeremiah already records that even a wise king such as Solomon ignored this warning of the Torah. He had Egyptian trainers living in the cities specially built for training cavalry horses and did not draft Jews for the military, although he employed them as "forced labour" to work in the quarries in Lebanon to hew and transport the stones needed for building the Temple.
וה' אמר לכם, "seeing that Hashem has already told you., etc.," the word אמר, though written in the past tense here, must be understood as if it had been written in the present tense. Until permission had been given by God to appoint a king, the Israelites could not possibly have been led back to Egypt by such a king.
Another way of understanding our verse is that Moses now reveals what God had already told him a long time ago, but seeing that it had not been relevant, Moses had not yet told the people about that.
According to our sages (Jerusalem Talmud, Sukkah 5,1) the reason for this prohibition is that both the Egyptians and the Canaanites were extremely anti God the Creator, in their whole religious mores, as well as in their sexually perverted values. (Compare Leviticus 18,2) There was little fear that the Israelites would copy the Canaanites, seeing they were about to wipe out those tribes. This left the Egyptians as a potentially very bad cultural influence. God therefore prohibited close relations between our two nations, something that would be bound to develop if Jews were allowed to settle there.
ולא ישיב את העם מצרימה – כי אולי להיות מצרים מקום גִדול הסוסים על כל הארצות ההם, כמו שמבואר בדברי שלמה (מלכים א י׳:כ״ח-כ״ט) וידוע אצלנו גם היום, יהיה חשקו להרבות הסוסים סבה שישלח רבים מישראל למצרים.
למען הרבות סוס – כלומר שישלחם שם לדור ולרעות מקנה סוסים, עד שאולי באורך הזמן ימצאו שם עם רב מישראל, כמו שקרה ליעקב עם רדתו בשבעים נפש, והנזקים בזה מבוארים לסבות רבות, ומי יודע אם יכבשום פעם אחרת לעבדים ולשפחות, כל שכן עם זכרם ראשונות, ומתי יולד משה אחר שיוציאם.א
וי״י אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד. – אבל הוא אזהרה, ואם לא שמענוה עדיין, אין הכונה אצלי למנוע יחיד או יחידים ללכת שם או לטייל או לסחורה או לסבה אחרת רצוא ושוב, ופני הלשון יוכיחו.
א. כך תיקן לאסט. בכ״י המבורג: ״נולד משה אחר יוציאם״.
רק לא ירבה לו סוסים – רוצה לומר: יותר מהצורך למרכבתו.
ולא ישיב את העם מצרימה וגו׳ – רוצה לומר: שבה יהיה נשמר שלא ישיב העם מצרימה כי אם הותר לו להרבות סוס ישלח לו אנשים לקנותם משם כי שם נמצאים מאד כאמרו ותעל ותצא מרכבה ממצרים בשש מאות כסף וסוס בחמשים ומאה. והנה אם יעברו האנשים האלה למצרים יעברו על מצות השם יתברך כי הוא צוה לישראל שלא יוסיפו לשוב בדרך הזה עוד – רוצה לומר: בזה יהיה נשמר שלא ישיב העם מצרימה כדי שלא ילמדו ממנהגיהם המגונים מאד כמו שנזכר בפרשת קדושים תהיו.
התועלת הארבע עשרה הוא במצות והוא מה שהזהיר המלך מלהרבות לו סוסים יותר מהמצטרך לו למרכבתו ולמרכבת פרשיו ועבדיו כדי שלא ישיב העם מצרימה בעבור הרבות סוס עם שזה יביאו אל הגאוה וישחית המזונות ללא צורך.
לא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו. כדתניא בספרי ובפ׳ כהן גדול יכול לא ירבה למרכבתו ולפרשיו ת״ל לו לו אינו מרבה אבל מרבה הוא למרכבתו ולפרשיו א״כ למה נאמר למען הרבות סוס סוסים בטלים מניין אפילו סוס אחד בטל כדי הוא להחזיר את העם למצרים תלמוד לומר למען הרבות סוס:
שלא ישיב את העם מצרימה. הוי״ו במקום שי״ן שהוא טעם על האזהרה לא שהיא אזהרה וכן שנינו בספרי כדי הוא להחזיר את העם למצרים וכמוהו ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו שלא יסור לבבו:
שהסוסים באים משם כמה שנאמר בשלמה ותעלה ותצא מרכבה ממצרים בשש מאות כסף וסוס בחמשים ומאה. כלומר ואם ירבה לו סוסים יחויב מזה שישלח אנשי׳ להתישב שם כדי שיהיו שולחים לו הסוסים מאחר שהייתם שם וא״כ מה שהוקשה לו להרמב״ן ז״ל באמרו והוקשה לי בזה כי אמרו בירושלמי בסוף סנהדרין לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחור׳ לפרגמטיא ואם ישלח המלך ויקנה משם הסוסים והרכב סחורה היא זו ומותר אין זו קושיא שהרי מה שהותר לסחור׳ אינו אלא דרך עראי כמנהג הסוחרים אבל מה שיתישבו שם כדי שיהו שולחים לו משם הסוסים הנבחרים לא הותר כלל אך מה שיש לו לתמוה הוא מה שתמה הסמ״ג ז״ל על כמה קהלות השוכנים שם וגם רבי׳ משה בר מימון הלך שם לגור.
