×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(יב) וְהָאִ֞ישׁ אֲשֶׁר⁠־יַעֲשֶׂ֣ה בְזָד֗וֹן לְבִלְתִּ֨י שְׁמֹ֤עַ אֶל⁠־הַכֹּהֵן֙ הָעֹמֵ֞ד לְשָׁ֤רֶת שָׁם֙ אֶת⁠־יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ א֖וֹ אֶל⁠־הַשֹּׁפֵ֑ט וּמֵת֙ הָאִ֣ישׁ הַה֔וּא וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִיִּשְׂרָאֵֽל׃
The man who does presumptuously, in not listening to the priest who stands to serve there before Hashem your God, or to the judge, even that man shall die: and you shall put away the evil from Israel.
מוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י בכור שורחזקוניר׳ בחיירלב״גר״ע ספורנומנחת שיאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[פיסקא קנה]
והאיש אשר יעשה בזדון – אשר לא שמע מפי בית דין ומורה.
אשר יעשה על מעשה הוא חייב ואינו חייב על הוריה.
בזדון – על זדון הוא חייב ואינו חייב על שגגה.
לבלתי שמוע – ולא שומע מפי שומע.
אל הכהן העומד לשרת – מגיד שאין שרות כשר אלא מעומד הא אם ישב ועבד עבודתו פסולה.
או אל השופט – זהו שאמרנו אף על פי שאין בו כהנים ולוים כשר.
ומת האיש – בסתם מיתה האמורה בתורה בחנק.
ההוא – לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה.
ובערת הרע מישראל – בער עושי הרעות מישראל.
סליק פיסקא
[Piska 155]
"And the man who shall do wilfully, not to listen": to its ruling.
"And the man who shall do": (A rebellious elder is not liable) until he teaches to do (what is contrary to the ruling of the Sanhedrin, [but not if he only voices disagreement with their ruling]).
"wilfully": He (the rebellious elder) is liable only for witting and not for unwitting transgression.
"not to listen to the Cohein": (directly), but not ("not to listen") to one who hears it from him.
"to the Cohein who stands to serve": (Ibid. 18:5) "to stand to serve" tells me that the service (of the Cohein) is only "standing.⁠" This tells me only that it is a mitzvah (for him to stand). Whence do I derive that it is a categorical requirement (i.e., that it is not valid unless he is standing)? "who stands to serve" implies that if he sits, his service is invalid.
"or to the judge": This is as we said: Even if there are no Cohanim and Levites there, it is valid.
"that man shall die": the unqualified death penalty in Scripture — strangulation.
"that man": and not one who is forced or unwitting or under some misapprehension.
"and you shall remove the evil from Israel": Remove the doer of evil from Israel.
[End of Piska]
והאיש אשר יע׳ בזדון על המעשה הוא חייב ואין חייב על ההורייה מיכן אמרו אינו חייב עד שיורה לאחרים לעשות כהוראתו או שיעשה הוא כהוראתו:
בזדון על הזדון הוא חייב אינו חייב על השגגה:
לבלתי שמוע ולא שומע מפי שומע:
אל הכהן הע׳ לש׳ שם מגיד שאין שירות כשר אלא מעומד הא אם ישב ועבד עבודתו פסולה:
או אל הש׳ זה הוא שאמרנו ואע״פ שאין שם כהנים ולוים כשר:
ומת האיש ההוא בסתם מיתה בחנק:
ובערת הרע מישראל בער עושי רעה מישראל:
וְגוּבְרָא דְּיַעֲבֵיד בִּרְשַׁע בְּדִיל דְּלָא לְקַבָּלָא מִן כָּהֲנָא דְּקָאֵים לְשַׁמָּשָׁא תַּמָּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ אוֹ מִן דַּיָּינָא וְיִתְקְטִיל גּוּבְרָא הַהוּא וּתְפַלֵּי עָבֵיד דְּבִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל.
And the man who does wickedly in not receiving from the priest who stands there to minister before the Lord your God, or from the judge, that man shall die; and you shalt put down the evil doer from Israel.
וגובראא די יעבד בזידנו דלא למשמעב למלוי דכהנא דקיים מעתד למשמשאג תמן קדם י״י אלהכון או לדינהד ויתקטל גברא ההוא ותבערוןה עבדי בישתא מישראל.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וגוברא״) גם נוסח חילופי: ״וגברא״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למשמע״) גם נוסח חילופי: ״למשמוע״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דקיים מעתד למשמשא״) גם נוסח חילופי: ״דקאים למשמשה״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לדינה״) גם נוסח חילופי: ״לדינייה״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ותבערון״) גם נוסח חילופי: ״ותישיצון״.
