×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(ג) וְזֶ֡ה יִהְיֶה֩ מִשְׁפַּ֨ט הַכֹּהֲנִ֜ים מֵאֵ֣ת הָעָ֗ם מֵאֵ֛ת זֹבְחֵ֥י הַזֶּ֖בַח אִם⁠־שׁ֣וֹר אִם⁠־שֶׂ֑ה וְנָתַן֙ לַכֹּהֵ֔ן הַזְּרֹ֥עַ וְהַלְּחָיַ֖יִם וְהַקֵּבָֽה׃
This shall be the priests' due from the people, from those who offer a sacrifice, whether it be ox or sheep, that they shall give to the priest the shoulder, and the two cheeks, and the stomach.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ חננאלרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותמזרחיצרור המורגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[פיסקא קסה]
וזה יהיה משפט הכהנים – מלמד שהמתנות יוצאות בדיינים.
יכול אף קדשים יהיו חייבים במתנות ודין הוא ומה חולין שאין חייבים בחזה ושוק חייבים במתנות קדשים שחייבים בחזה ושוק אינו דין שיהו חייבים במתנות תלמוד לומר וזה יהיה משפט הכהנים.
מאת העם – ולא מאת אחרים.
מאת העם – ולא מאת הכהנים.
מאת זובחי הזבח – פרט לטריפה.
מאת זובחי הזבח – אין לו בו אלא בשעת זביחה בלבד מיכן אמרו גר שנתגייר והיתה לו פרה נשחטה עד שלא נתגייר פטור משנתגייר חייב ספק פטור המוציא מחבירו עליו הראיה.
אם שור אם שה – לרבות כלאים, אם שור אם שה, בין בארץ בין בחוצה לארץ, והלא דין הוא חייב כאן וחייב בראשית הגז מה מצינו בראשית הגז נוהג בארץ ובחוצה לארץ אף מתנות נוהגות בארץ ובחוצה לארץ או כלך לדרך זו חייב כאן וחייב בתרומת ראשית מה תרומת ראשית אינו חייב אלא בארץ אף מתנות אינן נוהגות אלא בארץ.נראה למי דומה דנים דבר שאין תלוי בארץ ובקדש מדבר שאין תלוי בארץ ובקדש ואל תוכיח תרומת ראשית שהיא תלויה בארץ ובקדש. או כלך לדרך זו דנים דבר שנוהג בין במרובה בין במועט מדבר שנוהג במרובה ובמועט ואל יוכיח ראשית הגז שאינו נוהג אלא במרובה. תלמוד לומר אם שור אם שה בין בארץ בין בחוצה לארץ.
ונתן לכהן – לכהן עצמו.
הזרוע – זרוע של ימין.
והלחיים – זה לחי התחתון.
והקבה – כמשמעה.
רבי יהודה אומר דורשי רשומות אומרים נתן לו זרוע תחת היד וכן הוא אומר (במדבר כ״ה:ז׳) ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו והלחיים תחת תפילה וכן הוא אומר (תהלים ק״ו:ל׳) ויעמד פינחס ויפלל קיבה תחת קיבה שנאמר (במדבר כ״ה:ח׳) ואל האשה אל קובתה.
סליק פיסקא
[Piska 165]
"And this shall be the judgment of the Cohanim": We are hereby taught that the priestly gifts (shoulder, cheeks, and maw) are "law" (to the end of extracting them by court order from a thief who stole them from a Cohein who had acquired them from hefker [ownerless property]).
I might think that even all offerings (i.e., individual peace-offerings) were subject to priestly gifts, and that this followed a fortiori, viz.: If chullin (non-consecrated animals), which are not subject to (the giving to the Cohein of) breast and thigh, are subject to priestly gifts (of chullin), then consecrated animals, which are subject to breast and thigh, how much more so should they be subject to priestly gifts! It is, therefore, written (Vayikra 7:34) "and I have given them (breast and thigh) to Aaron the Cohein.⁠" Nothing in addition to what is stated herein. I might think that chullin, too, are subject to (the giving to the Cohein of) breast and thigh, and that it follows a fortiori, viz.: If consecrated animals, which are not subject to priestly gifts (shoulder, cheeks, and maw), are subject to breast and thigh, then chullin, which are subject to priestly gifts, how much more so should they be subject to breast and thigh! It is, therefore, written "And this (shoulder, cheeks, and maw) shall be the judgment of the Cohanim.⁠"
"from the people": and not from others (i.e., gentiles), and not from his fellow Cohanim.
"from the slaughterers of the slaughtering": to exclude (from priestly gifts) a treifah (an organically defective animal).
"from the slaughterers of the slaughtering": The time of the slaughtering is the criterion. From here they ruled: If a stranger converted and he had a cow — If it were slaughtered before he converted, he is exempt (from priestly gifts); if after he converted, he is liable. If the matter is in doubt (safek), he is exempt, and "the burden of the proof is upon him who would remove (the object) from his neighbor's domain.
"whether ox or sheep": to include (in the obligation of priestly gifts) kilayim (hybrids). "whether ox or sheep": (Priestly gifts obtain) both in Eretz Yisrael and outside of it. (Now why is a verse needed to tell us this?) Does it not follow a fortiori, viz.: There is liability here (for priestly gifts), and there is liability for the first of the shearing. Just as the first of the shearing obtains in Eretz Yisrael and outside of it, so, the priestly gifts! Or, go in this direction: There is liability here (for priestly gifts), and there is liability for terumath reishith (i.e., terumah gedolah, which goes to the Cohein). Just as terumath reishith obtains only in Eretz Yisrael, so, the priestly gifts!
Let us see what it (priestly gifts) is most like. We derive something (i.e., priestly gifts) that is not land-linked and not consecrated, from something (the first of the shearing) which is not land-linked and not consecrated. And this is not to be refuted by terumath reishith, which is land-linked and consecrated.
Or, go in this direction: We derive something (priestly gifts), which obtains both with much and with little (produce), from something (terumath reishith), which obtains both with much and with little. And this is not to be refuted by the first shearing, which obtains only with many (and not with one sheep).
It is, therefore, written "whether ox or sheep": both in Eretz Yisrael or outside it.
"and he shall give to the Cohein": to the Cohein himself.
"the shoulder": the right shoulder.
"the cheeks": the upper and the lower cheeks.
"and the maw": as implied.
R. Yehudah says: The expounders of metaphors were wont to say: He (the Cohein) is given the shoulder for the hand (of Pinchas the Cohein), viz. (Bemidbar 25:7) "and he arose from the mist of the congregation and he (Pinchas) took a spear in his hand.⁠" "the cheeks": for the prayer (of Pinchas), viz. (Psalms 106:30) "and Pinchas arose and prayed.⁠" "the maw (kevah)": for (Bemidbar 25:8) "and (he pierced) the woman through her belly (kavathah).⁠"
[End of Piska]
וזה יהיה משפט הכהנים למה נאמר לפי שהוא אומר (דברים י״ב:כ״א) וזבחת מבק׳ ומצ׳ ואכלת שומע אני אף הזרוע והלחיים והקבה במשמע ת״ל וזה יה׳ מש׳ הכ׳:
מאת העם מאת המותר לעם להוציא את השוחט ונמצא טרפה והשוחט לע״ז והנוחר והמעקר:
ד״א מאת העם להוציא כהנים ולוים:
מאת זבחי הזבח אין לי אלא מאת זבחי הזבח לעצמו למשתה בנו מנ׳ ת״ל מאת זובחי הזבח מכל מקום:
או ישעבדנו הכהן לזבוח ת״ל מאת זב׳ הזבח כשיזבח:
ד״א מאת זבחי הזבח לרבות בהמת השותפין שתהא חייבת במתנות:
ד״א מאת זבחי הזבח אין לי אלא בשעת זביחה בלבד מיכן אמרו גר שנתגייר והיתה לו פרה נשחטה עד שלא נתגייר פטור משנתגייר חייב ספק פטור המוציא מחברו עליו הראיה:
אם שור אם שה אין חייב במתנות אלא בהמה טהורה בלבד:
אם שור אם שה לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו:
ד״א מכלל שור זכר ונקבה ומכלל שה גדי וטלה:
ד״א שור מה ת״ל אם שור לרבות את הכלאים הבא מכבש ועז שיהא חייב במתנות:
אם שה לרבות את הכוי:
ד״א שה ואפלו מקצת שה כגון צבי הבא על העז וילדה שיהא הולד חייב בחצי מתנות אבל תיש הבא על הצביה הולד פטור מן המתנות:
ונתן לכהן ואפלו כהנת:
ונתן ולא שיטול מעצמו:
ד״א ונתן מיכן אמרו מקום שנהגו למלוג בעגלים לא ימלוג את הזרוע להפשיט את הראש לא יפשיט את הלחי ואם אין שם כהן מעלה אותן בדמים ואוכלן מפני הפסד כהן:
הזרוע בשל ימין הכת׳ מדבר אתה אומר בשל ימין הכת׳ מדבר או אינו מדבר אלא בשל שמאל הרי אתה דן נאמר כאן זרוע ונאמר להלן (במדבר ו׳:י״ט) זרוע מה זרוע שנאמר להלן בשל ימין הכת׳ מדבר אף זרוע שנ׳ כאן בשל ימין הכת׳ מדבר:
עד שלא יאמר יש לי בדין הואיל והשוק מתנה לכהן והזרוע מתנה לכהן אם למדתי לשוק שאינו אלא בשל ימין אף הזרוע לא ינהוג אלא בשל ימין לא אם אמרת בשוק שהוא נוהג במוקדשין לפי כך הוא נוהג בשל ימין תאמר בזרוע שאינו נוהג במוקדשין לפי כך לא ינהוג בשל ימין ת״ל הזרוע בשל ימין הכת׳ מדבר:
דורשי רשומות אומ׳ זרוע כנגד היד כן הוא אומר (במדבר כ״ה:ז׳) ויקח רמח בידו:
לחיים כנגד תפלה כן הוא אומר (תהלים ק״ו:ל׳) ויעמד פנחס ויפלל:
קבה כמשמעה כן הוא אומר (במדבר כ״ה:ח׳) ואת האשה אל קבתה:
ונתן לכהן הזרוע והל׳ והק׳ שומע אני שלשתן כאחת ת״ל ראשית דגנך תיר׳ ויצה׳ תתן לו מה אלו אם רצה ליתן לו כולן כאחת רשאי כל אחד ואחד בפני עצמו רשאי אף אלו אם רצה ליתן לו כולן כאחת רשאי כל אחד ואחד בפני עצמו רשאי:
וְדֵין יְהֵי דְּחָזֵי לְכָהֲנַיָּא מִן עַמָּא מִן נָכְסֵי נִכְסָתָא אִם תּוֹר אִם אִמַּר וְיִתֵּין לְכָהֲנָא דְּרָעָא וְלוּעָא וְקֵיבְתָא.
