ושואל אוב – לרש״י מקרא זה אזהרה למכשפות אוב עצמו וקרא דאל תפנו אל האובות (קדושים י״ט ל״א) היא אזהרה לנשאל באוב שבא ושואל בהם להגיד לו דבר העתיד כשאול. כמ״ש רש״י בפי׳ למתני׳ דסנהדרין ס״ה. אמנם בתוס׳ שם הקשו אליו דאי אל תפנו אזהרה לנשאל א״כ יהי׳ בו כרת דכתיב (שם כ׳ ו׳) והנפש אשר תפנה והכרתי, לכן פי׳ התוס׳ איפכא דקרא דילן היא אזהרה לנשאל. וראיתי להרב בעל קרבן אהרן בפי׳ לתורת כהנים שם בפ׳ קדושים שהשתדל ליישב דעת רש״י וז״ל לא רצה רש״י לפרש כדעת התוס׳ לפי שלא יסבלוהו פירוש המלות כלל, כי קרא דלא ימצא בך כולו מדבר במכשף בעצמו דחובר חבר הוא המכשף והיאך נפרש שואל אוב על הנשאל בהם, אלא ודאי השואל הוא בעל האוב שהוא השואל את האוב על הדבר הנשאל ממנו, והנשאל לא יקרא שואל אוב כי השואל מהאוב אינו אלא המכשף, ולזה פירש״י דשואל אוב הוא אזהרה למכשף ולא תפנה היא לאו לפונה אליהם לשאול שאלתו מהם, ומה שהקשו בתוס׳ עליו א״כ יהי׳ בו כרת אינו קושיא, לפי שבכל אחד מפרש קרא במה מדבר, כי לשון אל תפנו נאמר או לפונה לשאול מהם מה שמסופק לו והוא הנשאל, או לפונה לשאול מהם והוא המכשף, והתם באל תפנו אמר אחריו אל תבקשו לטמאה בהכרח נפרש שזה נאמר על השואל שאלתו מהם שהוא מבקש השאלה והספק שיש לו, אבל בנפש אשר תפנה זה לא נאמר אלא על בעל אוב בעצמו, כי הוא הנפש אשר פונה לידע מהם. עכ״ד. וכ״כ הרב בהגהותיו על פי׳ הגר״א כאן, דבכרת הוסיף קרא לזנות אחריהם, ש״מ דקאי על אוב עצמו ולא על הנשאל, משא״כ באזהרה כתיב אל תפנו לחוד, ולרש״י דייק שפי׳ לשנא דקרא דילן שואל אוב, ולא כתיב ונשאל אוב בלשון נפעל כבמתני׳ שם לפי דקאי על אוב עצמו והוא השואל ולא על הנשאל. וכדבריהם כתב גם הרנ״ו בפי׳ שם בקדושים, והוסיף עוד, לשון פניי׳ כולל הכל לפנות אחריהם בלב להאמין במעשים המתועבים הללו, לשאול בהם וגם לעשותם, וקרא דלא תפנו היא אזהרה לבעל אוב העושה מעשה והוא בסקילה, והיא אזהרה גם על השואל מבעל אוב, ששניהם נקראי׳ פוני׳ אחריהם, והשואל אינו רק באזהרה וכן יש להוכיח מבריית׳ דת״כ שזכרה שתיהן, דבת״כ (פרק זיי״ן) איתא אל תפנו אל האובות אוב זה פיתום המדבר משחיו וידעוני המדבר בפיו הרי אלו בסקילה והנשאל בהם באזהרה. ע״ש בדבריו. והנה בספרא מבואר כדעת התוס׳ וז״ל (שם פ׳ קדושים פרק יו״ד) והנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים לזנות אחריהם, למה נאמר, לפי שהוא אומר איש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני וגו׳ עונש שמענו אזהרה מנין ת״ל אל תפנו אל האובות ואל הידעונים, עונש ואזהרה שמענו כרת לא שמענו ת״ל והנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים, ע״כ. הנה מבואר דאזהרת אל תפנו היא אל המכשף המתעסק