וילך ויעבד – השווה לעיל יג, ו,יד, ופירוש שם. אותה ״הליכה לעשות את המעשה״ מבטאת את טיב המעשה: חטא זה צריך להיות רחוק מכל איש יהודי וסותר את עצם טבעו. במקביל, מדגישה לשון זו את החוצפה הנדרשת לעשיית חטא כזה, מתוך מוּדעות מלאה לסתירה זו.
ויעבד וגו׳ וישתחו – עיין שמות כ, ה ופירוש שם.
אשר לא צויתי – אם כינוי הגוף היחסי ״אשר״ מוסב על ה״עבודה״ וה״השתחוויה״, הרי שמשפט זה קשה להבנה, שכן ״עבודה והשתחוויה לאלהים אחרים ולכל צבא השמים״ איננה רק דבר שה׳ לא ציווה, אלא היא אסורה לחלוטין, והיא החמורה שבכל האיסורים.
אפשר לומר שכינוי הגוף היחסי מוסב על ״עבודה״ ו״השתחוויה״ המכוונות ״לשמש או לירח או לכל צבא השמים״, ופסוקנו מבטא את התפיסה שנתבארה על ידי הרמב״ם
(הלכות עבודה זרה א, ב) אודות מקור העבודה זרה בימי אנוש. באותה העת בני האדם עדיין לא כפרו באל האחד, אלא עבדו לגרמי השמים כמשמשיו. הבריות דמיינו שהם עובדים את ה׳ על ידי עבודת משרתיו. נמצא שהחטא היה טמון אך ורק בכך שה׳ לא ציווה עבודה זו.
אולם אנו מסופקים מה יהיה הדין במקרה כזה של ״עבודה״ ו״השתחוויה״ המכוונים ל״צבא השמים״. ואף על פי שאין ספק שעבודה כזו אסורה, שמא העובד אינו חייב מיתה מאחר ש״לא קיבלה עליו באלוה״, אלא עבד לו כיציר ה׳ ועבדו
(עיין כסף משנה, הלכות עבודה זרה ג, ו).
לפיכך, לדעתנו ״אשר לא צויתי״ מוסב על ״וכל צבא השמים״ הסמוך לפניו, הכולל גם את השמש והירח. לפי זה, נתמעטה [בתיבות ״אשר לא צויתי״] דווקא העבודה הזרה שאיננה עבודה זרה גמורה. שכן הכתוב מזכיר כאן שני סוגים: א. ״אלהים אחרים״, אלילים של דמיון כזב אלילי, שאין להם כל מציאות ממשית. וכל עבודה והשתחוויה להם מרמזת בשתיקה על הכרה באלוהותם. ב. ״שמש וירח וכל צבא השמים״, גופים שיש בהם כוח והשפעה של ממש, והעבודה להם נחשבת עבודה זרה גמורה רק אם מחמת השפעתם החזקה הם נתפסים כאלים עצמאיים.
זוהי אפוא משמעות פסוקנו: ״לשמש או לירח או לכל צבא השמים אשר [לדעתו] לא צויתי״. הווי אומר, שהעובד עובד ומשתחווה להם תוך שהוא סבור שהם לא קיבלו ״ממני״ את מעמדם בעולם ואינם תחת ממשלתי. השווה ״הֲמִיָּמֶיךָ צִוִּיתָ בֹּקֶר״
(איוב לח, יב), ובייחוד ״יָדַי נָטוּ שָׁמַיִם וְכָל־צְבָאָם צִוֵּיתִי״
(ישעיהו מה, יב).
הגמרא במגילה (ט.–:) מספרת על שבעים הזקנים שתרגמו את התורה עבור תלמי המלך, ושם נאמר שכדי למנוע הבנה מוטעית הם הרשו לעצמם לשנות פסוקים שונים. לפסוקנו הם הוסיפו ״לעובדם״, ותרגמו את הפסוק כאילו היה כתוב: ״אשר לא צויתי לעובדם״. לדעת רש״י הם שינו את לשון הכתוב כדי שאנשים לא יפרשוהו ״אשר לא צויתי שיהיו״, וידייקו מכאן שהם באמת אלוהות. אם נתבונן בשאר השינויים המובאים שם, נמצא שרובם לא מתאימים למובן האמיתי של הכתוב. אלא שבעים הזקנים פירשו את המקרא באופן שאינו לפי פשוטו, משום שהמובן האמיתי עלול להביא לידי טעות בהבנה. כך: ״אעשה אדם בצלם״, ״ויכל ביום הששי וישבות ביום השביעי״, ״וישלח את זאטוטי בני ישראל״, ״כי באפם הרגו שור״, ״ותצחק שרה בקרוביה״, ״אשר חלק אותם להאיר לכל העמים״. ואפילו ״אלקים ברא בראשית״, ״זכר ונקבה בראו״, ״על נושא בני אדם״, ״לא חמד אחד״, מטשטשים את מובנו האמיתי של המקרא.
אם איננו טועים, יש בכך סייעתא לפירושנו לפסוק זה. ״אשר לא צויתי לעובדם״ איננו הפירוש הנכון של הפסוק. הפירוש הנכון הוא ״אשר לא צויתי שיהיו״. אך אין להבין תיבות אלה במובן חיובי, כאילו ה׳ באמת לא ציווה על קיומו של צבא השמים, שכן זהו פירוש מוטעה הנובע מטעות בהבנה. אלא המשמעות היא על דרך ההשערה: האיש העובד את צבא השמים יוצא מתוך הנחה שה׳ לא בראם ולא קבע את חוקיהם, ושהם ״אינם נתונים לציוויַי״.