וגברא דיעבד בזדנותא בדיל דלא למיצת מן כהנא דקאים לשמשא תמן קדם י״י אלקכון או מן דיינא ויתקטל גברא ההוא ותפלון עביד דביש מישראל.
And the man who will act with presumption, and not obey the judge or the priest who standeth there to minister before the Lord your God, that man shall be put to death; so shall you put down the doer of evil from Israel,
והאיש אשר יעשה בזדון – אינו חייב עד שיתרו בו.
ומת האיש ההוא – מיתתו בחנק.
וְהָאִישׁ אֲשֶׁר וְגוֹ׳ – שֶׁלֹּא שָׁמַע מִפִּי בֵּית דִּין וּמוֹרֶה. אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה. עַל מַעֲשֶׂה הוּא חַיָּב וְאֵינוֹ חַיָּב עַל הוֹרָאָה. בְזָדוֹן. עַל זָדוֹן הוּא חַיָּב, וְאֵינוֹ חַיָּב עַל שְׁגָגָה. לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ וְלֹא שׁוֹמֵעַ מִפִּי שׁוֹמֵעַ. אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד. מַגִּיד שֶׁאֵין שֵׁרוּת כָּשֵׁר אֶלָּא מְעֻמָּד, הָא אִם יָשַׁב וְעָבַד עֲבוֹדָתוֹ פְסוּלָה. אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט. זֶהוּ שֶׁאָמַרְנוּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ כֹּהֲנִים וּלְוִיִּים כָּשֵׁר. וּמֵת הָאִישׁ. סְתָם מִיתָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה בְּחֶנֶק. הַהוּא. וְלֹא אָנוּס וְלֹא שׁוֹגֵג וְלֹא מֻטְעֶה. וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל. בַּעֵר עוֹשֵׂי הָרָעוֹת מִיִּשְׂרָאֵל.
וַאִי רַגֻלֵ יַסתַּעמִלֻ אַלּקַחַתַּ פַלַא יַקבַּלֻ מִןַ אלאִמַאםִ אלּמֻקִיםִ הֻנַאךַּ לִיַכ׳דִםַ אַללַהַ רַבַּךַּ אַוְ מִןַ אלחַאכִּם פַליֻקתַּל דַ׳לִךַּ אַלרַּגֻלֻ וַאנפִ אַהלַ אַלשַּׁרִּ מִן אַלִ יִסרַאאִיל
ואיזה שהוא איש המשתמש בחצפתו, ומסרב לקבל, מן הכהן השוכן שמה בכדי לשרת את ה׳ אלהיך, או מן הדין, אזי שיהרג אותו האיש, ובער את בעלי הרע מן בית ישראל.
פס׳: והאיש אשר יעשה בזדון – על המעשה חייב מיתה ולא על ההוראה כדתנן חזר לעירו ושנה ולימד כדרך שהיה למד פטור. הורה לעשות חייב.
בזדון – על הזדון נעשה זקן ממרא ולא על השוגג. לבלתי שמוע אל הכהן העומד לשרת שם. מלמד שאין השירות כשר אלא בעמידה שאם ישב ושירת עבודתו פסולה.
או אל השופט – זהו שאמרנו אע״פ שאין בו כהנים ולוים כשר.
ומת האיש ההוא – כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק והכי תנינן בפרק אלו הן הנחנקין וכו׳. 1וזקן ממרא על פי בית דין:
1. וזקן ממרא. עפ״י ב״ד בחנק:
והאיש אשר יעשה בזדון – שיורה לעשות, דזהו יעשה – שיגרום לעשות. אבל אם שנה כדרך שהיה שונה, כיון שלא הורה לעשות – אינו חייב מיתה (משנה סנהדרין י״א:ב׳).
והאיש אשר יעשה בזדון – THE MAN WHO DOES PRESUMPTUOUSLY – who instructs to do, for this is [the meaning of] יעשה – WHO DOES – that he causes to do. But if he taught in the manner that he was teaching, as long as he does not instruct to act accordingly – he is not liable for the death penalty (Mishna Sanhedrin 11:2).