במעשה אוב שיש בזדונו כרת ובעדים והתראה סקילה, וכדעת התוס׳ דלא כרש״י; ובאמת מצאנו לרש״י בשלש מקומות שפירש כדעת התוס׳, הא׳ בפירושו על התורה בקרא דאל תפנו שכ׳ אזהרה לבעל אוב המדבר משחיו. הב׳ שם בסנהדרין ס״ה בסוגיא אוב וידעוני בלאו אחד נאמרו פירש״י בלאו דאל תפנו אל האובות ואל הידעונים. והג׳ בפירושו למשנה דריש כריתות כ׳ בעל אוב אית בי׳ אזהרה אל תפנו אל האובות וגו׳. ואלו ראו המחברי׳ הנ״ל שדעת רש״י הוא מתנגד לדעת רבותינו בתורת כהנים, ושהוא ז״ל בעצמו חזר בו בג׳ מקומות, לא היו משתדלים כ״כ ביישוב דעתו. ועתה נשים לב על דברי המסייעים לדעת רש״י, הנה החליטו שיש הבדל בין לשון שואל שבתורה ובין לשון נשאל דבמתניתן, דנשאל הוא האיש המבקש לדעת דבר העתיד לבוא עליו, והשואל הוא בעל האוב העושה מעשה המכשפות ושואל בו. ולא ידעתי מנין להם זאת כי בדברי רבותינו מבואר הפוכו, כדאיתא בתנחומא (מובא בילקוט ש״א כ״ה וברש״י שם) ג׳ דברים אמרו במעלה את האוב, המעלה אותו רואהו ואינו שומע את קולו, והשואלו שומע את קולו ואינו רואהו, העומדים שם אינם רואים אותו ואינם שומעי׳ את קולו, ע״כ. מבואר בזה שהבעל אוב העושה המכשפות אינו שואל כלל כ״א האיש הרוצה לדעת עתידותיו הוא בעצמו עורך שאלתו אל הגלגלת וכדומה מההבלים שהבעל אוב העלה בכשפותו, והשואל לבדו שומע קול התשובה, מה שאין הבעל אוב עצמו שומע. גם קול התשובה איננו יוצא מהבעל אוב כ״א מהדבר הנעלה, מן המת שתחת שחיו, והעצם הוא מדבר מאליו (ערש״י שם במתני׳ דסנהדרין ובראב״ד רפ״ו מעכו״ם, ובחינוך להרא״ה), ואחרי שידענו שהבעל אוב אינו שואל כ״א הוא מתעסק במעשה כשפותו להעלות, א״כ ע״כ שואל אוב וידעוני דקרא אינו הבעל אוב, כ״א האיש הרוצה להתודע מדברי עתידות, ואין הבדל כלל בין לשון שואל דקרא ובין לשון נשאל דמתני׳, כי גם לשון נפעל בזה השורש הוראתו כפועל, והראיי׳ ששלשה פעמים לבד נמצא בכ״ק לשון נשאל ואינו רק שואל, בש״א (כ׳ ו׳ וכ״ח) נאמר שני פעמים נשאל נשאל ממנו דוד ופירש״י רשות שאל ממנו, ובנחמי׳ (י״ג ו׳) נשאלתי מן המלך ופירש״י שיתן לי רשות. וכיון שאין בכל כ״ק לשון נשאל רק שלש אלה וכולם יורו על הפועל, לכן אין מן התימה אם רבותינו קראו את שואל דקרא בשם נשאל, כי המכוון בשניהם אחד. ואם נבקש לדעת סבת שנוי זה נמצא שבכוונה ראו רבותינו לשנות שואל דקרא בשם נשאל, כי אף שהנפעל יורה בכל מקום על קבלת הפעולה, מ״מ מצאנו נפעל שאינו רק פועל כמו נשבע, שבאמת הוא פעל ומוציא מפיו דברי שבועה, מ״מ כיון שעל הרוב אין אדם מוציא שבועה מפיו לבטלה מבלי דבר המכריח אותו, כגון שחייבוהו ב״ד לישבע מכח תביעת חברו, לכן כתיב בלשון נפעל נשבע, לפי שהוא נפעל לקבל עליו שבועה זו. ולזה לא אמר יהונתן שאל ממני דוד