×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(כ) אַ֣ךְ הַנָּבִ֡יא אֲשֶׁ֣ר יָזִיד֩ לְדַבֵּ֨ר דָּבָ֜ר בִּשְׁמִ֗י אֵ֣ת אֲשֶׁ֤ר לֹֽא⁠־צִוִּיתִיו֙ לְדַבֵּ֔ר וַאֲשֶׁ֣ר יְדַבֵּ֔ר בְּשֵׁ֖ם אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וּמֵ֖ת הַנָּבִ֥יא הַהֽוּא׃
But the prophet who shall speak a word presumptuously in my name which I have not commanded him to speak, or who shall speak in the name of other gods, that prophet shall die.⁠"
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובר״י בכור שוררמב״ןטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[פיסקא קעח]
אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי – ומת בסתם מיתה האמורה בתורה בחנק.

Piska 178

"then he shall be put to death": by the unqualified "death penalty" of the Torah, i.e., strangulation.
אך הנביא אשר יזיד להוציא את השוגג:
לדבר דבר בשמי את אשר לא צוי׳ לד׳ שלשה מיתתן בידי אדם ואלו הן המתנבא מה שלא שמע והמתנבא מה שלא נאמר לו והמתנבא בשם ע״ז מיתתן בידי אדם:
המתנבא מה שלא שמע כגון צדקיה בן כנענה דכת׳ (מלכים א כ״ב:י״א) ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל ויאמר כה אמר ה׳ באלה תנגח את ארם עד כלותם:
המתנבא מה שלא נאמר לו.. כגון חנניה בן עזור:
המתנבא בשם ע״ז ואמר כך אמר לי ע״ז אפלו כיון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור.. כגון נביאי הבעל:
עונש שמענו אזהרה לא שמענו ת״ל (שמות כ״ג:י״ג) ושם אלהים אח׳ לא תז׳ שמא תאמרו בשביל דבר שאמר זה ימות ת״ל –
בְּרַם נְבִיָּא דְּיַרְשַׁע לְמַלָּלָא פִתְגָמָא בִּשְׁמִי יָת דְּלָא פַקֵּידְתֵּיהּ לְמַלָּלָא וְדִימַלֵּיל בְּשׁוֹם טָעֲוָת עַמְמַיָּא וְיִתְקְטִיל נְבִיָּא הַהוּא.
But a prophet who shall do wickedly in speaking in My Name a word which I had not commanded him to speak, or who shall speak in the name of the gods of the Gentiles, that prophet shall die.
לחודא נבייא די יזיד לממללא פתגם בשם ממרי ית מה די לא פקדית יתיה לממללא ודי ימלל בשום טעוון אחרניין ויתקטל נבייא ההוא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לחוד״) גם נוסח חילופי: ״להוד״.
ברם נבי שיקרא דירשע למללא פיתגמא בשמי ית דלא פקידתיה למללא ודי ימלל בשום טעוות עממיא ויתקטל נביא ההוא בסייפא.
But the false prophet who does wickedly in speaking a thing in My Name, when I have not commanded him to speak, or who shall speak in the name of the gods of the Gentiles, that prophet shall be slain with the sword.
את אשר לא צויתיו לדבר1לא לו ולא צויתיה לנביא אחר. צויתיו. זה הגונב נבואה והוא חייב מיתה בידי שמים.
1. לא לו ולא צויתיה לנביא אחר. עיין סנהדרין פ״ט ע״א.
מִנָּא הָנֵי מִלֵּי דַּאֲמַר קְרָא אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי, זֶה הַמִּתְנַבֵּא מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע, וְאֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו, הָא לַחֲבֵרוֹ צִוִּיתִיו, זֶה הַמִּתְנַבֵּא מַה שֶּׁלֹּא נֶאֱמַר לוֹ, וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים, זֶה הַמִּתְנַבֵּא בְּשֵׁם אֱלִילִים, וּכְתִיב ״וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא״ וְכָל מִיתָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה סְתָם אֵינָהּ אֶלָּא חֶנֶק. הַכּוֹבֵשׁ אֶת נְבוּאָתוֹ וְהַמְוַתֵּר עַל דִּבְרֵי נָבִיא וְנָבִיא שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי (תּוֹרָה) [עַצְמוֹ], מִיתָתָן בִּידֵי שָׁמַיִם, דִּכְתִיב ״וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע (אֶת) [אֵל] דְּבָרַי״, קָרֵי בֵיהּ לֹא יַשְׁמִיעַ וְקָרֵי בֵיהּ לֹא יִשְׁמַע וְקָרֵי בֵיהּ לֹא {יִשָׁמַע} וּכְתִיב ״אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ״, בִּידֵי שָׁמַיִם.
אֵין דָּנִין אֶת נְבִיא הַשֶּׁקֶר אֶלָּא בְּשִׁבְעִים סַנְהֶדְרִין. אֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, גָּמַר דָּבָר דָּבָר מֵהַמְרָאָתוֹ. וְלֵיהֲדַר זָקֵן מַמְרֵא וְלִיגְמַר הֲזָדָה הֲזָדָה מִנְּבִיא הַשֶּׁקֶר. דָּבָר דָּבָר גְּמִיר, הֲזָדָה הֲזָדָה לָא גְמִיר.
וַאִי מֻתַּנַבִּי׳אֵ תַּוַקַּחַ פַתַּקַוַּלַ קַוְלַא עַנִּי מַא לַם אמֻרֻהֻ אַן יַקֻולַהֻ וַמַן יַתַּנַבַּא לִמַעבּוּדַאתֵ אֻכַ׳רַ פַליֻקתַּל דַ׳לִךַּ אַלמֻתַּנַבִּי׳אֻ
ואיזה שהוא מתנבא שהתחצף ודבר מעצמו מאמר ממני, מה שלא צויתי עליו כי יאמר זאת, ומי שמתנבא בשם נעבדים אחרים, אזי שיהרג המתנבא הזה.
ואמרו: ואשר ידבר בשם וג׳ – הוא המתנבא בשם עבודה זרה. והריגתו בחנק, כי היא מיתה סתם, וכל מיתה סתם בחנק.
אשר לא צויתיו לדבר – אבל ציויתיו לחברו.
ואשר ידבר בשם אלהים אחרים – אפילו כיוון את ההלכה לאסור את האסור ולהתיר את המותר.
