וכי יבוא הלוי – בספרי שנינו, וכן הוא במכילתא (מדרש תנאים עמוד 108), שהביטוי ״הלוי״ כאן מתכוון לכהן.1 לפי זה עלינו לפרש את ה״א הידיעה שבתיבת ״הלוי״ כמו ״הזה״, כלומר הלוי הזה הנזכר מקודם, דהיינו הכהן.
כבר בארנו למעלה
(דברים י״ז:ט׳) מפני מה נקראו הכהנים בני אהרן בספר דברים הרבה פעמים ״הכהנים הלוים״. אולם לא מצינו בשום מקום ביטוי זה בלשון יחיד ״הכהן הלוי״. מכאן נראה שלא היו משתמשים בביטוי זה לתאר בו כהן יחידי, כי הוא נקרא רק ״הכהן״ בשעה שמדברים על תפקיד הכהונה שהוא ממלא, ואילו כאשר מדברים על תפקידו בתור מורה העם הוא נקרא רק ״הלוי״, כי הוא המוסר את נפשו על השי״ת ועל תורתו הקדושה, כמו שעשו שבט לוי במדבר
(שמות ל״ב:כ״ו). כיון שכל כהן היה ממילא מכלל שבט לוי, ודאי היה אפשר לכנותו גם ״הלוי״. ובפרט בכתוב הזה שאנו עומדים אין לתמוה על תואר זה, כיון שכאן מדובר בכהן היושב בקרב הארץ ואינו משמש בקביעות בבית המקדש, אלא מורה את העם.
אמנם בפסוק ז׳ נקראים אף הכהנים המשמשים בבית המקדש ״הלוים״, כדי לתאר אותם בתור ״אחיו״ של ה״לוי״ הנזכר בפסוק ו׳ (השוה גם את פירושנו ל
ויקרא כ״ה:ל״ד). אולם כנראה מניחה מימרא אחת בתלמוד, במסכת
ערכין י״א. (השוה גם מדרש תנאים עמוד 109), שהביטוי ״הלוי״ אפשר לפרשו גם בנוגע ללוי שאינו כהן, והשירות הנזכר בפסוק ז׳ מתכוון לעבודת הלויים.
מאחד שעריך – כלומר מאחת עריך והכוונה לערי השדה שהכהנים התיישבו בהן.
מכל ישראל – כבר בארנו למעלה בפירושנו לפסוקים א׳-ב׳, שהיו יושבים בקרב ישראל ממש. אך מפני מה נאמר כאן נוסף ״מכל ישראל״ ל״שעריך״ ובשאר מקומות נאמר רק ״הלוי אשר בשעריך״? — רש״ר הירש מפרש, כי ״מכל ישראל״ פירושו כמו ״מתוך כלל ישראל״, וכדרך שדרשו רבותינו בספרי ובתלמוד מסכת סוכה נה, שהכתוב מדבר בזמן הרגלים, בשעה שהכהן היה עולה לרגל לירושלים עם כל ישראל, ומתוך הכלל הזה היה יוצא לשרת בבית המקדש. אולם אם רש״ר הירש סבור שהתלמוד כשדורש הכתוב ״מאחד שעריך״ הוא מסתמך גם על ״מכל ישראל״, הרי סברה זאת נסתרת ממסכת
פסחים צ״א., אשר שם מתפרש כעין זה ״באחד שעריך״ שנאמר למעלה ט״ז:ה׳. עוד קשה, כי לפירושו של רש״ר הירש היה צריך להקדים ״אשר הוא גר שם״ לפני ״מכל ישראל״.
