וכל העם ישמעו – מכאן שממתינין לו עד הרגל, וממיתין אותו ברגל (רש״י ממתניתן דסנהדרין ד׳ פ״ט כר״ע) ואע״ג דבמסית נמי כתיב (ראה י״ג י״ב) וכל ישראל ישמעו, וכן בעדים זוממין (נאמר י״ט כ׳) והנשארים ישמעו. וכן בבן סו״מ אמר (כי תצא כ״א כ״א) וכל ישראל ישמעו, ולא אומרים בהו שממתינים להם עד הרגל, דדוקא בזקן ממרא שאינו נהרג אלא בב״ד הגדול שבירושלם כדתנן התם, לכן שייך לומר בו המתנה שברגל כל ישראל עולים לירושלים, אבל באינך שהורגים אותן בב״ד שבעירם, מה אהני אם ימתינו בהם עד הרגל, אטו כל ישראל יבואו בהנך מקומות לראות מותתין שם. ואע״ג דר״י השיב שם לר״ע דמי כתיב יראו, ישמעו כתיב, לח חש לי׳ ר״ע, דאטו כל ישראל העולים לרגל שכיחו התם בב״ד הגדול בההיא שעתא שממיתין אותו דלכתוב יראו, ושפיר כתיב ישמעו, דאחר שהמיתוהו משמיעים כרוז בירושלים פ׳ נהרג על שהיה זקן ממרא, ומיהו אין צריך לשלוח שלוחים כמו באחרים, דהא ברגל כלהו יתבי התם, ולא מטרחינן שלוחי דבי דינא בכדי, (משכיל לדוד) ועל טענת ר״י איך מענין את דינו, נ״ל דלא חש ר״ע להשיבו. כיון דכל ענשו של זקן ממרא הוא שידעו כל העם כח הקבלה בתורתינו הקדושה שכל החולק עלי׳ אף שהוא מופלא שבב״ד כיון שהרבים חולקים עליו יש לו לחזור מדבריו ולהודות לדבריהם ולא להרבות מחלוקת, לכן איש מופלא בב״ד כזה שהוא סמוך בסנהדרין והוא חכם כאחד מחכמי ישראל ויש בידו קבלה כמוהם ודן ומורה ברבים כמו שידונו הם ואם יודע לרבים שבאחד מן הדינים ימרה עפ״י ב״ד הגדול שבירושלם ויורה לעשות הפך דבריהם, בזה נולד ספק בלב כל שומעיו על אמתת הקבלה, כי יאמרו הלא זה האיש גדול בתורה והוא כאחד מב״ד הגדול שבירושלים, והוא חולק עליהם באחת מן החמורות בדבר שיש בזדונו כרת וכדומה זה הוא מופת ברור שיש מקום להסתפק באמיתת הקבלה שבידינו מתורה שבע״פ, וכיון שנפתח להמון פתח ספק באחת, יתרחב ספק זה בכולו, ויהיו הולכים ומסתפקים בכל מצוה ממצות התורה, ותהיה דעת כל העם תלוי׳ ומסופקת בכל אחת מהמצות, אם האמת בפי מקבלי התורה שבע״פ, או כוונת כתובי התורה מסורה ביד כל אחד ואחד מבני אדם, וכל איש ואיש יפרש המקראות כפי סברתו, הנה לגודל המכשלה שביד הזקן הממרא, שיוליד ספק בלב העם על אמתת הקבלה שהיא באמת חיינו בעוה״ז ואורך ימינו בעוה״ב, לכן הוקצב לו עונש גדול שאינו בכל חייבי מיתות ב״ד. אף שבכולם נזהרין אנו מלענות את דינו שממתים אותו מיד אחר גמר דינם מ״מ הממרא אף שמיתתו בקלון שבמיתות בחנק, מ״מ בזה מחמירין עליו ומענין את דינו, אף שכגמר דינו בב״ד שבעירו שולחין אותו לירושלים וגם שם ממתינים מלהמיתו עד בוא הרגל, ועונש זה עליו מדה במדה, הוא הטיל ספק בלב העם להיות תלויים ומסופקים בכל הדברים שחייהם תלוי