And this is what shall appertain to the priests from the people, from them who offer a sacrifice, whether bull or lamb; they shall give to the priest the shoulder, the cheeks, and the maw.
ודין יהווי סדר דיניהון דכהנייא מן לוות [עמה מן לוות]⁠א נכסי נכסתהב אין תור אין אימר ויתן לכהנה אדרעא ולחייה ארעייהג ורקיתה.
א. כך נוסף בין השיטין בכ״י ניאופיטי 1.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״נכסי נכסתה״) גם נוסח חילופי: ״נכוסי נכיסן״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ארעייה״) גם נוסח חילופי: ״ארעייתה״.
ודין יהי חולקא דחמי לכהניא מן עמא מלות דבחי דיבחין אין תור {אין}⁠א אימר ויתנון לכהנא אדרעא דימינא ולוחא ארעיא וליחיא דרקיתא וקיבתא.
א. חסר בכ״י לונדון.
And this shall be the portion belonging to the priest from the people, from them who offer sacrifices, whether bullock or lamb: they shall give to the priest the right shoulder, the lower jaw, the cheeks, and the maw;
הזרוע והלחיים והקיבה1מבני מה זכו כהנים לשלשה מתנות הללו, בשביל מעשה פינחס, זרוע בעד ויקח רומח בידו (במדבר כ״ה:ז׳). לחיים על שם ויתפלל ותעצר המגפה (במדבר כ״ה:ח׳). הקב״ה בעד האשה אל קובתה (שם).
1. מפני מה זכו זרוע בעד ויקח רומח בידו. חולין קל״ד ע״ב, ורש״י על התורה.
וַהַדַ׳א מַא יַכֻּוןֻ רַסם אַלּאַאִמַתִ עַלַי׳ אלּקַוְם מִן דַ׳אבִּחִ אִי דַ׳בּחֵ כַּאןַ מִןַ אלבַּקַרִ וַאלּגַ׳נַם אַן יַעטֻוהֻם אַלדִ׳רַאעַ וַאללַחיַיְנִ וַאלּאַקִבַּתַּ
וזה מה שיהיה חק הכהנים על האנשים, מן הזובח איזה זבח שיהיה, מן הבקר והצאן, כי יתנו להם את הזרוע והלחיים ותכולת הבטן.
וזה יהיה משפט הכהנים – מנהג פדיון הבן, אבי הבן מברך שתי ברכות - על פדיון הבן ושהחיינו, ונותן חמש סלעים לכהן. וכהן מברך על הכוס בורא פרי הגפן ועל ההדס בורא עצי בשמים, ועוד מברך ברוך אתה י״י אלהינו מלך העולם אשר קדש עובר במעי אמו ולארבעים יום חלק אבריו. מאתים וארבעים ושמנה אברים. ואחר כך נפח בו נשמה שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים. עור ובשר הלבישו ובעצמות וגידים סככו. שנאמר עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני. וצוה לו מאכל ומשתה דבש וחלב להתענג. וזמן לו שני מלאכים לשמרו בתוך מעי אמו. שנאמר חיים וחסד עשית עמדי ופקדתך שמרה רוחי. אביו אומר זה בני בכורי הוא. ואני מוזהר לפדותו שנאמר (שמות י״ג) וכל בכור אדם בבניך תפדה. יהי רצון מלפניך י״י אלהינו כשם שזכית את אביו לפדותו כן תזכהו להכניסו לתורה לחופה ולמעשים טובים ברוך אתה י״י מקדש בכורי ישראל לפדיונם. ונוטל הכהן הכספים ומעבירם על ראש הבן ואומר זה תחת זה. זה חלוף זה. זה מחולל על זה. יצא זה לכהן ויכנס הבן הזה לחיים לתורה וליראת שמים. ונותן הכהן ידו על ראש הבן ומברכו. כגון יברכך י״י וישמרך וגו׳ ואורך ימים ושנות חיים יוסיפו לך וכיוצא באלו.
מאת העם – ולא מאת הכהנים.
[שה – מולטון גדול, וכשפירש בו ׳בן שנה׳ – הרי כבש.]⁠א
אם שור אם שה – פרט לחיה.
הזרוע – מן הפרק של ארכובה ועד כף של יד שקורין אישפלרון.
הלחיים – עם הלשון.
דורשי רשומות היו אומרים (ספרי דברים י״ח:ג׳): זרוע – תחת היד, שנאמר: ויקח רמח בידו (במדבר כ״ה:ז׳), לחיים – תחת תפלה, שנאמר: ויעמד פינחס ויפלל (תהלים ק״ו:ל׳), הקיבה – תחת האשה אל קבתה (במדבר כ״ה:ח׳).
א. הביאור המוסגר הוא תוספת מרש״י המופיעה בכ״י לייפציג 1 עם החתימה ״ר׳ ת׳ר׳ש׳⁠ ⁠⁠״. הביאור לא מופיע בעדי נוסח אחרים.
מאת העם [AND THIS SHALL BE THE PRIESTS' DUE] FROM THE PEOPLE – but not from the priest (i.e. if a priest slaughters animals for his own use he is exempt from giving these dues to another priest) (Sifre Devarim 165:3; cf. Chulin 132b).
{See Hebrew text.}
אם שור אם שה WHETHER IT BE ONE OF THE HERD OR ONE OF THE FLOCK – this excludes an undomesticated beast (חיה).
הזרע THE SHOULDER – is the portion from the knee-joint to the shoulder-blade that is called espalte in old French (cf. Rashi on Chulin 134b).
והלחיים THE TWO CHEEKS – together with the tongue.
Those who interpret the Bible text symbolically (cf. Chulin 134b) said: The זרוע of the animals (termed יד in later Hebrew), became the due of the priests as a reward for the "hand" (יד) which Phineas, the priest, raised against the wrong-doers, as it is said. "and he took a javelin in his hand" (Bemidbar 25:7); the "cheek-bones" together with the tongue are a reward for the prayer he offered, as it is said, "Then stood up Phineas and prayed" (Tehillim 106:30); והקבה AND THE MAW – as a reward for his act described thus (Bemidbar 25:8): "[And he thrust both of them through, the man of Israel] and the woman in her stomach (קבתה) (Chulin 134b).
פס׳: וזה יהיה משפט הכהנים1מלמד שהמתנות יוצאות בדיינין.
2מאת העם – ולא מאת הקדש מלמד שאין הקדשים חייבין במתנות.
