למשפט – כלומר להכרעה, לפסק־דין.
בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע – רוב המפרשים החדשים הולכים בעקבות הראב״ע, המפרש את כל הדוגמאות הנמנות כאן כענינים משפטיים. ועל כן הם מפרשים: ״בין דם לדם״ — ספק בענין רצח, כגון בין רוצח בשוגג לרוצח במזיד; ״בין דין לדין״ — ספק בדיני ממונות; ״ובין נגע לנגע״ — ספק בנוגע למכה ונזק גופני שאדם גרם לחבירו. גם לדעת הרמב״ן פשוטו של מקרא הוא, שכאן מדובר רק בענינים משפטיים; אלא שהוא מפרש, כי התורה הזכירה את הספיקות הללו רק בתור דוגמה ״ודבר הכתוב בהווה, כי בעניני המשפטים יהיו המחלוקות יותר משאר ההוראות״.
אבל לאמיתו של דבר נצטווינו כאן לשמוע בקול בית הדין הגדול בנוגע לכל התורה כולה, כמו שמבואר להדיא בפסוק יא: ״על פי התורה וגו׳ ״. אם כי מודים אנו לרמב״ן שמה שאמרו רבותינו על כל תיבה ותיבה מפסוק זה אינו פשוטו של מקרא אלא דרש.1 והרי אף לדברי הרמב״ן אם כי שפשוטו של מקרא דן רק בענינים משפטיים, מכל מקום קבלת רבותינו שנצטווינו לשמוע בקול בית דין הגדול בנוגע לכל המצוות יש לה יסוד גם בפשט הכתוב, כיון שסברא היא שאין לחלק בין ענינים משפטיים לשאר ענינים הלכותיים, בכל זאת נראה לעניות דעתנו, כי גם פשוטו של מקרא מדגיש כי אף בעניני איסור והיתר ההכרעה היא בידי בית הדין הגדול.
אין להעלות על הדעת, כי תיבת ״נגע״ מתפרשת כאן באופן אחר ממשמעותה ברוב המקרא. דהיינו ״נגע צרעת״. בכלל לא מצינו במקרא תיבת נגע, אלא בנוגע למכה שבידי שמים; רק פסוק אחד הביאו המפרשים לסייע את דעתם שתיבה זו משמשת בנוגע למכה בידי אדם
(משלי ו׳:ל״ג), אבל גם שם אנחנו צריכים לפרש כפירושו של הראב״ע שם, שכוונת המקרא למכה בידי שמים, כל שכן שאין לפרש כאן פירוש אחר, אלא שהפירוש הנכון הוא נגע צרעת,
2 שכן יש בידינו ראיה ברורה מן הפסוק ב
דברים כ״א:ה׳, אשר שם נאמר בנוגע לכהנים: ״ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע״, והרי שם אין לפרש בשום אופן תיבת נגע שהיא מכה בידי אדם, כדברי כמה פרשנים, שהרי משפטים בנוגע לנזקים גופניים כבר נכללו בתיבות ״כל ריב״. מלבד זאת, מקרא מלא הוא ב
דברים כ״ד:ח׳, שדווקא ״נגע צרעת״ הוא הדבר שעליו נמסרה ההכרעה לידי הכהנים.
את הפירוש המוסמך ביותר למצוה הנידונה, נוכל ללמוד מן הפסוקים ב
דברי הימים ב י״ט:ד׳-י״א. וזה לשון המקרא: ״וישב יהושפט בירושלם וישב ויצא בעם מבאר שבע עד הר אפרים וישיבם אל ה׳ אלהי אבותיהם. ויעמד שופטים בארץ בכל ערי יהודה הבצורות לעיר ועיר. ויאמר אל השופטים ראו מה אתם עושים כי לא לאדם תשפטו כי לה׳ ועמכם בדבר משפט. ועתה יהי פחד ה׳ עליכם שמרו ועשו כי אין עם ה׳ אלהינו עולה ומשא פנים ומקח שוחד. וגם בירושלים העמיד יהושפט מן הלוים והכהנים ומראשי האבות לישראל למשפט ה׳ ולריב וישובו ירושלים. ויצו עליהם לאמר... וכל ריב אשר יבוא עליכם מאחיכם היושבים בעריהם בין דם לדם בין תורה למצוה לחוקים ולמשפטים והזהרתם אותם ולא יאשמו לה׳ והיה קצף עליכם ועל אחיכם... והנה אמריהו כהן הראש עליכם לכל דבר ה׳ וזבדיהו בן ישמעאל הנגיד לבית יהודה לכל דבר המלך ושוטרים הלוים לפניכם...״.
