שום תשים – אמר ליה ההוא כותי לר׳ חזקיה, חמי, מה כתיב באורייתא שום תשים עליך מלך, אשים אין כתיב כאן אלא תשים – דאת שויתי׳ עלך.
1 (ירושלמי סנהדרין פ״ב ה״ו)
שום תשים – מהו שום תשים, לומר שאם מת תמנה אחר תחתיו2 (ספרי).
מקרב אחיך – אמר רבא, גר דן את חבירו הגר דבר תורה, שנאמר מקרב אחיך תשים עליך מלך, עליך הוא דבעינן מקרב אחיך אבל גר דן את חבירו הגר.
3 (יבמות ק״ב.)
מקרב אחיך – תניא, שום תשים עליך מלך מקרב אחיך, כל משימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך.
4 (קדושין ע״ו:)
מקרב אחיך – תניא, אם היתה אמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה.5 (שם שם)
מקרב אחיך – אין לי אלא מלך, מניין לרבות שוטרי הרבים וגבאי צדקה וסופרי הדיינים ומכין ברצועה ת״ל מקרב אחיך תשים עליך מלך, כל שתמנהו עליך לא יהיו אלא מן הברורין שבעמך.
7 (ירושלמי קדושין פ״ד ה״ה)
מקרב אחיך – ולא מחוץ לארץ8 (ספרי).
תשים עליך מלך – אמר רב אשי, מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, דכתיב שום תשים עליך מלך – שתהא אימתו עליך
9.
(קדושין ל״ב:)
תשים עליך מלך – תניא, רבי יהודה אומר, לא נאמרה פרשה זו אלא כדי לאיים עליהם שנאמר שום תשים עליך מלך – שתהא אימתו עליך.
10 (סנהדרין כ׳:)
תשים עליך מלך – שתהא אימתו עליך, לפיכך אין רוכבין על סוסו ואין יושבין על כסאו ואין משתמשין בשרביטו ואין רואין אותו כשהוא מסתפר ולא כשהוא ערום ולא כשהוא בבית המרחץ.11 (שם כ״ב.)
תשים עליך מלך – מלך ולא מלכה12 (ספרי).
לא תוכל – מעשה באגריפס המלך שהיה קורא בתורה וכשהגיע ללא תוכל לתת עליך איש נכרי זלגו עיניו דמעות, אמרו לו, אל תתיירא אגריפס, אחינו אתה
13.
(סוטה מ״א.)
1. צ״ל שכיון למה שנתבאר באות הקודם דעיקר המלכת מלך בישראל לא היתה ברצון עצמי מהקב״ה כביכול ורק לעשות רצון ישראל עיי״ש, וזהו שאמר תשים כתיב דאת שויתי׳ עלך – מרצונך לבד. אמנם כבר כתבנו באות הקודם דעיקר פירוש הכתוב אינו כן אלא הוא מענין צווי מהקב״ה למנות עליהם מלך, עיי״ש.
2. כן מורה כפילת המקור על הפעל שתעשה הפעולה בכל אופן ואפילו כמה פעמים, ומבואר כמו שדרשו שאם מת ימנו אחר תחתיו.
3. ר״ל ולא את ישראל, וכתבו הרא״ש והטור ביו״ד ס״ס רס״ט דהיינו דוקא בכפיה, אבל אם קבלו עליו לדון מותר לו לגר לדון אפילו ישראל, עכ״ל. ונראה דמוכרח כן מדרשה שלפנינו, דכיון דילפינן זה בהיפך מדיני מלך, ואחרי שהמלך דן דיני מלכות בכפיה, וילפינן דגר דן את חבירו גר ולא ישראל דיינינן ממקום שבא הלמוד כמו שדין המלך בכפיה כך העדר דין הגר את ישראל ג״כ בכפיה, ודו״ק.
4. ר״ל לא רק מלך צריך למנות מישראלים ולא מגרים אלא גם ממונים לכל שררות שבישראל ואין צ״ל דיין או נשיא.
5. לבד בחליצה צריך שיהא הדיין אביו ואמו מישראל או אביו לבד כפי שיתבאר אי״ה במקומו ס״פ תצא.
