שלא ינחל שבט לוי בארץ ישראל – ספר החינוך תק״ד. מפסוקים אחרים – רמב״ם ספר המצוות מצוות לא תעשה קס״ט, סמ״ג מצוות לא תעשה רע״ו
שלא יקח כל שבט לוי חלק בביזה בשעת כבוש הארץ – רמב״ם ספר המצוות מצוות לא תעשה ק״ע, סמ״ג מצוות לא תעשה רע״ז, ספר החינוך תק״ה
(א) {שלישי} לֹֽא־יִ֠הְיֶ֠ה לַכֹּהֲנִ֨ים הַלְוִיִּ֜ם כׇּל־שֵׁ֧בֶט לֵוִ֛י חֵ֥לֶק וְנַחֲלָ֖ה עִם־יִשְׂרָאֵ֑ל אִשֵּׁ֧י יְהֹוָ֛היְ־הֹוָ֛ה וְנַחֲלָת֖וֹ יֹאכֵלֽוּן׃
The priests, the Levites, all the tribe of Levi, shall have no portion or inheritance with Israel. They shall eat the offerings of Hashem made by fire, and his inheritance.
[פיסקא קסג]
לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי – מכלל שנאמר (דברים י״ח:ז׳) ושרת בשם ה׳ אלהיו אין לי אלא תמימים בעלי מומים מנין תלמוד לומר כל שבט לוי.
חלק – זו בזה.
ונחלה – זו נחלת הארץ.
אשי ה׳ – אלו קדשי מקדש, קדשי הגבול מנין תלמוד לומר ונחלתו יאכלון.
סליק פיסקא
[Piska 163]
"There shall not be to the Cohanim, the Levites, the entire tribe of Levi, a portion and an inheritance with Israel" From (Ibid. 7) "And he (a Cohein) shall minister in the name of the Lord his G-d," I know only of the Cohanim. Whence do I derive (the same for) the Levites? From (Ibid. 1) "the entire tribe of Levi."
"a portion": the spoils;
"and an inheritance": the land.
"The fire-offerings of the Lord and His inheritance shall they eat": "the fire offerings": the Temple offerings. Whence do I derive the same for the boundary offerings (i.e., the terumoth and ma'aseroth of Eretz Yisrael) ? From "and His inheritance shall they eat."
[End of Piska]
לא יהיה לכהנים הלוים בכהנים ולוים הכת׳ מדבר אתה אומר בכהנים ולוים הכת׳ מדבר או אינו מדבר אלא בכהנים שהן בני לוי ת״ל כל שבט לוי לא אמרתי אלא מי שאין לו חלק ונחלה בארץ:
ד״א כל שבט לוי תמימין ובעלי מומין:
חלק ונחלה עם ישראל חלק בבזה ונחלה בארץ:
אשי ה׳ אלו קדשי מקדש:
ונחלתו אלו קדשי גבול:
ר׳ נתן אומ׳ אשי ה׳ אלו מתנות כהונה שנ׳ (ויקרא ו׳:י׳) חלקם נתתי אותה מאשי:
ונחלתו אלו מתנות לויה שנ׳ (במדבר י״ח:כ״א) ולבני לוי הנה נתתי כל מע׳ ביש׳ לנח׳:
לָא יְהֵי לְכָהֲנַיָּא לֵיוָאֵי כָּל שִׁבְטָא דְּלֵוִי חוּלָק וְאַחְסָנָא עִם יִשְׂרָאֵל קוּרְבָּנַיָּא דַּייָ וְאַחְסָנְתֵיהּ יֵיכְלוּן.
For the priests and Levites, (even) all the tribe of Levi, there shall be no part or inheritance with Israel; they shall eat the oblations of the Lord and his inheritance,
לא יהווי לכהנייא לליווייא כל בני שבטה דלוי חולקב ואחסנה עם ישראל קורבנויג די״י ואחסנותיהד יאכלון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לליוויי״) גם נוסח חילופי: ״ול׳ ״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חולק״) גם נוסח חילופי: ״חלק״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קורבנוי״) גם נוסח חילופי: ״קורבניא״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואחסנותיה״) גם נוסח חילופי: ״ואחסנתיה״.
The priests of the tribe of Levi will have no part or inheritance with their brethren: they shall eat the oblations of the Lord as their portion,
כליות נקראות אישים
ג׳ שנעשים ז׳
שֵׁנִי - אֲוִיר שֶׁנִּכְנָס בְּתוֹכוֹ מִבַּחוּץ.
שְׁלִישִׁי - מַיִם שֶׁל כַּנְפֵי רֵאָה, שֶׁהֵם דְּבוּקִים בַּקָּנֶה.
שבעה להבות, אוירים, נחלים,
וְכַאֲשֶׁר פּוֹגְעוֹת לַהֲבוֹת הַלֵּב בְּעַנְנֵי גֶשֶׁם, שֶׁהֵם כַּנְפֵי רֵאָה, דֶּרֶךְ קְנֵה הָרֵאָה - זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר וְרַעַם גְּבוּרוֹתָיו מִי יִתְבּוֹנָן. שֶׁבָּהּ הַלֵּב מֵבִין בַּבִּינָה, שֶׁהִיא בַּלֵּב לִשְׂמֹאלוֹ, גְּבוּרָה.
וְחֶסֶד לְיָמִין, מַיִם שֶׁל כַּנְפֵי רֵאָה. וְשָׁם חָכְמָה, הַמֹּחַ, וּמִמֶּנּוּ (שיר השירים ד) מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנֹזְלִים מִן לְבָנוֹן, שֶׁהוּא לֹבֶן הַמֹּחַ, נוֹזְלִים עַל הַקָּנֶה שֶׁל הָרֵאָה, אַחַר שֶׁעָלוּ עַנְנֵי הַבִּינָה לְגַבֵּי הַמֹּחַ.
וְסוֹד הַדָּבָר - (שם ג) מִי זֹּאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימְרוֹת עָשָׁן. וְזֶה עֲשַׁן הַמַּעֲרָכָה שֶׁעוֹלֶה מִן הַלֵּב לַמֹּחַ, שֶׁכָּל הָרוּחוֹת שֶׁל הָעוֹלָם לֹא מְזִיזוֹת אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ.
חכמה – מח ולב
קנה תפארת – שש ספירות
ושט מדרגת אישים
סוד ענין הושט
וֵשֶׁט אֵין לוֹ בְּדִיקָה מִבַּחוּץ, שֶׁלֹּא יוֹדְעִים, אֶלָּא מִבִּפְנִים יוֹדְעִים וְנוֹטְלִים עַד שֶׁנִּכְנָסִים לְבֵית הַטְּחִינָה, וְנִשְׁחָק וּמִתְבַּשֵּׁל. וְלוֹקֵחַ הַכֹּל הַכָּבֵד, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר. מֵאֵלּוּ הָאִשִּׁים יוֹצְאוֹת מַדְרֵגוֹת שֶׁמַּקְדִּימוֹת וְנוֹטְלוֹת מֵהַכָּבֵד בָּרִאשׁוֹנָה (ומהן, ׳ אלו) הַטּוֹחֲנוֹת, שֶׁאוֹכְלִים הַקָּרְבָּנוֹת וְטוֹחֲנִים אוֹתָם.
וְעַל זֶה מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ כָּתוּב, (קהלתיב) וּבָטְלוּ הַטוחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ. אֵלּוּ הַטּוֹחֲנוֹת בַּתְּחִלָּה.
כֵּיוָן שֶׁנִּטְחָן, הֵם שׁוֹלְטִים עֲלֵיהֶם, בּוֹלְעִים וְנוֹטְלִים, וְנִקְרָאִים וֵשֶׁ״ט.
ושט צורה של ו׳ ואח״כ משוטט
ואח״כ נשאב לראה
וּמִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נֶאֱמַר, (קהלת יב) וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ, כֻּלָּם. שֶׁהִמְעִיטוּ דְמוּתָם וּמְזוֹנָם, וְאֵין יוֹם שֶׁאֵין בּוֹ קְלָלָה.
הֵרִים קוֹלוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, אוֹי יְרוּשָׁלַיִם עִיר קְדוֹשָׁה! אוֹי לָעָם שֶׁכָּל טוֹבוֹת אֵלּוּ אָבְדוּ! שָׂרִים גִּבּוֹרִים מְמֻנִּים הִקְטִינוּ דְמוּתָם.
עַל זֶה בּוֹכִים הַחֲבֵרִים. אָמְרוּ, אוֹי רַבִּי! כַּאֲשֶׁר תִּסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם, מִי יְגַלֶּה סוֹדוֹת סְתוּמִים עֲמֻקִּים כָּאֵלּוּ, שֶׁלֹּא נִשְׁמְעוּ מִיָּמָיו שֶׁל שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ וְעַד עַתָּה? אַשְׁרֵי הַדּוֹר שֶׁשּׁוֹמְעִים מִלִּים אֵלּוּ, וְאַשְׁרֵי הַדּוֹר שֶׁאַתָּה בְּתוֹכוֹ! אוֹי לַדּוֹר שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ יְתוֹמִים מִמְּךְ!
אברים – ישראל, שכינה נשמת האברים
עצי קודש- בעלי תורה
המקריבים דורון למלך
בְּשַׂר קֹדֶשׁ, שֶׁפֵּרְשׁוּ עָלֶיהָ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, בְּבָשָׂר הַיּוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם אָנוּ עֲסוּקִים.
מה עושה הקב״ה באותו דורון
אֲבָל מִצַּד שֶׁל עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע, מְצַוֶּה לָתֵת בֵּינוֹנִי לַמַּלְאָכִים, וּפְסֹלֶת לַשֵּׁדִים וּמַזִּיקִים, שֶׁהֵם מְשַׁמְּשִׁים לַסּוּסִים וְלַפָּרָשִׁים שֶׁל הַמֶּלֶךְ.