בהם, גם הוא חייו תלויים לו מנגד זמן מה ולא יאמין בחייו, וכל רגע יצפה על מיתתו. ואחרי שנענש בחייו בענוי דינו אם אח״כ במיתתו יתודה, ככל מחוייבי מיתות ב״ד שמתודין, תהיה מיתתו עם ענוי דינו כפרה גמורה על מה שהמרה. - ואם תשאל אמאי פסק ותני במתני׳ (סנהדרין ל״ב) אין דנין לא בשבת ולא בע״ש מטעם ענוי הדין, הא איכא מיתת זקן ממרא שמענין את דינו ויהיה מותרין לדונו בשבת ובע״ש, זה אינו דמשפט אחד יהיה לכם אמר רחמנא, משפט השוה בכולן. כדאמרי׳ (כתובות ל״ג) כיון דרוב זוממין לאו בני התראה נינהו. גם בבן גרושה וב״ח ל״צ התראה, הכא נמי כיון דבכולהו מיתות ב״ד יש בהם, משום ענוי הדין ואין דנין אותן בע״ש ושבת, כן בזקן ממרא הכי דינא דמשפט אחד שוה לכולן. - עפ״י הדברים האלה דגם לר״ע רק בזקן ממרא ממתינין עד הרגל, אבל במסית ובן סו״מ וכדומה כיון דמיתתן בב״ד שבעירם שאין שם תועלת בהמתנה עד הרגל כיון שבהם אין ברגל פרסום יותר מבשאר ימים ממיתין אותן מיד. מזה נרוויח להבין הבדל הלשונות שבין זק״מ לשאר חייבי מיתות ב״ד, דכאן כתיב וכל העם ישמעו, ובמסית ובין סו״מ כתיב וכל ישראל ישמעו, דבזקן ממרא שמיתתו בירושלם ברגל שהוא מקום וזמן קבוץ כל ישראל אמר בו וכל העם, שהוא שם הקבוץ, כנודע ששם עם הוא ממלת עם (בחיר״ק) שהנחתו על כל אופני השתוף והחברה והצירוף בזמן במקום ובענין, כן שם עם (בקמ״ץ) יורה על קבוץ פרטים שיש להם עניו זה זע״ז ע״י נימוס או דת והנהגה או שאר ענין, שברגל כל ישראל קבוצים יחד בירושלם, לכן קראה בשם עם שהוא שם הקבוץ, אבל בשאר חייבי מיתות ב״ד שמיתתן בב״ד שבעירם, ואחר שהומתו שלוחי ב״ד מכריזין בכל עיר ועיר ענין מיתתם, לא אמר בהם וכל העם ישמעו, רק ישראל, שהוא שם האומה ביחס על אביהם ואינו שם הקבוץ כי גם כל פרטי שבאומה יתואר בשם זה, ולכל ישראל במושבותיהם בעירותם יתודע הדבר, לכן אמר בהם וכל ישראל ישמעו, וקרוב לומר דעיקר דעת ר״ע מיוסדת על לשון וכל העם שנאמר בזק״מ, לא על ישמעו, דאיתי׳ ללשון זה גם במסית ובן סו״מ ויש בזק״מ עוד שנוי לשון, שאמר בו ובערת הרע מישראל, ובשאר חייבי מיתות אמר בשבעה מקומות, ובערת הרע מקרבך, דבשאר מומתי ב״ד שהוא בב״ד שבעירם, ומקרב אנשי מקום מושבו מבערין אותו שפיר נאמר בהם מקרבך. אמנם בזקן ממרא שאין ביעור מיתתו מקרב אנשי עירו, כי שלוח חי לירושלם ושם ביעור מיתתו, לכן לא אמר מקרבך, רק מישראל, שנתבער מכלל האומה, אמנם גם במיתת אשת איש אמר הכתוב (כי תצא כ״ב כ״ה) ובערת הרע מישראל, וצריך ביאור למה לא אמר שם מקרבך, ולומר כיון דאיכא באשת איש מיתה שאינה בב״ד שבעירה, דהיינו כשהזנות ע״י קנוי וסתירה שתומת ע״י השקאה בב״ד הגדול שבירושלם, לכן לא אמר שם מקרבך, הוא דחוק.