העמד לשרת – אין שירות אלא מעומד.
העומד לשרת, (to the priest) "the one who stands to minister;⁠" the reason the Torah adds the word: העומד, is to teach that service in the Temple, or ritual service generally, must be performed while standing. (Sifri)
והאיש אשר יעשה בזדון – והוא חכם מחכמי ישראל שירצה לחלוק עם ב״ד הגדול ועשה הוראה לעצמו שלא כדעת הב״ד הגדול בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, הוא הנקרא זקן ממרא והוא חייב מיתה. ומת האיש ההוא – ימיתוהו בית דין.
והאיש אשר יעשה בזדון, "and the man who will act deliberately contrary, etc.⁠" the Torah refers to a judge, however competent, who after the Sanhedrin has ruled on a matter under dispute hands down a dissenting decision. The matter under dispute concerns violations for which the karet penalty applies if they were committed deliberately. Such a judge or elder is known as זקן ממרא, "a rebellious Elder.⁠" He becomes guilty of the death penalty by asphyxiation.
והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן – על הוראה למעשה הוא חייב לא על למוד והוראה לתלמידיו לא למעשה ולזה אמר אשר יעשה ועל זדון הוא חייב ואינו חייב אם בשוגג הורה למעשה הוראה זו ולזה אמר בזדון ועל מה ששמע מהסנהדרין ההוא הוא חייב לא אם שמע מפי שומע והנה אמר הכהן או השופט כי המופלא שבבית דין והוא מי שהוא ראש עליהם הוא אשר יאמר לו מה שיסכימו בו סנהדרי גדולה כי אין ראוי שיגמר הדבר כי אם על פיו.
העומד לשרת שם את פני י״י אלהיך – למדנו מזה שמקום סנהדרין היה אצל בית הבחירה אשר ישרתו שם השם יתעלה למדנו מאמרו העומד לשרת שהשירות לא יהיה אלא בעמידה.
ומת האיש ההוא – זאת המיתה חנק הוא לפי מה שהתבאר מהשרשים הכוללים אחר שהתבאר שכבר עשה זה בזדון.
ובערת הרע מקרבך – אמר זה לפי שזה המחלוקת יהיה גורם להריסת התורה אם ישפוט בה כל איש לפי דעתו וסברתו ולזה יסדה התורה זה השרש להסיר המחלוקת מענייני התורה בדור ודור ולפי שהאיש ההוא הוא יחיד דנין אותו למיתת בית דין שבעירו אחר החקירה והדרישה.
והאיש אשר יעשה בזדון – שיורה הלכה למעשה נגד הוראת בית דין הגדול.
ומת האיש ההוא – על פי בית דין הגדול ובזה כל העם ״ישמעו וייראו״ (פסוק י״ג).
והאיש אשר יעשה בזדון, who deliberately hands down a ruling to be applied forthwith, which is against that handed down by the Supreme Court, ומת האיש ההוא, he is to be executed at the behest of the Supreme Court, and thereby all the people will hear about it and the absolute authority of the Sanhedrin will be preserved and the people will remain in awe of it.
שְמֹעַ: ב׳ חס׳ וי״ו, וסי׳ ואם ביום1 שְמֹעַ אישה יניא, לבלתי שְמֹעַ2 אל הכהן, ודכות׳ בשמע ה׳3 את תלנתיכם, ומסר׳ דמסר׳ עליה׳ דקדמא׳ לי׳ כו׳ חס׳ בתו׳, שבושא הוא, דתרויהו׳ בנוסחי דיקי חס׳ וי״ו כתי׳, הרמ״ה4 ז״ל. [שְׁמֹעַ].
לְשָ֤רֶת:⁠א מלעיל.⁠ב [לְשָׁ֤רֶת].
1. ואם ביום: במ׳ ל ט.
2. לבלתי שְמֹעַ: פסוקנו.
3. בשמע ה׳: שמ׳ טז ח.
4. הרמ״ה: שמ״ע.
א. מילה זו שחלה בה נסיגת הטעם לאחור, צריכה להינקד בסגול, ונורצי טעה בה וניקדה בצירי.
ב. כך הוא נוסחה של ההערה בכ״י א, אך בכ״י ל נכתב ׳ל׳ מלעיל׳. בדפוסי מ״ש הובא נוסח ל.
והאיש אשר וגו׳ – האיש ולא תלמיד.
אשר יעשה – עד שיורה לעשות.