פרשי המלך- בעלי משנה
וְיֵשׁ שֵׁדִים וּמַזִּיקִים מִצַּד הַטֻּמְאָה, שֶׁנִּקְרָאִים שֵׁדִים עוֹבְדֵי כוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. (קהלת ז) וְזֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים.
וְיֵשׁ בָּהֶם חֲכָמִים בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְשֶׁבְּעַל פֶּה. נִקְרָא יוֹסֵף הַשֵּׁד, עַל שֵׁם שֶׁהוֹלִיד אוֹתוֹ שֵׁד.
וְלֹא לְחִנָּם אָמְרוּ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, אִם הָרַב דּוֹמֶה לְמַלְאַךְ ה׳ צְבָאוֹת, תּוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ.
וְאַשְׁמְדַאי הַמֶּלֶךְ, הוּא וְכָל מִשְׁפַּחְתּוֹ, כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהֵם שֵׁדִים יְהוּדִיִּים, שֶׁנִּכְנָעִים בַּתּוֹרָה וּבִשְׁמוֹת הַתּוֹרָה.
1. מצו״ב תחילת דברי הזוה״ק
אצטומכה שולחת לכל האברים
אִצְטוֹמְכָה זוֹ לוֹקַחַת וְשׁוֹחֶקֶת, וְשׁוֹלַחַת לְכָל הַצְּדָדִים שֶׁל מַטָּה, וּמִמֶּנָּה נִזּוֹנִים הַתַּחְתּוֹנִים. וּמֵאֵלּוּ שׁוֹתִים הַשְּׁמָרִים לְמַטָּה כָּל אוֹתָן רוּחוֹת וּצְדָדִים אֲחֵרִים שֶׁנִּזּוֹנִים בַּלַּיְלָה מֵאוֹתָם אֵיבָרִים וּפְדָרִים. וְהַשְּׁאָר נוֹטְלִים כָּל הָאֵיבָרִים, וְנוֹטֵל הַכֹּל הַכָּבֵד, וּמַקְרִיב לַלֵּב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר לְעֵיל. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב (יחזקאל א) וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין. וְעַל זֶה מִתְרָאֶה עַל הַמִּזְבֵּחַ דֻּגְמַת אַרְיֵה שֶׁאוֹכֵל קָרְבָּנוֹת. מִכָּאן וּלְהָלְאָה כָּל שְׁאָר הָאֵיבָרִים בְּסוֹד שֶׁל הַגּוּף כְּדֻגְמָא שֶׁל מַעְלָה.
לוקחת הכל עד שש שעות
אָמַר הָרוֹעֶה הַנֶּאֱמָן, מָאוֹר הַקָּדוֹשׁ, וַדַּאי אִצְטוֹמְכָה בָּרִאשׁוֹנָה לוֹקַחַת הַכֹּל עַד שֵׁשׁ שָׁעוֹת, וְאוֹפָה. קֻרְקְבָן הוּא אוֹפֶה. וְהָרֵאָה הִיא מַשְׁקֶה. הַלֵּב הוּא הַמֶּלֶךְ. וְאֵלּוּ הַשְּׁנַיִם הֵם וַדַּאי אוֹפֶה וּמַשְׁקֶה לָתֵת לַמֶּלֶךְ מֵהַטּוֹב שֶׁל כָּל מַאֲכָלִים וּמַשְׁקִים, מֵהָרֹאשׁ שֶׁל כֻּלָּם, מֵהַמִּבְחָר שֶׁל כֻּלָּם, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שיר השירים ה) אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי. אַחַר כָּךְ נֶאֱמַר אִכְלוּ רֵעִים, שֶׁהֵם שְׁאָר הָאֵיבָרִים, שֶׁהֵם חֲיָלוֹת וּמַחֲנוֹת הַמֶּלֶךְ, שֶׁמְּחַלֵּק לָהֶם מָזוֹן עַל יְדֵי שַׂר הָאוֹפִים. שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים, עַל יְדֵי שַׂר הַמַּשְׁקִים. וְהַכָּבֵד הוּא לִימִין הַבֶּן אָדָם. וּמִשּׁוּם זֶה, וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם, לִימִין הַמֶּלֶךְ, שֶׁהוּא הַלֵּב. הַטְּחוֹל לִשְׂמֹאל. אֵלּוּ הֵם מֵהַצַּד הָאַחֵר, וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול. מַשְׁקֵה יַיִן מָזוּג בְּמַיִם לַמֶּלֶךְ. וְאַרְיֵה אוֹכֵל, זֶה כָּבֵד, שֶׁאוֹסֵף מָזוֹן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, שֶׁהוּא הַלֵּב.
וְיִשִׁ לְהַקְשׁוֹת עַל זֶה: אִם כָּבֵד הוּא עֵשָׂו, אֵיךְ הוּא מְתַקֵּן מָזוֹן לַלֵּב? אֶלָּא וַדַּאי הַלֵּב הוּא כְּדֻגְמָתוֹ שֶׁל יִצְחָק. כָּבֵד - עֵשָׂו, שֶׁהוּא הַצָּד צַיִד.
וְיֹאמַר לוֹ, (בראשית יז) יָקוּם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ. אֵלּוּ הֵן הַתְּפִלּוֹת שֶׁהוֹלְכוֹת וּמִתְרַחֲקוֹת מֵעֲנִיִּים, וְיִצְחָק בְּצַעַר וּבְיָגוֹן, שֶׁלֹּא יְכוֹלִים לְכַוֵּן לַתְּפִלָּה. וּמִשּׁוּם זֶה לֹא אָמַר וְיֹאכַל מִצֵּידִי, אֶלָּא וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ, (שמותד) בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל.
כְּמוֹ זֶה אֵין לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מָזוֹן בַּגָּלוּת אֶלָּא עַל יְדֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם. אֲבָל כַּאֲשֶׁר הֵם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מְזוֹנוֹתָם עַל יְדֵי הַשְּׁכִינָה. וְיִהְיוּ שְׁתֵּי כַּנְפֵי הָרֵאָה מַשְׁקוֹת אֻמָּה, שַׂר הַמַּשְׁקִים.
וּשְׁתֵּי הַכְּלָיוֹת - הָאוֹפִים, שֶׁמְּבַשְּׁלוֹת הַזֶּרַע הַיּוֹרֵד מִן הַמֹּחַ, וּמְבַשְּׁלוֹת מַיִם שֶׁמְּקַבְּלוֹת מִכַּנְפֵי הָרֵאָה.
וּלְבַסּוֹף שֶׁיֹּאכַל הַמֶּלֶךְ, שֶׁהוּא הַלֵּב, נֶאֱמַר בִּשְׁתֵּי הַכְּלָיוֹת שֶׁלּוֹ אִכְלוּ רֵעִים.
וְלִשְׁתֵּי כַּנְפֵי הָרֵאָה - שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים.
הַלֵּב הוּא כִּסֵּא דִין, אַרְבַּע חַיּוֹת שְׁלוּחִים שֶׁלּוֹ. שְׁתֵּי כַּנְפֵי רֵאָה וּשְׁתֵּי כְלָיוֹת. שֶׁעַל כַּנְפֵי רֵאָה נֶאֱמַר וּפְנֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם פְּרֻדוֹת מִלְמָעְלָה, לְקַבֵּל עֲלֵיהֶם אֶת הַמֶּלֶךְ, שֶׁהוּא (ישעיה יא) רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה׳. שֶׁיּוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא, שֶׁהוּא הַלֵּב, שֶׁכָּל אוֹתָם דְּפָקִים מִתְנַהֲגִים אַחֲרָיו כְּחַיָּלִים אַחַר מַלְכָּם.
וְהָרוּחַ שֶׁנּוֹשֶׁבֶת מִכַּנְפֵי הָרֵאָה, נוֹשֶׁבֶת עַל שְׁנֵי נִקְבֵי הַחֹטֶם, וְהִיא קְרִירָה וְצוֹנֶנֶת מֵהַשְּׂמֹאל, וְחַמָּה מִיָּמִין. וּמִצַּד הַמֹּחַ, שֶׁהוּא כִּסֵּא שֶׁל רַחֲמִים, הִיא רוּחַ קָרָה לִימִין הַחֶסֶד, וְחַמָּה מִשְּׂמֹאל הַגְּבוּרָה, שֶׁשָּׁם הַלֵּב וְהַמֹּחַ מָזוּג בּוֹ, בָּאֶמְצַע שֶׁל שְׁנֵיהֶם. אַף כָּךְ הַלֵּב מְמֻזָּג מִקֹּר וָחֹם. וְהַמֹּחַ גַּם כָּךְ, שֶׁמְּקַבְּלִים זֶה מִזֶּה
וְאֶת הַשְּׁמָרִים שֶׁל הַכֹּל נוֹטֵל הַטְּחוֹל וְהַמַּחֲנוֹת שֶׁלּוֹ, שֶׁהֵם עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת, שֶׁאָמַר עֲלֵיהֶם שְׁלֹמֹה, (קהלת ב) קָנִיתִי לִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת. שְׁתֵּי
אצטומכה שולחת לכל האברים
אִצְטוֹמְכָה זוֹ לוֹקַחַת וְשׁוֹחֶקֶת, וְשׁוֹלַחַת לְכָל הַצְּדָדִים שֶׁל מַטָּה, וּמִמֶּנָּה נִזּוֹנִים הַתַּחְתּוֹנִים. וּמֵאֵלּוּ שׁוֹתִים הַשְּׁמָרִים לְמַטָּה כָּל אוֹתָן רוּחוֹת וּצְדָדִים אֲחֵרִים שֶׁנִּזּוֹנִים בַּלַּיְלָה מֵאוֹתָם אֵיבָרִים וּפְדָרִים. וְהַשְּׁאָר נוֹטְלִים כָּל הָאֵיבָרִים, וְנוֹטֵל הַכֹּל הַכָּבֵד, וּמַקְרִיב לַלֵּב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר לְעֵיל. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב (יחזקאל א) וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין. וְעַל זֶה מִתְרָאֶה עַל הַמִּזְבֵּחַ דֻּגְמַת אַרְיֵה שֶׁאוֹכֵל קָרְבָּנוֹת. מִכָּאן וּלְהָלְאָה כָּל שְׁאָר הָאֵיבָרִים בְּסוֹד שֶׁל הַגּוּף כְּדֻגְמָא שֶׁל מַעְלָה.