ומת – בחנק. שלשה מיתתן בידי אדם: המתנבא מה שלא שמע, ומה שלא נאמר לו ונאמר לחברו, והמתנבא בשם עבודה זרה. אבל הכובש את נבואתו והעובר על דברי נביא,⁠א מיתתן בידי שמים, שנאמר: אנכי אדרש מעמו (דברים י״ח:י״ט), [אנא אתבע מיניה].⁠ב
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34. בגיליון כ״י לונדון 26917 ובדפוס רומא נוסף: ״והעובר על דברי עצמו״.
ב. הביאור המוסגר הוא תוספת מרש״י המופיעה בכ״י לייפציג 1 עם החתימה ״ר׳ ת׳⁠ ⁠⁠״ (השוו גם דברים א׳:ד׳). הביאור לא מופיע בעדי נוסח אחרים.
אשר לא צויתיו לדבר [BUT THE PROPHET WHO SHALL PRESUME TO SPEAK A WORD …] WHICH I HAVE NOT COMMANDED HIM TO SPEAK – but which I may have commanded his fellow-prophet to speak (Sanhedrin 89a),
ואשר ידבר בשם אלהים אחרים OR THAT SHALL SPEAK IN THE NAME OF OTHER GODS – even though he be in exact agreement with the Halakhah, – that he forbids what is forbidden, or permits what is permitted, [but does so in the name of other gods] (Sanhedrin 89a),
ומת HE SHALL DIE – by strangulation. – There are three false prophets who must be put to death by man (by the court): one who prophesies something which he has not heard (was not commanded to prophesy); one who prophesies something that was not spoken unto him but was spoken unto his fellow-prophet, and finally one who prophesies in the name of an idol. But he who suppresses his prophecy (does not utter it as commanded to do), and he who transgresses the words of a prophet, or, being himself a prophet, transgresses his own words – their death is by the Heavenly Judge, for it is said, "I" (v. 19) will require it from him" (Sanhedrin 89a).
פס׳: אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי – זה המתנבא מה שלא שמע.
את אשר לא צויתיו לדבר – אבל לחבירו צויתי זה המתנבא מה שלא נאמר לו.
ואשר ידבר בשם אלהים אחרים – זה המתנבא בשם ע״ז וכתיב ומת הנביא ההוא. בחנק שכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק:
אשר יזיד לדבר דבר בשמי {את} אשר לא צויתי⁠{ו} – כגון צדקיה בן כנענה (בבלי סנהדרין פ״ט.), דכתיב: ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל (מלכים א כ״ב:י״א).
אשר לא צויתיו – אבל לחבירו צויתי, והוא אמרו (בבלי סנהדרין פ״ט.): כגון חנניה בן עזור שגנב דברי ירמיה על ידי קל וחומר, ואמר על בבל (ירמיהו כ״ח:א׳-ד׳) מה שהיה ירמיה אומר על עילם.
ואשר ידבר בשם אלהים {אחרים} – כגון נביאי הבעל, ואפילו כיון הלכה לאמור על אסור אסור, ועל מותר {מותר} (ספרי דברים י״ח:י״ט), חייב מיתה, כדכתיב: ומת הנביא ההוא – בחנק, שהיא מיתה האמורה סתם בתורה (בבלי סנהדרין נ״ב:).
אשר יזיד לדבר דבר בשמי {את} אשר לא צויתי⁠{ו} – WHO SHALL SPEAK A WORD PRESUMPTUOUSLY IN MY NAME WHICH I HAVE NOT COMMANDED {HIM} – Like Tzedkiah son of Chenaanah (Bavli Sanhedrin 89a:15), as it is written: “And Zedekiah the son of Chenaanah made horns of iron” (Melakhim I 22:11).
אשר לא צויתיו – WHICH I HAVE NOT COMMANDED HIM – But to his friend I have commanded, and it is said (Bavli Sanhedrin 89a:20): like Chananiah son of Azzur who stole the words of Yirmeyah by use of an a fortiori [inference], and said about Bavel (Yirmeyahu 28:1-4) what Yirmeyahu was saying about Elam.
ואשר ידבר בשם אלהים {אחרים} – OR WHO SHALL SPEAK IN THE NAME OF {OTHER} GODS – like the prophets of Baal, and even if what he said was consistent with the law, to say that the forbidden is forbidden, and the permitted is permitted (Sifre Devarim 18:19), he is liable to death, as it is written ומת הנביא ההוא – THAT PROPHET SHALL DIE – with strangulation, which is the default death penalty when not otherwise specified by the Torah (Bavli Sanhedrin 52b:23).
ואשר ידבר בשם אלהים אחרים – אפילו כיון את ההלכה לאסור את האסור ולהתיר את המותר, ומת – בחנק. לשון רבינו שלמה מסיפרי (ספרי דברים י״ח:י״ט-כ׳).
ואין הענין לומר שאם בא אחד ואמר: בחלומי, והנה פעור אומר לי שתזהרו במצות הלולב, שיהא חייב מיתה, כי זה פטור הוא. ואם אומר שתעשו כן לעבוד לשקוץ ההוא, אם כן זהו נביא השקר המתנבא לעבוד עבודה זרה, ואפילו אמר כן בשם י״י הוא נסקל. אבל הענין שיאמר ראיתי פעור כי הוא האלהים, והוא המצוה שלא תאכלו בשר חזיר, וכן אם יגיד בשמו כי כזה וכזה עתיד להיות, מאחר שיאמר כי הנעבד ההוא הוא האומר ועושה גוזר ומקיים, יומת בחנק. ולכך אמרו בגמרא (בבלי סנהדרין פ״ט.) המתנבא בשם עבודה זרה, כגון נביאי הבעל, והם שהיו אומרים שהבעל הוא האלהים, כמו שכתוב: אם י״י הוא האלהים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו (מלכים א י״ח:כ״א), והיו מתנבאים בו: עלה והצלח ויתןא י״י ביד המלך (מלכים א כ״ב:ט״ו) – ודעתם לומר שהבעל הוא האדון אשר לו השם הנכבד הזה, והוא שיתן רמות גלעד ביד אחאב.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222. בדפוס ליסבון, וכן בפסוק: ״ונתן״.
