אחרי שבאר הכתוב את האזהרות שהמלך מוזהר עליהן, הוא הולך ומפרש את המצוות המוטלות עליו בקום ועשה, כדי שיזכה למלא את תפקידו.
וכתב לו – הוא חייב לכתוב בעצמו, או על ידי שליח. בספרי שנינו: ״שלא יהא נאות (משתמש) בשל אבותיו״.
את משנה התורה הזאת – כמה פירושים נאמרו בזה. מתרגום השבעים נראה, שפירשו הכוונה לספר משנה תורה גרידא. וכן סבור דליטש במבוא לבראשית (מהדורה רביעית עמוד 20 והלאה) וכן רבים אחרים, שאין הכוונה אלא לספר דברים. אונקלוס לעומת זאת כבר מתרגם ״משנה״ — ״פתשגן״ (כלומר העתק), וכן בתרגום הסורי, רש״י, הראב״ע ושאר מפרשי התורה הקדמונים.
בספרי שנינו: ״משנה, אין לי אלא משנה תורה, שאר דברי תורה מנין, תלמוד לומר (בפסוק י״ט) לשמור את כל דברי התורה הזאת, אם כן למה נאמר משנה תורה (כלומר למה נקראת כל התורה כולה כן), שעתידה להשתנות (כלומר בימי עזרא, שכתב בכתב אשורית במקום כתב רעץ); אחרים אומרים [משנה תורה כותב, שכן]
1 אין קורין ביום הקהל
(דברים ל״א:י׳-י״ב) אלא משנה תורה בלבד (ספרי פרשה קס).
לפי הגירסא הישנה אין ״אחרים״ באים לומר שהמלך יכתוב לו רק את ספר דברים, אלא שבאים לנמק מפני מה נקרא ספרו של המלך ״משנה תורה״, והנימוק הוא כי חלק זה מן התורה קורא אותו המלך ביום הקהל, וזה הוא עיקר כוונת הכתיבה. יתכן שכן היתה דעתם של השבעים. אין זה מתקבל על הדעת, שהשבעים היו סבורים שעליו לכתוב רק את ספר דברים, כי בודאי למעשה היו נוהגים לכתוב את התורה כולה (
השוה סנהדרין כ״א:, וכן פילון: די קריאט. פרינציפיס).
אולם אם נתבונן יפה בפירוש המקרא נמצא, כי מתיבת ״משנה״ אין לדייק שום דבר. אילו היה פירוש ״משנה התורה״ כאן ספר דברים, הרי: א) היה הכתוב צריך לומר ״משנה התורה הזה״, לשון זכר, כיון שהכינוי מתייחס אל ״משנה״; ב) בפסוק שלאחריו היה צריך הכתוב לומר ״והיה עמו״, לשון זכר, ולא ״והיתה עמו״ לשון נקבה; ג) אין המשך המקרא מתפרש יפה, באמרו ״לשמור את כל דברי התורה וגו׳ ״ על כן אין ספק כי פירוש תיבת ״משנה״ הוא כמו ״שני״, כלומר העתק.
אלא שעדיין עלינו לפרש מה הכוונה בתיבות ״התורה הזאת״ בספר דברים, אם הכוונה לכל התורה כולה, או רק לספר זה לבדו. בירור זה הוא ענין עקרוני, המכריע בהרבה בשאלה אם ספר דברים היא תורה בפני עצמה, או השלמה של ארבעת ספרי התורה הראשונים וחזרה עליהם. לשם בירור משמעות ״התורה הזאת״ עלינו להתבונן בכתוב אחר, אשר גם שם נאמר לשון זה. להלן לא, ט׳-י׳ כתוב: ״ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי וגו׳ ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים וגו׳ בחג הסוכות וגו׳ תקרא את התורה הזאת וגו׳ ״.
נראים הדברים, כי הפסוק שאנו עומדים בו, מתייחס אל הכתוב ההוא, שהרי כאן נאמר ״מלפני הכהנים הלוים״ ולדעת כל המפרשים הכוונה בזה לאותו ספר תורה הנמצא ברשות הכהנים הלוים, דהיינו שמשה רבינו כתבו ומסרו להם. אלא מהו ספר התורה שכתב משה ומסר לכהנים הלוים?
לדעת דליטש (שם) נמסר בזה שמשה כתב ספר דברים לבד. ואלה הם נימוקיו: 1) שנינו במסכת סוטה פרק ז, שבמעמד הקהל קוראים בספר משנה תורה, וזה היה מנהג בלתי מעורער. 2) ב
דברים כ״ז:ח׳ נצטוו ישראל לכתוב את ״כל דברי התורה הזאת״ על אבנים בהר עיבל, ולדעתם אפשר לייחס זאת לספר דברים בלבד ולא לתורה כולה. .3) ב
יהושע ח׳:ל״ב נאמר, שיהושע קיים מצוה זאת וכתב על האבנים בהר עיבל ״את משנה תורת משה אשר כתב לפני בני ישראל״. ״התורה הזאת״ לפי זה פירושה ״משנה תורה״, והכוונה כאן וגם ב
דברים י״ז:י״ח לספר דברים. ועל כן יש לפרש בכל ספר דברים שהלשונות ״התורה הזאת״, ״ספר התורה הזה״, מתייחסות רק לספר דברים בלבד.