לוקחת הכל עד שש שעות
אָמַר הָרוֹעֶה הַנֶּאֱמָן, מָאוֹר הַקָּדוֹשׁ, וַדַּאי אִצְטוֹמְכָה בָּרִאשׁוֹנָה לוֹקַחַת הַכֹּל עַד שֵׁשׁ שָׁעוֹת, וְאוֹפָה. קֻרְקְבָן הוּא אוֹפֶה. וְהָרֵאָה הִיא מַשְׁקֶה. הַלֵּב הוּא הַמֶּלֶךְ. וְאֵלּוּ הַשְּׁנַיִם הֵם וַדַּאי אוֹפֶה וּמַשְׁקֶה לָתֵת לַמֶּלֶךְ מֵהַטּוֹב שֶׁל כָּל מַאֲכָלִים וּמַשְׁקִים, מֵהָרֹאשׁ שֶׁל כֻּלָּם, מֵהַמִּבְחָר שֶׁל כֻּלָּם, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שיר השירים ה) אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי. אַחַר כָּךְ נֶאֱמַר אִכְלוּ רֵעִים, שֶׁהֵם שְׁאָר הָאֵיבָרִים, שֶׁהֵם חֲיָלוֹת וּמַחֲנוֹת הַמֶּלֶךְ, שֶׁמְּחַלֵּק לָהֶם מָזוֹן עַל יְדֵי שַׂר הָאוֹפִים. שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים, עַל יְדֵי שַׂר הַמַּשְׁקִים. וְהַכָּבֵד הוּא לִימִין הַבֶּן אָדָם. וּמִשּׁוּם זֶה, וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם, לִימִין הַמֶּלֶךְ, שֶׁהוּא הַלֵּב. הַטְּחוֹל לִשְׂמֹאל. אֵלּוּ הֵם מֵהַצַּד הָאַחֵר, וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול. מַשְׁקֵה יַיִן מָזוּג בְּמַיִם לַמֶּלֶךְ. וְאַרְיֵה אוֹכֵל, זֶה כָּבֵד, שֶׁאוֹסֵף מָזוֹן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, שֶׁהוּא הַלֵּב.
וְיִשִׁ לְהַקְשׁוֹת עַל זֶה: אִם כָּבֵד הוּא עֵשָׂו, אֵיךְ הוּא מְתַקֵּן מָזוֹן לַלֵּב? אֶלָּא וַדַּאי הַלֵּב הוּא כְּדֻגְמָתוֹ שֶׁל יִצְחָק. כָּבֵד - עֵשָׂו, שֶׁהוּא הַצָּד צַיִד.
וְיֹאמַר לוֹ, (בראשית יז) יָקוּם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ. אֵלּוּ הֵן הַתְּפִלּוֹת שֶׁהוֹלְכוֹת וּמִתְרַחֲקוֹת מֵעֲנִיִּים, וְיִצְחָק בְּצַעַר וּבְיָגוֹן, שֶׁלֹּא יְכוֹלִים לְכַוֵּן לַתְּפִלָּה. וּמִשּׁוּם זֶה לֹא אָמַר וְיֹאכַל מִצֵּידִי, אֶלָּא וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ, (שמותד) בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל.
כְּמוֹ זֶה אֵין לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מָזוֹן בַּגָּלוּת אֶלָּא עַל יְדֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם. אֲבָל כַּאֲשֶׁר הֵם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מְזוֹנוֹתָם עַל יְדֵי הַשְּׁכִינָה. וְיִהְיוּ שְׁתֵּי כַּנְפֵי הָרֵאָה מַשְׁקוֹת אֻמָּה, שַׂר הַמַּשְׁקִים.
וּשְׁתֵּי הַכְּלָיוֹת - הָאוֹפִים, שֶׁמְּבַשְּׁלוֹת הַזֶּרַע הַיּוֹרֵד מִן הַמֹּחַ, וּמְבַשְּׁלוֹת מַיִם שֶׁמְּקַבְּלוֹת מִכַּנְפֵי הָרֵאָה.
וּלְבַסּוֹף שֶׁיֹּאכַל הַמֶּלֶךְ, שֶׁהוּא הַלֵּב, נֶאֱמַר בִּשְׁתֵּי הַכְּלָיוֹת שֶׁלּוֹ אִכְלוּ רֵעִים.
וְלִשְׁתֵּי כַּנְפֵי הָרֵאָה - שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים.
הַלֵּב הוּא כִּסֵּא דִין, אַרְבַּע חַיּוֹת שְׁלוּחִים שֶׁלּוֹ. שְׁתֵּי כַּנְפֵי רֵאָה וּשְׁתֵּי כְלָיוֹת. שֶׁעַל כַּנְפֵי רֵאָה נֶאֱמַר וּפְנֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם פְּרֻדוֹת מִלְמָעְלָה, לְקַבֵּל עֲלֵיהֶם אֶת הַמֶּלֶךְ, שֶׁהוּא (ישעיה יא) רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה׳. שֶׁיּוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא, שֶׁהוּא הַלֵּב, שֶׁכָּל אוֹתָם דְּפָקִים מִתְנַהֲגִים אַחֲרָיו כְּחַיָּלִים אַחַר מַלְכָּם.
וְהָרוּחַ שֶׁנּוֹשֶׁבֶת מִכַּנְפֵי הָרֵאָה, נוֹשֶׁבֶת עַל שְׁנֵי נִקְבֵי הַחֹטֶם, וְהִיא קְרִירָה וְצוֹנֶנֶת מֵהַשְּׂמֹאל, וְחַמָּה מִיָּמִין. וּמִצַּד הַמֹּחַ, שֶׁהוּא כִּסֵּא שֶׁל רַחֲמִים, הִיא רוּחַ קָרָה לִימִין הַחֶסֶד, וְחַמָּה מִשְּׂמֹאל הַגְּבוּרָה, שֶׁשָּׁם הַלֵּב וְהַמֹּחַ מָזוּג בּוֹ, בָּאֶמְצַע שֶׁל שְׁנֵיהֶם. אַף כָּךְ הַלֵּב מְמֻזָּג מִקֹּר וָחֹם. וְהַמֹּחַ גַּם כָּךְ, שֶׁמְּקַבְּלִים זֶה מִזֶּה
וְאֶת הַשְּׁמָרִים שֶׁל הַכֹּל נוֹטֵל הַטְּחוֹל וְהַמַּחֲנוֹת שֶׁלּוֹ, שֶׁהֵם עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת, שֶׁאָמַר עֲלֵיהֶם שְׁלֹמֹה, (קהלת ב) קָנִיתִי לִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת. שְׁתֵּי
וַאִד׳ לַא יַכֻּוןֻ לִלאַאִמַתִ לִלִיֻוַאנִיִּיןִ אַלַּדִ׳יןַ הֻם סַאאִרֻ סִבּטִ לַאוִי קִסםֹ וַלַא נַחלַתֹ מַעַ אַלִ יִסרַאאִיל פַמִן קַרַאבִּיןִ אללָּהִ וַמִן נַחלַתִהִ יַאכֻּלֻוןַ
וכאשר לא יהיה לכהנים, שהם הלוים משאר שבט לוי, חלק ולא-נחלה עם בית ישראל, אזי מן קרבנות ה׳ ומן-נחלתו, הם יאכלו.
הכהנים הלוים – זה כהנים. כל שבט לוי – זה לוים.]א
כל שבט לוי – בין תמימין בין בעלי מומין.
חלק – בביזה.
ונחלה – בארץ.
אשי י״י – קדשי המקדש.
ונחלתו – אילו קדשי הגבול, תרומות ומעשרות.
א. הביאור המוסגר הינו חלק של תוספת מרש״י המופיעה בכ״י לייפציג 1 עם החתימה ״ר׳ כ׳כ׳ רבנ׳ שמ׳ ״ לאחר הביאור על י״ז:כ׳ ״הוא ובניו״ (שמופיע בכ״י לאחר הביאור על י״ז:י״ח ״משנה התורה״).
{See Hebrew text.}
כל שבט לוי [THE PRIESTS THE LEVITES] NAMELY ALL THE TRIBE OF LEVI [SHALL HAVE NO PORTION … WITH ISRAEL] – all the tribe, whether they be able-bodied or whether they be blemished (Sifre Devarim 163:1).
חלק A PORTION – i.e. in the spoil that is taken in battle (Sifre Devarim 163:2),
ונחלה AND INHERITANCE – in the land (Sifre Devarim 163:3).