בלשון פועל, דא״כ היה משמעותו שמרצונו ומתאות לבו לבד ביקש דוד ללכת בית לחם, ובזה היה מגדיל שנאת שאול על דוד, לכן שמר יהונתן פיו ולשונו לאמר נשאל ממנו דוד, בלשון נפעל, להורות שהיתה כאן סבה ודבר המכריח את דוד ליטול רשות ללכת, וכאמרו כי זבח הימים לכל המשפחה. וכן נחמי׳ לא אמר שאלתי מן המלך, כי לא מתאות לב לבד נטל רשות מן המלך לעלות לירושלים כ״א מסבת דבר רע הנעשה בירושלים שפנו מנות משרתי ה׳ להיות מקום לטובי׳ העמוני, ולהיות ששאלתו היתה ע״י סבת דבר המכריחו לכך לכן השכיל פיו לאמר נשאלתי בנפעל. וכן בלשון המשנה (משנה נזיר ה׳:ג׳) נשאל לחכם, אעפ״י שהנודר הוא שואל מהחכם להתיר נדרו, מ״מ לפי ששאלת הנדר להתירו הוא ע״י דבר אחר המכריחו לכך, כאמרם כל הנודר כאילו בנה במה וכל המקיימו כאילו הקריב עליו, ומזה נפעל להתיר את נדרו, לכן הוציאוהו בלשון נפעל נשאל לחכם. וזוהי בעצמו הסבה שהניעה לרבותינו לשנות לשון שואל דקרא ללשון נפעל אף שאין הבדל ביניהם בעצם הוראותיהם ושניהם לשון פועל הם, מ״מ בלשון שואל דקרא היה משמע דלא אזהר קרא בשאלת אוב כ״א בשואל מרצונו ומחפצו לבד, לכן בכוונה קראו רבותינו את השואל בשם נשאל להורות אף כשדבר אחר מכריחו כמו שהיה בענין שאול, אסור לדרוש אחר האוב ולשאול ממנו. (עתי״ט שם בסנהדרין שתמה על לשון נשאל דמתני׳, ומ״ש עליו בתוס׳ חדשים, ואת הנראה לדעתי כתבתי). הנה התבאר דלשון שואל אוב דקרא הוא כפשטיה על האיש הדורש ומבקש לדעת העתיד לבוא עליו, לא על בעל האוב המכשף, כדעת רבותינו וכפירוש התוס׳. גם ממה שהציגה התורה שואל אוב וידעוני בין חובר חבר (שהוא המקהיל נחשים ועקרבים לחברם אל מקום אחד) ובין דורש אל המתים (שהוא הלן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה) ששני אלה אין בהם חיוב מיתה כ״א אזהרה לבד, דבר הלמד מענינו הוא, ששואל אוב וידעוני הנאמר בין שניהם, ג״כ אינו ממחוייבי מיתה כ״א באזהרה לבדה. דלא כדעת בעל ק״א ודעמי׳. ואחרי שנתברר דקרא דילן בשואל אוב שאינו באזהרה קמשתעי, ע״כ קרא דאל תפנו בבעל אוב עצמו מדבר לא בשואל. וראיית בעל ק״א ממה שנאמר בסיפא דקרא אל תבקשו לטמאה בהם, הנה מפירש״י עצמו נסתר ראייתו, שפירש אל תבקשו לטמאה בהם, להיות עסוקים בהם. והיינו העוסק במכשפות עצמו. ומה שפירש הרנ״ו דאל תפנו כלל שתי אזהרות, לבעל אוב העושה המכשפות, ולשואל לדעת העתידות, זה אינו כלום, דא״כ יהיה לאו דאל תפנו לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד ואין לוקין עליו, ובעל אוב עצמו הוא במיתה, והשואל שהוא באזהרה לוקה כשעושה מעשה כפי תשובת האוב כברמב״ם פי״א מעכו״ם הי״ד. וראיית הרנ״ו מברייתא דת״כ שהזכירו בקרא דאל תפנו, את בעל האוב ואת הנשאל, עלה בדעתו תחלה דלא