AND HE THAT SHALL SPEAK IN THE NAME OF OTHER GODS — "even if [his false prophecy] corresponded to the law, prohibiting what is forbidden, and permitting what is permitted. HE SHALL DIE — by strangulation.⁠" This is Rashi's language from the Sifre.⁠1 Now the intent thereof is not to state that if a person came and said, "In my dream I saw that Peor said to me that you should be heedful in observing the commandment of the palm-branch,⁠" that he be liable to the death penalty — rather, in that case he is innocent. And if he said that you should do it [the commandment] in order to worship that abomination, then he is a false prophet who prophesies to worship an idol, and even if he were to say it in the name of G-d his punishment is stoning. But the case here is that he said "I saw Peor for he is god and he commanded not to eat the flesh of the swine.⁠" Similarly, if he were to tell in its name that such-and-such [an event] is to happen, since he says that it is that worshipped object that speaks and does, decrees and fulfills, he is to be put to death by strangulation. Therefore, the Rabbis have said in the Gemara:⁠2 "'He who prophesies in the name of an idol,' means such as the prophets of Baal.⁠" They are the ones who would say that Baal is god, just as it is written, If the Eternal be G-d, follow Him; but if Baal, follow him.⁠3 They used to prophesy in his name, Go up [to Ramoth-gilead], and prosper, for the Eternal will deliver it into the hand of the king,⁠4 their intent being to say that Baal is the lord who has this glorified name, and it is he who will give Ramoth-gilead into the hand of [king] Ahab.
1. Sifre, Shoftim 177-178.
2. Sanhedrin 89a.
3. I Kings 18:21.
4. Ibid., 22:12.
ואשר ידבר בשם אלהים אחרים – פרש״י אפי׳ כיוון את ההלכה לאסור האסור ולהתיר המותר. ופי׳ הרמב״ן אינו רוצה לומר שאם א׳ בא ואמר ראיתי בחלומי והנה פעור אומר לי שתמהרו במצות לולב שהוא חייב מיתה כי זה ודאי פטור הוא אלא מיירי שאומר ראיתי פעור כי הוא האלהים והוא המצוה שלא תאכלו בשר החזיר וכן אם יגיד בשמו כי כזה וכזה עתיד להיות מאחר שאומר כי הנעבד ההוא הוא האומר ועושה גוזר ומקיים הוא בחנק:
ואשר ידבר בשם אלוהים אחרים, "or who shall speak in the name of other deities, etc.⁠" Rashi -searching for a reason why Moses needed to state the obvious,- writes that even if the false prophet tells the people only matters which conform to traditional halachah, he is still subject to the death penalty. (Based on Sifri)
Nachmanides explains that what is meant (by the Sifri) is not that the "prophet" announces that in his dream the deity Pe-or had appeared to him and had told him that it was important to observe the commandment of the four species, as anyone who does not do so is guilty of the death penalty. There is no death penalty for such a statement by such a "would-be prophet.⁠" What is meant is that the "would-be prophet" announces: "I have seen in my dream, Pe-or, who is the deity, and he commanded not to eat pig's meat; or that such an impostor announces that he had been foretold in his dream certain events, such an impostor is guilty of the death penalty because he had made a point of describing the source of his information as being a deity whom he recognizes as such.
ואשר ידבר בשם אלהים – זה חלוקה אחרת, והוא כי מה שנגלה לו השם מסודו, הוא ידרשהו לעם בשם אלהים אחרים, לא בשם השם.
ומת הנביא ההוא – מיתה בידי אדם בבית דין.
אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי – מגיד שאם לא עשה זה בזדון אינו חייב מיתה.
אשר לא צויתיו לדבר – אבל הוא בודה מלבו אלו הדברים ואומר אותם בשמי ויתחייב זה מיתה מפני שנתנבא בשקר ואמר דברים יביאו להכחיש הנבואה או שיביאו לעבור על קצת דברי התורה אשר אנחנו מחוייבים לשמוע לדברי הנביא בהם והמשל שיאמר בשם השם יתעלה שהמטה אשר בידו יהפך לנחש ביום פלוני או יוציא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים ביום פלוני וכשלא יקרה זה יתחדש מזה מההפסד שיאמין קצת המון העם שאין יכולת בהשם יתעלה לעשות אלו הנפלאות או שיאמר שהשם יתעלה צוה שילחמו עם זה פלוני ביום השבת והוא לא צוה על זה ויהיה סבה אל שיעברו בזה על מצות התורה והנה יכלול אמרו אשר לא צויתיו לדבר שיאמר השם יתעלה שלחו לומר דברים שמה שצוה אותם השם יתעלה לנביא אחר והנה הפסד שיקרה מזה הוא כי אחר זה יאמר דברים אחרים בשם יתעלה ויחשבוהו העם כנביא ויהיה זה העניין מן ההפסד מה שכבר זכרנו ובכלל אשר לא ציותיו לדבר הוא שיאמר דבר בשם השם יתעלה אשר יתבאר לך מעצם מאמרו שי״י לא צוהו על זה כמו שיוסיף לדורות מצוה או יגרע כי כבר הודיעתנו התורה שזה לא יהיה ונתבאר עוד זה מצד העיון כי לא יתכן שיוחס אל השם יתעלה זה העניין משנוי הרצון.
ואשר ידבר בשם אלהים אחרים – רוצה לומר: אף על פי שצוה לקיים מצות התורה.
ומת הנביא ההוא – רוצה לומר: מיתת חנק.
(כ-כב) התועלת השביעי הוא במצות והוא מה שצונו להמית נביא שקר והמתנבא בשם עבודה זרה ומה שצונו שלא נירא מהמית נביא שקר שנאמר אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי אשר לא צויתיו ואשר ידבר בשם אלהים אחרים וגו׳ לא תגור ממנו וכבר ביארנו התועלת מזה אצל באורנו לדברי זאת הפרשה.