ושמא טעמו משום שעלה סנחריב ובלבל כל העולם כלו גם מצרים נתבלבלה כדתניא בתוספ׳ דקדושין אמר ליה רבי עקיבא למנימין גר המצרי מעות כבר עלה סנחריב וכו׳ אמנם מצינו רבי יהודה שנחלק עליו במסכת ידים בתוספתא ואומר שם למצרים נתן להם הכתוב קצבה שנאמר מקץ מ׳ שנה אקבץ מצרים מן העמים אשר נפוצו שם וישובו על אדמתם וגם בסוכה פרק החליל אמרו ואלכסנדריא של מצרים מ״ט איענוש משום דעברו אהאי קרא לא תוסיפו לשוב וגו׳ ואותו מעשה היה אחר בלבולו של סנחריב ותרץ בזה שאין לנו טעם נכון להתיר אם לא שנפרש כפירוש הרב רבי אליעזר ממיץ שאמר לא תוסיפו וגו׳ לא אסרה תורה אלא בדרך הזה כלומר מא״י למצרים אבל משאר ארצות מותר ונכון הוא:
אמר לא ירבה לו סוסים – כי אחר שלא שאלו המלך לתכלית המכוון אלא להיות כגוים. וידוע כי כל מלכי הגוים יש להם שלשה כוונות במלכותם להתגדל ולהשתרר. האחד בהרבות הסוסים. כאומרו אלה ברכב ואלה בסוסים. לז״א ולא ירבה לו סוסים. והשני להרבות נשים להתחתן במלכים רבים ולהרבות בבנים ובבנות לקחת לו מזרעו מושלים. ולז״א ולא ירבה לו נשים והשלישי להרבות כסף וזהב לבלי חוק. לעשות אוצרות וסגולות לקנות שם בכל המלכיות. ואף במלכי ישראל היה נמצא זה כדאיתא באותו מעשה של מונבז המלך וכו׳. אבותי גנזו ממון ואני גונז נפשות דכתיב ולוקח נפשות חכם. ולז״א וכסף וזהב לא ירבה לו מאד. ולפי שאלו הג׳ דברים הם קיום המלכות. הסוסים לנצח המלחמות. כאומרו וראית סוס ורכב עם רב ממך. ואמר סוס מוכן למלחמה. וכן צריך כסף וזהב לתת לאנשי הצבא. ונשים רבות ובני בנות להתחתן במלכים. וכן שיבאו חתניו לוקחי בנותיו לעזרו ולהיות לו מגן. ואחר שמלך ישראל אין לו להרבות סוסים ונשים וכסף וזהב. איך ילחם עם אויביו בלא סוסים וכסף וזהב. וכן אם לא יהיו לו נשים רבות. אולי לא יהיה לו בן ויפסק המלכות ממנו. לז״א אני אתן לך תיקון לכל זה. והוא והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה. ובתורה תזכה ותחיה ויהיו לך כל אלו הדברים. כאומרם ז״ל הם באים בנצחונו של ב״ו ואתה בא בנצחונו של מקום. פלשתים באו בנצחונו של גלית מה היה סופו שנפל בחרב והם עמו. וכן בני עמון באו בנצחונו של שובך וכו׳. וכשיהיה ה׳ בראשך לא יחסר כל בך. כי בו נאמר לי הכסף ולי הזהב אמר ה׳ צבאות. ובתורה נאמר הנחמדים מזהב ומפז רב. ובה תהיה נושע בה׳. ושקר הסוס לתשועה וברוב חילו לא ימלט. אבל השם רוכב על עב קל שהוא שם המפורש. ואמר כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה. ולכן אמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו. כי המלך היה לו להביא ס״ת קטן בזרועו. וזהו והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו. ובזה ילמד ליראה את ה׳ ולא את המלכים.
אלא כדי מרכבתו. פירוש, אפילו אם מרכבתו הרבה מאוד – מותר, ואינו אסור אלא סוס של בטלה, ואין צריך למרכבתו. דבגמרא (סנהדרין כא ע״ב) למדו מדכתיב ״לא ירבה לו״, דמשמע ״לו״ אינו ירבה, שאין לו צורך בו, אבל למרכבתו ירבה, אפילו מרכבתו הרבה כפי אשר ירצה. וכן ״לא ירבה לו כסף וזהב״ (ראו פסוק יז), ילפינן (שם) ״לו״ אינו מרבה, אבל ליתן לחילותיו ירבה, ואינו אסור אלא להניח בבית גנזיו:
שלא ישיב העם מצרימה. והקשה הרמב״ן, ומה בכך שישיב העם מצרימה, והלא מותר לילך לסחורה, ולא אמרינן ״לא תוסיפון לראותם עוד עד עולם״ (ראו שמות יד, יג), אם כן מה בכך דישיב העם מצרימה אחר סוסים. ואין זה קשיא, לפי שדרך המלך מרבה לו סוסים, והסוסים הנבחרים הם במצרים (רש״י כאן), אם כן אם ירבה לו סוסים, הרי צריך שישיב העם מצרים למען הרבות סוס, שדבר זה אסרה התורה שיהיה צריך למצרים. אבל סחורה אינו מוכרח, ואינו צריך, כי נמצא סחורה בכל מקום, ואפילו אם לא נמצא הסחורה רק שם, אינו צריך לו לסחורה. אבל כאשר ירבה סוסים, והוא צריך להביאם ממצרים, אם ירבה לו סוסים צריך לו להשיב את העם מצרימה, וזה אסרה תורה. כלל הדבר, כמו שהדירה היא בקביעות אסרה תורה, שנראה שהוא צריך למצרים, אבל לסחורה אינו צריך. והמלך שמרבה לו סוס, כיון שמרבה לו סוס, הרי צריך למצרים, ודבר זה אסור. ופירוש הרא״ם לא ישר:
תֹסִפוּן: חד מן ג׳ חס׳ וי״ו קדמא׳ ויו״ד, ומל׳ וי״ו בתראה, וסי׳ לא תספון לראות פני1 (דויגש), ואשלחה אתכם2 ולא תספון לעמד (דברד), לא תספון לשוב (דהכא), וחד בלחוד בתורה מל׳ באל״ף קדים לסמ״ך חלופי וי״ו וחס׳ יו״ד, ומל׳ וי״ו לא תאספון לתת תבן3 (דשמות). זו היא המסרה האמיתית, עליה אין להוסיףא וממנה אין לגרוע. וכזאת מצאתי בס׳ הרמ״ה4 ז״ל. והמדפיס5 במ״ג סוף פ׳ וארא גרע והוסיף ודרש שלא כהוגן. [תֹסִפוּן].