בזדון – ולא בשוגג.
לבלתי שמע – ולא השומע ממנו.
העמד לשרת – מלמד שהשירות הוא בעמידה.
או אל השפט – אף שאין כאן כהן כשר.
ומת האיש וגו׳ – סתם מיתה בחנק.
ההוא – ולא אנוס ולא מוטעה.
ובערת הרע – צריך לבער רשעה וכו׳.
אל הכהן העמד – אל אחד מהכהנים או הלוים העומדים בין הסנהדרין לשרת שם בדבר המשפט:
או אל השפט – הוא ראש הסנהדרין הנקרא נשיא:
ומת האיש ההוא – אפילו יהיה הדבר מדיני ממונות שאין בהם חטא משפט מות, הנה יומת האיש ההוא בעבור שלא שמע לב״ד הגדול, ולא האמין שהשכינה שרויה ביניהם, והרי הוא כחולק על המקום, וארז״ל שהיו ממתינין אותו עד הרגל וממיתין אותו ברגל כדי שכל ישראל ישמעו וייראו:
והאיש אשר יעשה בזדון – מלת והאיש מוסב על הזקן החכם שבאחת מערי ישראל, שהוא מחולק באחד מן הדיינים עם הב״ד שבעירו, שהוא מצווה לילך לב״ד הגדול שבירושלים, כמ״ש וקמת ובאת ועלית ובאת, ועליו אמר ועשית עפ״י הדבר וגו׳ אשר יאמרו לך תעשה וגו׳, ועליו אמר במקרא זה, והאיש אשר יעשה בזדון, ירצה אם חזר זה החכם לעירו והורה לעשות כהוראתו, או יעשה הוא בעצמו חייב מיתה, ודוקא שהורה לעשות אבל אם שנה ולמד באחרים כדבריו ולא הורה לעשות פטור; לפי״ז מלת יעשה כאן כולל שתי כוונות אם פעולה עצמית (ער ווירד טהון), אם פעולה סבובית ותרגומו (צור אויסאיבונג פעראנלאססונג געבען) וכבר העירונו על פעולה סבובית הנהוגות בפעלים בבשלח במה תצעק.
ומת האיש ההוא – אין זה כללי לחייבו מיתה בכל מה שיעשה נגד מה ששמע, כי יש בו גדרים, כמו שביארו רבותינו (סנהדרין פ״ז) זקן ממרה אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת; ואף שאין הענין בעצמו הוא חיוב כרת אבל אפשר לבוא לזה ע״י סבה רחוקה חייב מיתה. דברי ר׳ מאיר. ר׳ יהודה אומר על דבר שעיקרו בתורה ופירושו מדברי סופרים ויש בו להוסיף ואם מוסיף גורע ואין לנו אלא תפלין, כגון שהורה להוסיף טוטפת חמשית ויעשנה חמש טוטפות (עיין סנהדרין פ״ח ב׳). ור׳ יהודה ממעט בענין זה מדברי ר״מ, דלר״מ בכל דבר שזדונו כרת יהא חייב אעפ״י שהכל מדברי סופרים ולא יהיה העיקר מפורש בתורה כגון בתו מאנוסתו. ולר״י לא יתחייב עד שיהיה העיקר מפורש בתורה, וכדאמרי׳ עד דאיכא תורה ויורוך. ודעת רבי שמעון אפילו על דקדוק אחד מדברי סופרים חייב זק״מ. כלומר דבר הנלמד בא׳ מי״ג מדות, והכי איתא בספרי על דברי תורה חייב ואינו חייב על דברי סופרים, כלומר על מה שהוא מ״הת, כהלכה למשה מסיני חייב מיתה משום זק״מ ואינו חייב על דבר שהוא מדרבנן. דאין לפרש דברי סופרים דספרי הלמ״מ, דכ״ע סברי דהלכה למ״מ היינו דבר תורה. (וזה דלא כבעל זרע אברהם דמפרש לספרי כדעת ר׳ יהודה, דהא סתם ספרי ר״ש); והנה ר״י מודה נמי לר״מ דבכל דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת חייב הזק״מ כל היכא דאיכא תורה ויורוך אלא דר״י לא בעי זדונו כרת ושגגתו חטאת דוקא דאפילו בחייבי עשה