ראשית – תניא, המפריש תרומת חמץ בפסח אינה קדושה, דאמר קרא ראשית, ששיריה ניכרין לישראל, יצא תרומת חמץ בפסח שאין שיריה ניכרין.
1 (פסחים ל״ג:)
ראשית – שיהיו שיריה ניכרים, מלמד שהאומר כל גרני תרומה לא אמר כלום.
2 (חולין קל״ו:)
ראשית – מלמד שאין תורמין אלא מן המובחר4 (ספרי).
וראשית – יכול נשוינהו לתרומה, מה תרומה טובלת אף ראשית הגז טובלת,
7 ת״ל וראשית גז צאנך תתן לו, אין לך בו אלא מראשיתו ואילך.
8 (חולין קל״ו.)
וראשית – יכול נשוינהו לתרומה מה תרומה ראשון ושני אחריה אף ראשית הגז ראשון ושני אחריה, ת״ל וראשית, אין לך בו אלא ראשית בלבד.
9 (חולין קל״ו.)
וראשית – [ומראשית לא נאמר אלא וראשית] מלמד שהאומר כל גיזתי ראשית דבריו קיימין.
10 (חולין קל״ו:)
וראשית גז – ראשית גז ולא ראשית שטף11 (ספרי).
גז צאנך – כתיב הכא גז צאנך וכתיב התם
(איוב ל״א) ומגז כבשי יתחמם, מכאן לכבשים שצמרן קשה שפטורין מראשית הגז.
12 (חולין קל״ז.)
גז צאנך – גז צאנך ולא גז צאן הקדש, מכאן לראשית הגז שנוהג בחולין ולא במוקדשין.13 (שם קל״ה.)
גז צאנך – צאנך – למעוטי שותפות עובדי כוכבים.14 (שם שם)
גז צאנך – צאנך ולא גיזותיך, מכאן ללוקח גז צאן עובדי כוכבים פטור מראשית הגז.15 (חולין קל״ו א׳ ברש״י)
גז צאנך תתן – המקדיש גיזה עצמה פטורה מראשית הגז, דאמר קרא וראשית גז צאנך תתן, מי שאינו מחוסר אלא גזיזה ונתינה, יצא זה שמחוסר גזיזה פדיה ונתינה.16 (שם שם)
תתן – כמה הוא נותן, משקל חמש סלעים ביהודה שהם עשר סלעים בגליל, שנאמר תתן – שיהא בו כדי מתנה.17 (שם שם)
תתן – רבי אלעאי אומר, ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ, מ״ט, אמר רבא יליף נתינת נתינה כתרומה, מה תרומה בארץ ולא בחו״ל אף רה״ג בארץ ולא בחו״ל.18 (שם שם)
תתן לו – מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת
19 ומותר ליהנות ממנה בשעת ביעורה דאמר קרא תתן לו – ולא לאורו, מכלל דבת אורו היא.
20 (שבת כ״ד:)
תתן לו – המפריש תרומת חמץ בפסה אינה קדושה, שנא׳ תתן לו – ולא לאורו.
21 (פסחים ל״ג.)
תתן לו – לו ולא לכלבו, מכאן לטריפה שפטורה ממתנות כהונה
23 (רש״י
חולין קל״ו:).
1. ר״ל דבעינן שע״י ההפרשה יהיה ניכר ההיתר, משא״כ בחמץ בפסח מעיקרא אסור משום חמץ והשתא אסור משום חמץ. וע״ע מש״כ השייך לדרשה זו לקמן אות מ׳.