אשי י"י THE FIRE OFFERINGS OF HASHEM – the holy things brought into the Temple (Sifre Devarim 163:4),
ונחלתו AND HIS INHERITANCE – this refers to the holy things that might be consumed outside Jerusalem (גבולין) – the heave-offerings and the tithes (Sifre Devarim 163:4) these they shall eat, BUT נחלה AN INHERITANCE, a real inheritance, לא יהיה לו בקרב אחיו SHALL HE NOT HAVE AMONG HIS BRETHREN. In Sifre Devarim 164, they (the Rabbis) gave the following interpretation:
ונחלה לא יהיה לו – this refers to the נחלת שאר the inheritance of the שאר.
בקרב אחיו – AMONG HIS BRETHREN – this refers to the inheritance of the five. I do not, however, know for certain what this means (what Sifre means by שאר and חמשה). But it seems to me that the part of the land of Canaan which is on the other (the western) side of the Jordan and onwards is called the land of the five nations (and these are therefore the five referred to by Sifre), while the territory of Sihon and Og on the eastern side might be called the land of the two nations, viz., the Amorites and the Canaanites, – and נחלת שאר mentioned in Sifre is intended to include the land of the remaining clans (שאר), the Kenite, the Kenizzite, and the Kadmonite, which will become Israel's inheritance in some future time. (But the land of Sihon and Og need not be mentioned since this was already divided among the two and a half tribes, and it was known that the tribe of Levi had no share in it.) Similarly it (Sifre) makes a comment in "the section dealing with the gifts that were promised to Aharon" on the verse "therefore [I have said to them, Among the children of Israel they shall have no inheritance]" (Bemidbar 18:24) that it is intended to express a warning regarding the land of the Kenite, the Kenizzite and the Kadmonite (i.e. that not even in later times when Israel will inherit the land of these nations shall the Levite have a portion in it). – It has since been found in the words of Rabbi Kalonymus that the proper version of this passage in Sifre reads as follows:
ונחלה לא יהיה לו BUT THEY SHALL HAVE NO INHERITANCE – this refers to the territory of the five,
בקרב אחיו AMONG THEIR BRETHREN – this refers to the territory of the seven, and he explains that this means the five tribes and the seven tribes. And because Moshe and Yehoshua assigned an inheritance in the land only to five tribes – for Moshe assigned their inheritance to Reuben, Gad and the half tribe of Manasseh, and Yehoshua assigned their inheritance to Judah, Ephraim and the other half tribe of Manasseh, while the remaining seven tribes took their portions themselves in the land (conquered it) after the death of Yehoshua – for this reason it (Scripture) mentions (alludes to) the five tribes separately and to the seven separately.
ונחלה לא יהיה לו – this refers to the נחלת שאר the inheritance of the שאר.
בקרב אחיו – AMONG HIS BRETHREN – this refers to the inheritance of the five. I do not, however, know for certain what this means (what Sifre means by שאר and חמשה). But it seems to me that the part of the land of Canaan which is on the other (the western) side of the Jordan and onwards is called the land of the five nations (and these are therefore the five referred to by Sifre), while the territory of Sihon and Og on the eastern side might be called the land of the two nations, viz., the Amorites and the Canaanites, – and נחלת שאר mentioned in Sifre is intended to include the land of the remaining clans (שאר), the Kenite, the Kenizzite, and the Kadmonite, which will become Israel's inheritance in some future time. (But the land of Sihon and Og need not be mentioned since this was already divided among the two and a half tribes, and it was known that the tribe of Levi had no share in it.) Similarly it (Sifre) makes a comment in "the section dealing with the gifts that were promised to Aharon" on the verse "therefore [I have said to them, Among the children of Israel they shall have no inheritance]" (Bemidbar 18:24) that it is intended to express a warning regarding the land of the Kenite, the Kenizzite and the Kadmonite (i.e. that not even in later times when Israel will inherit the land of these nations shall the Levite have a portion in it). – It has since been found in the words of Rabbi Kalonymus that the proper version of this passage in Sifre reads as follows:
ונחלה לא יהיה לו BUT THEY SHALL HAVE NO INHERITANCE – this refers to the territory of the five,
בקרב אחיו AMONG THEIR BRETHREN – this refers to the territory of the seven, and he explains that this means the five tribes and the seven tribes. And because Moshe and Yehoshua assigned an inheritance in the land only to five tribes – for Moshe assigned their inheritance to Reuben, Gad and the half tribe of Manasseh, and Yehoshua assigned their inheritance to Judah, Ephraim and the other half tribe of Manasseh, while the remaining seven tribes took their portions themselves in the land (conquered it) after the death of Yehoshua – for this reason it (Scripture) mentions (alludes to) the five tribes separately and to the seven separately.
THE PRIESTS THE LEVITES, EVEN ALL THE TRIBE OF LEVI, SHALL HAVE NO PORTION. When Scripture mentions the laws of the king,1 who is the judge,2 it makes mention of the laws of the kohanim, who are the teachers of the Torah.
1. Deut. 17:14-20.
2. Spoken of in Deut. 17:1.
לא יהיה לכהנים – אחר שהזכיר משפטי המלך שהוא שופט הזכיר גם משפט הכהנים שהם מורי התורה.1
לא יהיה לכהנים הלוים וגו׳ – שאם יהיה להם לא יוכלו לעבדה ולשמרה לפי שהם זקוקים להיות קבועים תמיד אצל המקדש.
1. שאוב מאבן עזרא.
לא יהיה לכהנים, "the priests (and Levites) shall not have (own);" after the Torah had spelled out details pertaining to Jewish Kings, it proceeds to do the same for the hereditary positions of priests and Levites. They are charged with teaching the people Torah, i.e. worrying about their spiritual welfare, whereas the King is charged with looking after their material well being. (Ibn Ezra).
The reason why the priests and Levites will not own ancestral land in the Holy Land is that if they did they would neglect their primary task and tend their fields and orchards instead.
לא יהיה לכהנים – סמך לפרשת מלך כי על פי כהן גדול המלך הוא נמשח והקדים מלך שגדול הוא ממנו ועוד רמז שעל הנשיא יהיה העולה והמנחה והנסך ועור מה כהן ולוי נוטלין מעשר כך המלך צאנכם יעשר.
אשי ה׳ ונחלתו – וכתיב בתריה וזה יהיה משפט הכהנים דכהנים משלחן גבוה קא זכו.
הלוים – בגימטריא אדנ״י הוי״ה וזהו ה׳ הוא נחלתו.
לא יהיה לכהנים הלוים חלק ונחלה עם ישראל – רוצה לומר: לא יטלו חלק בבזה ונחלה עם ישראל ולא נחלה בארץ והנה יש להם תמורת זה אשי י״י והנה הקרבנות שזכו בהם הכהנים ונחלתו הוא מעשר ראשון הוא ללוים כי הוא להם כמו הנחלה ושאר המתנות שהם לכהנים שהם כמו נחלה כמו שהתבאר בפרשת קרח.
וסמך לכאן לא יהיה לכהנים הלויים חלק ונחלה – לרמוז כי כמו שצוה במלך וכסף וזהב לא ירבה לו. כן צוה בכהנים שלא יהיה להם חלק ונחלה. אלא שיסתפקו במעט שבידם. אחר שה׳ הוא נחלתם ולו הכסף ולו הזהב. וזה רמז על התורה שהם עוסקים בה. כאומרו זאת נחלת עבדי ה׳ ואומר וזאת התורה וכתיב בה הנחמדים מזהב ומפז רב. וזה כעין מה שנאמר במלך.