1. לראות פני: בר׳ מד כג.
2. ואשלחה אתכם: שמ׳ ט כח.
3. לתת תבן: שמ׳ ה ז.
4. הרמ״ה: יס״ף.
5. והמדפיס: מ״ג-ד שמ׳ ט כח.
א. כאן דוגמה לשעשוע הלשון החביב על נורצי: בהערתו ל׳תספון׳ משתמש ב׳אין להוסיף׳.
אלא כדי מרכבתו כו׳. מדכתיב לו, דמשמע לו הוא דלא ירבה שיהי׳ לו סוסים בטלים, אבל כדי הצריך לו מותר, דהיינו כדי מרכבתו:
שהסוסים באים משם כו׳. והואיל וסוסים באים משם ודאי ישלח המלך שם עבדיו שיהיו תמיד שם כדי שישלחו סוסים טובים, ונמצא שישובו למצרים, ויהיו דרים שם. אך יש לתמוה מה שתמה הסמ״ג על כמה קהילות השוכנים שם וכו׳. והאריך בזה ותירץ משם הר״ר אליעזר ממי״ץ שאמר לא תוסיפו לשוב בדרך הזה עוד, לא אסרה תורה אלא בדרך הזה, כלו׳ מא״י למצרים, אבל משאר ארצות מותר. ונכון הוא:
Except as required for his riding entourage, etc. Because it is written "for himself," this implies that he may not acquire for himself an abundance of horses just to stand idly by [i.e., without purpose]. But what is required for his needs is permitted, i.e. "as required for his riding entourage."
The source of supply for horses, etc. And since horses come from there, the king would certainly send his servants there so that they should always be there in order to send quality horses. And this would result in them returning to Egypt and dwelling there. You might ask Smag's question regarding the many Jewish communities that dwell there, etc. He discusses this at length and answers in the name of R. Eliezer of Metz that when the Torah said, "You are not to proceed to return along this route again," the Torah only forbade this route, i.e. from Eretz Yisroel to Egypt, but from other countries it is permitted. This is correct.
רק לא ירבה לו סוסים – אבל כדי מרכבתו מותר.
ולא ישיב וגו׳ מצרימה – שעבירה גורר׳ וכו׳.
למען הרבות סוס – אפי׳ סוס אחד עובר א״כ למה נאמר סוסים לחייב על כל סוס וסוס.
רק לא ירבה לו סוסים – למרכבתו, שלא יבטח על רכבו כי רב ועל פרשיו כי עצמו מאד, אבל יהיה מבטחו בשם אלהיו, וטעם מלת רק לומר אעפ״י שתשים עליך מלך ככל הגוים אשר סביבותיך, רק לא יהיה כמלכיהם שכל חפצם להרבות סוסים ופרשים:
ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס – זהו לא תעשה בפני עצמו, אבל יש בו מן הסבה למה שקדם, כי בימים ההם היו מוציאים הסוסים ממצרים, ככתוב בשלמה ותצא מרכבה ממצרים, ואין כונת הכתוב לאסור ההליכה אל מצרים כל עיקר, כי הנה האיסור אינו כ״א לדור שמה, אלא פירוש ולא ישיב, לא יהיה המלך סבה שילכו למצרים סוחרים מבני ישראל להתישב שם כדי לעשות סחורה בסוסים:
וה׳ אמר לכם לא תספון – מצוה היתה ולא נכתבה קודם לכן, ויש אומרים שנלמד זאת מפסוק לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. והנה טעם המצוה הזאת מפני שהיו המצריים והכנענים רעים וחטאים לה׳ מאד, כמו שהזהיר כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען וכו׳, והנה רצה ה׳ שלא ילמדו ממעשיהם וגזר בכנענים לא תחיה כל נשמה, לפי שנתן ארצם לישראל וחשש פן יחטיאו אותם, אבל במצריים גזר שלא נשב אנחנו בארצם:
לא ירבה לו סוסים – לו לעצמו (פיר זיך) הוא דלא ירבה סוסים בטלים להרחיב דעתו ולהתגדל ברוב סוסים אבל כדי רכבו ופרשיו להלחם באויביו מותר, וכן כסף וזהב לא ירבה לו, לעצמו הוא דלא ירבה, שלא יבקש מס גדול כדי להתעשר רק כדי הוצאת שכר חיילותיו, אבל אם הקנו לו מן השמים ממון הרבה כגון שכבש מדינה ומצא בה אוצרות כסף וזהב שלו הן ואין בו משום לא ירבה (ר״ן בחי׳ שם בסנהדרין) והמתרגם האשכנזי שגג להשמיט תרגום מלת לו במקומות אלה.