שלשה מיתתן בידי אדם. המתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו ונאמר לחבירו והמתנבא בשם עבודת כוכבים אבל הכובש נבואתו והעובר על דברי נביא מיתתן בידי שמים שנאמר אנכי אדרוש מעמו. ובספרי ומייתי לה בפר׳ הנחנקין שנו שלשה מיתתן בידי שמים הכובש נבואתו כיונה בן אמתי והמוותר על דברי נביא פרש״י המפקיר שלא חשש למה שאמר לו הנביא כחבירו של מיכה ונביא העובר על דברי עצמו ושלשה מיתתן בב״ד המתנב׳ מה שלא שמע כצדקיהו בן כנענה ומה שלא נאמר לו כחנניה בן עוזר שהיה שומע דברי׳ מפי ירמיהו שהיה מתנבא בשוק העליון וחוזר ומתנבא בשוק התחתון והמתנבא בשם עבודת כוכבים ואומר כך אמרה עבודת כוכבים אפילו כיון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור כל אלו מפורשים בגמרא בפ׳ הנחנקין דהא דקאמרי שלשה מיתתן בידי שמים מקרא דוהיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש ממנו הוא דקא דרשי דאש׳ לא ישמע אל דברי קרי בי׳ לא ישמיע משמע שכבש נבואתו ולא השמיע את דברי י״י שצוהו להוכיח את ישראל או להתרו׳ בהם כיונה בן אמיתי וכן המוותר על דברי נביא שמפקיר דבריו ואינו חושש בהם לשון רש״י והרמב״ם בפ׳ י״ט מהלכות סנהדרין העובר על דברי נביא הוא בכלל אשר לא ישמע אל דברי שדברי הנביא דברי הם ובכלל זה הוא גם הנביא העובר על דברי עצמו כי דברי עצמו דברי הם ולכן כלל שניהם רש״י במאמר על דברי נביא ובשלשתן יחד כתיב אנכי אדרוש מעמו שזו היא מיתה בידי שמים והא דקאמרי שלשה מיתתן בידי אדם מקרא דאך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו לדבר ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת הנביא ההוא הוא דקדרשי דכלהו משתמעי מהאי קרא דמאשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו לדבר משמע שהתנבא מה שלא שמע וכן מה שלא נאמר לו ונאמר לחבירו בכלל את אשר לא צויתיו לדבר הוא דמאשר לא צויתיו משמע הא לחבירו צויתיו והמתנבא בשם עבודת כוכבים היינו דכתיב ואשר ידבר בשם אלהים אחרים וכין מפרשי׳ בפרק הנחנקין באר הטב ובשלשתן כתיב ומת הנביא ההיא שזו הוא מיתת חנק שסתם מיתה האמורה בתורה אינה אלא בחנק וכן הוא שנוי בספרי:
ואחרי שידענו שהנביא הזה טען טענת שקר נתחייב להרגו. וזהו מכלל אך הנביא אשר יזיד וגומר ומת הנביא ההוא, והחלק הב׳ הוא שיקרא בני האדם לעבוד את הש״י ולא יוסיף ולא יגרע מן המצות, אבל יזהיר בענש למורד בהם ושכר רב למקיים אותם כמו שהיה ענין הנביאי׳ האמתיים כלם, והנביא אשר כזה צריך לבחון אותו אם היה נביא ה׳ אמת ורוח ה׳ נוססה בו אם לא. כדי שיתבאר לנו עדותו ונעשה אחרי כן כל מה שיצוה בשם ה׳ אחרי בחינתו. אמר הכתוב והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו וגו׳. ונראה לי שגם לענין הזה אמר מרע״ה נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה׳ אלהיך.
ואמר הוא יתברך נביא אקים להם כמוך. רוצה לומר שהנביא אשר יקים אליהם לא יהיה חולק על משה רבינו ולא חולק על מצוה ממצותיו. אבל יהיה בענין התורה והמצות כמהו רוצה לומר שיזהיר עליהם בשמירתם וקיומם כמו שהיה מזהיר מרע״ה. ומזה ימשך שהנביא אשר לא יהיה כמוהו אינו נביא אמת וראוי להורגו. כי היות הנביא בדעותיו וגזרותיו כמהו הוא תנאי עצמיי במציאותו ואמתתו. ולזה נאמר בענין עונשו אך הנביא אשר יזיד לדבר בשמי את אשר לא צויתיו וגומר. כי הנה קרא זה זדון כי זדון לבו השיא לדבר כנגד אדון הנביאים ותורתו ומי שלח יד פיו ולשונו לדבר במשיח ה׳ בכל ביתו נאמן הוא ונקה:
אבל צויתיו לחברו. מדלא כתיב ׳אשר לא צויתי׳, ד״צויתיו״ משמע – לו לא צויתי, אבל לאחר צויתי:
מיתתן בידי שמים וכו׳. דתנו רבנן בפרק אלו הנחנקין (סנהדרין פט.), ׳ג׳ מיתתן בידי אדם׳, כמו שפירש רש״י כאן. ומפרש התם ״אשר יזיד לדבר״ זה המתנבא מה שלא שמע. ״אשר לא ציויתיו״, אבל לחבירו צויתיו. ״ואשר ידבר בשם אלהים אחרים״ המתנבא בשם עבודה זרה. ״ומת הנביא ההוא״, סתם מיתה בחנק. ׳ושלשה מיתתן בידי שמים וכו׳׳, ״והאיש אשר לא ישמע אל דברי״ (פסוק יט), קרי ביה ׳אשר לא ישמיע דברי׳, זהו נביא הכובש נבואתו. ונראה, מדלא כתיב ׳אשר לא ישמע אל דברי הנביא׳ דרשו כן, דהוי למכתב ׳אשר לא ישמע אל דברי הנביא׳, כדכתיב (פסוק טו) ״אליו תשמעון״, דהרי הנביא מדבר, אלא לדרוש ׳אשר לא ישמיע׳. אי נמי, דהוי למכתב ׳אשר יעבור את דברי׳. ״אשר לא ישמע״ כמשמעו, מי שלא ישמע אל הנביא. והעובר על דברי עצמו גם כן הוא בכלל ״אשר לא ישמע אל דברי״:
המתנבא מה שלא שמע כו׳ והמתנבא בשם ע״א. דכתיב אשר לא צויתיו לדבר, היינו מה שלא שמע. ומדכתיב אשר לא צויתיו, משמע אבל לחבירו צויתיו. והמתנבא בשם עבודת אלילים, דכתיב בהדיא ואשר ידבר בשם אלהים אחרים:
אבל הכובש את נבואתו כו׳. הכובש את נבואתו משמע ליה מדכתיב (בפסוק יט) אשר לא ישמע, קרי ביה אשר לא ישמיע, כלומר שכובש נבואתו. והעובר על דברי הנביא בין הוא בין אחרים, דכתיב (שם) אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי, בין אחרים בין הוא. וכתיב (שם) אנכי אדרוש מעמו, דהיינו מיתה בידי שמים:
Someone who fabricates a prophetic message he did not hear etc., and one who prophesies in the name of an idol. Because it is written, "That I did not instruct him to say,⁠" i.e. what he did not hear. And because it is written "that I did not instruct him," which implies that I did instruct his fellow [prophet]. "And one who prophesies in the name of an idol" for it is explicitly written, "or who speaks in the name of foreign gods.⁠"
However, one who withholds his prophecy, etc. "One who withholds his prophecy" is derived from (v. 19), "אשר לא ישמע (who does not heed My words),⁠" which can be read as אשר לא ישמיע ("who does not announce My words"), i.e., "one who withholds his prophecy.⁠" And "one who violates a prophet's instructions,⁠" whether he himself or other people, is derived from (ibid), "Who does not heed My words that he speaks in My Name,⁠" whether he himself or other people. And it is written (ibid), "I shall prosecute [the matter] with him,⁠" which means by Heavenly execution.
