וזה – אמר רב חסדא, המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם, מאי טעמא, דכתיב וזה.
1 (חולין ק״ל:)
וזה יהיה משפט – משפט – מלמד שהמתנות דין, למאי נ״מ – להוציאן בדיינים, יכול אפילו חזה ושוק דין ת״ל וזה.2 (שם שם)
מאת העם – דרש רבא, מאת העם ולא מאת הכהנים, כשהוא אומר מאת זובחי הזבח הוי אומר אפילו טבח כהן במשמע.
3 (חולין קל״ב:)
מאת זבחי הזבח – אמר רבא, מלמד שדינו של כהן עם הטבח.4 (שם קל״ו.)
מאת זבחי הזבח – ואפילו של שותפים.5 (שם שם)
מאת זבחי הזבח – פרט לטריפה6 (ספרי).
מאת זבחי הזבח – פרט גנר שנתגייר והיה לו פרה שחוטה עד שלא נתגייר דפטור.7 (שם)
אם שור אם שה – אם שור – לרבות את הכלאים, אם שה – לרבות את הכוי.
8 (חולין קל״ב:)
אם שור אם שה – מלמד שמתנות כהונה זרוע ולחיים וקיבה נוהגים בבקר ובצאן.9 (שם קל״ה א׳ ברש״י)
אם שה – שה ואפילו מקצת שה.10 (שם קל״ב.)
ונתן לכהן – לכהן עצמו12 (ספרי).
הזרע וגו׳ – הובא לפנינו ס״פ בלק בפסוק ויקח רמח בידו, יעו״ש וצרף לכאן.
והלחיים – הלחיים – להביא צמר שבראשי כבשים ושער שבזקן תיישים.
14 (חולין קל״ד:)
והלחיים – זה לחי התחתון15 (ספרי).
והקבה – והקבה – להביא חֵלֶב שעל גבי הקבה וחָלָב שבתוך הקבה.
16 (חולין קל״ד:)
1. איירי שהזיקן קודם שנתנן לכהן, כגון שהשליכן לאור או לים, משום דכך משמע לשון וזה – שבעודן קיימות חייבות ליתנן ולא כשנאבדו ואפילו במזיד. ובגמרא איתא עוד דרשה בענין זה ונדחית ולכן השמטנוה.
2. אין הכונה להוציאן בדיינים מהבעלים לכהן, משום דהוי ממון שאין לו תובעין דלכל כהן אפשר להבעלים לדחות לומר שיתנם לכהן אחר, וקיי״ל דכל ממון שאין לו תובעין אינו נגבה בדיינים, אלא הכונה שאם באו ליד כהן ואח״כ גזלה ממנו מוציאין דבכה״ג הוי של כהן ונקרא ממון שיש לו תובעין, ומוקי בגמרא כגון דאתי לידיה בטבלייהו לכן זכה במתנות מן ההפקר דמתנות שוה לכל הכהנים וכל הקודם זכה, משא״כ חזה ושוק דאינו אלא לאותו בית אב לא מהני.
3. באור הענין, כי בפסוק זה יש שתי לשונות הסותרים זא״ז, כי הלשון מאת העם ממעט כהנים, ומבואר דכהן השוחט פטור ממתנות והלשון מאת זובחי הזבח משמע דהחיוב תלוי בבעל הזבח, מי שהוא זובח אפילו כהן, לכן מפרש הכתוב דהיכי שהכהן שוחט לעצמו פטור וכששוחט למכור חייב. ועיין בסוגיא קל״א ב׳ מסתפק הגמרא אם לוים נקראו עם או לא, ולכן הוי ספק אם חייבים במתנות או לא, ולפיכך אם נטלן הכהן מידו אין מוציאין ממנו.
4. ר״ל שהכהן צריך לתבוע המתנות מן הטבח ואע״פ שאין הבהמה שלו אלא של אחרים, ואינו יכול לומר הבעלים יתנו לך, ומדייק מדלא כתיב מאת בעלי הזבח.
5. ומסיק בגמרא דגם בלא דרשה זו חייבים שותפים במתנות דילפינן מתרומה, ועיקר קרא אתא לדרשה הקודמת דדינו של כהן עם הטבח. ולדעתי קשה הדבר, דהא משום דרשה הקודמת היה די לכתוב מאת זובח הזבח לשון יחיד ומדקאמר זובחי לשון רבים בא לרבות לדין שותפות, וצ״ע. ודע דלא מצאתי דין זה דשותפים חייבים במתנות בשו״ע יו״ד, ותמוה הדבר מאוד בעיני, ודוחק לומר שסמכו על מה שפסקו בתרומה וכמ״ש בגמרא דאפשר ללמוד זה מתרומה כמש״כ, יען דאין דרך הפוסקים בכך.