ע׳ שמות י״ד:י״ג.א והנה מוצָא הסוסים יקרב ישראל אל המצרים, ויבא המלך לכרות ברית עם מלך מצרים, וילמדו העם ממעשיהם, ולא אמר בפירוש לא תכרות להם ברית בעבור כי גר היית בארצו, וגם אסר רבוי הסוסים, לבלתי יבטח בהם המלך, כי אמנם לא הרבה יועילו בא״י שהיא ארץ הרים.
א. בכ״י לוצקי 673(א), קולומביה X 893 מופיעה מהדורה קמא של שד״ל: ״ולא ישיב את העם מצרימה, לא תספון לשוב – אין זו מצוה, כי לא מצאנוה בתורה אלא על דרך בְּשוֹרָה ״לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם״ {שמות י״ד:י״ג}, אבל רע היה בעיני ה׳ שמוצא...״.
רק לא ירבה לו וגו׳ – תיבת ״רק״ מגבילה את מצוות ״תשים עליך״. מצווה זו מורה שיש לתת ביד המלך מרות ושלטון על האומה: ״שתהא אימתו עליך״ (ספרי), אולם תיבת ״רק״ משמשת כמשקל נגד, ומטילה על המלך את חובת הריסון העצמי, בעיקר באותם עניינים שתמיד היוו מכשול לצדקות השליטים ולהצלחת עמיהם. הרי הם: רדיפה אחר תהילת מלחמה, אחר נשים ואחר עושר.
סוסים – הסוס היה בהמת המלחמה. לפיכך תיאורי הקרבות תמיד מדגישים את חיל הפרשים – סוס ורוכבו; ושליט המתכונן למלחמה היה מוודא בראש ובראשונה שיש לו מספר גדול של סוסים (השווה להלן כ, א; חיל פרעה, שמות יד; יהושע יא, ד; שופטים ה, כב; מלכים א׳ כב, ד; מלכים ב׳ ז, ו; ירמיהו נא, כז; יחזקאל לט, כ; ומקומות רבים נוספים. כך גם: משלי כא, לא; תהילים לג, יז; קמז, י ועוד). החזקת מספר גדול של סוסים והגדלת מספרם לאין קץ, היא שם נרדף להקמת כוח צבאי גדול.
ולא ישיב את העם מצרימה וגו׳ וה׳ אמר לכם וגו׳ – אם כוונת הכתוב כאן הייתה לאסור את עצם השיבה למצרים, היה לו לומר: ״וה׳ אמר לכם לא תשובו״; אך ״לשוב בדרך הזה עוד״ מדגיש באופן ברור את הדרך או את האופן של השיבה. גם להלן (כח, סח) נאמר: ״והשיבך וגו׳ בדרך אשר אמרתי לך״ וגו׳, ונציין מיד שהדרך הנזכרת שם איננה יכולה להיות הדרך הממשית שבה הלכו ממצרים לארץ ישראל, שכן מדובר שם על שיבה מצרימה באניות. זאת ועוד, הביטוי ״לא תוסיפון לשוב״ וגו׳ אין פירושו סתם ״אל תשוב אל מצרים״, אלא הוא מניח מראש שהם כבר הלכו פעם למצרים, ואפילו הלכו לשם כמה פעמים; והוא איננו מתייחס לנתיב יציאתם הנוכחית החוצה ממצרים, אלא לדרך בה נסעו אל מצרים במסעות הקודמים. השיבה באופן זה היא זו שנאסרה באזהרת ״לא תוסיפון לשוב בדרך״ וגו׳: הייתם הולכים הלוך ושוב בין ארצכם למצרים; זאת לא תוסיפון לעשות עוד.
מראשית ההיסטוריה היהודית הייתה מצרים ארץ מקלט לתושבי ארץ ישראל. אברהם ירד למצרים מפני הרעב שהיה כבד בארץ (בראשית יב, י). יצחק עמד לרדת לשם מאותה הסיבה, ונמנע מלעשות כן רק מחמת ציווי ישיר מה׳ (שם כו, ב). הסיבה היחידה לירידת ישראל למצרים הייתה הרעב בארץ ישראל, אשר גרם לבני יעקב לנסוע למצרים כמה פעמים לשבור אוכל. עושרה הטבעי של אדמת מצרים נתן לה יתרון על פני ארצות אחרות, ואותן ארצות – בייחוד ארץ ישראל – נעשו תלויות במצרים.
זוהי אם כן משמעות ״לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד״: אל תלכו מארץ ישראל למצרים כפי שעשיתם בעבר, להשיג משם את הדברים שאומתכם זקוקה להם אלא שארצכם אינה מספקת. אל תעשו את עצמכם תלויים במצרים. מלך יהודי המתפאר בהקמת צבא אדיר הריהו עובר עבירה כפולה. הוא חוטא בצורה ישירה: ייעודו האמיתי נמצא במקום אחר; והוא חוטא בעקיפין: הוא עושה את עצמו ואת עמו תלויים במצרים, המקום היחיד שממנו הוא יכול להשיג סוסים לפרשיו. אם מצרים אינה מאפשרת לו לקבל את הסוסים, הוא אבוד. אשר על כן הוא מחויב לשמור על יחסי ידידות ועל סחר מתמיד עם מצרים, וכך, ביחד עם סוסי מצרים, נכנסות לארץ ישראל גם השקפות מצריות על ניהול המדינה ועל החיים.