הדבר ברור, כי כל תקנותיו של יהושפט המלך הנזכרות כאן, אינן אלא קיום מצות התורה שנאמרה ב
דברים ט״ז:י״ח, י״ז:ח׳ והלאה. לראשונה מינה המלך דיינים בכל עיר, ממש כמצות התורה,
דברים ט״ז:י״ח. דברי המלך אל השופטים הנזכרים אחרי כן, כוללים לשונות פסוקי התורה (כי לא לאדם תשפטו כי לה׳,
ע״פ דברים א׳:י״ז, כי אין עם ה׳ אלהינו... משא ומקח שוחד,
ע״פ דברים י׳:י״ז). מינוי בית הדין הגדול שבירושלים, הנזכר אחרי כן, הוא קיום מצות התורה ב
דברים י״ז:ח׳ והלאה. התיבות ״בין דם לדם״ הועברו מילולית מאותה פרשה. אבל במקום ״בין דין לדין״ ובמקום ״בין נגע לנגע״ נאמר בדברי הימים: ״בין תורה למצוה לחוקים ומשפטים״, ועל פי זה נתברר לנו, כי כוונת התורה אינה לענינים משפטיים גרידא, אלא לכל שאלות המצוה והדת שכולן נמסרו להכרעת בית הדין הגדול.
אמנם לא בחרה התורה כאן — וכן ב
דברים כ״א:ה׳ — אלא באיזה דוגמאות מכלל כל המצוות. ב
ויקרא י׳:י׳, נאמר, כי תפקיד הכהנים הוא, ״להבדיל בין הקודש ובין החול ולהורות את בני ישראל את כל החוקים״, ואם כן מה שנאמר ב
דברים כ״א:ה׳ על תפקיד הכהנים: ״ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע״, ודאי אינו אלא דוגמא בעלמא מכלל כל תפקידי הכהנים, הכוללים הכרעה בדינים ובאיסורים.
מכלל האיסורים בחרה התורה לדוגמא את הנגעים, מפני שהם השטח החמור ביותר, אשר בו מתעוררים ספיקות מרובים.3
כמו כן עלינו לפרש גם כאן, כי התורה בחרה דוגמאות של ספיקות שונים, אלא שכאן הוזכרו שני מיני ספיקות משפטיים: דיני נפשות (דם) ודיני ממונות (דין), ודוגמא אחת של איסור והיתר (נגע). בזמן מתן תורה, כאשר כל התורה שבכתב ושבעל פה היתה ידועה לפחות לשופטים, לא היה מקום לספיקות אלא במקרים שהיה בהם צורך מיוחד לדון מסברא ולדמות מילתא למילתא. אחרי כן, בתקופתו של יהושפט, כבר הגענו בעונותינו הרבים לידי כך, שאפילו מצוות שניתנו מסיני נשתכחו, ולא היססו כבר מלהזכיר בין השאלות הנשאלות מבית הדין הגדול אפילו ״תורה ומצוה״ ממש.
מאחר שביררנו שגם על פי פשוטו של מקרא נאמר כאן כי אף הכרעות בשאלות של איסור והיתר נמסרו לבית הדין הגדול, אם כן עלינו לקבל את פירושו של רש״י והתרגומים גם לתיבות ״דברי ריבות בשעריך״
(דברים י״ז:ח׳). אונקלוס מתרגם: ״פתגמי פלוגתא דינא בקרויך״
4 וכן ת״י: ״מלי פלוגתא בבית דיניכון״, וכן מתבאר מת״י ל
יחזקאל מ״ה:כ״ד, ששם נאמר: ״ועל ריב״ והוא מתרגם: ״ועל פלגות דינא״, ורש״י בפירושו ל
דברים י״ז:ח׳ גם הוא אינו הולך בעקבות הדרש של הספרי (שלא כדרכו הרגילה) ומפרש: ״שיהיו חכמי העיר חולקים בדבר זה מטמא וזה מטהר זה מחייב וזה מזכה״ (ראה ר׳ אליהו מזרחי).