אבל נחלה גמורה לא יהיה לו. פירוש, מה שכתב ״ונחלה לא יהיה לו״ (פסוק ב), וכבר כתיב ״לא יהיה לכהנים חלק ונחלה״, אלא פירוש הכתוב (שם) ׳אבל נחלה גמורה לא יהיה לו׳, וקאי על מה שאמר לא יהיה לשבט לוי חלק ונחלה כי הוא יתברך נחלתו, ועל זה אמר אבל שיהיה לו נחלה גמורה – לא יהיה לו:
ונראה שארץ כנען שמעבר לירדן וכו׳. והרמב״ן פירש ש׳נחלת חמשה עממים׳ נקרא חמשה עממים שמעבר לירדן והלאה, שארצם ארץ זבת חלב ודבש, והם הנזכרים בפסוק ״והיה כי יביאך״ בפרשת בא (שמות יג, ה), והם ״כנעני חתי ואמורי והחוי והיבוסי״. אבל פריזי וגרגשי, אין ארצם כל כך נחלת זבת חלב ודבש. והביא ראיה (הרמב״ן שם) מספרי, דדרשו כך בפרשת תבא אצל הבאת בכורים, דאמרינן התם (ראו להלן כו, ט) ״ונתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש״, מה ״ארץ זבת חלב ודבש״ האמור להלן (שמות יג, ה) ארץ חמשה עממים, אף זה ארץ של חמשה עממין. הרי שמיעט תנא קמא ארץ שני עממים מן הבכורים. ורבי יוסי ממעט אף עבר הירדן, אף על פי שהיתה של אמורי. כך הם דברי הרמב״ן. ולפי פירושו כך היא הגירסא; ״ונחלה לא יהיה לו״ אלו נחלת חמשה, ״בקרב אחיו״ אלו נחלת שנים. ואפשר שגם גירסת רבינו קלונימוס יש לפרש כפירוש הרמב״ן, ׳נחלת חמשה׳ רוצה לומר חמשה עממין, ׳נחלת שבעה׳ כל שבעה עממים, דהיינו שני עממים הנשארים, עם החמשה הראשונים:
אבל לא נראה כלל פירוש הרמב״ן, דלא מצא גירסא נכונה בספרי. כי בספרי בנוסחא שלנו כן הגירסא; ׳מה ״ארץ זבת חלב ודבש״ דלהלן ארץ חמשה עממים, אף כאן ארץ חמשה עממים. מכאן אמר רבי יוסי וכו׳ ׳. ואין כאן תנא קמא כלל, אלא הכל דברי רבי יוסי. ועל כרחך צריך לפרש כך; חדא, שהוא פירש שמוסיף רבי יוסי על תנא קמא, וזה אינו, שהרי תנא קמא סובר דארץ שני עממים – שהוא מארץ ישראל גופיה – אין מביאין, מפני דאינה זבת חלב ודבש. אם כן כל שכן ארץ נחלת בני ראובן וגד, דהא לא מצינו בשום מקום שיהיה ארץ זבת חלב ודבש. ובמסכת ביכורים (משנה ביכורים א׳:י׳) שנינו בהדיא דמחלוקת תנא קמא ורבי יוסי אינו רק בפירות דמעבר הירדן, דתנא קמא סבירא ליה דמביאין, ורבי יוסי סבירא ליה דאין מביאין. אבל שיהיה תנא קמא סובר דאין מביאין רק מארץ חמשה עממים – דבר רחוק וקשה לצייר, והוא דבר שאינו:
ועוד, דהרי בפרשת כי תשא כתיב (ראו שמות לג, ב-ג) ״אל ארץ כנעני האמורי והחתי והפריזי והחוי והיבוסי אל ארץ זבת חלב ודבש״, אם כן גם הפריזי הוא ארץ זבת חלב ודבש, לא כמו שהביא הרמב״ן כלל. ועוד, דבהדיא אמרו בפרשת בא (מכילתא שמות יג, ה) ״והיה כי יביאך״ ׳בארץ חמשה עממים הכתוב מדבר, שהם שבעה במקום אחר (לעיל ז, א). או אינו מדבר (שמות יג, ה) אלא בארץ חמשה עממים, הרי אתה דן, נאמר כאן ביאה, ונאמר להלן (לעיל ז, א) ביאה, מה ביאה האמור להלן חמשה עממים שהם שבעה במקום אחר, אף כאן בארץ חמשה עממים שהם שבעה במקום אחר׳. אם כן מוכח בהדיא דהך ״כי יביאך״ (שמות יג, ה) לאו בה׳ עממים מדבר, אלא בארץ שבעה עמים. ועוד, שם (מכילתא שם) אמר רבי יוסי הגלילי ׳ ״אשר נשבע לאבותיך״ (שם) למה נאמר, לפי שנאמר (להלן כו, ב) ״ולקחת מראשית פרי האדמה״, שומע אני כל הפירות, הרי אתה דן, נאמר כאן שבועה, ונאמר להלן (שמות יג, ה) שבועה, מה להלן ארץ חמשה עממים שהם שבעה במקום אחר, אף כאן ארץ חמשה עממים שהם שבעה במקום אחר׳. אם כן רבי יוסי הגלילי סובר דכל ארץ ז׳ עממים חייב בביכורים, לא כדברי הרמב״ן דאף תנא קמא – דמחייב יותר – לא מחייב רק ארץ חמשה עממים, ולא ארץ שבעה עממים
:גם על דברי רש״י קשה, דהוא מונה ׳ארץ חמשה עממים׳ שמעבר לירדן והלאה, ו׳שני עממים׳ של סיחון ועוג. וזה לא יתכן, דהא בספר יהושע נזכרו כל שבעה עממים בנחלה אשר הנחיל יהושע, אם כן שבעה עממים הנחיל יהושע
:לכך נכון פירוש רש״י, דהא דאמר ׳זו נחלת שאר׳ היינו קיני קניזי וקדמוני. ובנוסחא שלפנינו בהדיא גרסינן (ספרי כאן) ״ונחלה לא יהיה לו״ ׳אלו נחלת שלשה׳, ״בקרב אחיו״ ׳אלו נחלת חמשה׳, ו׳נחלת שלשה׳ זה קיני קניזי וקדמוני. והא דקראם ׳נחלת חמשה׳, לא כמו שפירש רש״י ז״ל דלא היו רק חמשה, רק כי חמשה עממים היו עיקר, ושנים – דהם פריזי וגרגשי – אינם עיקר, וטפלים אצל האחרים, ולכך קראם ׳חמשה׳. ונראה כי גבולם הוא נבלע בתוך החמשה, ולכך קראם בכל מקום ׳נחלת חמשה׳, כי פריזי וגרגשי הוא בטל אצלם ונבלע בתוכם, והיינו דקאמר (מכילתא שמות יג, ה) ׳חמשה שהם שבעה במקום אחר׳, כלומר שאינם יותר רק חמשה שהם עיקר
:ולפירוש רש״י קשה, דפירש ד׳נחלת שני עממים׳ הוא מעבר הירדן, דהיינו ארץ סיחון ועוג, ואם כן למה לא נטלו חלק הלוים בארץ סיחון ועוג, דהא לא מיעט הכתוב רק חמשה עממים, ולא ארץ סיחון ועוג. ואם כן למה לא נטלו חלק הלוים בארץ סיחון ועוג, דהא ״ונחלה לא יהיה לו״ אתי לקיני וקניזי וקדמוני, ואם כן אין מיעוט לארץ סיחון ועוג. ויש לומר, דקרא לא איירי רק במה שיהיה לעתיד, אבל ארץ סיחון ועוג כבר ירשו אותו (במדבר לב, לג), ובהא לא איירי קרא, שהרי לא היה ללוי בו חלק:
אבל לא נראה כלל פירוש הרמב״ן, דלא מצא גירסא נכונה בספרי. כי בספרי בנוסחא שלנו כן הגירסא; ׳מה ״ארץ זבת חלב ודבש״ דלהלן ארץ חמשה עממים, אף כאן ארץ חמשה עממים. מכאן אמר רבי יוסי וכו׳ ׳. ואין כאן תנא קמא כלל, אלא הכל דברי רבי יוסי. ועל כרחך צריך לפרש כך; חדא, שהוא פירש שמוסיף רבי יוסי על תנא קמא, וזה אינו, שהרי תנא קמא סובר דארץ שני עממים – שהוא מארץ ישראל גופיה – אין מביאין, מפני דאינה זבת חלב ודבש. אם כן כל שכן ארץ נחלת בני ראובן וגד, דהא לא מצינו בשום מקום שיהיה ארץ זבת חלב ודבש. ובמסכת ביכורים (משנה ביכורים א׳:י׳) שנינו בהדיא דמחלוקת תנא קמא ורבי יוסי אינו רק בפירות דמעבר הירדן, דתנא קמא סבירא ליה דמביאין, ורבי יוסי סבירא ליה דאין מביאין. אבל שיהיה תנא קמא סובר דאין מביאין רק מארץ חמשה עממים – דבר רחוק וקשה לצייר, והוא דבר שאינו:
ועוד, דהרי בפרשת כי תשא כתיב (ראו שמות לג, ב-ג) ״אל ארץ כנעני האמורי והחתי והפריזי והחוי והיבוסי אל ארץ זבת חלב ודבש״, אם כן גם הפריזי הוא ארץ זבת חלב ודבש, לא כמו שהביא הרמב״ן כלל. ועוד, דבהדיא אמרו בפרשת בא (מכילתא שמות יג, ה) ״והיה כי יביאך״ ׳בארץ חמשה עממים הכתוב מדבר, שהם שבעה במקום אחר (לעיל ז, א). או אינו מדבר (שמות יג, ה) אלא בארץ חמשה עממים, הרי אתה דן, נאמר כאן ביאה, ונאמר להלן (לעיל ז, א) ביאה, מה ביאה האמור להלן חמשה עממים שהם שבעה במקום אחר, אף כאן בארץ חמשה עממים שהם שבעה במקום אחר׳. אם כן מוכח בהדיא דהך ״כי יביאך״ (שמות יג, ה) לאו בה׳ עממים מדבר, אלא בארץ שבעה עמים. ועוד, שם (מכילתא שם) אמר רבי יוסי הגלילי ׳ ״אשר נשבע לאבותיך״ (שם) למה נאמר, לפי שנאמר (להלן כו, ב) ״ולקחת מראשית פרי האדמה״, שומע אני כל הפירות, הרי אתה דן, נאמר כאן שבועה, ונאמר להלן (שמות יג, ה) שבועה, מה להלן ארץ חמשה עממים שהם שבעה במקום אחר, אף כאן ארץ חמשה עממים שהם שבעה במקום אחר׳. אם כן רבי יוסי הגלילי סובר דכל ארץ ז׳ עממים חייב בביכורים, לא כדברי הרמב״ן דאף תנא קמא – דמחייב יותר – לא מחייב רק ארץ חמשה עממים, ולא ארץ שבעה עממים
:גם על דברי רש״י קשה, דהוא מונה ׳ארץ חמשה עממים׳ שמעבר לירדן והלאה, ו׳שני עממים׳ של סיחון ועוג. וזה לא יתכן, דהא בספר יהושע נזכרו כל שבעה עממים בנחלה אשר הנחיל יהושע, אם כן שבעה עממים הנחיל יהושע
:לכך נכון פירוש רש״י, דהא דאמר ׳זו נחלת שאר׳ היינו קיני קניזי וקדמוני. ובנוסחא שלפנינו בהדיא גרסינן (ספרי כאן) ״ונחלה לא יהיה לו״ ׳אלו נחלת שלשה׳, ״בקרב אחיו״ ׳אלו נחלת חמשה׳, ו׳נחלת שלשה׳ זה קיני קניזי וקדמוני. והא דקראם ׳נחלת חמשה׳, לא כמו שפירש רש״י ז״ל דלא היו רק חמשה, רק כי חמשה עממים היו עיקר, ושנים – דהם פריזי וגרגשי – אינם עיקר, וטפלים אצל האחרים, ולכך קראם ׳חמשה׳. ונראה כי גבולם הוא נבלע בתוך החמשה, ולכך קראם בכל מקום ׳נחלת חמשה׳, כי פריזי וגרגשי הוא בטל אצלם ונבלע בתוכם, והיינו דקאמר (מכילתא שמות יג, ה) ׳חמשה שהם שבעה במקום אחר׳, כלומר שאינם יותר רק חמשה שהם עיקר