פרק כח מתאר את המצוקה המחרידה ואת הסבל הרב הצפויים לישראל, אם בעת ישיבתם בארץ שניתנה להם לקיים בה את ייעודם, הם יבגדו באותו ייעוד, ופסוק סח שם מסיים את התמונה כולה בתיאור של העזובה והייאוש הגדולים ביותר: ״והשיבך ה׳ מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תסיף עוד לראתה והתמכרתם שם לאיביך לעבדים ולשפחות ואין קנה״. בדרכים עקלקלות, על גבי אניות, יגרום להם ה׳ לנסוע למצרים כמפלט אחרון כדי להישאר בחיים, ושם להציע עצמם למכירה כעבדים – לשווא! אילו זכו, היו חיים בנחת בארצם, מוקירים את עצמאותם, ומעולם לא היו נושאים עיניהם למצרים לשום צורך מצרכי האומה. אך מכיוון שלא נמצאו זכאים, תחדל ארצם לכלכל אותם, והם ימצאו עצמם בצרה כה גדולה עד שהעבדות שה׳ שחררם ממנה תיטב בעיניהם. מאות בשנים לאחר יציאתם מעבדות, הם יציעו את עצמם מרצונם כעבדים וכשפחות לאדוניהם הקודמים, רק כדי להיות נתונים לבוז על ידם!!!
לפיכך אוסרת התורה את ההליכה למצרים, בעיקר כאשר נסיעה כזו מעידה שארץ ישראל תלויה במצרים ובסופו של דבר תגרום את שעבוד ארץ ישראל למצרים.
פירוש זה מתאים לדברי הירושלמי המובאים בהגהות מיימוניות להלכות מלכים (ה, ח): ״לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה ולפרגמטיא ולכבוש הארץ״. לדעת ר׳ אליעזר ממיץ, רק ההליכה מארץ ישראל [ולא ממקומות אחרים] למצרים נאסרה (עיין פירוש המזרחי לפסוקנו).
כל עוד הייתה קיימת המדינה היהודית בארץ ישראל, הייתה הירידה משם למצרים אסורה באיסור מוחלט, שכן היא היוותה חזרה על הירידות הקודמות למצרים – וזה מה שנאסר כאן. זהו הטעם לכך שהתיישבות היהודים באלכסנדריה בימי בית שני הייתה עבירה ברורה על איסור זה (עיין סוכה נא:). עם נפילת המדינה היהודית היה מותר לגולים יהודיים לשוב למצרים, ואכן במשך מאות שנים התיישבו קהילות יהודיות רבות במצרים.
וה׳ אמר לכם וגו׳ – האיסור כבר נמסר לעם על ידי משה, אך קביעתו בכתב נשמרה עד לשעת הכושר שנזדמנה בפרשה זו של המלך. המאמר ״כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תספו לראתם עוד עד עולם״ (שמות יד, יג), נראה – על פי לשונו והקשרו – כהבטחה ולא כאיסור.
[לב] רק לא ירבה לו סוסים – ממ״ש לא ירבה לו היינו לעצמו שהם סוסים בטלים שאין בהם צורך אבל סוסים הצריכים לרכבי המלך ופרשיו שהם לצורך המלחמה שיהיה להם חיל רוכבי סוסים ופרשים מוכנים למלחמה ע״ז אין מוזהר, רק על סוס בטל מוזהר ועובר אף בסוס א׳ דכתיב למען הרבות סוס, ומ״ש ולא ישיב את העם מצרימה, פי׳ רש״י שלא ישיב את העם מצרימה שהסוסים באים משם והרמב״ן הקשה עליו שאמרו בירושלמי סוף סנהדרין לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה ולפרגמטיא ואם ישלח המלך ויקנה סוסים ממצרים הוא דרך מסחר, ופי׳ הרמב״ן שהזהיר שלא ירבה לו סוסים אפי׳ מארץ שנער או מארצו שלא יבטח על רכב כי רב ומן ה׳ יסור לבו, והזהיר שנית ולא ישיב את העם מצרימה שיהיה לו שם מעבדיו ומעמו שרי מקנה יושבים בערי הרכב למען הרבות סוס כענין שנאמר בשלמה ומוצא הסוסים אשר לשלמה ממצרים וכו׳ (מלכים א י׳:כ״ח) שהם קנו את המכס ממלך מצרים ואת מוצא הסוסים, והזהיר ע״ז באשר ה׳ אמר לכם לא תוסיפון לשוב וכו׳ וכ״ז דוחק, וחז״ל בספרי פירשו כמו שתרגם יב״ע לא יסגון ליה סוסון דלמא ירכבון רברבניה עליהון ויתגאון ויתבטלו מפתגמי אורייתא ויחובון חובת גלותא למצרים וה׳ אמר לכון לא תוספון למיתב בארחא הדין תוב, שר״ל שע״י עבירה זו יגרום להשיב העם למצרים בגלות, ומ״ש למען הרבות סוס פי׳ בעבור עברה של הרבות סוס, ומ״ש וה׳ אמר לכם פי׳ והדברים ק״ו הלא אל מצרים אמר ה׳ והבטיח לכם שלא תוסיפו לשוב בדרך הזה ובכ״ז תגרום העברה שתגלו לשם וכ״ש שתגלו עי״ז לשאר ארצות שאין ברית כרותה:
וה׳ אמר לכם לא תוסיפון וגו׳: כבר פירשו הראשונים1 שהוא המקרא שבפרשת בשלח (שמות יד,יג) ״לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם״2. וכן הוא במדרש רבה מגילת אסתר (פתיחתא א,ג)3 בשם רשב״י ׳בג׳ מקומות הזהיר הקב״ה׳4 וכו׳.
