ומת האיש ההוא – אין זה כללי לחייבו מיתה בכל מה שיעשה נגד מה ששמע, כי יש בו גדרים, כמו שביארו רבותינו
(סנהדרין פ״ז) זקן ממרה אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת; ואף שאין הענין בעצמו הוא חיוב כרת אבל אפשר לבוא לזה ע״י סבה רחוקה חייב מיתה. דברי ר׳ מאיר. ר׳ יהודה אומר על דבר שעיקרו בתורה ופירושו מדברי סופרים ויש בו להוסיף ואם מוסיף גורע ואין לנו אלא תפלין, כגון שהורה להוסיף טוטפת חמשית ויעשנה חמש טוטפות
(עיין סנהדרין פ״ח ב׳). ור׳ יהודה ממעט בענין זה מדברי ר״מ, דלר״מ בכל דבר שזדונו כרת יהא חייב אעפ״י שהכל מדברי סופרים ולא יהיה העיקר מפורש בתורה כגון בתו מאנוסתו. ולר״י לא יתחייב עד שיהיה העיקר מפורש בתורה, וכדאמרי׳ עד דאיכא תורה ויורוך. ודעת רבי שמעון אפילו על דקדוק אחד מדברי סופרים חייב זק״מ. כלומר דבר הנלמד בא׳ מי״ג מדות, והכי איתא בספרי על דברי תורה חייב ואינו חייב על דברי סופרים, כלומר על מה שהוא מ״הת, כהלכה למשה מסיני חייב מיתה משום זק״מ ואינו חייב על דבר שהוא מדרבנן. דאין לפרש דברי סופרים דספרי הלמ״מ, דכ״ע סברי דהלכה למ״מ היינו דבר תורה. (וזה דלא כבעל זרע אברהם דמפרש לספרי כדעת ר׳ יהודה, דהא סתם ספרי ר״ש); והנה ר״י מודה נמי לר״מ דבכל דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת חייב הזק״מ כל היכא דאיכא תורה ויורוך אלא דר״י לא בעי זדונו כרת ושגגתו חטאת דוקא דאפילו בחייבי עשה מחייב מיתה לזק״מ, ואין לנו אלא תפלין למעוטי שאר חייבי עשה דבעי׳ שיהיה בו כדי להוסיף ואם הוסיף גורע. ולר״מ נמי לא מחייב בכל דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת אם היה הדבר מפורש בתורה, כי דבר המפורש בתורה זיל קרי ביה רב הוא ולא שייך ביה דבר של הוראה ואין בו חיוב לזק״מ, ומשנה שלמה שנינו חומר בד״ס מבד״ת האומר אין תפלין מן התורה פטור, ודאי דהך רישא ד״ה היא לענין החומר שיש בד״ס מבד״ת, אע״ג דסיפא דמתני׳ לאו ד״ה היא לענין חמש טוטפת שבתפלין. (וזה דלא כלחם משנה ספ״ד מממרים שפי׳ להראב״ד דר״מ מחייב בזק״מ בדבר המפורש בתורה ומחולק בפירוש המקרא). דברים אלה בפירוש הסוגיא למדתי מדברי הר״ן בחידושי׳ לסנהדרין שם. ולזה פסק הרמב״ם (פ״ג מממרים ה״ה) כר״מ וכר״י, דר״י מודה לדר״מ (ע״ש בכ״מ בשם רמ״ה), ובספר היראים לר״א ממיץ מצוה ל״ג כתב ״וקיימא לן כר״ש לגבי ר״י ור״מ, ולא ידעתי הא אמרי׳
(עירובין מ״ה) ר״מ ור״י הלכה כר״י, ר״י ור״ש הלכה כר״י״, ר״מ ור״ש מאי תיקו, והיאך כ׳ בפשיטות דהלכה כאן כר״ש לגבי ר״י ור״מ. ובענין זה ראיתי להרב בעל שאגת אריה (בטורי אבן ר״ה באבני שהם) דמקשה על רש״י שכתב