מחייב מיתה לזק״מ, ואין לנו אלא תפלין למעוטי שאר חייבי עשה דבעי׳ שיהיה בו כדי להוסיף ואם הוסיף גורע. ולר״מ נמי לא מחייב בכל דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת אם היה הדבר מפורש בתורה, כי דבר המפורש בתורה זיל קרי ביה רב הוא ולא שייך ביה דבר של הוראה ואין בו חיוב לזק״מ, ומשנה שלמה שנינו חומר בד״ס מבד״ת האומר אין תפלין מן התורה פטור, ודאי דהך רישא ד״ה היא לענין החומר שיש בד״ס מבד״ת, אע״ג דסיפא דמתני׳ לאו ד״ה היא לענין חמש טוטפת שבתפלין. (וזה דלא כלחם משנה ספ״ד מממרים שפי׳ להראב״ד דר״מ מחייב בזק״מ בדבר המפורש בתורה ומחולק בפירוש המקרא). דברים אלה בפירוש הסוגיא למדתי מדברי הר״ן בחידושי׳ לסנהדרין שם. ולזה פסק הרמב״ם (פ״ג מממרים ה״ה) כר״מ וכר״י, דר״י מודה לדר״מ (ע״ש בכ״מ בשם רמ״ה), ובספר היראים לר״א ממיץ מצוה ל״ג כתב ״וקיימא לן כר״ש לגבי ר״י ור״מ, ולא ידעתי הא אמרי׳ (עירובין מ״ה) ר״מ ור״י הלכה כר״י, ר״י ור״ש הלכה כר״י״, ר״מ ור״ש מאי תיקו, והיאך כ׳ בפשיטות דהלכה כאן כר״ש לגבי ר״י ור״מ. ובענין זה ראיתי להרב בעל שאגת אריה (בטורי אבן ר״ה באבני שהם) דמקשה על רש״י שכתב (עירובין צ״ה ב׳) המניח ב׳ זוגות תפלין בשבת אתא איסור בל תוסיף ומשוי עליה כמשאוי א״כ מה מוסיף ר״י על ר״מ מרבויא דקרא דיורוך לאתויי תפלין, מה תוספת הוא זה וקרא למה לי, הא בכלל דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת הוי נמי הוראה זו, דאי זק״מ הורה לעשות ה׳ פרשיות איכא כרת וחטאת עפ״י הוראתו, דאי יוצא בתפלין אלא בשבת חייב כרת וחטאת, דבל תוס״ף משוי לי׳ למשא, ע״ש. ולמה שכתבנו בשם הר״ן אין מקום לקושיתו, דר״י מוסיף אדר״מ, שצריך שיהא עיקרו בתורה, ולר״מ אף שאין עיקרו מפורש בתורה כגון בתו מאנוסתו. ובלשון שאמר ר״י עד שיהא עיקרו בתורה ומפורש בד״ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע בא למעט כל שאר הוראות מחיובי עשה שאין לנו בזה אלא תפלין. והרב בעל חוות דעת (במקו״ח סי׳ יו״ד) הניח בצ״ע אדעת הרמב״ם שפסק (פ״א מציצת הט״ו) בהטיל ציצת על ציצת ונתכוין להוסיף, דפסולות אעפ״י שחתך אחת משתיהן שכשהוסיף פסל את הכל, וכשהתיר או חתך התוספת נמצא השאר נעשה מן העשוי שעשייתו הראשונה פסולה היתה, א״כ אדפריך התם בסנהדרין והאיכא ציצית ומשני גרוע ועומד, האיכא למפרך האיכא ציצת בהטיל ציצת על ציצת דלאו גרוע ועומד, דקודם שהטיל הציצת השניים היו הראשונים כשרות, ועכשיו בהוספתו אפסלו. וכן הקשה בשאגת ארי׳ סי׳ למ״ד. ולא ירדתי לסוף דעתם בזה, דהא מקור דעת הרמב״ם בזה דפסק כר״פ דאמר (מנחות מ׳) ממאי דגברא לאוסופי קמכוין דלמא לבטולי קמכוין דב״ת ליכא מעשה איכא, ופליג בזה אדרבא דאמר השתא בב״ת קאי מעשה לא הוי, שהוא לשון בתמי׳ כלומר כיון דבהטלת ציציות בתראי עבר על ב״ת שפיר חשוב מעשה ואין זה נקרא מן העשוי כמ״ש הכ״מ שם שהרמב״ם