6. פשוט הדבר דסתם זבח משמע שיהיה ראוי לאכילה וטריפה לא נקרא זבח. והנה דין זה נשמט ברמב״ם ולא ידעתי למה, ובפרט כי סוגיית הגמרא כן היא, שכן אמרו בחולין קל״ו ב׳ וליתני חומר בראשית הגז שנוהג בטריפה מה שאין כן במתנות, ואולי ס״ל דהסברא בעצמה מחייבת בזה, דכל שאין ראוי להכהן לאכילה אין חיוב ליתן לו. ויתכן ג״כ לומר דמ״ש הרמב״ם בפ״ט מבכורים ה״א וה׳ בהמה טהורה ט״ס הוא [כי מאי קמ״ל בזה, ועי׳ בכ״מ, שם הל״ה]. וצ״ל בהמה כשרה ובא להוציא את הטריפה.
ודע דרש״י בחולין שם כתב טריפה אינה בכלל מתנות דכתיב תתן לו ולא לכלבו, עכ״ל. ולא ידעתי איפה מצא דרשה זו, וגם לשון זה כתיב בענין ראשית הגז, ולבד זה מה סאני לי׳ דרשה שלפנינו מספרי, ובר״ן שם מביא על זה הפסוק ונתן לכהן, לו ולא לכלבו, וגם זה אינו נמצא. ויתכן לומר דזו היא כונת הדרשה בסמוך מספרי ונתן לכהן – לכהן עצמו, היינו שיהנה הוא עצמו.
7. דהלשון מאת זובחי הזבח בא ללמד שהחיוב חל בשעת זביחה, ולכן מכיון שנשחטה בפטור בהיותו עובד כוכבים פטור גם אח״כ כשנתגייר.
8. הכלאים הוא הבא מן העז ומן הרחל. ולענין כוי צ״ל דאתיא כר׳ יוחנן דס״ל בעלמא דבריה בפני עצמה היא ולא שהיא ספק חיה ספק בהמה, דאל״ה קשה כקושיית הגמרא ביומא ע״ד א׳ אצטריך קרא למעוטי ספיקא.
9. ומפרש במשנה זה חומר במתנות מראשית הגז שאינו נוהג אלא ברחלים. ונראה הטעם בזה משום דגיזה לא שייך אלא בצאן, ואעפ״י שאמרו בחולין קל״ז ב׳ לענין אחר מניין לרבות שור בגיזה וכו׳, אך באמת אמרו שם דאין דרך שור בגיזה, ולכן לא חייבה התורה בדבר שעושין שלא לפי חוקי העולם.
10. כגון עז שילדה מן הצבי חייב הולד בחצי המתנות, אבל צביה שילדה מן התיש הולד פטור מן המתנות. וטעם הדבר משום דבעלמא מסופקים אנו אם חוששין לזרע האב, ולכן באופן האחרון פטור משום דצביה היא בודאי פטורה שאינה בכלל שור ושה, ותייש אעפ״י דכשהוא לעצמו חייב אך ולדו פטור משום דספק אם חוששין לזרע האב והמוציא מחבירו עליו הראיה.
11. ומבואר בגמרא דבזמן שיש כהנים רבים בבית המטבחיים הצנועים מושכים ידיהם, ואם הי׳ כהן צנוע שאין מכירין אותו שהוא כהן הרי זה נוטל כדי שיודע שהוא כהן. וע״ע מש״כ בענין דרשה זו ס״פ קרח.
12. עיין מש״כ לעיל אות י׳.
13. ר״ל שאין נותנין לכהן רק הזרוע הימני, ובכ״מ דרשינן מה׳ הידיעה המורה על ימין שהוא העיקר והיסוד, וכמו דדרשינן, הירך – המיומנת שבירך (פ׳ וישלח).
14. ה׳ דהלחיים דריש שבא לרבות שצריך ליתן לכהן הלחי עם הצמר שבראשי כבשים והשער שבראשי תיישים ואינו רשאי לתת רותחין על הלחי להעביר השער ולא להפשיט העור קודם שיתננו לכהן.
15. דריש מדכתיב לחיים בלשון רבים ולחי התחתון צריך לתתו כלו גם הצד הימני גם השמאלי ונקרא ברבוי זוגי משום שיש לו שתי עצמות, ואין לומר דצריך ליתן השני לחיים, העליון והתחתון, יען דחזינן דזרוע צותה התורה ליתן אחד, ש״מ שגם לחי אינו אלא אחד, ולכן מה דכתיב לחיים מורה על לחי התחתון הנפרד לשתי עצמות אחת מימין ואחת משמאל כמש״כ.
16. ה׳ דהקבה דריש שצריך ליתנה לכהן עם כל מה שעליה ובתוכה. והנה נקדתי חֵלֶב וְחָלָב עפ״י פי׳ רש״י אחר התקון דצ״ל בדבריו שם הקרוש, והתאר הזה יונח על החָלָב, אך הסמ״ג פי׳ דהכונה על שני החלבים דאייתרא ודאקשתא, וצריך לנקד גם החלב השני בצירה וסגל. וכפי הנראה קרי לחלב שבתוך עגול הקיבה (דאייתרא) – חלב שבתוך הקיבה עי׳ רש״י
חולין דף נ׳ ריש ע״א, וצ״ע.