מאת זובחי הזבח3פרט לטרפה.
אם שור אם שה4(פרט) לכלאים.
אם שור אם שה – בין בארץ בין בחוצה לארץ.
5ונתן לכהן – ולא לשלוחו.
הזרוע – הימין.
והלחיים – הלחי התחתון.
והקיבה – כמשמעה. פירושם בשחיטת חולין.
רבי יהושע אומד דורשי רשומות אמרו: הזרוע – נותן לו הזרוע תחת היד דכתיב (במדבר כ״ה:ז׳) ויקח רמח בידו. והלחיים – זו תפלה, (תהלים ק״ו:ל׳) ויעמוד פנחס ויפלל. קיבה – תחת (במדבר כ״ה:ז׳) והאשה אל קבתה:
1. מלמד שהמתנות יוצאות בדיינים. דכתיב משפט (חולין קל:) דלא כר״ח שם:
2. מאת העם ולא מאת ההקדש. בספרי וכן בחולין שם ממעטינן הקדש מדכתיב וזה יהיה משפט הכהנים. אין להם אלא זה. ומאת העם ממעט כנענים ואחיו הכהנים:
3. פרט לטרפה. שאינה קרוי זבח. ופטור ליתן המתנות לכהן. והכהן ימכרם למי שאינו מצווה או יאכיל לכלבו:
4. פרט לכלאים. בספרי וכן (חולין קלב:) דורש שה לרבות את הכלאים. ובכאן ט״ס:
5. ונתן לכהן ולא לשלוחו. בספרי הגי׳ לכהן עצמו ופי׳ הז״ר הכוונה אעפ״י שזכה הכהן המתנות לאחר אסור ליתן לו אא״כ הזוכה ת״ח שאין נותנין מ״כ לכהן עם הארץ עיין (חולין קל:) למד מקראי. ול״נ כוונה אחרת עפ״י מה דאיתא (כתובות כ״ה כ״ו) מעלין מתרומה ומתנות ליוחסין ע״כ נותן לכהן עצמו ולא לשלוחו וכ״ה הוא הפי׳ בספרי לכהן עצמו (אחר זה ראיתי בספר בית דוד להרב הגאון המפורסם ר׳ טעביל ממינסק זצ״ל בסי׳ ו׳ מספרו מביא דברי הפסיקתא ע״ש. ועכ״פ מה שכתב שידוע שהמחבר פסיקתא זוטרתי הוא מהאחרונים לא כ״ה כי המחבר הוא מהראשונים שהיה בימי הרי״ף כידוע):
ואחר שאמר שאין להם נחלה, יקחו מאת הזובח הזרע והלחיים והקבה.
הזרע – מהגוף.
והלחיים – והלשוןא ביניהם, מהראש.
והקבה – מהקרב.
ודרך דרש: כי הכהן הוא שוחט השלמים, הזרוע – שכר זרועו שלשוחט, והלחיים – שכר הברכה, והקבה – שכר הבדיקה.
ועל דרך הפשט: כי אלה טובים יותר משאר הבשר.
גם הזכיר דבר הלוי, כי גם הם יורו התורה בשערים. והעד: דברי הימים (דברי הימים ב י״ז:ז׳-ט׳).
א. כן בכ״י פריס 176, ברסלאו 53. בכ״י פריס 177: והזרוע.
After Scripture states that they have no inheritance,⁠1 it states that they will take from the sacrificer2 the shoulder, the cheeks, and the maw:⁠3 the shoulder from the body; the cheeks, which have the tongue between them, from the head; and the maw from the insides. There is a midrashic interpretation that since the kohen slaughters the peace offerings, he receives the shoulder as payment for the use of his shoulder in the slaughtering, the cheeks as payment for reciting the blessing,⁠4 and the maw as payment for the investigation.⁠5 However, according to the plain meaning of the text, these6 are better than the rest of the meat.⁠7 Scripture also mentions the laws regarding the Levites,⁠8 for they too9 will teach the Torah in the gates. The Book of Chronicles shows this to be the case.⁠10
1. They will not receive a portion in the land of Canaan when it is divided among the tribes.
2. Of a sacrifice. See verse 3.
3. (3).
4. Before slaughtering the offering.
5. The kohen checks the innards to see if they are healthy. If they are not, the animal is declared unfit and cannot be eaten.
6. The maw, the shoulder and the cheeks.
7. In other words, the maw, the shoulder and rhe cheeks are the choicest parts of the animal.
8. Verses 6-8.
9. Like the kohanim.
10. Cf. II Chronicles 17:9: And they (the Levites) taught in Judah, having the hook of the Law of the Lord with them; and they went about throughout all the cities of Judah, and taught among the people.
מאת העם – מן החולין, לבד מה שיש להם בקדשים.
מאת זובחי הזבח – הדין עם הזובח, שאם מכר מתנות כהונה, הרי הם של לוקח, והטבח ישלם לכהן.
מאת העם – FROM THE PEOPLE – from non-consecrated animals, aside from what they receive from the sacred foods.
מאת זובחי הזבח – FROM THOSE WHO OFFER A SACRIFICE – the law obligates the one who slaughters, for if one sold priestly gifts, then they belong to the buyer, and the one who slaughters shall pay [them] to the priest.
וזה יהיה משפט הכהנים – אחר שכתב שאין להם נחלה כתב שיקחו מן הזבח הזרוע בשכר השחיטה והלחיים בשכר הברכה והקיבה בשכר הבדיקה.⁠1
1. שאוב מאבן עזרא.
וזה יהיה משפט הכהנים "and this will be the priests' due;⁠" after denying the priests ancestral land, the Torah proceeds to tell us how the priests were compensated. They receive the foreleg as payment for performing the slaughter;they receive the cheekbones as payment for blessing the people, and they receive the stomach as reward for performing the examinations required to make sure that the animal was not blemished internally. (Talmud, tractate Chulin folio 136)
וזה יהיה משפט הכהנים – נסמכה פרשה זו לשל מעלה, לפי ששם הזכיר שאין לבני לוי נחלה, ועתה בא לומר כי חקי המתנות האלו הם נחלתם מאת ה׳ יתעלה. ודרשו רז״ל במסכת חולין, מאת העם ולא מאת הכהנים.
מאת זבחי הזבח – הדין עם הטבח. אם שור אם שה – להוציא חיה. הזרוע – מן הגוף, והוא מן הפרק של הארכובה עד כף היד. הלחיים עם הלשון הוא מן הראש. והקיבה מבני מעים מהאברים הפנימים. ומתנות אלו חולין גמורין הן ולכך לא הזכירם בכל מתנות כהונה שבפרשה ויאמר ה׳ אל אהרן, שאותם שהזכיר שם קדש הם ולכך לא רצה הכתוב להזכיר הזרוע והלחיים והקבה שהן חולין להזכירן בכלל מתנות הקדש, ואף על פי שלא הזכירם בפירוש רמזם שם, הוא שאמר (במדבר י״ח:י״ב) ראשיתם אשר יתנו לה׳ לך נתתים, ודרשו רז״ל ראשיתם זה ראשית הגז, אשר יתנו אלו מתנות הזרוע והלחיים והקיבה, לה׳ זו חלה. וטעם המתנות האלו, הזרוע כנגד היד, שנאמר (שם כ״ה) ויקח רמח בידו, הלחיים כנגד תפלה, שנאמר (תהלים ק״ו:ל׳) ויעמוד פנחס ויפלל, הקיבה תחת (במדבר כ״ה:ח׳) האשה אל קבתה, כן דרשו רז״ל.
והרמב״ם ז״ל כתב בטעם המתנות האלו, כי האברים האלו הם ראשית ולכך נתנו לכבוד הש״י למשרתיו, הלחיים הם ראשית הגוף, הזרוע ראשית האברים המשתרגים מן הגוף, הקיבה ראשית המעיים.