אינו מפרש דברי רבא ור״פ כאינך מפרשים. וכבר ביאר הרב ט״ז (או״ח סי׳ יו״ד סק״ט) דלרבא הטיל למוטלת כשרה היינו אפי׳ לא חתך חד מהנך ציציות ותרווייהו קיימו, והביא שם שהב״י כ׳ שכן משמע מדברי רש״י וכן הרב מהר״מ באנעט (בביאור מרדכי הלכ׳ ציצת) הוכיח מדעת רש״י ותוס׳ וראב״ד דאף דלא חתך א׳ מהציציות כשרים דלא נפסלו ע״י ההוספה דכלהו ציצת אקרו אלא שעובר על ב״ת כ״ז שלא חתך א׳ מהם. והשתא אף דלר״פ משכחת צה דבהוספתו מגרע ואיפסלו ציציות הראשונים, מ״מ כיון דלרבא אינו מגרע המצוה בהוספתו, וגם אי תרווייהו קיימו הם כשרים, א״כ תו לא מצי הש״ס למפרך אר״א ור״א דאמרי אין לנו אלא תפלין הא משכחת לה בהטיל למוטלת, וכי גברא אגברא קרמית, ואף דלר״פ משכחת לה, אינהו לא סברי כוותי׳ אלא כדרבא שאין בהטיל למוטלת כל המוסיף גורע. אמנם על הרמב״ם איכא לעיוני שכתב ספ״ד מממרים וחיוב זק״מ על תפלין הלכה מפי הקבלה אבל אם נחלקו בשאר מצות כגון לולב או ציצת פטור מן המיתה. ולשיטתי׳ היה ראוי לחייבו בהטיל למוטלת. ונ״ל אחרי ההתבוננות בדברי הרמב״ם שכתב ודבר זה שזק״מ לא נעשה בשאר מ״ע כ״א בתפלין היא הלכה מפי הקבלה, ולא אמר שהוא מקרא דעפ״י התורה אשר יורוך דמני׳ יליף ר״י בעי׳ תורה ויורוך ופירשו ר״א ור״א דלר״י אין לנו אלא תפלין (עיי׳ כ״מ שהעיר ע״ז), ונראה טעמו של הרמב״ם מדכתב (פ״א מממרים ה״ב) דברים שלמדו אותו מפי השמועה והם תורה שבע״פ, ודברים שלמדום מדעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהם, ודברים שעשאום סייג לתורה לפי מה שהשעה צריכה והם הגזרות והתקנות והמנהגות, כל אחד ואחד מאלו שלשה דברים מ״ע לשמוע מפי ב״ד הגדול, והעובר על אחת מהן עובר בל״ת, הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו התקנות והגזרות והמנהגות, ועל המשפט אשר יאמרו לך אלו דברים שלמדו אותו מן הדין באחת מן המדות, מכל הדבר אשר יגידו לך זו הקבלה שקבלו איש מפי איש, עכ״ד. מבואר דעתו דקרא על פי התורה וגו׳ הוא מדבר מכל המצות הכוללות לחייב כל א׳ מישראל, ולהורות בא כל הפרטיים שמצווים עליהם לקבלם מב״ד הגדול, א״כ תו לא מצינן למימר דנילף מקרא דעל פי התורה וגו׳ שבא להורות על עשה אחת פרטי (תפלין) לחייב בו את הזק״מ, ומדחזינן סתמא דמתני׳ שאמרה לחייב הזק״מ בחמשה טוטפות, ע״כ שאינו מקרא דעל פי התורה וגו׳ כר״י, כ״א שכך באה להם ההלכה מפי הקבלה. והשתא דאתינן להכי שהחיוב דזק״מ בחמש טוטפת היא הלכה מפי הקבלה, תו אין בידינו להוסיף ולדמות מצוה אחרת לתפלין ולחייב בו את הזק״מ, ואף דאשכחינן גם מצוה אחרת שיצטרפו בה ארבעה תנאים שבתפלין שעיקרו מה״ת ופירושו מד״ס ויש בה להוסיף ואם מוסיף גורע (דהיינו להטיל למוטלת) מ״מ אין למדין מההלכה שפירשה תפלין לבדה. ומלבד זה אין למילף ציצת מתפלין, דתפלין היא מצוה תמידית שצריך להשתדל אחרי׳ לקיימה והנמנע מלקיימה עובר בשמונה עשה, אבל ציצת