גם מן התוספתא חגיגה פ״ב (מובא
בסנהדרין פ״ח:) מוכח, כי כך נהגו הלכה למעשה, שסנהדרי גדולה שבירושלים היתה מכרעת בכל חלוקי דעות. לעומת פירוש זה יש לנו גם פירוש אחר (ראה ראב״ע ושאר מפרשים), ש״דברי ריבות״ הוא ״כלל״ לפרטי הענינים המשפטיים שהוזכרו מקודם. לאמיתו של דבר תלוי פירוש ״דברי ריבות״ בכך איך שנפרש ״בין נגע לנגע״. אם נאמר שכאן הוזכרו רק ענינים משפטיים, אם כן יש לומר כי לבסוף כלל הכתוב אותם על הפרטים שלא הוזכרו ב״דברי ריבות״ (אלא שעדיין יקשה לנו, שהרי ״בין דין לדין הוא כבר ביטוי כללי עבור כל מיני ענינים משפטיים).
אבל אם נפרש, כמו שהכרענו, כי ״נגע״ פירושו שאלה בענין איסור והיתר, אם כן הפירוש הפשוט ביותר של ״דברי ריבות״ הוא מחלוקת בין הדיינים. נמצא פירוש כל המקרא כך הוא: אם יקשה לך להכריע בין דם לדם, בין דין לדין ובין צרעת לצרעת, דברים שבשערי בתי הדין יש בהם ריב ומחלוקת, וקמת ועלית וגו׳ (גם ב
דברי הימים ב י״ט:י׳ נאמר ״ריב״ במובן של מחלוקת בין דייני העיר, ואין לפרש שם בענין אחר, שהרי ״בין תורה למצוה״ אין מקום למחלוקת אחרת).
ראיה לפירושנו יש להביא מפסוק יב, לפיו האיש אשר יעשה בזדון ולא ישמע לדברי בית הדין הגדול חייב מיתה. יש מהפרשנים (למשל קנובל, שולץ) הסבורים, שהכוונה לאחד מבעלי הדינים, אבל כבר השיבו להם בצדק, שהפרשה אינה פונה אל בעלי הדינים אלא אל השופטים. אין מדובר כאן כלל וכלל בכך ששני הצדדים מגישים ערעור בדרג יותר גבוה (השוה חושן משפט סימן י״ד); בית הדין הגדול אינו בית דין לערעורים, אלא תפקידו הוא להורות לבתי הדין שבערים, במקרים שאין בידם להכריע. אין כל טעם לומר שבעל דין הממרה את פי בית הדין הגדול יהא חייב מיתה, שהרי פסק הדין של השופטים מוצא לפועל בעל כרחם של בעלי הדין.5
אין כל טעם לפרש את הפסוק הזה אלא בנוגע לדייני העיר, שאסור להם להמרות את פי בית הדין הגדול. אך הרי מקרה תמוה ביותר הוא, אילו היה קורה, שבית דין שבאחת הערים, המסופק באיזו שאלה ומבקש הכרעה מאת בית הדין הגדול, יחזור וימרה את פיו בזדון, בשעה שקבל את תשובתו. על מעשה מתמיה כזה ודאי לא היתה התורה מחייבת עונש מיתה, ועוד בתוספת הוראה ״וכל ישראל ישמעו וייראו״ (פסוק י״ג), כאילו היה חשש להישנות מקרים כאלה. שונה הדבר אם נפרש כי הפרשה מדברת על מחלוקת בין דייני העיר, שהביאו את הענין להכרעת בית הדין הגדול.
במקרה כזה אפשר לתאר בנקל, כי הדיין שדעתו לא נתקבלה על ידי בית הדין הגדול, יתעקש בכל זאת וימרה את פי הסנהדרין להלכה וגם למעשה. המראה כזאת היתה מערערת את כבודו של בית הדין הגדול; לא היתה כל אפשרות להכריע במקרה של מחלוקת, והמחלוקות היו הולכות ומתרבות מיום ליום, ונעשתה תורה כתורות רבות. על כן דורשת התורה לציית בהחלט להכרעת בית הדין הגדול ומטילה עונש מיתה על הממרה את פיו, כדי לקיים את אחדותה של ההוראה.