וזה יהיה משפט הכהנים, "and this is to be "dues" of the priests.⁠" The reason this paragraph follows the previous one is that in that paragraph we have been told already that the Levites have no regular heritage, i.e. that they do not share in the distribution of the land. Now the Torah tells us that the statutes defining the portions of the animals slaughtered and the harvest allocated to the priests are in lieu of the "landed heritage" allocated to the other tribes. Our sages in Chulin 132 interpret the words מאת העם, from the people, as "exclusive of the priests.⁠"
מאת זובחי הזבח, "from the animals fit to be eaten;⁠" the priest claims his respective portion from the slaughterer of the animal. אם שור אם שה, "be it an ox or a lamb;⁠" to exclude free-roaming animals from claims by the priests. הזרוע, "the front leg,⁠" of the body, the two upper parts of that leg to the ankle. הלחיים, "the cheekbones,⁠" including the tongue. והקבה, "and the stomach;⁠" some of the interior parts of the animal, i.e. the fourth of the four stomachs. All of these parts are totally devoid of sanctity. This is the reason that these gifts were not listed in Numbers 18,1 where the priests' shares are listed. In that chapter the Torah discussed matters which had some degree of sanctity, especially animal parts which were part of sacrificial animals. Even though the items listed here were not mentioned specifically in that chapter in Numbers, we can find allusions to them even there. We read in Numbers 18,12: ראשיתם אשר יתנו לה' לך נתתים, "their first which they give to Hashem, to you I have given them.⁠" Sifri Korach 117 understands the word ראשיתם in that verse as applying to the first shearing of the wool of the lambs, whereas the additional words אשר יתנו, "which they are to give,⁠" is interpreted as referring to the parts of the animal mentioned in our verse here; the word לה' is understood as referring to חלה, the part of the dough given to the priests. The significance of just these parts of the animal being given to the priest is as follows: the foreleg represents the hand. The Torah, when describing Pinchas' deed (Numbers 25,7) which saved the people of Israel, writes ויקח רומח בידו, "he took a spear in his hand.⁠" The hand which performed the deed qualifies for the foreleg of the animal. The cheekbones symbolise the organ used for prayer. Pinchas prayed as we know from Psalms 106,30. Finally, the stomach is the organ which suffered the fatal blow as described in Numbers 25,8. (compare Sifri Korach 117).
Maimonides in Moreh Nevuchim 3,39 describes all three of these organs as being ראשית, something primary of the particular parts of the body.
מאת זובחי הזבח – פי׳ שוחטי השחיטה ולא זבח קרבן ממש קאמר שהרי זרוע לחיים וקיבה נוהגין בחולין אבל לא במוקדשין כדמסיק במס׳ חולין פ׳ הזרוע זובחי לרבות בהמת שותפין.
מאת זובחי הזבח, "from those that offer a sacrifice.⁠" The Torah refers to the priests slaughtering the animal in question. The word זבח is not to be understood literally as the sacrifice,⁠1 The reason that must be so is that the portions of the animal assigned for the priest by the Torah, i.e. a foreleg, the stomach and the jaws, are not animals that have been sanctified as offerings, but are animals that were slaughtered privately, after offering sacrifices on private altars was no longer permitted, and they could be slaughtered only in the town where either the Tabernacle or the Temple stood.
זובחי, the plural mode is used here in order to include animals owned by partners.
1. [which is either owned by an individual or is a communal offering. Ed.]
מאת זובחי הזבח – פי׳ שוחטי שחיטה ולא זבח קרבן ממש קאמר שהרי זרוע לחיים קיבה נוהגים בחולין ולא במוקדשים כדמסי׳ במסכת חולין כך נראה לי.
וזה יהיה משפט הכהנים – כתב הרמב״ן זו מצוה שלא הזכירה יותר בתורה כי במדבר לא היו זובחים רק שלמים לכך לא הזכירה להם שאינה נוהגת בקדשים ועתה כשבאו לכנוס בארץ חדשה להם וזה טעם מאת זובחי הזבח כלומר כאשר יזבחו הזבח שהתרתי לכם וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר ציויתיך. ולא הזכירה בויקח קרח בפרשת המתנות שנתן לאהרן אעפ״י שהזכיר שם תרומות ומעשרות שאינן נוהגין אלא בארץ והטעם כי שם הזהיר כל אשר נתן לו בקדש כנגד החרם שהוא ג״כ קדש אבל הזרוע והלחיים והקיבה וראשית הגז הן חולין אין בהם זולתי מצות המתנה וכן לא הזכיר שם גזל הגר. ועל מדרש רבותי׳ כלם נרמזים שם. והרמב״ם כתב הלחיים בעבור היותם ראשית לגוף. והזרוע בעבור היותה ראשית האיברים המשתרגים בגוף. וקיבה בעבור כי היא ראשית המעיים כי הראשית בכולם יתנו למשרתי השם:
וזה יהיה משפט הכהנים, "and this shall be the allotted share of the priests;⁠" Nachmanides writes that this is a commandment which does not again appear in the Torah. In Parshat Korach (Numbers 18,8-20) where the allotments to the priests are enumerated; what follows now has not been mentioned, as in the desert every animal that had been slaughtered had first been consecrated as an offering. Only after בשר תאוה, meat of a secular character, will be permissible, after settlement in the land of Israel, will gifts from such animals be mandatory even though the animal from which they were taken had never been consecrated. This is the reason that the Torah describes the owners of such non-consecrated animals as זובחי הזבח, "the ones who perform a slaughter.⁠" In other words, whenever Israelites have occasion to slaughter one of their animals, the parts described in this chapter are to be given to one of the priests. In chapter 18 of Numbers the gifts to the priests revolve around the concept of חרם, matters segregated from the community at large on pain of various penalties. This is also why the topic of גזל הגר, restitution of property stolen from a convert who died before he could have left behind natural heirs, is not included in Numbers chapter 18. There is an aggadah in Chulin 134 in which the origin of these gifts is traced to the valiant deed of Pinchas, son of the High Priest Eleazar, and symbolic meaning is attached to each of these animal parts listed here. According to Maimonides the jaw given to the priests symbolizes a portion of the head of the animal's body, whereas the front leg symbolizes the first limb that is partially detached from the rump. Gifts to the priests always symbolize the "first" or "best" of something.
וזה יהיה משפט הכהנים וגו׳ – לפי שאמר משפט הכהנים מאת העם למדנו שאין הכהנים חייבים במתנות אלו, רוצה לומר: הזרוע והלחיים והקבה. ומזה גם כן יתבאר שהלוים חייבים בהם אלא מפני שהוא אפשר שלא יהיו הלוים נכללים בכלל העם הנה הענין בספק. והוא מבואר שאינה נוהגת בקדשים לפי שכבר הוגבל במה שקדם מה שיקחו מן הקדשים. והיא נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ לפי שאינה תלויה בארץ בצד מן הצדדים. ואינו חייב באלו מתנות אלא בבהמה טהורה לבד לא בחיה שנאמר אם שור אם שה. ואפילו הכלאים הבא מן הצאן והעזים שנאמר אם שה ולא אמר כשב או עז. ומזה המקום יתבאר שאפילו מקצת שה חייב במתנות כי השה אינו נאמר כי אם בשתוף השם לבד על שה הכבשים ועל שה העזים. ולזה מבואר שהכלאים הבא מן הבהמה וחיה חייב בחצי מתנות.
ולפי שאמר מאת זובחי הזבח – למדנו שכיון שנשחט לאי זה תכלית שנשחט הרי הוא חייב במתנות. ולמדנו שבהמת השותפין חייבת במתנות ממה שנתבאר שאפילו מקצת שה חייב במתנות.
ונתן לכהן הזרע והלחיים והקבה – הזרוע הוא מצד הוראת הגדר מן הפרק של ארכובה עד כף של יד והם שני אברים מחוברים זה בזה. והוא של ימין כי התורה דקדקה בזה בכל המקומות. והלחיים הוא לחי התחתון עם הלשון וראש הגרגרת עמו כמו שנהגו הטבחים להסירו. והקבה היא כמשמעה. והוא מבואר שהקבה תקרא כשהיא לפי שהיא בבהמה ולזה יהיה נכלל עמה החלב שעליה. וכן העניין בעור ובצמר המחובר ללחיים והזרוע.
ולפי שאמר ונתן לכהן – למדנו שהוא ראוי שיהיה בו שיעור מתנה לכל כהן אם חלקם לכהנים רבים. והנה אין באלו המתנות שום קדושה כי לא נזכר זה בתורה. ואינם נתנות לחלל כי אינו כהן.
התועלת התשע עשרה הוא במצות מה שצונו לתת מבהמות חולין לכהן הזרוע והלחיים והקבה כשנשחט אותה והנה אמרו על דרך דרש כי זה היה להם בזכות פנחס הזרוע מפני שבו לקח הרומח שהכה זמרי וכזבי. והקבה כי מפני שהכה האשה אל קבתה. והלחיים שבם הלשון כי בו התפלל בעבור ישראל שנאמר ויעמוד פנחס ויפלל. ולפי הפשט נראה לי שסמכו אל מה שאמר י״י הוא נחלתו להעיר שזה השבט הוא זרוע ישראל וכחם וכל שכן הכהנים מהם כי הוא מישיר את ישראל בלשונו אל דרכי התורה כאמרו יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל והוא המכין מזון לישראל, רוצה לומר: שבזכותן יוכן מהם המזון מאת השם יתעלה כמו הלחיים והקבה יכינו המזון אל הכבד והלב וזה כי הלחי התחתון הוא המתנועע בעת האכילה ושם יתעכל המזון קצת עכול כמו שנתבאר במקומותיו בקבה יתעכל ויוכן וזה ממה שאינו צריך אל ביאור ולזה אחשוב שנתנו לו אלו שלשה דברים.