:ולפירוש רש״י קשה, דפירש ד׳נחלת שני עממים׳ הוא מעבר הירדן, דהיינו ארץ סיחון ועוג, ואם כן למה לא נטלו חלק הלוים בארץ סיחון ועוג, דהא לא מיעט הכתוב רק חמשה עממים, ולא ארץ סיחון ועוג. ואם כן למה לא נטלו חלק הלוים בארץ סיחון ועוג, דהא ״ונחלה לא יהיה לו״ אתי לקיני וקניזי וקדמוני, ואם כן אין מיעוט לארץ סיחון ועוג. ויש לומר, דקרא לא איירי רק במה שיהיה לעתיד, אבל ארץ סיחון ועוג כבר ירשו אותו (במדבר לב, לג), ובהא לא איירי קרא, שהרי לא היה ללוי בו חלק:
בין תמימין בין בעלי מומין. דאל״כ ל״ל למכתב כל שבט לוי, כיון שכתיב לפניו ולכהנים הלוים. אלא לרבות בין תמימים כו׳. וא״ת למה איצטריך מיעוט לבעלי מומין, והא לעיל בפ׳ צו (ויקרא ו׳:י״א) כתיב כל זכר בבני אהרן יאכלנה, ופירש״י כל זכר ואפי׳ בעל מום וכו׳, ר״ל שגם הם יחלקו בקרבנות, ופשיטא שלא ינחלו, דמשום זה ינתן להם חלק בקרבנות. וי״ל לפי שקדשי הגבול כגון תרומה וביכורים בכור חלה וזרוע וכו׳ שיש לבעלים טובת הנאה בקרבנותיהן, שהן יכולין ליתן לאיזה כהן שירצו, ולרוב הם נותנים לתמימים שיכולין להקריב, ולא לבעלי מומין שאינן יכולין להקריב, ה״א שיטלו חלק בארץ, לכך צריך מיעוט:
אלו קדשי הגבול כו׳. ר״ל קדשים שמביאין מן הגבולין. ומה הם, ומפרש תרומות ומעשרות:
זו נחלת שאר. מפני שכבר התחיל בו לא יהיה לכהנים חלק ונחלה וגו׳, ופירשו ונחלה, הוא חלק נחלת הארץ, הוצרכו לדרוש האי קרא ונחלה לא יהיה לו, זו נחלת שאר וכו׳. ורש״י שפירש ונחלה לא יהיה לו לפי פשוטו, ס״ל אע״פ שפתח בו תחילה לא יהיה לכהנים חלק וגו׳, חזר וסיים בו נמי. [ר׳ אליהו מזרחי]:
ונחלת שאר לרבות קיני כו׳. ר״ל הקב״ה הבטיח את אברהם שיתן לזרעו עשרה עממים, וז׳ נתן להם עכשיו, וקיני וקניזי וקדמוני יתן להם לעתיד לבא:
ונחלה לא יהיה לו אלו נחלת חמשה כו׳. רבינו תם מפרש חמשה אחים מן האם ראובן שמעון יהודה יששכר זבולון, הואיל ומאם אחת אתו צריך מיעוט טפי:
Whether physically sound or blemished. Otherwise, why does the Torah write "the entire tribe of Levi" after it had written "the kohanim, the Levites" beforehand? Therefore this must be to include "whether physically sound, etc." You might ask: Why does one need to exclude the blemished [from inheritance]? Above in parshas Tzav (Vayikra 6:11) it is written, "Every male descendant of Aharon may eat it," and Rashi explains, "'Every male,' and even the blemished, etc." i.e., they too receive portion in the sacrifices. And [if so], it is obvious that they are excluded from inheritance because they are given a portion in the offerings for this [very] reason. The answer is that the owners of extra-Sanctuary items such as terumah and bikkurim, the firstborn, challah, and the forelimb, etc. have tovas hano'ah in their offerings, i.e. they can give them to any kohein they choose, and they usually give these items to physically sound kohanim who can perform the sacrificial service and not to blemished kohanim who are not able to perform the sacrificial service. Therefore one might have thought that they take a portion in the land, and because of this one needs a [Scriptural] exclusion.
This refers to the extra-Sanctuary sacred items, etc. I.e. sanctified items brought from the outside. And what are they? Rashi explains, "The terumah-gifts and the tithes."
This refers to the inheritance of the remaining ones. Because the Torah already said at the beginning, "They will not have, the kohanim etc. a portion or an inheritance, etc.," and they [the Sifrei cited by Rashi] explained, "an inheritance," refers to a portion in the inheritance of the Land, [the Sifrei] is forced to expound regarding this verse, "But he will have no territory," [that] "this refers to the inheritance of the remaining ones, etc." But Rashi who explains "but he will have no territory" according to its plain meaning, [that "they did not receive a complete inheritance"], opines that even though the Torah began [by saying], "They will not have — the kohanim etc. a portion, etc.," it repeats it and concludes with this [same statement]. (Re"m)
"And the inheritance of the remaining ones" adds that of the Keinites. Rashi explains: The Holy One Blessed Is He, promised Avraham that He would give his seed ten nations. He gave them seven now, and in the future he will give them the Keini, Kenizi, and Kadmoni.
"But he will have no territory" — this refers to the inheritance of five, etc. Rabbeinu Tam explains that there are five brothers from the same mother, Reuven, Shimon, Yehudah, Yissachar, Zevulun; [and] because they come from the same mother, one needs an extra exclusion [to prevent the Levites from having a portion in the Land].
לא יהיה לכהנים וגו׳ ונחלה לא יהיה וגו׳ – כפל הכתוב הענין לומר שהגם שעברו ונתנו להם נחלה אותה נחלה לא תקום לזכותם, והוא אומרו ונחלה לא יהיה וגו׳. וטעם סמיכות מצוה זו למצות המלך, לומר שהמלך שוה לעם במצות האמורים בענין לתת להם מתנותיהם ולא ירום לבבו מאחיו לבלתי סור מן המצוה שמצוה ה׳ לכללות ישראל.
לא יהיה לבהנים…חלק ונחלה, "The priests shall not have a portion and an inheritance, etc." Why did the Torah repeat the word נחלה, "inheritance" in our verse? The reason may be to tell us that if some priests ignored the law and acquired land and used it as an inheritance, such an inheritance is legally invalid. This may be why the Torah phrases it ונחלה לא יהיה לו in verse two, i.e. he will not be allowed to hang on to such an inheritance. The reason this commandment follows on the heels of the legis lation to appoint a king is to tell you that the king is equal to the common people when it comes to giving the priests their due. He is not exempt from the 24 different kinds of gifts the priests are entitled to from the Israelites. "He must not raise his heart," i.e. think that he is above the law in this respect.
לא יהיה לכהנים – לוים מנין ת״ל כל שבט לוי. בעלי מומין מנין ת״ל כל שבט לוי.
חלק ונחלה – חלק בביזה ונחלה בא״י.
אשי ה׳ – זו קדשי מזבח.
ונחלתו – זו קדשי הגבול.
חלק – בבזה, במה ששללו ישראל בהכנסם לארץ, ובמה שישללו אחרי כן:
ונחלה – בארץ:
אשי ה׳ ונחלתו – אשי ה׳ אלו קדשי מקדש, ונחלתו אלו קדשי הגבול, תרומות ומעשרות, אבל נחלה גמורה לא יהיה לו בקרב אחיו:
ונחלתו – הנחלה הבאה מאתו, על דרך הנה נחלת ה׳ בנים {תהלים קכ״ז:ג׳}, זה חלק אלוה ממעל ונחלת שדי ממרומים, {איוב ל״א:ב׳} וכן הוא אומר במקום אחר אני חלקך ונחלתך {במדבר י״ח:כ׳}.
לא יהיה לכהנים הלוים – הפרקים הקודמים דנו במעמד השופטים והמלך בקרב העם, ועל כך מוסיפה התורה עתה את ההלכות על מעמד הכהנים בעם.
כבר נאמר כמה פעמים, שלכהנים ולכל שבט לוי לא יהיה חלק ונחלה בנכסים שמתווספים לאומה כאומה, ולכן לא יהיה להם חלק בארץ או בשלל המלחמה. כבר נאמר גם ש״ה׳ הוא נחלתו״ (לעיל י, ט), וכל קיומם הארצי תלוי בפעילותם למען ה׳ ומקדשו.
כמו כן, גם מתנות כהונה נידונו כבר (ויקרא כב; במדבר יח), היינו המתנות שהכהנים מקבלים כנציגי המקדש ומשרתיו.
אולם לכל המתנות האלה – כגון ביכורים, תרומה, חלה, בכור, בשר חטאת ואשם, חזה ושוק, חרם – יש צד משותף: הן מתוארות כמתנות המוקדשות ישירות לה׳ ולמקדשו, אך הן נמסרות בעקיפין מה׳ לכהנים, משום שהם עבדי מקדשו. כולם ״קדשים״, חפצי קודש בעלי דרגה גבוהה או נמוכה של קדושה, ובמובן רחב יותר, ניתן לומר על כולם ש״כהנים משולחן גבוה קזכו״ (חולין קכ.), שהכהנים מקבלים מתנות אלה ״משולחנו של אל עליון״.