ולא שעיקר פשטא דקרא5 הוא לאזהרה, דודאי אינו אלא הבטחה, רק לימדנו (כאן) משה רבינו בשם ה׳ שיש באותו המקרא כוונה שניה, שהוא אזהרה גם כן, והיינו לשון ״וה׳ אמר לכם וגו׳ ״, ואילו היה כך פשט המקרא6 לא היה נצרך לפרש הכי7, אלא משום שאינו לפי הפשט הוצרך ללמדנו שיש בדבר עוד כוונה שניה8. ומזה למדנו9שיש בדבר ה׳10כוונות שונות, לבד הנראה ממשמעות הענין.
[הרחב דבר: וכן נהגו גדולי התנאים בדבריהם11, שהרי הלל אמר (אבות א,יג) ׳ודאשתמש בתגא חלף׳, ובא אחריו ר׳ צדוק באבות (ד,ה) ואמר: אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם, וכך היה הלל אומר ׳ודאשתמש בתגא חלף׳, הא למדת כל הנהנה מדברי תורה כאילו נטל חייו מן העולם (עכ״ל). ואילו בא זה המאמר לכוונה זו מעיקרו, לא היה צריך ר׳ צדוק להוסיף דבר12. אלא עיקר המאמר של הלל היה לכוונה אחרת, ור׳ צדוק הוסיף כוונה שניה בדבר הלל13.]
והיינו14 ממה שאמר בשם ה׳ ״לא תוסיפו לראותם עוד״, והוא כפל לשון, ד׳הוספה׳ היינו ״עוד״ הפעם. אלא ללמדנו בזו האזהרה שלא יוסיפו ברצון לראותם עוד.
ומעתה מדויק האי ״עוד״ לפרש כדתנן שלהי מסכת סנהדרין (קיא,ב) ״לא תבנה עוד״15(לעיל יג,יג) – לכמות שהיתה וכו׳. הכי נמי דוקא כמו שהיו במצרים, וכדאיתא בירושלמי (סנהדרין פ״י, ה״ט) – והביאו הרמב״ן ז״ל16 – לישיבה אי אתה חוזר, אבל אתה חוזר לסחורה ולפרקמטיא ולכבוש הארץ. דאלו17 דברים18 מטרידים את הדעת ולא יבוא ללמוד מדרך אנשי מצרים19. והיינו שדייק הכתוב כאן ״לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד״.
1. ראב״ע: מצוה היתה (בעל פה למשה מסיני) ולא נכתבה (עד כאן במשנה תורה). ויש אומרים מטעם ״לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם״, וזאת דרך אחרת (עכ״ל). וכך כותב בעל ספר החינוך במצוה ת״ק: שלא לשכון בארץ מצרים... בשלושה מקומות (עיין הערה הבאה) ...ואף על פי שמן הנגלה שבו (הפסוק בפרשת בשלח) נראה שיהיה סיפור, באה הקבלה עליו שהוא מניעה (עכ״ל). וכך כותב הרמב״ן ׳ועל דרך רבותינו׳.
2. יש להדגיש שע״פ דעה זו מה שאמר משה לבני ישראל כשעמדו מול רדיפת המצרים, היתה אזהרה בדרגה של איסור דאוריתא ולא היתה זו הבטחה לעתיד. ועל כך יכול משה לומר כאן ״וה׳ (כבר) אמר לכם לא תוסיפון וגו׳ ״.
3. וכן הוא בירושלמי סוכה (פ״ה ה״א), ובמכילתא פרשת בשלח שם על-אתר. והביאו הרמב״ם בהלכות מלכים (ה,ז), עיי״ש, וכן ברמב״ן שם בפרשת בשלח.
4. לישראל שלא יחזרו למצרים. הראשון, ״כי אשר ראיתם את מצרים לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם״. השני, ״וה׳ אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד״. והשלישי, ״והשיבך ה׳ מצרים באניות״ (להלן כח,סח). [רד״ל: סיפא דקרא ״בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה״].
5. שבפרשת בשלח.
6. שבפרשת בשלח.
7. אלא די ב״ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס״ ואנא ידענא כי זה בנוי על האיסור שבפרשת בשלח.
9. זהו מקור יחידי, באשר כאן זהו מקום יחיד בתורה שמופיעה לשון זו ״וה׳ אמר לכם״.
10. כפי שמתבטא במה שכתב בתורה.
11. כעין המושג ׳כל מאי דתקינו רבנן – כעין דאורייתא תקינו׳.
12. בודאי אין סיבה שהמשנה תחזור על דברי הלל כפי שמובאים על ידי ר׳ צדוק.
13. ז״ל הספר ׳תולדות יהושע׳ על מסכת אבות (לרבי יהושע הלר זצ״ל): לפי שיש לפרש מאמר הלל בשני פנים: א, כההיא דמגילה (כח,ב) ׳ודאישתמש בתגא חלף׳ זה המשתמש במי ששונה הלכות. ב, יש לפרשו ג״כ כגמרא נדרים (סב,א) ׳אל יאמר אדם אקרא כדי שאקרא רבי׳. לכן אמר ׳הא למדת׳, דאל״כ היא היא ומאי הוסיף.
17. ביאור רבינו בטעם המצוה מדוע רק ישיבה אסורה ואילו לסחורה וכו׳ מותר.
18. סחורה ופרקמטיא.