מאת העם ולא מאת הכהנים. שהכהנים פטורין מלתת המתנות הללו לכהן והלוים הן בספק אם הם בכלל העם אם לאו ולפיכך פטורים מלתת המתנות לכהן שהמוציא מחבירו עליו הראיה לפיכך אין הכהנים נוטלין מהם ואם נטלו לא יחזירו:
ולפי שהם עוסקים בתורה תמיד ומתשת כחם. אמר וזה יהיה משפט הכהנים. מה שהרויח פנחס הזרוע והלחיים והקיבה.
הלחיים עם הלשון. שכן הלחי נקרא עד הגרגרת (חולין קלד ע״ב), וכשנוטל הלחי עד שם – נוטל עמו הלשון (רש״י שם):
דורשי רשומות. פירוש, דורשי מצות הרשומות, רוצה לומר הכתובות (רש״י ב״ק פב.):
וזה יהיה משפט הכהנים וגו׳ – רוב המפרשים חתרו למצוא דרך לסמיכות פרשה זו לפרשה של מעלה ולא מצאו ביאור מספיק, עיין בספר מהרי״א אשר הביא דעות הרבה בזה ואומר אני לפי שנאמר (בשמואל א׳ ח׳:י״א-י״ד) זה יהיה משפט המלך אשר ימלוך עליכם וגו׳ ואת שדותיכם וכרמכם יקח וגו׳, הורה במלת עליכם לומר שכבר נרמז בתורה משפט המלך ומעשיהו כמ״ש שום תשים עליך מלך. שיהיה מושל עליך בגופך וק״ו במאודך ע״כ סמך לפרשת המלך שמשפטו ליקח הכל בזרוע, אבל משפט הכהנים אינו כן אלא שכר שירותו הוא נוטל כמ״ש לעמוד לשרת וגו׳ לא כמ״ש קרח שהם לוקחין דרך שררה כמלך כמבואר במקומו, ויכול להיות שרמז למלך שלא יגע בכל אשר זכו הכהנים משלחן גבוה ומנדה בלו והלך לא שליט למרמא עליהן (עזרא ז׳:כ״ד).
וטעם הזרוע והלחיים והקבה, קרוב לשמוע שהזרוע שכר נשיאת כפיו והלחיים שכר ברכת כהנים בפה, והקבה כי בזכותו ישלח ה׳ את הברכה שאוכל קמעא ומתברך במעיו.
ולא מאת הכהנים. שהכהנים פטורים מלתת המתנות מבהמתן לכהן אחר, והלוים הן בספק אם הן בכלל העם אם לא, והמוציא מחבירו עליו הראייה, ולפיכך הם פטורים מלתת, ואם נטלו לא יחזירו:
פרט לחיה. דאל״כ הל״ל בהמה סתם והכל במשמע, בין שור בין שה. ומתרץ אי כתיב בהמה סתם גם חיה היה במשמע, דהא חיה היא בכלל בהמה, לכך נאמר אם שור אם שה, פרט לחיה:
עד כף של יד שקורין אשפלדו״ן. ובלשון אשכנז קורין שויבי״ל:
עם הלשון. דאל״כ למה לו העצם של לחי, אלא ודאי עם הלשון. ועוד נ״ל כיון שהלחיים נותנים לו תחת התפלה כמו שפירש רש״י, משום הכי נותנים להם גם הלשון שהוא עיקר כלי הדבור:
דורשי רשומות. פירוש פסוקים הכתובים (ב״ק פב.):
זרוע תחת יד כו׳. ר״ל הכהנים זכו לזרוע, תחת היד של פנחס, שנאמר ויקח וגו׳:
But not from the kohanim. Kohanim are exempt from having to give the gifts from their animals to another kohein. There is an uncertainty whether Levites are included in "the people" and [therefore we apply the rule that] the burden of proof is upon the person who wants to remove something from his fellow. Therefore they are exempt from giving but if people took [these gifts from them], they do not have to return [them].
This excludes wild animals. Otherwise, the verse should have said בהמה (animal) without specifying, and that would have implied everything, whether an ox or a sheep. [And the reason why the verse specifies] Rashi explains [that] if Scripture had written "animal" without specifying, it would have implied a wild animal as well because a חיה (wild animal) is included in the word בהמה (animal). Therefore the verse says, "Whether an ox or a sheep,⁠" [because] "This excludes wild animals.⁠"
From the carpus to the shoulder blade, espaldon in Old French. And shoivil in German.
Including the tongue. Otherwise, why would the kohein want the bone of the jaw? But certainly it is together with the tongue. Also, it seems to that since the jaw is given as a representation of prayer as Rashi explains, we therefore also give the tongue which is the main organ of speech.
Those expounding Scriptural selections. [I.e.] the meaning of the written verses (Bava Kama 82a).
The foreleg represents the hand, etc. Meaning, the kohanim merited [to receive] the foreleg which represents the hand of Pinchas as it says, "And he took, etc.⁠"
וזה יהיה משפט – מלמד שמוציא בדיינין. וזה יהיה. פרט לחזה ושוק שאינו מוצי׳ בדיינין. ד״א וזה. למעט חולין שפטורין מחזה ושוק. ד״א וזה ללמד על המזיק מתנו׳ כהונה או שאכלן שפטור.
מאת העם – ולא מאת הכהני׳.
מאת זבחי הזבח – אפי׳ מכהנים כשהם טבחים. מאת זבחי הזבח. הדין עם הטבח. מאת זבחי. משעת זביחה החיוב ונ״מ לענין גר שנתגייר אחר זביחה פטור.
שור – למעט חיה.
שה – למעט עופות. אם אם. לרבות כלאים וכוי.
ונתן לכהן – שלא יקחו מעצמם ולעיל נאמר עוד כהנים אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט אפי׳ לכהנת נותנים מתנות.
הזרע – זו ימין שנאמר בפ׳ צו ואת שוק הימין תתנו. לרבות הזרוע של חולין שימין הוא. תרומה לכהן. לרבות הזרוע בשלה שהוא של ימין.
והלחיים – לרבות צמר שעל ראשי כבשים כו׳.
והקבה – לרבות שני חלבים שעל הקיבה ותוך הקיבה.