(כ-כב) אך הנביא אשר יזיד וגו׳ – צריך לדעת א׳ אומרו אך, גם אומרו אשר יזיד ולא הספיק לומר אשר ידבר וגו׳, ב׳ אומרו וכי תאמר בלבבך וגו׳ אשר ידבר וגו׳ ולא יהיה הדבר וגו׳ פשיטא שאם לא יהיה מה שצוה שלא דבר ה׳ הדבר ההוא, ג׳ אומרו אשר ידבר בשם ה׳ למה בפסוק שלפניו אמר בשמי ובפסוק זה אמר בשם ה׳, ד׳ אומרו הוא הדבר שלא היה לו לומר אלא לא דברו ה׳ ואני יודע שחוזר להדבר ההוא.
אכן יתבאר הענין על פי מה שאמר הנביא במעשה יהושפט ואחאב במלחמת רמות גלעד (מלכים א כ״ב) שכל הנביאים פה אחד דברו לאחאב עלה והצלח, ומדברי מיכיהו בן ימלה נתגלה הדברים שרוח יצא מלפני ה׳ לפתות אחאב לעלות וליפול במלחמה, ובחידושי על דברי נביאים דקדקתי למה בתחלה עבר על מיכיהו רוח נבות ונתנבא כנביאים הראשונים ואמר עלה והצלח ואח״כ בנבואה אחרונה דבר נבואת ה׳ ולא הועיל לפניו רוח נבות, ועל הרוח גם כן תמיה אני איך לא קיים שליחותו אשר יצא לעשות, עוד קשה למיכיהו למה בטל עצת ה׳ ח״ו ומחשבותיו שחשב להפיל אחאב במלחמת רמות גלעד והוא בא וגילה סודו לאחאב עצמו.
אכן הן הנה הדברים אשר העיר ה׳ בנועם דבריו, לפי שהכל גלוי וצפוי לפני הבורא כי יבא זמן שתצא רוח מלפניו ותטעה הנביאים והגם ששקר דברו עם כל זה אנוסים הם, לזה כשבא לצוות עונש הנביא הקדים ואמר אך הנביא אך מיעט נביא כיוצא בזה שידבר דבר ולא יקום ולא ימות, ודקדק לומר אשר יזיד להעירך שלא ימות אלא נביא אשר יזיד לדבר וגו׳ לומר אבל נביא שדבר שקר ולא הזיד וכגון שהטעהו רוח נבות שזה אין עליו אשמת דבר כי הרוח בהסכמת ה׳ יצא והמתנבאים מצדו נקיים הם מהעון. והגם שבסנהדרין (פ״ט.) אמרו שצדקיהו בן כנענה חייב הגם שרוח נבות הטעתו, הוא מטעם שאמרו שם דהוה ליה למידן אין ב׳ נביאים מתנבאים בסגנון אחד אבל זולת זה פטור היה, והגם שד׳ מאות נביאים אמרו כן וגם מיכיהו בן ימלה גם כן אמר עלה והצלח וגומר, עם כל זה כולם פתחו פיהם להתנבאות והרוח דברה בפיהם וכשהרגישו שנבאו בסגנון א׳ לא הוסיפו לדבר עוד בדבר הזה מה שאין כן צדקיהו, ועל זה יאמר אשר יזיד וגו׳ ומת וגו׳.
ומעתה כאן הבן שואל במה נדע הדבר וגו׳, ואם ממה שלא יהיה הדבר חיישינן לרוח נבות המטעה וכיוצא בה ולמה יומת האיש הנביא כיון שהרוח שיצא בדבר ה׳ הטעתו, וכיוצא בדבר אם במעשה רמות לא היה בא מיכיהו וגילה הסוד היו מתחייבים מיתה כל ד׳ מאות נביאים על לא חמס עשו וה׳ אוהב משפט, והוא אומרו וכי תאמר וגו׳ איכה נדע הדבר אשר לא דברו ה׳, כאן כלל דבר ה׳ לנביא וכלל גם כן דבר ה׳ לרוח צא ועשה כן.
ואמר אשר ידבר הנביא וגו׳ פירוש אם הנביא יאמר נבואתו בשם ה׳ והוא מה שדקדק לומר בשם ה׳, ולא יהיה הדבר וגו׳ אז תדע כי בזדון דברו הנביא פירוש ולא בא דברו מצד רוח שהטעתו, והטעם כי לא ינוח רוח שקר בשם ה׳ הנכבד כי ה׳ אלהים אמת, והוא אומרו הוא הדבר אשר לא דברו ה׳ פירוש הוא שאני אומר לך עליו שלא דברו ה׳, וגם לא בא ברוח אלא בזדון, והוא אומרו בזדון דברו הנביא, אבל יש דבר אחר שהגם שהוא שקר ואין התורה יכולה לומר לך לא דברו ה׳ בזדון דברו הנביא והוא כשלא ידבר הנביא בשם ה׳ שהגם שיהיה שקר יש לחוש לרוח כרוח נבות.