19. כי טעם האיסור לחזור למצרים הוא שמא ילמד ממעשיהם, וכפי שכתב הרמב״ן על-אתר בסוף פסוקנו, וכן כתב הרמב״ם בהלכות מלכים (ה,ח): ויראה לי שאם כבש מלך ישראל את ארץ מצרים על פי בית דין, שהיא מותרת, ולא הזהירה אלא לשוב לה יחידים, או לשכון בה והיא ביד עכו״ם, מפני שמעשיה מקולקלין יותר מכל הארצות שנאמר ״כמעשה ארץ מצרים״.
לא תוסיפון וגו׳ – זהו מה שכתוב בפרשת בשלח ״אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם״ (שד״ל); ולפ״ד שהרועים הם שענו את ישראל ולא המצרים עצמם (עיין מה שכתבתי ריש פרשת שמות), והם טבעו רובם ככולם בים סוף והנשארים גורשו מן הארץ, זהו צווי חדש, או שמשה אמרו לישראל קודם לכן ולא כתבו, או הוא עבר במקום הוה ע״ד ״כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך״ (פרשת ויצא) שהוא במקום אשר אני דובר עתה; ופשט תיבות ולא ישיב את העם מצרימה הוא כמו בתיבות ההשב אשיב את בנך, השמר לך פן תשיב את בני שמה (פרשת חיי שרה), שאין כונתו שלא ילך שם אפילו לשעה לראות את כלתו, רק שלא יתישב יצחק בארץ ההיא שממנה יצא אביו; וכן כאן אין רצונו שלא ילדו שם אפילו לשעה לקנות סוסים או לעשות מסחר עם בני מצרים, רק שלא יתישבו מבני ישראל שנית בארץ ההיא לשלוח משם סוסים למלך ולשריו, כמו שעשה שלמה שבימיו נתישבה שם אסיפת אנשים מבני ישראל לעשות סחורה בסוסים ובמרכבות ובפשתן, ונקראת מקוה סוחרי המלך(מלכים א י׳:כ״ח); וכל זה להגדיל בעיניהם ערך החירות, שלחמדת בצע כסף אין להם לשוב ולהתישב בארץ שהיו שם עבדים נבזים, מכ״ש שכל בני נכר היו נבזים ושפלים בארץ מצרים; או תהיה בשתי המקומות הוראת השיב כמשמעה אפילו לרגע, לפי שאולי קרובי הכלה ידברו על לב יצחק ויסיתוהו להתישב שם, ואם ילכו בני ישראל למצרים אפילו לשעה, וראו כי ארץ חמדה היא ויש שם לאסוף ממון ויתעכבו שם.
רק לא ירבה וגו׳ – לא הותר לו אלא כדי מרכבתו, כמו ששנינו בספרי, אבל לא סוסים ״בטלנים״ לשם מותרות (ראה סנהדרין כ״א:ב׳). בתוספתא סנהדרין פרק ד שנינו, שמספר ארבעים אלף הסוסים של שלמה המלך לא היה יותר מדאי ולא עבר בזה על אזהרת התורה. אבל יונתן מתרגם: ״לא יסגון ליה על תרין סוסוון״. נראה שלמד כן על פי הכלל ״רבים שלשה״.
ולא ישיב וגו׳ – מוצא הסוסים היה ממצרים, כמו שנאמר בשלמה המלך בספר מלכים א י׳:כ״ח. מלך המרבה לו סוסים, עלול אם כן לשלוח את העם למצרים למען הרבות סוס. על ידי זה היו באים לידי קשרי מסחר עם מצרים, דבר המתנגד לתורה (השוה שמות י״ד:י״ג). כן פירש רש״י. אבל הרמב״ן מקשה עליו מכח הירושלמי סוף סנהדרין וזה לשונו: ״לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לפרקמטיא״.
על כן מפרש הרמב״ן, שעיקר האיסור הוא מוחלט, אפילו אפשר היה להשיג סוסים בשאר ארצות, אף על פי כן הוזהר מלהרבות לו סוסים, כי אין לו למלך לבטוח אלא בה׳ ולא בסוס ורכב (השוה תהלים כ׳:ח׳: ״אלה ברכב וגו׳ ״). אחרי כן מוסיף הכתוב עוד אזהרה ״ולא ישיב וגו׳ ״, כלומר שלא ישלח המלך שלוחים למצרים, שישבו שם ישיבת קבע, כדי לקנות ולייצא סוסים, מפני שכן הוא רצונו של הקב״ה שישראל לא יתיישבו כלל במצרים. התיבות ״וה׳ אמר״, מפרש הרמב״ן כמו ״וה׳ אומר״, כי זאת היא מצוה הניתנת רק עכשו, וכדרך שמצאנו בדברים ה׳:י״א: ״כאשר צוך ה׳ אלהיך״, וכן בשמות י״א:ד׳: ״כה אמר ה׳ כחצות וגו׳ ״. אולם כבר פירשנו למעלה בפסוק וזבחת כאשר צויתיך (דברים י״ב:כ׳-כ״ב), כי לשון עבר מתייחסת תמיד לארבעת הספרים הראשונים של התורה הקדושה, ועל כן נראה פשוטו של מקרא כדברי רבותינו זכרונם לברכה, שהכוונה לכתוב בשמות י״ד:י״ג.