מלשון דאל תפנו נפיק להו אזהרת הנשאל כ״א מאל תבקשו לטמאה בהם, וסמוכים לזה מצאתי בס׳ היראים לר״א ממיץ שבסי׳ פ׳ כ׳ וז״ל הזהיר הכתוב בבעל אוב וידעוני על העושה והנשאל בהן דכתיב אל תפנו אל האובות והידעונים אל תבקשו לטמאה בהם, והעושה והנשאל שניהם בכלל אל תפנו ואל תבקשו, ע״כ. כך היה נ״ל בכוונת הספרא בהשקפה ראשונה, אמנם מוכרחני לחזור מזה, לפי שראיתי דבספרי כאן בקרא דילן הזכיר ג״כ אוב וידעוני עצמם שבסקילה ושהנשאל בהם באזהרה, וע״כ בחד מנייהו פירושא דקרא ובחד מנייהו דינא דמשמע מעלמא אתו לאשמעינן, ה״נ שם בספרא אוב וידעוני עצמם שבסקילה הוא פירושא דקרא דהתם, והנשאל בהם שהוא באזהרה, דינא דמשמע מעלמא אתו לאשמעי׳ והיינו מקרא דילן. ודע דלסוגי׳ דסנהדרין ס״ה תרי גווני אוב נינהו, חד שאין בו מעשה והוא המדבר משחיו, ובזה אין בשגגתו חטאת, וחד שיש בו מעשה והוא המקטר לחבר, ויש בשגגתו חטאת, ומאוב כזה איירי מתני׳ דריש כריתות, וכן אוב דסוף פ׳ קדושים (כ׳ כ״ז) דמחוייב מיתת ב״ד, ע״כ אינו מדבר מאוב המדבר משחיו, דבאין בו מעשה אין בו מיתת ב״ד ומלקות, אע״כ באוב שיש בו מעשה משתעי קרא והיינו המקטר לחבר. וזה שכתב רש״י (שם בסנהדרין ד״ה והתורה אמרה) וכל שזדונו חייב מיתה על שגגתו מביא קרבן. ר״ל כל מין אוב שיש בו חיוב מיתת ב״ד, דהיינו אוב העושה מעשה, הוא הוא שיש חיוב חטאת בשגגתו. והרב בחוות דעת (סוף הלכ׳ רבית) הבין כוונת רש״י כל חייבי מיתות דעלמא, לכן תמה עליו הא קרבן לא תלוי במיתה רק בכרת כדאמרי׳ כל שחייבין ע״ז כרת, תדע דהא מכה אביו וב״ס וגונב נפש וזקן ממרא אף שהן במיתה אין בשגגתן קרבן, והניח דבריו בצע״ג. ולדעתי דברי רש״י נכונים כפשטן. עיי׳ ש״ך יו״ד סי׳ קע״ט סקכ״ב, ומ״ש עליו בס׳ ברכת הזבח בכריתות ג׳.

ודורש אל המתים – כגון המעלה בזכורו והנשאל בגלגלת (רש״י), זה אינו לתלמודא דילן (סנהדרין ס״ה ב׳) כי ענינים אלה הם בעלי אוב, אמנם דורש אל המתים הוא המרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה. ועלה בדעתי לאמר שהציון. ודורש אל המתים. הוא שבוש, ודברי רש״י מחוברים עם דבור המוקדם דאיירי באוב, ואף שבספרי כאן איתא ג״כ כלשון רש״י, מ״מ בלא״ה מוכרחים אנו לומר שיש בספרי חסרון והפוכי לשון, כי מה דמייתי בגמ׳ דילן בתר הלן בביה״ק, מה המרעיב עצמו וכו המרעיב עצמו שתשרה עליו רוח טהרה וכו׳, מייתי שם בספרי בפיסקא קע״ג בפסוק כי תועבת, דנראה ברור דמאמר זה שייך לפיסקא קע״ב אחר דורש אל המתים, וחסר שם הא דלן בביה״ק; אמנם בתוספתא דסנהדרין פיו״ד איתא ג״כ כדברי רש״י כאן. ועיי׳ בס׳ היראים לר״א ממיץ סי׳ צ״א. אמנם הרמב״ם בחבורו ובסה״מ שלו ובפירושו למשנה, וכן הרא״ה בס׳ החינוך סי׳ תקט״ו וכן הגר״א העתיקו כתלמודא דידן.