6. ר״ל דפשטות הכתוב מקרב אחיך מורה למעוטי נכרי, וכהתחלת הפסוק לא תוכל לתת עליך איש נכרי, אלא דרבנן דרשו דגם ישראל אין מעמידין מלך רק ממובחר שבאחיך אבל עבד פסול ג״כ למלכות.
7. היינו הך דדרשות הקודמות בשינוי לשון, ובאור הלשון כל שתמנהו הוא ע״ד הלשון שבבבלי בדרשה הקודמת כל משימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך, יעו״ש.
8. ר״ל שיהיה מא״י וישב בקרבם ולא בחו״ל.
9. בכ״מ בש״ס הובאה דרשה זו, ובכל מקום נסמכה על הלשון שום תשים עליך מלך, אבל נראה דקיצור לשון הוא וחסר מלת וגומר, והכונה לסמוך על סוף הפסוק מקרב אחיך תשים עליך מלך, דאותו הלשון מיותר, דדי היה לכתוב שום תשים עליך מלך מקרב אחיך, ולכן דריש תשים יתירא שתהא אימתו עליך, וכ״מ בספרי בזה״ל, תשים עליך מלך והלא כבר נאמר שום תשים עליך מלך ומה ת״ל תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, ומבואר שכן צריך להגיה בגמרא, וטעם הדרשה הזאת י״ל דהוא מלשון עליך דמשמע שתקבלהו לאדון ומורא עליך, ומיהו אם לא היה כפול הלשון הזה לא היינו מדייקים זה.
ודע דאיתא במשנה סוטה מ״א א׳ דכשקורא המלך בתורה בפרשת הקהל קורא מיושב, ומעשה באגריפס המלך שקרא מעומד ושבחוהו חכמים, ומפרש בגמרא, שבחוהו – מכלל דשפיר עביד והאמר רב אשי מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ומשני מצוה שאני, ופירשו התוס׳ דמשום מצוה להדר פני התורה וכבוד המקום מותר לותר על כבודו, וכ״פ הרמב״ם בפ״ג ה״ג מחגיגה, ובסנהדרין י״ט ב׳ מפרש שם על המשנה מלך אין חולץ ליבמתו משום דגנאי הוא לו שצריכה לרוק בפניו, ור׳ יהודה ס״ל דאם רצה לחלוץ זכור לטוב, ואמרו לו חכמים אין שומעין לו, ופריך בגמרא לר׳ יהודה מהא דרב אשי דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול וא״כ אמאי ס״ל דאם רצה לחלוץ זכור לטוב, ומשני מצוה שאני, ור״ל משום מצוה לקיים מצות התורה מותר לותר על כבודו, וזהו כמבואר דעת ר׳ יהודה, ורמב״ם פ״ג ה״ג ממלכים פסק כחכמים דאין שומעין לו אם רצה לחלוץ, ובפי׳ המשנה כתב בבאור וז״ל, ואין שומעין לו בחליצה לפי שזה קלון לו וירקה בפניו ועיקר אצלנו מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול.
ולכאורה קשה טובא לפי הסוגיא דסוטה הנ״ל ששבחו חכמים לאגריפס שויתר על כבודו משום מצוה, וא״כ הלא גם כאן משני הגמרא מצוה שאני, ולפי״ז הלא היה צריך לפסוק כר׳ יהודה, דאל״ה קשיא הלכתא אהלכתא, דשם בקריאת התורה פסקינן דבמצוה לא משגחינן על כבודו אם הוא מוחל, וכאן בחליצה קיי״ל כרבנן דאפילו אם מוחל אין שומעין לו אפילו במצוה, והיא סתירה גלויה ומפורשת.
ובהכרח לחלק ולפרש דשאני התם בקריאת התורה, דאע״פ דכשקורא עומד בכ״ז אין בזה גנאי ובזיון ניכר, רק אין בזה יתרון כבוד כמו מיושב, ולכן משום מצוה רשות בידו לותר על יתרון כבודו, משא״כ בחליצה שכל ענין החליצה, הרקיקה וחליצת המנעל בזיון וגנאי ממשי הוא לו, ועל זה אין רשות בידו לותר אפילו במקום מצוה.