(עירובין צ״ה ב׳) המניח ב׳ זוגות תפלין בשבת אתא איסור בל תוסיף ומשוי עליה כמשאוי א״כ מה מוסיף ר״י על ר״מ מרבויא דקרא דיורוך לאתויי תפלין, מה תוספת הוא זה וקרא למה לי, הא בכלל דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת הוי נמי הוראה זו, דאי זק״מ הורה לעשות ה׳ פרשיות איכא כרת וחטאת עפ״י הוראתו, דאי יוצא בתפלין אלא בשבת חייב כרת וחטאת, דבל תוס״ף משוי לי׳ למשא, ע״ש. ולמה שכתבנו בשם הר״ן אין מקום לקושיתו, דר״י מוסיף אדר״מ, שצריך שיהא עיקרו בתורה, ולר״מ אף שאין עיקרו מפורש בתורה כגון בתו מאנוסתו. ובלשון שאמר ר״י עד שיהא עיקרו בתורה ומפורש בד״ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע בא למעט כל שאר הוראות מחיובי עשה שאין לנו בזה אלא תפלין. והרב בעל חוות דעת (במקו״ח סי׳ יו״ד) הניח בצ״ע אדעת הרמב״ם שפסק (פ״א מציצת הט״ו) בהטיל ציצת על ציצת ונתכוין להוסיף, דפסולות אעפ״י שחתך אחת משתיהן שכשהוסיף פסל את הכל, וכשהתיר או חתך התוספת נמצא השאר נעשה מן העשוי שעשייתו הראשונה פסולה היתה, א״כ אדפריך התם בסנהדרין והאיכא ציצית ומשני גרוע ועומד, האיכא למפרך האיכא ציצת בהטיל ציצת על ציצת דלאו גרוע ועומד, דקודם שהטיל הציצת השניים היו הראשונים כשרות, ועכשיו בהוספתו אפסלו. וכן הקשה בשאגת ארי׳ סי׳ למ״ד. ולא ירדתי לסוף דעתם בזה, דהא מקור דעת הרמב״ם בזה דפסק כר״פ דאמר
(מנחות מ׳) ממאי דגברא לאוסופי קמכוין דלמא לבטולי קמכוין דב״ת ליכא מעשה איכא, ופליג בזה אדרבא דאמר השתא בב״ת קאי מעשה לא הוי, שהוא לשון בתמי׳ כלומר כיון דבהטלת ציציות בתראי עבר על ב״ת שפיר חשוב מעשה ואין זה נקרא מן העשוי כמ״ש הכ״מ שם שהרמב״ם אינו מפרש דברי רבא ור״פ כאינך מפרשים. וכבר ביאר הרב ט״ז (או״ח סי׳ יו״ד סק״ט) דלרבא הטיל למוטלת כשרה היינו אפי׳ לא חתך חד מהנך ציציות ותרווייהו קיימו, והביא שם שהב״י כ׳ שכן משמע מדברי רש״י וכן הרב מהר״מ באנעט (בביאור מרדכי הלכ׳ ציצת) הוכיח מדעת רש״י ותוס׳ וראב״ד דאף דלא חתך א׳ מהציציות כשרים דלא נפסלו ע״י ההוספה דכלהו ציצת אקרו אלא שעובר על ב״ת כ״ז שלא חתך א׳ מהם. והשתא אף דלר״פ משכחת צה דבהוספתו מגרע ואיפסלו ציציות הראשונים, מ״מ כיון דלרבא אינו מגרע המצוה בהוספתו, וגם אי תרווייהו קיימו הם כשרים, א״כ תו לא מצי הש״ס למפרך אר״א ור״א דאמרי אין לנו אלא תפלין הא משכחת לה בהטיל למוטלת, וכי גברא אגברא קרמית, ואף דלר״פ משכחת לה, אינהו לא סברי כוותי׳ אלא כדרבא שאין בהטיל למוטלת כל המוסיף גורע. אמנם על הרמב״ם איכא לעיוני שכתב ספ״ד מממרים וחיוב זק״מ על תפלין הלכה מפי הקבלה אבל אם נחלקו בשאר מצות כגון לולב או ציצת פטור מן המיתה. ולשיטתי׳ היה ראוי לחייבו בהטיל למוטלת. ונ״ל אחרי ההתבוננות בדברי הרמב״ם שכתב ודבר זה שזק״מ לא נעשה בשאר מ״ע כ״א בתפלין היא הלכה מפי