עם הכניסה לארץ ופיזור העם בתוכה, ישבו בני ישראל רחוק מן המקדש, ושינוי זה הביא להיתר בשר תאווה (לעיל יב, כ והלאה). שינוי זה השפיע גם על מעמד הכהנים. בשנות המסע במדבר היו הכהנים החוג הפנימי סביב המקדש, ושם היה מקום מגוריהם. אולם בארץ הייתה זו חובתם ללכת בעקבות העם, אשר בפיזורו התגורר כעת הרחק מן המקדש. בדרך זו החלו הכהנים להוציא לפועל את הבחינה השנייה של פעילותם ככהנים – הווי אומר, לייצג את התורה וללמד את הלכותיה בקרב חיי העם.
התורה מניחה שרק חלק מהכהנים משרתים בפועל במקדש במרכז, ואילו שאר הכהנים פזורים בארץ, יושבים בקרב העם, ורק מפעם לפעם עולים לשרת במקדש (עיין פסוקים ו–ח). פעילות זו בקרב חיי העם נובעת מייעודם כלויים; הם החלק המובחר של הלויים (עיין פירוש, ויקרא כב, ט). בהקשר לייעוד זה, הכתוב נוטה לקרוא להם ״הכהנים הלוים״; וכשהכתוב דן בייעוד זה בייחוד (פסוקים ו–ח) הוא קורא להם בפשטות ״הלוי״.
על יסוד מעמדם בחיי העם, ניתן להם עתה חלק ישירות מ״שולחן העם״. חלק זה, שניתן להם על פי ״משפט הכהנים״, ״החלק הראוי להגיע לכהנים״, כולל זרוע לחיים וקיבה, הקרויים בהלכה ״מתנות״. הכהנים אינם זוכים במתנות אלה דרך המקדש; אלא הן מתנות הניתנות ישירות ״מהעם אל הכהן״. הבהמה שממנה ניתנים חלקים אלה לכהן היא חולין, היא ״בשר תאווה״, בשר שהיתר אכילתו התחיל עם פיזור העם בארץ. על פי זה, מתנות אלו אופייניות לתקופת הפיזור; הן נותנות ביטוי למעמד הכהנים בקרב חיי העם, המנותקים – מבחינת המקום – מן המקדש. בנוגע לחיי העם, על בני אהרן להיות ״כהנים״ פשוטו כמשמעו. על ידי הלימוד שהם מלמדים ועל ידי דוגמתם האישית, עליהם ״לכוון״ (״כון״) את העם אל התורה, אל מטרותיה ואל דרכיה (עיין פירוש, בראשית יד, יז–יח בסוף). כאשר העם נותנים לכהנים מתנות אלה משולחנם, הם מזהירים בכך את עצמם ואת הכהנים בנוגע לייעוד הכהנים בקרבם, שכן העם מוסרים לכהן את מעשיהם (זרוע), את דבריהם (לחיים) ואת הנאתם מהחיים [החומריים] (קיבה), ובה בעת הם מספקים מזון לשולחן הכהן.
במתנות אלה משולחנם, מספקים העם מזון לשולחן הכהן; וכמו כן מצוות ראשית הגז, המתנה של הגיזה הראשונה של הצמר, מזהירה את העם בנוגע ללבוש הכהן: יש לאפשר לכהנים להתלבש בבגדי חול מכובדים, כדי שמראם החיצוני לא יזיק להשפעה שהם משפיעים בקרב העם.
מכל האמור לעיל פשוט מדוע הלכות אלו נכתבו רק באוסף מצוות מקוצר זה שנכתב לצורך הכניסה לארץ; שכן חשיבות המתנות וראשית הגז מתגלה רק באותה העת.
גם מתנות אלה – כמו כל מתנות כהונה – הן רק חובה כללית כלפי שבט הכהנים בכללותו. אין לשום כהן פרטי זכות אישית בהן. האדם המחויב לתת את המתנה, רשאי לתיתה לכל כהן שיבחר בו: ״טובת הנאה לבעלים״ (עיין במדבר ה, י; פירוש שם); עליו רק לשקול אם אותו כהן ראוי להן, לפי טהרת לבו, ויושר אורחות חייו. ״מְנָת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת ה׳ ״ (דברי הימים ב לא, ד); ״כל המחזיק בתורת ה׳ יש לו מנת ושאינו מחזיק בתורת ה׳ אין לו מנת״ (חולין קל:, תוספות שם); ״כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה״ (חולין קלב:; עיין פירוש, ויקרא ז, לג).
כל שבט לוי הוא בעיקרו מאמר המוסגר: כדין כל שבט לוי; שכן הדינים האמורים כאן נוהגים רק בכהנים.
חלק – בשלל המלחמה, בביזה (ספרי).
ונחלה – בארץ שתתחלק בין השבטים.
אשי ה׳ – ״אלו קדשי מקדש״ (שם), חלקי הקרבנות הניתנים לכהנים.
ונחלתו – ״קדשי הגבול״. חוץ למקדש, המתנות מופנות אל ה׳ ובכך נעשות ״קדשים״ – כגון תרומה, חלה וכיוצא בהן (שם).
[מ] לא יהיה לכהנים הלוים – ומוסיף לא לבד לכהנים כי גם לכל שבט לוי שהם הלוים, ואמר מלת כל, ר״ל אף בע״מ שאין ראוים לשירות, ואמר חלק שהוא חלוקה בביזה, ונחלה היא ירושת הארץ, ונגד החלק אמר אשי ה׳ שהם קדשי המקדש שעליהם אמר חלקם נתתי אותה מאשי שנוטלים חלק מהשייך לגבוה, ונגד הנחלה אמר ונחלתו יאכלון שהם קדשי הגבול שהם נחלה תמיד אף בזמן שאין בהמ״ק קיים כמ״ש בספרי (פ׳ קרח סי׳ מו וסי׳ נד):
כל שבט לוי: צריך ביאור מה זה בא ללמדנו1. דמה שכתב רש״י בשם הספרי – ׳אפילו בעלי מומין׳, אינו אלא ריבוי מ״כל״, ואפילו היה כתוב ׳לא יהיה לכל הכהנים וגו׳ ׳ הייתי דורש הכי. ותו, דלכאורה הדרש2 אינו אלא לענין ״אשי ה׳ ונחלתו יאכלון״3, והרי משמעות עיקר הכתוב בא ללמד אשר לא יהיה להם חלק ונחלה4, וא״כ אין בזה רבותא לבעלי מומין לפי הנראה. ותו, דעיקר הדין דבעלי מומין כשרים באכילת קדשים מקרא מלא הוא בפרשת אמור בפרשת מומי אדם5. עוד יש להתבונן, דבזה המקרא כתיב בלשון רבים ״אשי ה׳ ונחלתו יאכלון״ ובמקרא השני כתיב בלשון יחיד ״ונחלה לא יהיה לו וגו׳ ה׳ הוא נחלתו כאשר דבר לו״6.
ומתחילה יש לדעת דבמקום שמדבר הכתוב עם הכלל כתיב בלשון יחיד, ובמקום שמדבר בפרטי אנשים מן הכלל כתיב בלשון רבים, כמו שכתבתי להלן (לא,כו)7. מעתה יש לנו לומר, דמקרא ראשון (פסוק א׳) מבואר רק בכהנים8 ומקרא שני (פסוק ב׳) מיירי (גם) בלוים9. ומשום הכי כתיב במקרא ראשון10 ״חלק ונחלה״11 כמו שכתוב בפרשת קרח (במדבר יח,כ) ״בארצם לא תנחל וחלק12 לא יהיה לך וגו׳ ״. ובמקרא שני (פסוק ב׳) לא נזכר אלא ״נחלה״ וכמו שכתוב שם (פסוק כ״ג) ״ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה״, אבל ״חלק״ בביזה יש להם13. וביארנו שם הטעם, דכהנים מצותן שיהיו משוקעים באהבת ה׳ ובעבודה, על כן אין להם להתענג בתענוגי בני אדם14, מה שאין כן לוים. ואע״ג שבפרשת עקב (לעיל י,ט) כתיב ״על כן לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו״15, כבר ביארנו (שם) שזה בא להם מאז שנעשו משוקעים באהבת התורה ובשקידתה, אבל מי שלא זכה לזה הרי היה לו חלק בביזה16. מה שאין כן כהנים, הכל מחויבים להיות משוקעים בעבודת בית המקדש שהיא אהבת ה׳17, ואפילו מי שהוא בעל מום18 ואינו ראוי לעבודה, מ״מ אכילת קדשי ה׳ מביאה לידי אהבת ה׳19.
מעתה מתפרש ״כל שבט לוי״ בשתי משמעויות, כדרך משנה תורה: חדא, על הכהנים, ותחילה הזהיר הכתוב20 ביחוד על ״הכהנים הלויים״ שהם (כהנים) תלמידי חכמים, כמו שכתבתי21 בכמה מקומות22, ומוכשרים לעבודה. והוסיף ״כל שבט לוי״ – אפילו כהנים שאינם מכונים ׳לויים׳ מצד שהמה עמי-הארץ, מ״מ ״כל שבט לוי״ בכלל אזהרה זו23. דאע״ג שכהן עם-הארץ נמאס מלכהן, כמו שאמר הושע הנביא (ד,ו) ״כי אתה הדעת מאסת24, ואמאסך מכהן לי, ותשכח תורת אלהיך, אשכח בניך גם אני״, מ״מ כיון שהוא כהן היה ראוי להיות תלמיד חכם, ולא יהיה חוטא נשכר25. ובא הספרי ודריש מ״כל״ – אפילו בעלי מומין שאין ראויים לעבודה בידי שמים26, מ״מ אין להם חלק גם כן, וכמו שכתבתי הטעם – שהרי מ״מ ״אשי ה׳ ונחלתו יאכלון״, וזה מביא להתקדש ולהתענג על ה׳, ולא בתענוגי עולם הזה המפריעים אהבת ה׳27.