ועם סברא כזו לחלק בין העדר יתרון כבוד ובין גרם בזיון ממשי כתבנו ליישב מ״ש בשבועות ל׳ א׳ ת״ח וע״ה שבאו לדין מושיבין את הת״ח ואומרים לע״ה שב ואם לא ישב אין מקפידין בכך, ר״ל אין מקפידין על זה שמצוה הוא שיהיו הבע״ד או שניהם יושבין או שניהם עומדים, וטעם הדבר משום כבוד התורה, ולכאורה לפי מה דקיי״ל בכל מ״ע שקיומה תלוי ברצון האדם אז אם אמר לא בעינא ליתא לעשה כלל, כמבואר בכתובות מ׳ א׳, וא״כ לפי מה דקיי״ל בקדושין ל״ג ב׳ הרב שמחל על כבודו כבודו מחול, וא״כ אם היה אומר כאן הת״ח לא בעינא בכבודי לישב היה מתקיים ע״י זה המצוה ועמדו שני האנשים ובצדק תשפוט דבזה כלול השואת שני הבע״ד בכל דבר.
אך לפי מש״כ דאפשר למחול רק על תוספת הכבוד אבל לא על בזיון ניחא, דבזה שהוא יעמוד ביחד עם הע״ה נגד הדיינים היושבים יש בזה משום בזיון, ולכן אין בידו למחול על זה. [שוב מצאתי בריב״ש סי׳ ר״כ בשם הראב״ד כדברי הנ״ל].
10. בא לאפוקי מדעת ר׳ נהוראי בסוגיא כאן דלא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן של ישראל שהתאוו למלך וכמבואר בש״א ח׳, ומפרש הלשון ואמרת אשימה עלי מלך לשון תנאי, אם תאמר, אלא מפרש דהוא לשון צווי, וס״ל כר׳ יוסי לעיל בפ׳ י״ד שנצטוו על כך, כי היה הדבר במכוון מהקב״ה שיהיה להם אימת מלכות ולא יתנהגו בלי רועה ומנהיג, ועיין מש״כ שם.
11. יען דכשרואים אותו במקרים כאלה הוקל כבודו, ובכלל אימתו הוי גם כבודו.
12. לכאורה לא היה צריך לדרשה זו לפי מה דדרשינן בעלמא בני ישראל ולא בנות ישראל, א״כ כיון דכתיב כאן בסמוך למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו, ומשמע ולא בנותיו, אך אפשר לומר לפי המתבאר בפסוק הבא אין מושחין מלך בן מלך משום דירושה היא להם, והו״א דכיון דיש דין ירושה בזה נוחלת הבת את המלוכה במקום שאין בן, קמ״ל מלך ולא מלכה, ואם אין לו בן תפסק השתלשלות מלכותו.
13. פירש״י משום דאמו מישראל הוה, ומבואר בגמרא דבאותה שעה נתחייבו שונאי ישראל כליה שהחניפו לאגריפס, וכתבו התוס׳ ודבר תמוה הוא שאם היה ראוי וכשר מדין תורה כיון דאמו מישראל הוה אלא משום דזילא מילתא כמו שפירש״י, יתחייבו על חנופה מועטת כזאת עונש גדול ככליה, ולכן פירש ר״י דהא דקיי״ל דבאמו מישראל קרינן ביה מקרב אחיך הוא רק גבי נשיאות ושררה בעלמא, אבל לענין מלך מכיון שחזר ושנה הכתוב ביה מקרב אחיך בעינן שיהא אביו ואמו מישראל, ולכן באמת מלך שלא כדין, עכ״ל. וכל דבריהם חדוש גדול, שהרי עיקר הדרשה שאם היתה אמו מישראל קרינן ביה מקרב אחיך איירי במלך, כמבואר בקדושין ע״ו ב׳ ולפנינו לעיל ואיך יסבו התוס׳ את ענין הדרשה לשררות אחרות ולא לענין מלך, וכ״מ בכ״מ בגמרא וכ״פ הרמב״ם, רק לענין מלך, וזה פשוט.
אבל באמת נראה עיקר פי׳ התוס׳ עצמם ביבמות מ״ה ב׳ ובב״ב ג׳ ב׳ דאמו של אגריפס לא היתה כלל מישראל, ומה שאמרו לו אחינו אתה כונתם אחינו במצות, וא״כ היה באמת פסול למלך והחניפוהו בהטית דין ממש.