ובזה יערב לנפש אדם ענין מיכיהו כי בתחלה לא הזכיר שם ה׳ ולזה לא היה אומר אלא דברי הרוח עד שנתחכם יהושפט ואמר אליו (דברי הימים ב י״ח ט״ו) אני משביעך אשר לא תדבר אלי רק אמת בשם ה׳, פירוש נתחכם לומר לו התנאי שהתנה ה׳ כאן ואמר אשר ידבר הנביא בשם ה׳ לפי מה שפירשנו שידבר בשם ה׳, ובזה אם יש רוח מטעה תפנה מקום, וכן היה כשהזכיר אליו שם ה׳ ואמר הנביא בשם ה׳ ברח לו נבות ואמר הנביא האמת במה שהוא. ובזה נתיישבו כל הדקדוקים שדקדקנו בענין נבואת רמות גלעד והגם שלא מצינו שהזכיר מיכיהו שם ה׳, הזכירו ומקרא קצר הוא כיון שהזכירו יהושפט וכוון מיכיהו לשם שהזכיר יהושפט הועיל, ולא תקשה מאומרו שם כמה פעמים אני משביעך וגו׳ בשם ה׳ שיראה שהשביעו כמה פעמים לדבר בשם ה׳, כי אולי שלא הרגיש מיכיהו בדקדוק זה של יהושפט אלא בפעם אחרונה.
או אפשר כי מאמר בשם ה׳ אינו נסמך למאמר אני משביעך אלא מאמר בפני עצמו שחדש באחרונה, ולפי זה לא קשה למה גילה מיכיהו סוד ה׳, כי יחרב העולם ולא ישתנה מקור האמת לייחד שמן על דבר שקר ח״ו, ומה גם כי על כל פנים עשה הרוח פעולתו כי לא האמין אליו אחאב ועלה ונפל ונמצאת מחשבת ה׳ קיימת ולא מתייחס השקר לשם ה׳ אלהים אמת.
אך נביא אשר יזיד, But a prophet who sins, etc. Why did the Torah write the word אך at the beginning of verse 20? Why did the Torah add the word יזיד when speaking about a prophet who says things in God's name which he has not been told to say? It would have sufficed to write אשר ידבר. What does the Torah mean by writing that "you will ask in your heart how you could be expected to know what God had not said to the so-called prophet because it had not come true?⁠" Is it not obvious that if God had not said it to him there was nothing to come true in the first place? Why does the Torah change its syntax between verse 20 and verse 22 respectively? In verse 20 the Torah speaks of what the prophet would say בשמי, "in My name,⁠" whereas in verse 22 the Torah refers to God in the third person, i.e. אשר ידבר הנביא בשם השם "which the prophet will say in the name of the Lord?⁠" Furthermore, why does the Torah write הוא הדבר, "that is the thing" which God did not say to him, etc.? These two words are totally superfluous!
We may best understand what the Torah has in mind by recalling the incident involving a true prophet Michayuh and a number (400) of false prophets, notably Tzidkiyahu ben Kenaanah (compare Kings I chapter 22). This occurred during the reign of Yehoshaphat King of Yehudah and Achav King of Israel when the latter invited Yehoshaphat to join him in a war against the Syrians (Aramites) in order to recapture Yavesh Gilead [the equivalent of the Golan Heights in those days. Ed.]. Originally, all the prophets including Tzidkiyahu ben Kenaanah (who was only called in at the insistence of Yehoshaphat) prophesied success, urging the king to go to war. When Yehoshaphat who was uncomfortable in the company of 400 false prophets, all of whom appeared to be Achav's "yes-men" demanded to hear the opinion of a true prophet, one whom Achav had not invited, Michayuh was called, Achav had first demurred claiming that he always prophesied negatively for him and when Michayhu saw that the chief of the false prophets Tzidkiyahu boasted that Achav would succeed with the iron horns he displayed, he too wished the king success, using almost the same language as the other prophets. Yehoshaphat was still suspicious and upon consulting Michayuh again the latter revealed that he had seen a vision of all the Israelite soldiers fleeing into the hills, etc. He also explained that God in heaven had allowed Achav to be deliberately misled into going to war so that he would fall in battle. In my commentary on the Books of the Prophets I have dealt with the problem of why the true prophet Michayuh had originally prophesied success for Achav when he had wished him success in his forthcoming battle instead of warning him to desist. I explained that it was precisely this prophet who had been imbued with the spirit of Navot Hacarmeli whom Achav and Izzebel had arranged to become the victim of a judicial murder by framing him. Navot's spirit had complained in the heavens about his life not having been avenged. While Michayuh was thus temporarily under the spell of the spirit of Navot, he had made a comment which lured Achav into waging war. Shortly thereafter his own spirit took over and he revealed to Yehoshaphat in the presence of Achav what he had truly been shown. By that time Achav had good reason not to take him seriously since he had contradicted himself and discredited himself. There are numerous questions regarding the conduct of Michayuh, not the least of which is why he eventually tried to thwart God's plan to entrap Achav so that he could fall in battle. Why did he tell Achav about what he had seen in a vision thus encouraging Achav to save his life by not going to war?
The Torah in its wisdom foresaw events in the future, including what has been described in Kings I chapter 22 when a spirit would emanate from God deliberately deceiving the prophets. At such a time the prophets who would speak an untruth would not be culpable as they acted under divine compulsion. Therefore, when the Torah speaks of the penalty for a false prophet it had to make an exception for situations such as that involving Michayuh. This is the reason the Torah commences our verse with the restrictive word אך; in other words the Torah forewarns that there could be an exception to the applicability of the legislation it is about to reveal here. In order to make this point even clearer the Torah added the word אשר יזיד, i.e. when the prophet deliberately and with sinful intent speaks of things God has not said to him, only then is he guilty of the death penalty. By writing these two words, a prophet such as Michayhu is let off the hook, so to speak. It even follows that the other 400 prophets who had prophesied could not be executed as they had, after all, prophesied the same as had Michayhu. This leaves us with the question of why the Talmud Sanhedrin 89 claims that although Tzidkiyahu ben Kenaanah who had prophesied precisely the same as all the others was considered as having been guilty of a capital crime? The Talmud explains that Tzidkiyahu should have known that God never uses two prophets to announce the same message. Although, in that particular instance, another 400 "prophets" also prophesied what Tzidkiyahu and Michayuh had prophesied when they promised Achav success, all of them stopped prophesying when they had become aware that they had all said the same thing. This clued them in that the spirit of Navot or something else had possessed them. The only "prophet" who continued with the theme and who made a big to do about the symbol of the iron horns was Tzidkiyahu. By doing so he had incriminated himself under the heading of אשר יזיד לדבר דבר, "who says something with sinful intent.⁠"
In view of the above it is natural that generations following that of Moses would ask how they could be expected to distinguish between who is a true prophet relating what God had told him to say, and who has either fabricated a story or revealed something God had not authorised him to reveal? How would they know when a prophet had been possessed by a spirit analogous to that of Navot Hacarmeli in Kings I 22? Why should a prophet be put to death when we do not know what motivated him? In the case of the story involving Michayuh it is a fact that but for the first pronouncement of Michayuh all 400 prophets were guilty of death seeing they prophesied falsely, Achav being killed in the battle. Who would have known that all these prophets acted under compulsion by heavenly forces? Could the Torah i.e. God, who loves justice, take a chance that all these prophets would be put to death? The question put by the Torah in the mouth of future generations with the words וכי תאמר... איכה נדע הדבר אשר לא דברו השם "if you will say …how will we know the word which God has not said to him, etc.,⁠" includes both what God said to the prophet and what He said to the spirit of Navot by telling him to mislead Achav.