הקבלה, ולא אמר שהוא מקרא דעפ״י התורה אשר יורוך דמני׳ יליף ר״י בעי׳ תורה ויורוך ופירשו ר״א ור״א דלר״י אין לנו אלא תפלין (עיי׳ כ״מ שהעיר ע״ז), ונראה טעמו של הרמב״ם מדכתב (פ״א מממרים ה״ב) דברים שלמדו אותו מפי השמועה והם תורה שבע״פ, ודברים שלמדום מדעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהם, ודברים שעשאום סייג לתורה לפי מה שהשעה צריכה והם הגזרות והתקנות והמנהגות, כל אחד ואחד מאלו שלשה דברים מ״ע לשמוע מפי ב״ד הגדול, והעובר על אחת מהן עובר בל״ת, הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו התקנות והגזרות והמנהגות, ועל המשפט אשר יאמרו לך אלו דברים שלמדו אותו מן הדין באחת מן המדות, מכל הדבר אשר יגידו לך זו הקבלה שקבלו איש מפי איש, עכ״ד. מבואר דעתו דקרא על פי התורה וגו׳ הוא מדבר מכל המצות הכוללות לחייב כל א׳ מישראל, ולהורות בא כל הפרטיים שמצווים עליהם לקבלם מב״ד הגדול, א״כ תו לא מצינן למימר דנילף מקרא דעל פי התורה וגו׳ שבא להורות על עשה אחת פרטי (תפלין) לחייב בו את הזק״מ, ומדחזינן סתמא דמתני׳ שאמרה לחייב הזק״מ בחמשה טוטפות, ע״כ שאינו מקרא דעל פי התורה וגו׳ כר״י, כ״א שכך באה להם ההלכה מפי הקבלה. והשתא דאתינן להכי שהחיוב דזק״מ בחמש טוטפת היא הלכה מפי הקבלה, תו אין בידינו להוסיף ולדמות מצוה אחרת לתפלין ולחייב בו את הזק״מ, ואף דאשכחינן גם מצוה אחרת שיצטרפו בה ארבעה תנאים שבתפלין שעיקרו מה״ת ופירושו מד״ס ויש בה להוסיף ואם מוסיף גורע (דהיינו להטיל למוטלת) מ״מ אין למדין מההלכה שפירשה תפלין לבדה. ומלבד זה אין למילף ציצת מתפלין, דתפלין היא מצוה תמידית שצריך להשתדל אחרי׳ לקיימה והנמנע מלקיימה עובר בשמונה עשה, אבל ציצת אעפ״י שהיא חובת גברא מ״מ אינה רק מצוה מקרית שאינו מחוייב מצד הדין לקנות טלית להתעטף כדי לעשות בו ציצת, א״כ כמו שלא חייבה התורה מיתה לזק״מ רק בחמורות כחייבי כריתות, לא בקלות כחייבי לאוין, ככה לא חייבה ההלכה מיתה לזק״מ רק בבטול עשה החמור כתפלין לא בקלה ממנה כציצת. אמנם לר״י דמקרא דעל פי התורה וגו׳ יליף בדרך כלל שהזק״מ חייב בדבר שעיקרו מה״ת ופירושו מד״ס, ור״א ור״א שהוסיפו בשמו עוד שני תנאים, שצריך יש בו להוסיף ואם מוסיף גורע (ושני תנאים אלו שהוסיפו כתב הראב״ד בהשגות שיצא להם מן לא תסור מן הדבר כלומר צריך שיהא שם הדבר ולא יסור ממנו שלא יפסול אותו בתוספתו ואם היה גרוע הרי אין שם דבר. ולדעתי יצא להם כן מסיפי׳ דקרא ועל המשפט אשר יאמרו לך, דממלת יורוך ילפי׳ פירושא דד״ס על דבר שעיקרו מה״ת, והיינו דטוטפות דקרא הם ארבעה. והגדר שאין להוסיף על ארבעה, ושההוספה מגרעת ופוסלת העיקר הוא נקרא משפט, שהוראתו סדור הכוונה על כוונה מיוחדת בלא תוספת ובלא גרעון, כמו