מאת זבחי הזבח – שיזבחו לעצמם לאכול:
ונתן – הזובח:
הזרע והלחיים והקבה – זו מצוה מחודשת לא נזכרה בתורה, כי במדבר שלא היו זובחים שור ושה רק שלמים לא הוזכרה להם, שאינה נוהגת במוקדשין, ועתה כשבאו ליכנס לארץ חידשה להם, וזה טעם מאת זובחי הזבח, כלומר כאשר יזבחו הזבח שהתרתי להם וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך ואכלת בשעריך, והנה לא נתן אותה לאהרן בפ׳ ויאמר ה׳ אל אהרן אעפ״י שנתן לו שם התרומות והבכורים שאינם נוהגים אלא בארץ, והטעם כי שם הזכיר כל אשר נתן לו בקדש כי גם החרם קודש הוא, אבל הזרוע והלחיים והקבה וראשית הגז הן חולין גמורין, אין בהם זולתי מצות המתנה, ואינם בכלל אשי ה׳ שהקדים למעלה:
מאת זובחי הזבח – חוב נתינת המתנות הוא על השוחט וממנו הכהן תובע כששוחט בהמת ישראל, ואינו יכול לומר לו בעל הבהמה יתן לך (חולין קל״ו א׳) ובספרי אמרו מאת זובחי הזבח פרט לטרפה (דלאו זביחה מקרי כיון דאינו ראוי לאכילה וכתיב וזבחת ואכלת, מה שהוא ראוי לאכילה הוא דקרי זביחה) ואמרו עוד בספרי זובחי הזבח אין לו אלא בשעת זביחה בלבד (דאזלינן בתר שעת זביחה אם לא היה בר חיובא בשעת זביחה כגון גר שנשחטה פרתו קודם שנתגייר פטור) ומדאמר קרא זובחי לשון רבים ילפינן מניה דבהמת השותפין חייבת במתנות. וכ״כ הרמב״ם (פ״ט מבכורות ה״ז) אע״ג דליתא למסקנא דתלמודא, כבר יישבו הפלתי בסי׳ ס״א. (והרב בס׳ רביד הזהב טען על הטוש״ע שפסקו הך דספרי בנמצאת טרפה פטור ממתנות, ממאי דאמרי׳ התם בחולין האי מאת זובחי הזבח מאי עביד ליה ואוקמוה לכדרבא דדין הכהן עם הטבח, והל״ל דמוקי לה להך דספרי, ובאמת הך דספרי כר״ש אתי, דסתם ספרי ר״ש, ואיהו לטעמיה אזל דשחיטה שאינה ראויה לאכילה לא שמה שחיטה, לכן דרש לטעמיה דזובחי הזבח פרט לטרפה. ע״ש. ולדעתי אין בזה טענה על הפוסקים בזה כספרי, דהא חזינן דאידך דספרי דיליף מאת זובחי הזבח, שאין לו אלא בשעת שחיטה למעוטי כשנשחט קודם שנתגייר, תנן לה במתניתן (חולין קל״ד) ומ״מ לא משני תלמודא אהך מאת זובחי הזבח למה לי, דאתי להך דאין לו אלא בשעת שחיטה ולמעוטי גר, אלא ע״כ דתלמודא לאו כרוכלא אזל לחשוב כלהו ילפותות דאתו מלישנא דזובחי הזבח, ולא נקט רק ילפותא חדא, וה״ה לאינך ילפותות דספרי - והא דאמר הספרי מאת זובחי הזבח למעט טרפה, לדעתי אינו ממלת זובחי שהוא על פעולת השחיטה ומטעם דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, אלא ממלת הזבח הוא דממעט את הטרפה, דמלת הזבח מיותר דהוי מצי למימר זובחי שור או שה, ואמר הזבח להורות בא על העומד לאכילה, כלשון זבח היום לעם (שמואל א ט׳) דתרגומו שירו כלומר סעודת אכילה, וכן הוא יברך הזבח תרגומו מזונא (עמ״ש ראה ט״ז ו׳ שם תזבח את הפסח) ובפרט שאמר כאן הזבח בה״א, וטעמו דבר המיוחד לסעודת אכילה, ושפיר אמר הספרי פרט לטרפה - וגם אם נאמר דממעט טרפה ממלת זובחי נראה לי שאינו מצד הסברה כיון דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, אלא מלישנא דקרא עצמו הוא דיליף ליה, דהבדל יש בין לשון שחיטה ללשון זביחה, שחיטה יורה בפרט על השחיטה מבחינת תכליתה אם לצורך גבוה כענין הקרבנות, אם לצורך הדיוט לאכילה, (עמ״ש בכי תשא ל״ד כ״ה לא תשחט על חמץ דם זבחי) לפי״ז אם היה מוזכר בקרא לשון שחיטה, היה מקום לומר דלמ״ד שחיטה שאינה ראוי׳ שמה שחיטה, בשחטה ונמצאת טרפה חייב במתנות, דפעולת השחיטה נעשה בה, עכשיו שהזכיר קרא לשון זביחה, שהוא בבחינת התכלית, אף למ״ד דשאינה ראוי׳ שמה שחיטה, לא אהני לן לחיובי במתנות, כיון דתלי קרא חיוב המתנות בתכלית השחיטה, ממילא בנמצאת טרפה שהתכלית נעדר ואינה זביחה, אין בו חיוב מתנות. עיי׳ חולין קל״ו ב׳ מה מתנות טרפה לא.
הזרוע והלחיים והקבה – חלק את הגוף לשלשה חלקים, הראש והקרב והאברים ומשלשתן תנתן מתנה לכהן.
וזה יהיה משפט וגו׳ – כבר ציינו שזה רק משפט הכהנים בכללותם, אך כהן פרטי איננו יכול לתבוע את המתנות בבית דין: ״אין להוציאן בדיינים״; אין אף אדם הזכאי להן באופן מוחלט; לפיכך אין כאן תובע בדין. מתנות אלו הן ״ממון שאין לו תובעין״ (חולין קל:).
הכהנים – וכן גם הכהנת, היינו בת כהן הנשואה לזר, זכאית עדיין למתנות אלה (שם קלא:; השווה דין כהנת ולויה בבכור, פירוש, במדבר ג, מא).
מאת העם – קיים ספק אם גם ״לויים״ כלולים ב״עם״ (עיין חולין קלא:).
מאת זבחי הזבח – ״הדין עם הטבח״. זוהי חובתו המוסרית של השוחט, האדם שבפועל שחט את הבהמה, לדאוג לכך שהמתנות תינתנה לכהן מאת מי שמחויב בהן (שם קלב:).
״⁠ ⁠׳זבח׳: פרט לטרפה״ (ספרי). הבהמה צריכה להיות כשרה ל״זבח״, היינו לסעודה. אם הבהמה נמצאה טרפה, החובה לתת מתנות אלו איננה נוהגת בה.
אם שור אם שה – למעט ״חיה״ (רש״י).
הזרע – שני הפרקים העליונים של הרגל הקדמית, המקבילה לזרוע האדם; מכאן השם ״זרוע״.
והלחיים – ״לחי״ נגזר משורש ״לחה״, הקרוב ל״להה״, ״לאה״, ובארמית ״לעה״: להתאמץ בעבודה, להתעייף (השווה ״יגע״). ה״לחי״ הוא הלסת התחתונה, שבאמצעותה לועסים ומדברים; שני צדי הלסת התחתונה יחד עם הלשון.
והקבה – משורש ״קוב״, הקרוב ל״יקב״ (כמו ״טוב״ ו״יטב״). ה״קיבה״ היא הקיבה המיוחדת של מעלי הגירה, שבה המזון שנעשה לבלילה רכה משלים את עיכולו.
[מב] וזה יהיה משפט הכהנים – כבר בארתי באילת השחר (כלל רמח) שכל מלות המושאלות השתדלו חז״ל להשיבם אל הוראתם העצמיי, ובתוכם מלת משפט שבא על הנהגה או סדר יפרשוהו מענין משפט הנרדף עם דין, ומזה הוכיחו שהמתנות יוצאות בדיינים ממ״ש משפט הכהנים, ופלפלו בזה בחולין (דף קל ע״ב), ומן כנוי הרומז וזה שמציין תמיד מעוט זה ולא אחר ממעט קדשים ממתנות ר״ל שמשפט זה רק מאת זובחי זבח של חולין, ובחולין (דף קל) ממעט קדשים ממתנות מן ואתן אותם (וכן הוא בספרא צו (סי׳ קנז), וממ״ש וזה משפט הכהנים ממעט חולין מחזה ושוק, [וע״כ הגיה הגר״א דברי הספרי שיסכים עם הש״ס] ולק״מ שהספרי לשטתיה שאמר בפ׳ ראה גבי בשר תאוה יכול יהא חולין חייבים בחזה ושוק ת״ל כצבי וכאיל, וזה דלא כשטת הש״ס, ממילא מוכרח שמן פסוק דבכאן ממעט קדשים כקושית התוס׳ בחולין (שם ד״ה זה):
[מג] מאת העם – ממעט עכו״ם וכהנים, דלא מקרי עם, והיינו כמ״ש במשנה (דף קלב) השוחט לכהן ולנכרי פטור מן המתנות:
[מד] מאת זובחי הזבח – בא ללמד שהחיוב חל בשעת זביחה ונשחטה עד שלא נתגייר פטור, וגם שיהיה זבח כשר שיקרא בשם זבח וראוי לאכילה לא טרפה:
[מה] אם שור אם שה – כבר בארתי בהתו״ה (ויקרא סי׳ קס) שמלת אם הונח בעצם על התנאי או על החלוקה וכדומה לא כמלת בין בין, ובכ״מ שבא על כוונה זו יפורש לרבותא כמו אם דל ואם עשיר כל דל ועשיר שיהיה וכן דרשו פה כל שהוא שור וכל שהוא שה, וא׳ מרבה כלאים וא׳ מרבה ח״ל אף שה שבח״ל, שסתמא דספרי ר״ש לא ס״ל כר׳ אלעאי שס״ל שאין נוהג אלא בארץ כמו שמבואר מדברי הש״ס חולין (דף קלו ע״ב) מ״ט דר״ש וכו׳ ע״ש, וכן יסבור כר״א דכוי פטור מן המתנות ולכן לא דריש אם שה לרבות את הכוי:
[מו] ונתן לכהן – לכהן עצמו, אף שזכה הכהן המתנות לאחר אסור ליתן לו אא״כ הזוכה ת״ח (ז״ר), הזרוע בה״א הזרוע הימנית, והלחיים זה לחי התחתון ומקרי לחיים מפני שהם שני עצמות, וכל המאמר נמצא בגמ׳ (דף קל״ד ע״ב), ומדעת ר׳ יהודה נראה שמצוה זו נתחדשה אחר שקנא פינחס והרג לזמרי, ובזה נכון שלא נאמרה מצוה זו עד עתה ולא חשב מתנה זו בין מתנות כהונה בפ׳ קרח, אולם גם ראשית הגז לא נאמרה שם ובספרי, (שם סי׳ כ״ז) פי׳ שרמז שם גם שניהם וזה שלא כדעת ר׳ יהודה, והרמב״ן כתב שנתנו להם מתנות אלה בתחלה ע״ש מה שיעשה פינחס בעתיד, עיי״ש:
משפט הכהנים: במסכת חולין (קל,ב) איתא דמשום הכי כתיב ״משפט״ ללמדנו שהמתנות דין1, ופירושו – דלא משולחן גבוה קא זכו, אלא שהוא ממונו2.