טעם האיסור לחזור למצרים לדעת הרמב״ן הוא מפני שהיו המצרים והכנענים רעים וחטאים לה׳ מאד (השוה ויקרא י״ח:י״ג: ״כמעשה ארץ מצרים וגו׳ וכמעשה ארץ כנען וגו׳ ״) ועל כן נצטווינו להכרית את הכנענים ועל המצרים הוזהרנו שלא לבוא עמהם במגע. פירוש אחר נמצא בתרגום יונתן ובספרי. תרגום יונתן מסביר כך: ״דלמא ירכבון רברבנוהי עלהון ויתגאון ויתבטלון מפתגמי אוריתא ויחובון חובת גלותא למצרים וכו׳ ״, ובספרי שנינו: ״מנין אפילו סוס אחד והוא בטל כדאי הוא שיחזיר את העם למצרים״
נראה, כי יסוד פירוש זה הוא מן הכתוב להלן כ״ח:ס״ח, שהשיבה למצרים נחשבת כעונש. הלשון ״למען הרבות סוס״ נצטרך לפרש לפי זה כמו מפני ריבוי הסוסים, וכיון שנאמר כאן סוס בלשון יחיד, דקדקו רבותינו בספרי, שעונש זה של ירידת מצרים כדאי הוא שיבוא אפילו בעון ריבוי סוס אחד מיותר. לפי פירוש זה לא נצטרך לפרש הלשון ״וה׳ אמר לכם וגו׳ ״ בתורת אזהרה, אלא שהכתוב מתייחס אל הבטחתו של הקדוש ברוך הוא, שניתנה לנו בשמות י״ד:י״ג, שלעולם לא נחזור לעבדות מצרים (וכן מצינו להלן כ״ח:ס״ח, שהכתוב מתפרש בדרך זאת), לאמר, שהבטחה זו לא תקויים, כעונש על ריבוי הסוסים על ידי המלך והעדר בטחונו בה׳. רעיון זה נמצא גם בספר ישעיהו בפרק ל. הוא מתחיל: ״הוי בנים סוררים נאם ה׳ וגו׳ ההולכים לרדת מצרים ופי לא שאלו וגו׳ ״ (פסוקים א׳-ב׳). השי״ת אמר לישראל: ״בשובה ונחת תושעון בהשקט וגו׳ ״. ״ותאמרו לא כי על סוס ננוס על כן תנוסון וגו׳ ״ (פסוקים ט״ו-ט״ז).
מכל מקום נראה, כי פשוטו של מקרא משמע כפירוש רש״י, אלא שיש לנו להוסיף על דבריו, כי הנימוק שנאמר בכתוב: ״ולא ישיב וגו״, אינו הנימוק היחידי, אלא שיש נימוק נוסף, והיינו שריבוי הסוסים מוכיח על קטנות אמנה, וכדברי הרמב״ן. על כל פנים חששה התורה גם שמא ישיב המלך את העם מצרימה, מחמת להיטותו אחרי הסוסים. ואם כי אין לחוש שיחזיר את כל העם, מכל מקום יתכן שחלק ממנו יתיישב במצרים ישיבת קבע, כדי להקל על מסחר הסוסים.
בדרך הזה – אין פירושו ״למטרה זאת״ (כפירושו של קנובל), אלא כמשמעו, לשון דרך ממש, כלומר באותה הדרך אשר בה אתם הולכים כעת ביציאתכם ממצרים על מנת להכנס לארץ.
לא ירבה לו סוסים – יכול אפילו כדי מרכבתו ופרשיו, ת״ל לא ירבה לו, לו אינו מרבה אבל מרבה הוא כדי רכבו ופרשיו, הא מה אני מקיים סוסים – סוסים הבטלים.1(סנהדרין כ״א:)
למען הרבות סוס – מניין אפילו סוס אחד והוא בטל שהוא בלא ירבה, ת״ל למען הרבות סוס, א״כ למה נאמר סוסים – לעבור בל״ת על כל סוס וסוס.2 (שם שם)
לא תספון לשוב – תנא רבי שמעון בן יוחאי, זה אחד מן השלשה מקומות בתורה שבהם הוזהרו ישראל שלא לשוב למצרים.3(ירושלמי סוכה פ״ה ה״א)
לא תספון לשוב – לישיבה אי אתה חוזר, אבל אתה חוזר לסחורה ולפרקמטיא ולכבוש את הארץ.4(ירושלמי סנהדרין פ״י ה״ט)
1. נראה כונת הקושיא הא מה אני מקיים סוסים, דהא סתם קנין סוסים הוא לרכב ולפרשים וכיון דלרכב ופרשים אין קצבה ממילא אין קצבה גם לסוסים, ועל זה אמר סוסים הבטלים, שהם רק להתפאר ולהתגאות בהם, וע״ע בדרשה הבאה.
2. ועיין מש״כ השייך לענין זה בפ׳ הסמוך אות פ״ז.
3. ויתר המקומות בתורה הם הפ׳ דפ׳ בשלח כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפון לראותם עוד עד עולם [ועיין מש״כ שם] והפ׳ דפ׳ תבא והשיבך ה׳ מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה.
4. דעיקר האיסור הוא להשתקע שם, וזה שייך רק בישיבת קבע. וכתב הרמב״ם בפ״ה ה״ח ממלכים וז״ל, ויראה לי שאם כבש מלך ישראל את ארץ מצרים ע״פ ב״ד שהיא מותרת ולא הזהירה התורה אלא לשוב אליה יחידים או לשכון בה והיא ביד עובדי כוכבים מפני שמעשיהן מקולקלים ביותר, עכ״ל. ובעל החנוך כתב על זה ודברי פי חכם חן, ולא ידעתי למה כתב הרמב״ם זה בלשון ויראה לי, והלא כן מבואר מפורש בירושלמי שלפנינו אבל אתה חוזר לכבוש את הארץ, והיינו לכבוש היינו לישב בה, וצ״ע.
May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.