2. אבל בראשית הגז קיי״ל דהאומר כל גיזתי ראשית דבריו קיימין, ואעפ״י דכתיב גם שם ראשית, ולא נתבאר הדבר, וכבר עמד על זה הרדב״ז בבאורו לרמב״ם פ״י ה״ח מבכורים ועמל מאוד בזה וסיים שלא ידע טעם הדבר. ולי נראה דעיקר דין זה בתרומה לא מדרשה זו לבד ילפינן אלא כמו דדרשינו בירושלמי חלה פ״א ה״ו האומר כל עיסתי חלה לא אמר כלום, שנאמר מראשית עריסותיכם (פ׳ שלח) מראשית ולא כל ראשית, וידוע דדין חלה ותרומה הוקש זל״ז בכמה פרטים וכמו שמבואר לפנינו כ״פ בפ׳ שלח ובפ׳ קרח, ולפי״ז גם בתרומה סמיך אדרשה זו, ומה שדריש כאן מן ראשית לא קפיד ע״ז כיון דלבד זה יש דרשה מיוחדת לדין זה ורק מדאיירי כאן בתרומה דריש כזה, אבל בראשית הגז דלא כתיב מראשית לכן באמת דבריו קיימין, ועל יסוד זה הוספנו לקמן בדרשה וראשית גז צאנך, מראשית לא נאמר אלא ראשית מלמד שהאומר כל גיזתי ראשית דבריו קיימין, ומצאנו לנכון להוסיף כן שם כדי לפרש דין רה״ג ולא נלמוד מתרומה, ודו״ק.
3. דבלשון ראשית כלול גם כל שהוא, וכמו דקיי״ל בכ״מ בגמרא אפילו חטה אחת פוטרת כל הכרי, ורק מדרבנן נתנו שיעור, ונתבאר כל ענין זה לפנינו במקומו בפ׳ קרח.
4. בס״פ קרח ילפינן זה מפ׳ בהרימכם את חלבו, וי״ל דההוא אתא ללאו כדכתיב שם ולא תשאו עליו חטא, ודהכא אתא לעשה.
5. אבל שותפות ישראל חייבים דכתיב תרומותיכם, ומבואר לפנינו בפ׳ שלח.
6. עיין מש״כ לעיל בפ׳ ראה בפסוק עשר תעשר את כל תבואת זרעך.
7. ר״ל יכול מפני דסמיכי להדדי בפסוק אחד נשוינהו לענין זה מה תרומה קודם שהופרשה אסורה התבואה משום טבל כך הגיזה קודם שהופרשה אסורה כל הגיזה.
8. ר״ל משהופרש ונעשה ראשית הוא שלו, אבל מעיקרא אין לו שם אחר. ומדייק זה מיתור לשון ראשית דמיותר הוא כיון דכתיב בראש הפסוק ראשית דגנך הו״ל לכלול ולכתוב וגז צאנך, והיה המלה ראשית מוסבת גם על וגז.
9. ר״ל דהו״א כיון דסמיכי בפ׳ אחד הוא כמו תרומה דאחר שמפרישין אותה מפרישין עוד מעשר ראשון ושני כך ברה״ג, ת״ל וראשית וכו׳. ונראה הכונה אין לך בו אלא ראשית אחד בלבד, ור״ל אין לך נתינה אחרת להפריש ממנו. ובתרומה יש פסוקים אחרים להפרשת מעשרות כמבואר לפנינו בפ׳ קרח.
10. עיין מש״כ לעיל אות כ״א השייך לבאור דרשה זו.
11. כגון שרחץ כבשים במים ונשטפו שערותם משום דלאו גיזה היא, ובכלל מעוט זה גם התולש את הצמר בידו משום דלאו גיזה היא, עיין חולין קל״ז א׳, ופסקי הרמב״ם בענינים אלה צ״ע.
12. דלא מקרי גז אלא דבר שהוא בר חמום, וצמר קשה אינו מחמם. ובפסוק הסמוך יתבאר דאינו חייב בראשית הגז אלא צמר של רחלים משום דכתיב לעמוד לשרת (פ׳ הבא) דבר הראוי לשירות, כלומר לתכלת דבגדי כהונה והתם צמר בעינן ואין צמר אלא של רחלים.