Our verse continues: אשר ידבר הנביא, "if the prophet relates his prophecy in the name of God etc., ולא יהיה הדבר, and the word (subject of the prophecy) will not come to pass, then you will know that the prophet spoke deliberately sinfully, and not because he had been misled by the spirit of someone such as Navot. The reason for this is that כי בזדון דברו הנביא, God would not have it said of Him that He gave the power of prophecy to a deliberate sinner. If such a so-called prophet was indeed possessed by the spirit of someone such as Navot it was only because he already planned to abuse the power of prophecy in the first place. הוא הדבר אשר לא רברו השם, "that is the word which God had not said to him.⁠" The Torah advises that non-occurrence of a favourable prophecy will be proof that whoever made such a prophecy did not make it in God's name; such a man was not misled by some spirit such as that of Navot or anything like it which caused him to prophesy. Concerning the last mentioned situation, the Torah adds כי בזדון דברו, "he said it with deliberate sinful intention. There could be another situation of which the Torah cannot tell you that the "prophet" acted with sinful intent although the prophecy was a lie, namely when the "prophet did not speak in the name of the Lord but in the name of a spirit such as the one of Navot Hacarmeli.
When you examine the text in the Book of Kings where the conduct of Michayuh is described you will find that when he spoke the first time (when he appeared to agree with the 400 "prophets") he never mentioned that he spoke in the name of God, he only wished him that God would make him successful. In fact it was Yehoshaphat who mentioned that he wanted to hear the word of God (Kings I 22,6). It is clear from verse 16 in that chapter that when Michayuh appeared to concur with the 400 prophets (without confirming that he spoke in the name of God) Achav himself noticed this and upraided him for not speaking in the name of God. [I have taken the liberty of changing the author's words here as I feel that the way I present it strengthens his argument still further. Ed.]
It is entirely possible that the words "in the name of the Lord,⁠" and the words: "I make you swear" in that verse do not form part of the same statement. If so, it is not surprising why Michayuh revealed God's secret (that Achav would fall in battle). If he said what he said without claiming to have said it in the name of God, God's name would not become associated with a lie. At any rate, seeing that Achav had not believed Michayuh's first glib assurance when he wished him success, there was never any danger that God's name would become discredited in Achav's eyes. [You will observe that already in verse 14 Michayuh was referring to what God would tell him (future), not to what God had already said to him. Ed.]
אך הנביא אשר יזיד – ולא שוגג.
לדבר דבר בשמי – המתנבא מה שלא שמע. אשר לא צויתיו. אבל צויתי לחבירו וזהו המתנבא מה שלא נאמר לו.
ואשר ידבר בשם אלהים אחרים – זהו המתנבא בשם ע״ז.
ומת הנביא ההוא – ולא מוטעה. ומת. סתם מיתה בחנק.
(א״ה יש ליתן טעם מדוע משונה מיתת נביא שקר מכל מיתות שבתורה שבכ״מ דכתי׳ מיתת חנק כתי׳ כפול מות יומת והיינו לחלק בין מיתה בידי שמים דכתי׳ בהו לשון מיתה לחוד כמו ומתו בו כי יחללהו פ׳ אמר. ובפ׳ קרח כתי׳ כמה פעמי׳ והזר הקרב יומת והוא מיתה בידי שמי׳. ובין מיתת ב״ד דכתי׳ בהו לשון כפול מות יומת. והטעם כמבוא׳ (סנהדרין מ״ה ע״ב) שבא ללמ׳ אם אי אתה יכול להמיתו במית׳ הכתוב׳ בו אתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו. והיינו ע״כ מית׳ בידי אדם כי בידי שמי׳ הלא כתי׳ ואין מידי מציל. וזהו חילוק אמתי. וא״כ כאן דכתי׳ ומת הנביא ולא נכפל לשון מיתה. א״כ איכא למטעי ולומ׳ שהוא בידי שמי׳ ומהיכא שמעינן שהוא מיתת חנק. ונרא׳ כי כתי׳ אצלו לא תגור ממנו והוא ל״ת שלא למנוע מללמד עליו חוב וזהו לשון תגור. אסיפת דברי׳ כמבוא׳ (בסנהדרין ז׳ ע״א לישנ׳ דכנושי וע״ש) ולכן קצרה התורה כאן וכתבה ומת הנבי׳ לחוד ולא מות יומת דממילא שמעינן שהוא מית׳ בידי אדם ולא בידי שמי׳ כיון שהזהיר לנו לא תגור ממנו א״כ החיוב על הב״ד להמיתו בחנק. והם ישרים למוצאי דעת.