מה שנוגע ל״הוכחה״ מן הלשון ״משנה תורת משה״, שנאמר בספר יהושע, הרי כבר נדחתה מתוך מה שבארנו בפירוש המושג הזה כאן. כיון שכאן הוכרחנו לפרש כי ״משנה תורה״ אינה אלא לשון ״העתק״, אם כן ודאי גם בספר יהושע כך הוא פירושו. ואם אין זה נראה שכל התורה כולה נכתבה על אבנים מסויידות, לא תוקן בזה הרבה כשמפרשים שהכוונה רק לספר דברים לבד, שהרי לדעת המבקרים גם ספר דברים לבדו לא יתכן לכותבו על אבנים מסויידות.
על המקרא ההוא כבר עמדו כל המפרשים הישנים והחדשים ובקשו לו פירוש.2 הרמב״ן אומר שכל התורה כולה מ״בראשית״ עד ״לעיני כל ישראל״ היתה כתובה על האבנים בדרך נס. הנגסטנברג (בייטרגה ב. עמוד 461 והלאה) כותב, שכאן הכוונה רק לספר דברים מפרק ד׳:מ״ד והלאה, מפני שהלשון ״התורה הזאת״ שנאמרה בפרק כ״ז:ב׳ מתייחסת למה שנאמר בפסוק א: ״כל המצוה אשר אנכי מצוה אתכם היום״, והכתוב מפרש בבירור שהוא מדבר רק באותן המצוות שנצטוו ישראל היום על ידי משה רבינו ע״ה.
בנוגע לטענות המבקרים, איך אפשר להוציא לפועל עבודה כזאת, מצביע הנגסטנברג על עבודות עוד יותר ענקיות שבתקופת מצרים העתיקה, וכן שעיר מולדתו של המשורר היזיודוס כיבדה את זכרו בכך, שחרתו את שירו הגדול ביותר על לוחות עופרת, שיר בעל כמות הרבה יותר גדולה מספר דברים, ולא עוד אלא שהרבה יותר קל לכתוב על אבנים מסויידות מאשר לחרות על לוחות עופרת. מכאן תשובה מספקת גם לאפשרות כתיבת כל התורה כולה על האבנים.
יש מהמבקרים (כגון רוזנמילר, מיכאליס ומורר) שמפרשים ״התורה הזאת״ שנאמר כאן, על שתים עשרה הקללות שנאמרו בסמוך, עם הברכות המקבילות, ונמשכו בזה אחרי יוסף בן מתתיהו קדמוניות ד׳:ח׳:מ״ד. יש מהם מפרשים, שהכוונה לכל הפרשה כולה אשר בה נאמרה מצוה זאת (השוה ״וכתבתם״ שנאמר למעלה ו׳:ט׳ וכן י״א:כ׳).
לרבי יעקב צבי מקלנבורג אפשר לפרש פשוטו של מקרא, שיש לכתוב את כל התורה כולה על קלף ולהדביק את הקלף על גבי האבנים; ״וכתבת על האבנים״ דומה ל״וכתבתם על מזוזות״
(דברים ו׳:ט׳). אבל פירוש זה נסתר מדברי רבותינו בתלמוד
מנחות ל״ד. (עיי״ש תוספות ד״ה ״וכתבתם״). וגם אין להבין לפי דבריו לשם מה צוותה התורה לסייד את האבנים בסיד. הראב״ע בשם הגאון מפרש, שעל האבנים נכתבו רק תרי״ג המצוות שבתורה. אחריו נמשכו גם קייל וקנובל. זאת אומרת, שנכתבו רק המצוות שבתורה, בהשמטת המקורות, הנאומים, הנימוקים והתוכחות. קנובל מזכיר כי כן נהגו אף האומות — להבדיל — בתקופה העתיקה, להעמיד לוחות־חוקים בפומבי וכן להקים אבנים ולכתוב עליהם את החוקים.
הפירוש האחרון מתקבל ביותר, שכן תיבת ״תורה״ משמעה הן כל התורה כולה והן המצוות הכלולות בה וכאן יש לפרש את התיבה במובן האחרון. אולם איך שנחליט בפירוש המקרא, בכל אופן אין להסיק מכאן שום הוכחה לענין פירוש ״התורה הזאת״ שנאמר בכל ספר דברים, כיון שכאן מגדיר הכתוב בעצמו את הביטוי על ידי מה שנאמר בפרק כ״ז:א׳: ״כל המצוה אשר אנכי מצוה אתכם היום״ (לפי דעתנו שהננו מבארים אותה במבוא, הביטוי ״כל המצוה וגו׳ ״ מתכוון לכל מצוות התורה, כי משה רבינו שנה את כולן באותו יום).