אולם כאשר נתבונן בכל הכתובים שנאמר בהם ״אחד שעריך״, נמצא, שתמיד מוסיף הכתוב את משפט־היחס ״אשר ה׳ אלהיך נותן לך״ (השוה ט״ו:ז׳, ט״ז:ה׳, י״ז:ב׳). נראה איפוא, כי הכתוב מתכוון לומר, ש״שעריך״ הן ערי ארץ ישראל דווקא (בפרק כ״ג:י״ז לא נאמר משפט־יחס זה, אבל מתוך כל ההמשך מתברר כי הפרשה מדברת בארץ ישראל). לפי זה יש לומר, שהביטוי ״מכל ישראל״ נאמר כאן במקום ״אשר ה׳ אלהיך נותן לך״, וכיון שהוצרך הכתוב להוסיף עוד משפט־יחס ״אשר הוא גר שם״, רצה לקצר בדבריו. והוצרך הכתוב להוסיף ״אשר הוא גר שם״, מפני שהוא רוצה לתאר את הלוי בתור מי שאין לו אחוזה ממש בעיר מגוריו, אלא שהוא גר שם בדרך גירות, שקבל את מקומו מן השבטים האחרים. השוה למעלה בפירושנו לפסוקים א׳-ב׳. הלוים היו גרים אף בערים אחרות שלא היו מערי הלוים, כמו שמוכח ב
שופטים י״ז:ז׳ ושם י״ט:א׳. ל״זית רענן״ דעת הספרי היא שאף הלוי הגר בחוצה לארץ כלול במצווה כאן.
ובא בכל אות נפשו – שטויארנגל מפרש, כי מכאן מתחיל כבר המשפט הראשי, ולפי דבריו צריך לפרש ראשית־המשפט ״וכי יבוא וגו׳ ״, כאשר ירצה לבוא. אבל לפי זה לא פירש הכתוב בראשית־המשפט את המקום אשר אליו בא הלוי, והיה צריך לומר: ״וכי יבוא הלוי... אל המקום אשר יבחר ה׳ ובא בכל אות נפשו״. על כן אין לנו לפרש אלא שגם ״ובא וגו׳ ״, שייך לראשית־המשפט, ומה שהכתוב חוזר ושונה את פעולת הביאה, הוא מפני שהפסיק במאמרים מוסגרים. עוד יש לומר, כי אלמלא היה הכתוב שונה את הפעולה, היינו טועים לייחס ״בכל אות נפשו״ אל ״אשר הוא גר שם״, ואילו כוונת הכתוב היא לומר, שהלוי רשאי לבוא לבית המקדש כרצונו והוא רשאי לשרת שם ככל הלויים הנמצאים שם. עוד אפשר לפרש, כי ״ובא בכל אות נפשו״ הוא מעין מאמר מוסגר.
בבבא קמא ק״ט: אמרו רז״ל, שלא נאמרה הלכה זאת אלא לענין הקרבנות שהכהן מביא בעצמו. בספרי שנינו שהפסוק מדבר על נשיאת כפים, שהוא שרות ״בשם ה׳ אלהיו״, דהיינו הברכה בהזכרת שם שמים. לפי פשוטו של מקרא נוכל לפרש, שמדובר כאן בתקופה שעדיין לא סודרה סופית חלוקת המשמרות, ואז היה כל כהן רשאי לבא למקום המקדש בכל עת ולעבוד עבודתו; אחרי שסודרו המשמרות סופית היה צורך לצמצם את הרשות הזאת, וזהו שאמר הכתוב לבסוף ״לבד ממכריו וגו׳ ״ (השוה להלן).
1. יש כאן הבדל בין דרשת הספרי לבין דרשת המכילתא. בספרי דורש מדכתיב ״ושרת וגו׳ ״ שהכתוב מדבר בכהן; יש לסייע את הדרשה הזאת, שהרי מקודם בסמוך נאמר ״לעמוד לשרת״, שודאי פירושו עבודת הכהונה. אבל במכילתא (מדרש תנאים 108) דורש מדכתיב ״חלק כחלק יאכלו״ שאין הכתוב מדבר בלוי ממש, שהרי אין ללוים חלק בקדשי המקדש. דרשה זאת מביא גם הרמב״ם ב
הלכות כלי המקדש פרק ד, הלכה ו, וכפי הנראה היתה לפניו מכילתא זאת. אולם לכאורה היה אפשר לפרש ״חלק כחלק יאכלו״ אף לענין מעשרות, אף על פי שהם קדשי הגבול, שהרי כתוב ב
מלאכי ג׳:י׳ וב
נחמיה י״ג:י״ב, שהביאו את המעשרות לאוצר שבבית המקדש. אך נראה כי אוצר זה נתקן רק בדורות האחרונים.