אך – כמו ואולם, וענינו מה שאמרתי להעניש מי שלא ישמע אל הנביא הוא בתנאי שהנביא יהיה נביא אמת, אבל אם הוא נביא שקר לא תתחייבו לשמוע אליו, אלא הנביא יומת ואתם תהיו נקיים:
אשר יזיד – כי אין זדון גדול מזה לומר ה׳ שלחני וזה יהיה שקר, וא״א שיגיע אדם לתכלית רשעה כזו אם לא יכפור תחלה באלהי אמן, כי אם יחשוב שה׳ יתברך בוחן לבות וכל יצר מחשבות מבין איך לא יירא מלומר דבר בשמו את אשר לא צוהו, לכן עונו לזדון יחשוב, והוא דומה לאותן שנאמר עליהן והנפש אשר תעשה ביד רמה וכו׳, שפירשנו ענינם שם:
ואשר – כמו או אשר:
ידבר בשם אלהים אחרים – הטעם שרוצה להדיח את עם ה׳ להאמין שאל נכר הוא אמת והוא שולחו אליהם, וטעם שני התנאים האלה אשר יזיד לדבר דבר בשמי, ואשר ידבר בשם אלהים אחרים, כי בב׳ אופנים תהיה נבואתו שקר, בין שיאמר אלהי ישראל שלחני, ובאמת לא שלחו ה׳, ובין שיאמר ע״ז פלונית שלחני, ובשתיהן אפילו יצוה על דבר טוב והגון וכפי התורה, הנה שליחותו היא שקר, ועליה חייב מיתה אפילו דבריו נכונים:
ומת הנביא ההוא – בידי אדם עפ״י בית דין:
ומת הנביא ההוא – בחנק (רש״י), הנה בכ״מ דכתיב מיתת חנק הלשון כפול מות יומת, וזהו החילוק שבין מיתה בידי שמים דכתיב בי׳ לשון מיתה לחוד, כמו ומתו בו כי יחללוהו (אמור), וכן הקרב יומת כמה פעמים (בקרח), והיא מיתה בידי שמים, ובמיתת ב״ד הלשון כפול מות יומת, והטעם מבואר (סנהדרין מ״ה) שבא ללמד אם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו אתה ממיתו בכל דבר שאתה יכול להמיתו, והיינו ע״כ במיתה שבידי אדם, דבמיתה בידי שמים כתיב ואין מידי מציל; וכאן דכתיב במיתה דבידי אדם בלא כפל לשון, יראה מדכתיב בענין לא תגור ממנו, והוא שלא למנוע מלמד עליו חובה (וזהו לשון אסיפת דברים כמבואר (סנהדרין ז׳) לישנא דכנושי) לכן קצרה התורה כאן וכתבה ומת לחוד בלא כפל לשון, דממילא שמעינן שמדבר ממיתה בידי אדם כיון שהזהיר על לא תגור א״כ החיוב על הב״ד להמיתו (הגהה בפי׳ הגר״א). מ״ש בתיב״ע ויתקטיל נבייא ההוא בסייף, הוא טעות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

אך הנביא: ולא כתיב ׳אך האיש אשר יזיד׳ וגו׳, כי אינו חייב אלא מי שהיה עולה על הדעת לשמוע לו, מה שאין כן הדיוט שבלא זה אין דבריו נשמעין. והיינו שכתב הרמב״ם הלכות יסודי התורה (ט,א): הא למדת שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה, לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות או מופת ויאמר שה׳ שלחו להוסיף מצוה וכו׳ (עכ״ל), הרי דייק דוקא שעשה תחילה אות או מופת, והיינו שנתחזק לנביא, מה שאין כן הדיוט.
אשר יזיד לדבר דבר: האי ״דבר״ מיותר. ללמדנו מה שכתב הרמב״ם (שם) שבא להגיד דיני התורה לפרש במצוות שבתורה, והוא בכלל ״דבר״ כמו שכתוב בזקן ממרא (לעיל יז,ח) ״דבר״.
אשר לא צויתיו: אפילו צויתי, אבל לא אותו צויתי אלא לנביא אחר, כדאיתא בפרק הנחנקין (סנהדרין פט,א).
אך הנביא אשר יזיד – להוציא את השוגג (ספרי).
את אשר לא צויתיו – שלא צויתי כלל, או שלא צויתי לו אלא לנביא אחר. נביאים כאלה, שהיו גונבים נבואת חביריהם הנביאים, נקראים ״מגנבי דברי״ (ירמיהו כ״ג:ל׳).
ואשר ידבר וגו׳ – אפילו כיוון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור, כיון שאמר כן בשם עבודה זרה חייב מיתה.
ומת הנביא ההוא – בידי בית דין, מיתת חנק. שלשה נביאי שקר מיתתם בידי אדם: האומר מה שלא שמע, כגון צדקיה בן כנענה (מלכים א כ״ב:כ״ד); האומר מה שלא נאמר לו אלא נאמר לחבירו, כגון חנניה בן עזור (ירמיהו כ״ח:א׳ והלאה); והאומר בשם עבודה זרה. שלש עבירות הן שמיתתן בידי שמים: הכובש את נבואתו, כגון יונה; המוותר על דברי נביא, כלומר שאינו משגיח בהם; ונביא העובר על דברי עצמו, כגון איש האלהים אשר בא מיהודה במלכים א י״ג:י״ז והלאה (ראה בספרי וסנהדרין פ״ט:).
ומת הנביא ההוא – שינוי הלשון לשם הדגשה.
אך הנביא וגו׳ – המתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו, והמתנבא בשם עבודת כוכבים, מיתתן בידי אדם, דכתיב אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי, זה המתנבא מה שלא שמע, ואשר לא צויתיו, הא לחבירו צויתיו, זה המתנבא מה שלא נאמר לו, ואשר ידבר בשם אלהים אחרים, זה המתנבא בשם עבודת כוכבים וכתיב ומת הנביא ההוא.⁠1 (שם שם)
לדבר דבר – אין דנין את נביא השקר אלא בב״ד של שבעים ואחד, דגמרינן דבר דבר מזקן ממרא.⁠2 (שם ט״ז.)
ומת – נביא השקר מיתתו בחנק, דכתיב ומת הנביא ההוא, וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק.⁠3 (סנהדרין פ״ט.)
1. מה שלא שמע ענינו שלא נאמר כלל לשום נביא, ומה שלא נאמר לו ענינו שנאמר לנביא אחר ולא לו.
2. דבזקן ממרא כתיב וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה׳, ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא, דהיינו ממקום לשכת הגזית ששם יושבים ע״א סנהדרין, וכמבואר לפנינו שם.
3. דדבר זה כלל גדול בתורה בכ״מ בש״ס, ולפלא על תרגום יונתן שבפסוק זה שכתב שמיתתו בסייף.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובר״י בכור שוררמב״ןטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×