ומשמע עוד ״כל שבט לוי״ – על כלל השבט 28 כמשמעו. ועל זו המשמעות כתיב (פסוק ב׳) ״ונחלה29 לא יהיה לו וגו׳ ״, אבל ״חלק״ יש לו30 למי שאינו תלמיד חכם ושקוע באהבת ה׳ ע״י תלמוד.31
משום הכי במקרא הראשון כתיב בלשון רבים, שלא מיירי אלא בכהנים שהוא פרט מכלל השבט, ובמקרא השני כתיב בלשון יחיד, שמדבר על כלל השבט.
1. אחרי ״לכהנים הלויים״.
2. המרבה בעלי מומין.
3. שגם בעלי מומין מקבלים מתנות כהונה.
4. הוא הנושא של הרישא של הפסוק.
5. ויקרא (כא, כא-כב) ״מום בו את לחם אלהיו לא יגש להקריב. לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל״.
6. וניתן להוסיף עוד שאלה, שפסוק ב׳ כולו מהוה חזרה על פסוק א׳.
7. כלל נקוט בידי רבינו בשם הגר״א, והזכירו רבינו פעמים רבות לאורך כל פירושו.
8. ואיליו מתייחסת ההגדרה ״לכהנים הלויים״, וגם ההגדרה ״כל שבט לוי״ וכפי שיסביר רבינו להלן.
9. ואיליו מתייחסת ההגדרה ״כל שבט לוי״, וכדלהלן ברבינו.
10. המתייחס לכהנים.
11. רש״י: ״חלק״ בביזה, ״ונחלה״ – בארץ.
12. רש״י: אף בביזה.
13. לשבט לוי (מלבד הכהנים). ועיין ברמב״ם שהבאנו בהערה 36, וצ״ע.
14. ולכן אין להם חלק גם בביזה. אך לכאורה בעל ספר החינוך אינו כותב כך (מצוה שע״ו ׳לא יטמא הנזיר במת ובשאר טומאות׳) וזה לשונו (כאשר הוא מבחין בין כהן הדיוט ובין הכהן הגדול, שהוא כמו נזיר): ... כי אין חילוק בין האיש הכהן לשאר העם, זולתי כי לעתים יעמוד בית אלהיו. ואמנם לעתים גם כן ישכון בהיכלו ויגל עם אוהביו, ולשמחה ולמשתה יקרא רעיו ואוהביו...
15. ולא רק ״נחלה״ כפי שרבינו מפרש את פסוק ב׳ כמוסב על לויים בלבד.
16. חידוש רבינו ׳מפי הגבורה׳ קא חזינא הכא! לא רק אבחנה בין כהן ללוי, אלא גם אבחנה פנימית בין שני סוגי לויים – אלה הדומים לכהן (שאין להם ״חלק ונחלה״) ואלה הלויים ׳בלבד׳ (שיש להם ״חלק״ אבל אין להם ״נחלה״).
17. ולכן אין להם חלק בביזה.
18. כפי שנלמד בספרי מ״כל שבט לוי״, וכדלעיל. ועיין בהמשך דברי רבינו בזה.
19. והרי גם בעלי מומין אוכלים בקדשי ה׳.
20. שלא יהיה להם חלק ונחלה.
21. שהמושג ״לויים״ מסמל תלמידי חכמים, וא״כ ״הכהנים-הלויים״ משמעו – כהנים תלמידי חכמים.
22. לאורך כל פירושו לחומש דברים.
23. שלא יהיה להם חלק ונחלה.
24. רד״ק: אמר כנגד הכהן שהיה בזמן ההוא ׳אתה מאסת הדעת לעצמך ולהורותו לעם׳... אחר שהכהנים שהיה להם להורות התורה היו תועים מדרך האמת... (עכ״ל). וכן במצודת דוד: על הכהן ללמד כמו שנאמר (מלאכי ב,ז) ״כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו״.
25. ולכן מלבד שאין לו ״נחלה״ אין לו גם ״חלק״.
26. כלומר, אין זו אשמתם או בחירתם, כפי שאמרנו כלפי כהן עם-הארץ, אלא משמים קבעו להם כך. וא״כ יש הו״א שיזכו לנחלה.
27. אך עדיין מעט קשה, אמנם זה מסביר מדוע לא יקבלו ביזה, אך לא מסביר מדוע לא יקבלו נחלה, שאין לזה קשר לכאורה לתענוגי עולם הזה.
28. ולא על הכהנים.
29. נחלה דייקא.
30. מן ה״ביזה״.
31. אך בן לוי הזוכה להיות שקוע באהבת ה׳ וכו׳ אינו מקבל מן הביזה, וכנ״ל ברבינו.
במבוא יתבארו הפסוקים א-יח שבפרשה מבחינת התשובה שצריכה להינתן לבקורת המקרא. שם יתבאר, שמצות הכהנים שבספר דברים אינה סותרת חס ושלום את מה שנאמר בשאר חלקי התורה. כאן נפרש את הפסוקים כמו שהם ונמסור את פירושי חכמינו זכרונם לברכה.
פרשה זאת מתייחסת אל מה שנאמר כבר בספר במדבר י״ח, וכמו ששם הקדים הכתוב את הכהנים (פסוקים ח׳-כ׳) ללוים (פסוקים כ״א-כ״ד), שאין להם חלק בארץ ויאכלו את אשי ה׳ ונחלתו, כך גם כאן מקדים הכתוב את ״הכהנים הלוים״ לפני ״כל שבט לוי״. עיקר הפרשה נאמרה לכהנים, אבל היא כוללת גם את הלוים האחרים, מפני שהם משרתי הכהנים. על כן נאמרו בפרשה הזאת בעיקר מצוות הכהנים, אלא שהכתוב מוסיף בדרך אגב את התיבות ״כל שבט לוי״, לומר שבפרטים מסויימים נאמרה מצות הכהנים גם לגבי הלוים.
חלק ונחלה – לפי ספרי, ״חלק״ זו ביזה, ״ונחלה״ — זו נחלת הארץ.
אשי ה׳ – אלו קדשי מזבח (כגון קרבנות).
ונחלתו – היינו קדשי הגבול (כגון תרומת מעשר ומעשר). הכתוב מניח מתנות אלה כידועות משאר חלקי התורה ויש מהן לכהנים ויש מהן ללויים (השוה יהושע י״ג:י״ד, י״ח:ז׳). ״הלוים״, אין לפרשו כאן (כדברי שולץ וקייל) כשם עצם לעצמו, הנמנה אחרי ״לכהנים״ בשוה לו, השווה למעלה ל־י״ז:ט׳.
לא יהיה לכהנים הלוים וכו׳ – פירשו בירושלמי הוריות דעל מלוכה דסמיך ליה קאי שאין מעמידין מלך מכהנים, ועיין רמב״ן פ׳ ויחי. ונראה דהמלך נוטל מחצה בביזה, יעוין רמב״ם, ושבט לוי אסור לו ליטול, לכן אין מעמידין מלך משבט לוי, שאסור לו ליטול חלק בביזה, ולא ילחם עבור העם ברצון טוב, כיון שאין לו חלק בביזה. וא״ש הסמיכות. ודו״ק.
כל שבט לוי – כל – לרבות בעלי מומין1 (ספרי).
חלק ונחלה – חלק זו ביזה, ונחלה זו נחלת הארץ.2 (שם)
אשי ה׳ ונחלתו – מה בין קרקעות למטלטלין בחרמים, שהקרקעות נתנין לכהני המשמר והמטלטלין לכל כהן, דאמר קרא אשי ה׳ ונחלתו יאכלון, מה אשים לאנשי משמר אף נחלה לאנשי משמר.3 (ירושלמי חלה פ״ד ה״ד)
אשי ה׳ ונחלתו – אשי ה׳ אלו קדשי מקדש, ונחלתו – זו קדשי הגבול4 (ספרי).
1. הרבותא בזה, דאע״פ דמסיים הכתוב בטעם הדבר נחלתו בישראל כי בו בחר ה׳ לעמוד לשרת, והו״א כיון דבעל מום אינו עובד ובטלה הסבה חזר להיות מכלל ישראל שיהיו לו חלק ונחלה עם ישראל קמ״ל. וטעם הרבוי מלשון כל שבט לוי פשוט הוא, דכיון דתלי הדבר בשבט לוי גם בע״מ בכלל שגם הם מן השבט.
2. ר״ל חלוקה בביזה וירושת הארץ.
3. ענין החרמים מבואר בפ׳ בחקתי, והוא מה שמחרים אדם משדותיו ומטלטליו לשמים ונותנן לכהנים, ואשים הם קרבנות והם בודאי לכהני המשמר המקריבים, כי מצוה עליהם לאכול ובאכילתם תלויה הכפרה כמש״כ בפ׳ תצוה ואכלו אותם אשר כפר בהם, ודרשינן כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, ושם נחלה כולל רק קרקעות, ונתבאר עוד מענין זה לפנינו במקומו בפ׳ בחקתי.
4. קדשי מקדש ידועים ענינם, וקדשי הגבול הם תרומות ומעשרות ונקראים קדשי הגבול שבאים עד לגבולי א״י ועל קדשי מקדש יונח שם אשי ה׳ שנוטלים חלק מהשייך לגבוה, ושם נחלה יונח על קדשי הגבול שהם נוהגים לעולם כנחלה בין בזמן הבית בין שלא בזמן הבית.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.