ולפי הפשט, משמעות ״משפט״ – כך ראוי להיות3, אחר שאין להם חלק בישראל, אם כן נדרשים כל ישראל להספיק צרכיהם ההכרחי, משום הכי כך ״משפטם״4 ליתן להם חלק יפה בבשר (פסוקנו), ובדגן תירוש ויצהר, וגז (פסוק ד׳) לכסות5. ומשום הכי כתיב ״דגנך תירושך ויצהרך״ ולא כתיב ׳כל (תבואת) זרעך׳6, לפי דעת הגאונים והרמב״ם7, אלא משום דאלו חיי הנפש8, ומשום הכי ה״משפט״ להיות כן, וכמו שכתבתי לעיל (יד,כג), עיי״ש.
מאת זובחי הזבח: הוא מיותר, והכי מיבעי ׳מן9 העם מן הזבח׳10. אלא ללמדנו דאפילו כהן עצמו אם הוא טבח תמידי חייב במתנות, כדאיתא חולין (קלב,ב)11 ׳כהן טבח שתים ושלש שבתות פטור מן המתנות, מכאן ואילך חייב במתנות׳, ופירש רש״י שהוא מהתורה12. והתוספות הקשו, אם כן מאי שנא שנים ושלש שבתות13. ולדברינו מבואר14, דלשון ״זובחי הזבח״ משמע אחר שהוחזק לקצב15, וחייב16 – לרבי אחר שתי פעמים ולרשב״ג שלש פעמים מיקרי חזקה, כמו שכתבו התוספות שבת (ס,ב)17.
{ועדיין אין הלשון מדוייק והכי היה ראוי לכתוב ׳מאת העם זובחי הזבח׳ או ׳וזובחי הזבח׳18. וי״ל, דמכאן למדו בחולין (קלג,ב) דאם קנה ישראל המתנות ממי שהוא פטור19, מ״מ מחוייב ליתן לכהן אע״ג שאין הזבח שלו. וזה פירוש המקרא20: ״מאת העם״ שקנו מאת ״זובחי הזבח״, ״ונתן לכהן״ וגו׳}.
1. ״וזה יהיה משפט הכהנים (מאת העם״), מלמד שהמתנות דין, למאי הלכתא... לחולקן בדיינים (רש״י: דיינין אומרים לו לישראל – לזה תן המתנות שהוא חבר, ואל תתן לזה שהוא עם-הארץ).
2. ולכאורה דלא כרש״י.
3. השוה לשון האונקלוס ״ודין יהי דחזי לכהניא מן עמא״.
4. השוה לשון האונקלוס ״ודין יהי דחזי לכהניא מן עמא״.
5. איזה מינימום מסוים הכרחי. (וקצ״ע – בשר).
6. כדלעיל (יד,כב) ״עשר תעשר את כל תבואת זרעך״.
7. הסוברים שיש חיוב תרומות ומעשרות מדאורייתא מכל הזרעים והאילנות (מלבד ירקות), עיין באריכות ברבינו לעיל (שם).
8. איזה מינימום מסוים הכרחי. (וקצ״ע – בשר).
9. או ״מאת העם״.
10. מדוע הלשון ״זובחי הזבח״.
11. דרש רבא, ״מאת העם״ – ולא מאת הכהנים, כשהוא אומר ״מאת זובחי הזבח״ (רש״י: מי שהוא, ואפילו כהן, להביא כהן שנעשה טבח למכור) הוי אומר אפילו טבח כהן במשמע.
12. ד״ה שתים ושלוש שבתות פטור מן המתנות: לתתם לכהן אחר, משום דאכתי לא קביע ואינן יודעין עדיין שהוא טבח (כלומר שזהו מקצועו), אבל מכאן ואילך חייב הואיל דקביע.
13. ד״ה כשהוא אומר... דמדרבנן גזרו... אטו שלושה שבתות כתיבי בקרא...?!
14. כאן מפרש רבינו על פי שיטתו ושיטת כמה מן האחרונים (כגון בעל ׳משך חכמה׳) לגלות מקור בתורה שבכתב לנקבע בתורה שבעל פה ללא ציון מקור. על החשיבות של סוג זה של לימוד כתב רבינו בפתיחה לספר ויקרא, יעויין שם.
15. כך ש״זובחי הזבח״ הם אלה שיש להם חזקה של זובח, וממילא תלוי במחלוקת בכל הש״ס אם נעשית חזקה אחרי פעמיים או רק אחרי שלוש פעמים.
16. במתנות כהונה, אע״פ שהוא כהן, כי עתה נתברר כי לא לצורך אכילת עצמו טבח כי אם לצורך מסחר.
17. סוף ד״ה השתא חמש: ... והא דאמרינן בפרק הזרוע (חולין קלב,ב) כהן טבח שתים ושלש שבתות פטור מן המתנות, מכאן ואילך חייב במתנות, אומר ר״י, דנקט ׳שתים׳ לרבי דאית ליה. דבתרי זימנא הויא חזקה, ושלש לרשב״ג.
18. מדוע נכתב ״את״ נוסף המציין לכאורה שתי קבוצות שונות.
19. כהן, או עובד כוכבים.
20. כאן מפרש רבינו על פי שיטתו ושיטת כמה מן האחרונים (כגון בעל ׳משך חכמה׳) לגלות מקור בתורה שבכתב לנקבע בתורה שבעל פה ללא ציון מקור. על החשיבות של סוג זה של לימוד כתב רבינו בפתיחה לספר ויקרא, יעויין שם.
מאת זובחי הזבח – לפי מה דאמרו דאף שלל דידהו אשתרי בשבע שכבשו ושבע שחלקו, אם כן אשתראי לאכול נחורין, ובכל זה, אם ישחטו אותן חייבים במתנות, דהשחיטה מתרת אף אם ישארו לאחר מכאן (יעוי׳ חולין י״ז), ולזה אמר מאת זובחי הזבח. ודו״ק.
אם שור אם שה ונתן לכהן וכו׳ – בספרי פ׳ קס״ה אם שור וכו׳ בין בארץ בין בחו״ל. יתכן משום דמקום דשור או שה שוין הוא רק בח״ל, דאלו בארץ אסור לגדל בהמה דקה, ועיין בתמורה י״ח ע״א בתוס׳ סד״ה אפילו ממירעייהו, דפירשו ממקום שמותר לרעות בהמה דקה יעו״ש.
וזה – אמר רב חסדא, המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם, מאי טעמא, דכתיב וזה.⁠1 (חולין ק״ל:)
וזה יהיה משפט – משפט – מלמד שהמתנות דין, למאי נ״מ – להוציאן בדיינים, יכול אפילו חזה ושוק דין ת״ל וזה.⁠2 (שם שם)
מאת העם – דרש רבא, מאת העם ולא מאת הכהנים, כשהוא אומר מאת זובחי הזבח הוי אומר אפילו טבח כהן במשמע.⁠3 (חולין קל״ב:)
מאת זבחי הזבח – אמר רבא, מלמד שדינו של כהן עם הטבח.⁠4 (שם קל״ו.)
מאת זבחי הזבח – ואפילו של שותפים.⁠5 (שם שם)
מאת זבחי הזבח – פרט לטריפה6 (ספרי).
מאת זבחי הזבח – פרט גנר שנתגייר והיה לו פרה שחוטה עד שלא נתגייר דפטור.⁠7 (שם)
אם שור אם שה – אם שור – לרבות את הכלאים, אם שה – לרבות את הכוי.⁠8 (חולין קל״ב:)
אם שור אם שה – מלמד שמתנות כהונה זרוע ולחיים וקיבה נוהגים בבקר ובצאן.⁠9 (שם קל״ה א׳ ברש״י)
אם שה – שה ואפילו מקצת שה.⁠10 (שם קל״ב.)
ונתן לכהן – ונתן – ולא שיטול מעצמו.⁠11 (חולין קל״ג:)
ונתן לכהן – לכהן עצמו12 (ספרי).