ראיה לדברינו מן המשנה בסנהדרין
(י״א:ב׳). שנינו שם בנוגע לזקן ממרה: ״שלשה בתי דינין היו שם, אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה ואחד יושב בלשכת הגזית, באים לזה שעל פתח הר הבית ואומר: כך דרשתי וכך דרשו חברי, כך לימדתי וכך לימדו חברי, אם שמעו אומרים להם, ואם לאו, באין להן לאותם שעל פתח העזרה ואומר: כך דרשתי וכך דרשו חברי, כך לימדתי וכך לימדו חברי, אם שמעו אומרים להם, ואם לאו, אלו ואלו באים לבית הגדול שבלשכת הגזית, שממנו יוצאת תורה לכל ישראל שנאמר: מן המקום ההוא אשר יבחר ה׳. חזר לעירו ושנה ולימד כדרך שהיה למד, פטור, ואם הורה לעשות חייב, שנאמר: והאיש אשר יעשה בזדון, אינו חייב עד שיורה לעשות״.
עוד ראיה לדברינו מ
דברי הימים ב י״ט:י׳: ״וכל ריב אשר יבוא אליכם מאחיכם היושבים בעריהם בין דם לדם בין תורה למצוה לחוקים ולמשפטים והזהרתם וגו׳ ״. אין כל ספק כי ״אחיכם... בעריהם״ הם השופטים הנזכרים בפסוק ה, שהיו ביתר הערים, שהרי שאר תושבי הערים אינם מביאים את דיניהם לבית הדין הגדול שבירושלים אלא לבתי הדין שבעריהם. ועוד, כי אילו היתה הכוונה לבעלי הדין, לא היה הפסוק מזכיר דווקא את היושבים בעריהם, אלא גם את תושבי ירושלים.
ולפי זה, הפסוק האומר כי ״ריב״ המובא מבתי הדין שבעיירות לבית הדין הגדול, ״בין דם לדם בין תורה למצוה לחוקים ולמשפטים״, ודאי רצונו לומר ריב של מחלוקת בין הדיינים, שהרי אין מקום ל״ריב״ אחר בנוגע לתורה ולמצוה.
וקמת ועלית – לשון עלייה שנאמר כאן, הוא לא רק מפני שירושלים היא גבוהה, אלא גם מפני שמנהג לשון הקודש להשתמש בלשון עלייה גם בנוגע למקום נכבד, כמו שפירש כבר הראב״ע ל
במדבר ט״ז:י״ב, השוה שם וכן
בראשית מ״ו:ל״א ועוד.
אל המקום – אף על פי שבדרך כלל תיבת ״המקום״ מתפרשת ככינוי לכל העיר ירושלים, בכל זאת הננו מוכרחים להבין כאן מושג זה במובן מצומצם יותר, והכוונה היא ללשכת הגזית לבד (השוה
סנהדרין י״ד: תוספות ד״ה מלמד, ותוספות
ע״ז ח׳: ד״ה מלמד), ששם מושב הסנהדרין. חכמינו זכרונם לברכה אמרו: ״מלמד שהמקום גורם״, רק כשבית הדין הגדול ישב במושבו שעל יד המזבח, נענש הזקן הממרה בעונש מיתה; אבל אם ישבו במקום אחר, אין הזקן הממרה את פיהם חייב מיתה.
1. פירוש אשר תוכנו בהחלט אינו עומד בסתירה לפשוטו של מקרא כלל כמו שיתבאר להלן.
2. וכן מתרגמים התרגומים והסורי, וכן מפרשים רש״י, רשב״ם ועוד.
3. בימי חכמי המשנה נחשבו ״נגעים ואהלות״ כהלכות העמוקות
(חגיגה י״ד:א׳).
4. וולגטה: ואם תראה לדברי השופטים שבשעריך שונים זה מזה.
5. אם השאלה היתה בנוגע לאיסור והיתר, הרי המוסבר להלן יש לו תוקף רב יותר.