עדיין צריכים אנו להתבונן במצות קריאת התורה במעמד הקהל שבסוף השנה השביעית. גם שם מפרש הרמב״ן שמה שנאמר ״ויכתוב משה וגו׳ ״
(דברים ל״א:ט׳) מתייחס אל כל התורה כולה, אף על פי שאמרו רבותינו שמצות הקהל אינה אלא קריאת ספר דברים. כי בנוגע לכתיבת התורה על ידי משה רבינו ע״ה נאמר להדיא
(דברים ל״א:כ״ד): ״ויהי ככלות וגו׳ את דברי התורה הזאת על ספר עד תומם״, שמוכיח שהכוונה לכל התורה כולה. אולם אם נדקדק בדבר נמצא, כי לא נאמר במשנתנו כלל שקראו במעמד הקהל את כל ספר דברים, אלא רק חלקים ידועים ממנו, דהיינו: מתחילת אלה הדברים עד שמע ועד בכלל (עד ו׳:ט׳); אחרי כן והיה אם שמוע
(דברים י״א:י״ג-כ״א); אחרי כן עשר תעשר
(דברים י״ד:כ״ב-כ״ט); כי תכלה לעשר
(דברים כ״ו:י״ב-ט״ו); פרשת המלך
(דברים י״ז:י״ד-כ׳); ולבסוף הברכות והקללות (פרק כ״ח) [כך היא גירסת רש״י; הרמב״ם גורס בענין אחר], הרוצה להוכיח ממשנה זו כי הביטוי ״התורה הזאת״ אינו מתייחס אלא לספר דברים, הרי הוא מוסיף יותר מדאי, וכל המוסיף גורע, כי לפי דבריו נצטרך לומר כי רק הפרשיות הנ״ל נקראות ״התורה הזאת״.
אולם לאמיתו של דבר אין מכאן הוכחה כלל. ודאי אין כוונת התורה לצוות לקרוא את כל התורה כולה, כיון שהקהל יתייגעו בדבר יותר מדאי ולא יבואו לתכלית הנרצה, דהיינו ״למען ילמדו ויראו וגו׳ ״. ודאי אין כוונת הכתוב ״תקרא את התורה הזאת״ אלא לקרוא פרשיות מן התורה. ומסר הכתוב לחכמים את בחירתן של הפרשיות המתאימות.
חכמינו זכרונם לברכה תקנו לקרוא את הפרשיות הנ״ל השנויות במשנתנו, מפני שהן מעוררות את העם ליראת ה׳ ולקיום המצוות. חז״ל בחרו למטרה זאת פרשיות מספר דברים (ולא משאר ספרים), מפני שדווקא בספר זה נמצאות הפרשיות המתאימות ביותר לקריאה זאת. אילו היה צורך להזהיר את העם ביותר על המצוות שנאמרו, למשל, בפרשת משפטים או קדושים, או על מצוות המועדות, ודאי היו קובעים לקרוא את הפרשיות ההן. וכך הם דברי הרמב״ם
הלכות חגיגה פרק ג, הלכה א: ״מצות עשה להקהיל כל ישראל אנשים ונשים וטף בכל מוצאי שמיטה בעלותם לרגל לקרות באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותם במצוות ומחזקות ידיהם בדת האמת שנאמר מקץ וכו׳ ״.
זאת אומרת, כי אין שום רמז במקרא שיש לקרוא דווקא את ספר דברים. מצאנו כי בימי נחמיה קראו בחג הסוכות פרשיות מספר ויקרא ונראה כי עשו זאת מעין המצוה שבתורה.
כיון שסילקנו את ההוכחות האומרות כי ״התורה״ אין פירושה אלא ספר דברים, הרי הנימוק הבא מחייב אותנו לפרש ביטוי זה כמתכוון לכל התורה כולה. במבוא יתבאר שמשה רבינו שנה את כל התורה כולה באותו היום אשר בו אמר את ספר דברים, אלא שאותן המצוות שלא היו צריכות להישנות בכתב לא נכתבו בספר דברים. והנה עינינו הרואות כי בהרבה מקומות מתייחס ספר דברים לספרים הראשונים, ואם כן, כיון שהכתוב אומר, שהמלך נצטווה לכתוב לו את כל התורה, כדי שיקרא בה וילמד לשמור את כולה, הרי אי אפשר שתהא הכוונה רק לספר דברים בלבד, שהרי אין זאת עדיין כל התורה, כיון שמה שכבר נתבאר לא נכתב בספר דברים.
זאת אומרת איפוא, כי המלך חייב לכתוב לו את כל התורה כולה. ולפי זה נצטרך לומר, שגם הספר שהוא מעתיק ממנו, דהיינו הספר הנמצא ״לפני הכהנים והלוים״, כולל את כל התורה כולה. והרי ספר זה הוא הנכתב על ידי משה רבינו עליו השלום, כמו שנאמר בפרק ל״א:ט׳ (דעה זו מתבארת עוד יותר במבוא).