הזרע – המיומן שבזרוע.⁠13 (חולין קל״ד:)
הזרע וגו׳ – הובא לפנינו ס״פ בלק בפסוק ויקח רמח בידו, יעו״ש וצרף לכאן.
והלחיים – הלחיים – להביא צמר שבראשי כבשים ושער שבזקן תיישים.⁠14 (חולין קל״ד:)
והלחיים – זה לחי התחתון15 (ספרי).
והקבה – והקבה – להביא חֵלֶב שעל גבי הקבה וחָלָב שבתוך הקבה.⁠16 (חולין קל״ד:)
1. איירי שהזיקן קודם שנתנן לכהן, כגון שהשליכן לאור או לים, משום דכך משמע לשון וזה – שבעודן קיימות חייבות ליתנן ולא כשנאבדו ואפילו במזיד. ובגמרא איתא עוד דרשה בענין זה ונדחית ולכן השמטנוה.
2. אין הכונה להוציאן בדיינים מהבעלים לכהן, משום דהוי ממון שאין לו תובעין דלכל כהן אפשר להבעלים לדחות לומר שיתנם לכהן אחר, וקיי״ל דכל ממון שאין לו תובעין אינו נגבה בדיינים, אלא הכונה שאם באו ליד כהן ואח״כ גזלה ממנו מוציאין דבכה״ג הוי של כהן ונקרא ממון שיש לו תובעין, ומוקי בגמרא כגון דאתי לידיה בטבלייהו לכן זכה במתנות מן ההפקר דמתנות שוה לכל הכהנים וכל הקודם זכה, משא״כ חזה ושוק דאינו אלא לאותו בית אב לא מהני.
3. באור הענין, כי בפסוק זה יש שתי לשונות הסותרים זא״ז, כי הלשון מאת העם ממעט כהנים, ומבואר דכהן השוחט פטור ממתנות והלשון מאת זובחי הזבח משמע דהחיוב תלוי בבעל הזבח, מי שהוא זובח אפילו כהן, לכן מפרש הכתוב דהיכי שהכהן שוחט לעצמו פטור וכששוחט למכור חייב. ועיין בסוגיא קל״א ב׳ מסתפק הגמרא אם לוים נקראו עם או לא, ולכן הוי ספק אם חייבים במתנות או לא, ולפיכך אם נטלן הכהן מידו אין מוציאין ממנו.
4. ר״ל שהכהן צריך לתבוע המתנות מן הטבח ואע״פ שאין הבהמה שלו אלא של אחרים, ואינו יכול לומר הבעלים יתנו לך, ומדייק מדלא כתיב מאת בעלי הזבח.
5. ומסיק בגמרא דגם בלא דרשה זו חייבים שותפים במתנות דילפינן מתרומה, ועיקר קרא אתא לדרשה הקודמת דדינו של כהן עם הטבח. ולדעתי קשה הדבר, דהא משום דרשה הקודמת היה די לכתוב מאת זובח הזבח לשון יחיד ומדקאמר זובחי לשון רבים בא לרבות לדין שותפות, וצ״ע. ודע דלא מצאתי דין זה דשותפים חייבים במתנות בשו״ע יו״ד, ותמוה הדבר מאוד בעיני, ודוחק לומר שסמכו על מה שפסקו בתרומה וכמ״ש בגמרא דאפשר ללמוד זה מתרומה כמש״כ, יען דאין דרך הפוסקים בכך.
6. פשוט הדבר דסתם זבח משמע שיהיה ראוי לאכילה וטריפה לא נקרא זבח. והנה דין זה נשמט ברמב״ם ולא ידעתי למה, ובפרט כי סוגיית הגמרא כן היא, שכן אמרו בחולין קל״ו ב׳ וליתני חומר בראשית הגז שנוהג בטריפה מה שאין כן במתנות, ואולי ס״ל דהסברא בעצמה מחייבת בזה, דכל שאין ראוי להכהן לאכילה אין חיוב ליתן לו. ויתכן ג״כ לומר דמ״ש הרמב״ם בפ״ט מבכורים ה״א וה׳ בהמה טהורה ט״ס הוא [כי מאי קמ״ל בזה, ועי׳ בכ״מ, שם הל״ה]. וצ״ל בהמה כשרה ובא להוציא את הטריפה.

ודע דרש״י בחולין שם כתב טריפה אינה בכלל מתנות דכתיב תתן לו ולא לכלבו, עכ״ל. ולא ידעתי איפה מצא דרשה זו, וגם לשון זה כתיב בענין ראשית הגז, ולבד זה מה סאני לי׳ דרשה שלפנינו מספרי, ובר״ן שם מביא על זה הפסוק ונתן לכהן, לו ולא לכלבו, וגם זה אינו נמצא. ויתכן לומר דזו היא כונת הדרשה בסמוך מספרי ונתן לכהן – לכהן עצמו, היינו שיהנה הוא עצמו.
7. דהלשון מאת זובחי הזבח בא ללמד שהחיוב חל בשעת זביחה, ולכן מכיון שנשחטה בפטור בהיותו עובד כוכבים פטור גם אח״כ כשנתגייר.
8. הכלאים הוא הבא מן העז ומן הרחל. ולענין כוי צ״ל דאתיא כר׳ יוחנן דס״ל בעלמא דבריה בפני עצמה היא ולא שהיא ספק חיה ספק בהמה, דאל״ה קשה כקושיית הגמרא ביומא ע״ד א׳ אצטריך קרא למעוטי ספיקא.
9. ומפרש במשנה זה חומר במתנות מראשית הגז שאינו נוהג אלא ברחלים. ונראה הטעם בזה משום דגיזה לא שייך אלא בצאן, ואעפ״י שאמרו בחולין קל״ז ב׳ לענין אחר מניין לרבות שור בגיזה וכו׳, אך באמת אמרו שם דאין דרך שור בגיזה, ולכן לא חייבה התורה בדבר שעושין שלא לפי חוקי העולם.
10. כגון עז שילדה מן הצבי חייב הולד בחצי המתנות, אבל צביה שילדה מן התיש הולד פטור מן המתנות. וטעם הדבר משום דבעלמא מסופקים אנו אם חוששין לזרע האב, ולכן באופן האחרון פטור משום דצביה היא בודאי פטורה שאינה בכלל שור ושה, ותייש אעפ״י דכשהוא לעצמו חייב אך ולדו פטור משום דספק אם חוששין לזרע האב והמוציא מחבירו עליו הראיה.
11. ומבואר בגמרא דבזמן שיש כהנים רבים בבית המטבחיים הצנועים מושכים ידיהם, ואם הי׳ כהן צנוע שאין מכירין אותו שהוא כהן הרי זה נוטל כדי שיודע שהוא כהן. וע״ע מש״כ בענין דרשה זו ס״פ קרח.
12. עיין מש״כ לעיל אות י׳.
13. ר״ל שאין נותנין לכהן רק הזרוע הימני, ובכ״מ דרשינן מה׳ הידיעה המורה על ימין שהוא העיקר והיסוד, וכמו דדרשינן, הירך – המיומנת שבירך (פ׳ וישלח).
14. ה׳ דהלחיים דריש שבא לרבות שצריך ליתן לכהן הלחי עם הצמר שבראשי כבשים והשער שבראשי תיישים ואינו רשאי לתת רותחין על הלחי להעביר השער ולא להפשיט העור קודם שיתננו לכהן.
15. דריש מדכתיב לחיים בלשון רבים ולחי התחתון צריך לתתו כלו גם הצד הימני גם השמאלי ונקרא ברבוי זוגי משום שיש לו שתי עצמות, ואין לומר דצריך ליתן השני לחיים, העליון והתחתון, יען דחזינן דזרוע צותה התורה ליתן אחד, ש״מ שגם לחי אינו אלא אחד, ולכן מה דכתיב לחיים מורה על לחי התחתון הנפרד לשתי עצמות אחת מימין ואחת משמאל כמש״כ.
16. ה׳ דהקבה דריש שצריך ליתנה לכהן עם כל מה שעליה ובתוכה. והנה נקדתי חֵלֶב וְחָלָב עפ״י פי׳ רש״י אחר התקון דצ״ל בדבריו שם הקרוש, והתאר הזה יונח על החָלָב, אך הסמ״ג פי׳ דהכונה על שני החלבים דאייתרא ודאקשתא, וצריך לנקד גם החלב השני בצירה וסגל. וכפי הנראה קרי לחלב שבתוך עגול הקיבה (דאייתרא) – חלב שבתוך הקיבה עי׳ רש״י חולין דף נ׳ ריש ע״א, וצ״ע.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ חננאלרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותמזרחיצרור המורגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144