יכלכל דבריו במשפט, ארמון על משפטו ישב) והם ר״א ור״א חקרו אחר הכלל הזה שאמר ר״י למצוא מצוה שיצטרפו בה ארבעה תנאים אלו ולא מצאו אלא תפלין (עיי׳ בהשגת הראב״ד שכ׳ ר״א ור״א הם שאמרו אין לנו אלא תפלין כלומר שזה הלשון לא נמצא אלא בתפלין) שפיר קשקיל וטרי׳ תלמודא עלייהו למצוא גם מצות אחרות שיצטרפו בם ארבעה תנאים אלו שיוכלו לכנוס תוך כללא דיליף ר״י מקרא. אבל להרמב״ם שהלכה מפי הקבלה היא לחייבו בחמש טוטפות, בודאי אין בידינו להוסיף מצוה אחרת לחייבו ולסבה זו לא הזכיר הרמב״ם ארבעה תנאים שאמר ר״י ור״א ור״א, לא מעיקרו ולא מפירושו, לא מן התוספת ולא מן הגרעון רק כתב סתם חוץ ממצות תפלין כיצד הורה להוסיף טוטפת חמשית בתפלין ה״ז חייב והיא הלכה מפי הקבלה. והנכון בזה דברי הרב מהר״מ בנעט שם שכתב מדקאמר תלמודא ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע, משמע דפסולו הוא רק כ״ז שתוספתו קיימת, ובניטל ממנו התוספת חוזר להכשרו ומש״ה כ״ז שלא ניטל ממנו התוספת עובר על ב״ת, אבל בהטיל למוטלת דאף בניטל ממנו התוספת נשארו בפסולן, בכה״ג הוי ג״כ גורע ועומד, כמו אם התחיל הגרעון קודם המצוה וה״ה היכי שנשאר בפסולו אף כשיסלק התוספת הו״ל ג״כ גרוע ועומד וגם לפי״ז אין עובר על ב״ת שהרי אין כאן מצוה כלל שכבר נפסלו הציציות, ודע שיש בזה דעה אחרת, דר׳ יהוד׳ דאמר על דבר שעיקרו מן התורה ופירושו מד״ס וכו׳ פליג לגמרי אדר״מ, ואין זק״מ חייב מיתה רק בתפלין והוא דעת י״א שהביא הראב״ד בהשגה. וז״ל הר״ן בחידושיו, למאי דאמרי׳ אליבא דר״י אין לנו אלא תפלין קשי׳ למאי דרש ר״י כולי קרא דכי יפלא וגו׳ שאחר שאין לנו אלא תפלין קרא דבין דם לדם בין לדין לדין ב״ן נגע לנגע דברי ריבות בשעריך למאי דרשינן לי׳, ואמרו בתוספות דר״י הנהו קראי לא מוקים להו בזקן ממרא שיהא חייב על כלן אלא שמצוה היא לשמוע להן בכל אותן דינים שכוללין כל מצות שבתורה, אבל בחיוב זק״מ כתיב על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יגידו לך תעשה ולא תסור וגו׳ והאיש אשר יעשה בזדון וגו׳ לומר שלא חייב הכתוב מיתה לזק״מ אלא עד דאיכא תורה ויורוך כדדריש ר״י, עכ״ד. ואין ספק שלזה כוונו בתוס׳ (סנהדרין ע״ח ב׳ ד״ה ואין לנו) דרבי יהוד׳ כל הנך דרשות דדרשינן לעיל מקרא דכי יפלא לא חייש. וראיתי להרב בעל טורי אבן שם בר״ה שכתב על דברי התוס׳ אלו, איזה תלמיד טועה כתבם ולא יצא מפי רבותינו בעלי התוס׳ דעל דם ודין ונגע דכתיבי בקרא בהדי׳ מי איכא דלא חייש. ואילו ראה הרב ז״ל דברי הר״ן בחי׳ ודעת הי״א בהשגת הראב״ד היה מודה שהם דברי בעלי התוס׳ בעצמם. ואפשר דרש״י דסובר דהתוספת משוי עלי׳ כמשאוי, אזל ג״כ בזה בשיטת התוס׳ דר״י פליג אדר״מ לגמרי, ואין מקום לקושיתו עליו שהזכרתי למעלה.