13. ואיירי בקדשי בדק הבית, וכגון שהקדיש חוץ מגיזה וחוץ מהכחישם שתכחש ע״י שיגזזה, דבאופן כזה מותר לגזזה לכתחילה והגיזה שלו, ובזה הוי הרבותא דאפ״ה א״צ ליתן ממנה לכהן מטעם גזה״כ, אבל בקדשי מזבח לא יצוייר כלל דין זה, יען שאסור לגזזן ואם גזזן בדיעבד הוי הגיזה להקדש, ואי אפשר לו להתנות חוץ מגיזתה דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה דהתנאי בטל ומעשה קיים ולכן פשטה הקדושה בכולה. ועיין בדרשה הסמיכה מדין מקדיש גיזה עצמה.
14. אבל ישראלים בשותפות חייביים דכל אחד בר חיובא, וזה דלא כדעת ר׳ אלעאי דפוטר שותפין מראשית הגז משום דדריש צאנך ולא של שותפות, ע׳ בסוגיא.
15. איירי בלוקת הגיזה קידם שנגזזה, אבל בלוקח עדרו של עובד כוכבים כשהיא עומדת לגזוז אעפ״י שגדלו הגיזים אצל עובד כוכבים אפ״ה צאנך קרינן בי׳ וחייב.
16. אבל אין ללמוד זה מדרשה דלעיל דבכלל ראשית הגז אין נוהג במוקדשין משום דכתיב צאנך ולא צאן הקדש, יען דהכא באמת צאנך הוא, רק הגיזה לבד הוקדשה.
17. ובכ״ז אין שיעור זה רק מדרבנן, יען דמן התורה סגי בכל שהוא כמו בתרומה ומבואר ענין זה לפנינו בפ׳ שלח בפסוק תתנו לה׳ תרומה, יעו״ש.
18. תרומה בודאי אינו נוהג אלא בארץ דהוא חובת קרקע, וכן קיי״ל ברה״ג ואעפ״י שאינה תלויה בארץ. והנה אעפ״י שכמה דינים חידש ר׳ אלעאי בענין פסוק זה, בכ״ז לא קיי״ל כותי׳ רק בפרט זה משום דמנהג ישראל כך הוא. ויש להעיר למה לא קיי״ל כמותו גם במתנות כהונה זרוע לחיים וקבה עפ״י גז״ש נתינה נתינה מתרומה, וכמש״כ רש״י בסוגיא כאן ע״ב, ובאמת פסקו הפוסקים דמתנות כהונה נוהגות בכל מקום, ואולי י״ל דהלמוד ראשית הגז מתרומה היא גז״ש דומית, דבשניהם כתיב תתן, משא״כ במתנות כהונה כתיב ונתן, וכהאי גונא אמרו בשבת ק״ח ב׳ דנין ערלתו מערלתו ואין דנין ערלתו מערלת, ועדיין צ״ע.
19. כדי שלא יבוא לידי תקלה.
20. מכיון שאין תורמין מן הטמא על הטהור דכתיב תתן לו דבר הראוי לו לאכול ולא לתת לאורו להסיק, ומדאצטריך למעוטי מכלל דבת אורו היא להסקה.
21. עיקר דרשה זו צריך רק לר׳ יוסי הגלילי דס״ל חמץ בפסח מותר בהנאה, ולכן אשמעינן דכל שאינו ראויה לאכילה אינו נקרא תרומה כיון דאין מתקיים תתן לו [לשון זה מוסב גם על תרומה שבתחלת הפסוק], אבל לדידן דחמץ בפסח אסור בהנאה בלא״ה אין בזה משום קדושה כיון דאין בזה משום נתינה, דאינו שוה כלום, וכן צריך לפרש הדרשה הראשונה שבפסוק זה ראשית שיהיו שיריה ניכרין לישראל, יעו״ש.
22. פשוט דמפרש דאין עיקר המצוה רק ההפרשה לבד אלא גם הנתינה לכהן, ולכן כל זמן שלא בא ליד כהן לא נתקיימה המצוה כתקונה.
23. עיין מש״כ לעיל בדרשה מאת זובחי הזבח אות י׳.