אעפ״י שהיא חובת גברא מ״מ אינה רק מצוה מקרית שאינו מחוייב מצד הדין לקנות טלית להתעטף כדי לעשות בו ציצת, א״כ כמו שלא חייבה התורה מיתה לזק״מ רק בחמורות כחייבי כריתות, לא בקלות כחייבי לאוין, ככה לא חייבה ההלכה מיתה לזק״מ רק בבטול עשה החמור כתפלין לא בקלה ממנה כציצת. אמנם לר״י דמקרא דעל פי התורה וגו׳ יליף בדרך כלל שהזק״מ חייב בדבר שעיקרו מה״ת ופירושו מד״ס, ור״א ור״א שהוסיפו בשמו עוד שני תנאים, שצריך יש בו להוסיף ואם מוסיף גורע (ושני תנאים אלו שהוסיפו כתב הראב״ד בהשגות שיצא להם מן לא תסור מן הדבר כלומר צריך שיהא שם הדבר ולא יסור ממנו שלא יפסול אותו בתוספתו ואם היה גרוע הרי אין שם דבר. ולדעתי יצא להם כן מסיפי׳ דקרא ועל המשפט אשר יאמרו לך, דממלת יורוך ילפי׳ פירושא דד״ס על דבר שעיקרו מה״ת, והיינו דטוטפות דקרא הם ארבעה. והגדר שאין להוסיף על ארבעה, ושההוספה מגרעת ופוסלת העיקר הוא נקרא משפט, שהוראתו סדור הכוונה על כוונה מיוחדת בלא תוספת ובלא גרעון, כמו יכלכל דבריו במשפט, ארמון על משפטו ישב) והם ר״א ור״א חקרו אחר הכלל הזה שאמר ר״י למצוא מצוה שיצטרפו בה ארבעה תנאים אלו ולא מצאו אלא תפלין (עיי׳ בהשגת הראב״ד שכ׳ ר״א ור״א הם שאמרו אין לנו אלא תפלין כלומר שזה הלשון לא נמצא אלא בתפלין) שפיר קשקיל וטרי׳ תלמודא עלייהו למצוא גם מצות אחרות שיצטרפו בם ארבעה תנאים אלו שיוכלו לכנוס תוך כללא דיליף ר״י מקרא. אבל להרמב״ם שהלכה מפי הקבלה היא לחייבו בחמש טוטפות, בודאי אין בידינו להוסיף מצוה אחרת לחייבו ולסבה זו לא הזכיר הרמב״ם ארבעה תנאים שאמר ר״י ור״א ור״א, לא מעיקרו ולא מפירושו, לא מן התוספת ולא מן הגרעון רק כתב סתם חוץ ממצות תפלין כיצד הורה להוסיף טוטפת חמשית בתפלין ה״ז חייב והיא הלכה מפי הקבלה. והנכון בזה דברי הרב מהר״מ בנעט שם שכתב מדקאמר תלמודא ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע, משמע דפסולו הוא רק כ״ז שתוספתו קיימת, ובניטל ממנו התוספת חוזר להכשרו ומש״ה כ״ז שלא ניטל ממנו התוספת עובר על ב״ת, אבל בהטיל למוטלת דאף בניטל ממנו התוספת נשארו בפסולן, בכה״ג הוי ג״כ גורע ועומד, כמו אם התחיל הגרעון קודם המצוה וה״ה היכי שנשאר בפסולו אף כשיסלק התוספת הו״ל ג״כ גרוע ועומד וגם לפי״ז אין עובר על ב״ת שהרי אין כאן מצוה כלל שכבר נפסלו הציציות, ודע שיש בזה דעה אחרת, דר׳ יהוד׳ דאמר על דבר שעיקרו מן התורה ופירושו מד״ס וכו׳ פליג לגמרי אדר״מ, ואין זק״מ חייב מיתה רק בתפלין והוא דעת י״א שהביא הראב״ד בהשגה. וז״ל הר״ן בחידושיו, למאי דאמרי׳ אליבא דר״י אין לנו אלא תפלין קשי׳ למאי דרש ר״י כולי קרא דכי יפלא וגו׳ שאחר שאין לנו אלא תפלין קרא דבין דם לדם בין לדין לדין ב״ן נגע לנגע דברי ריבות בשעריך למאי דרשינן לי׳, ואמרו בתוספות דר״י הנהו קראי לא מוקים להו בזקן ממרא שיהא חייב על כלן אלא שמצוה היא לשמוע להן בכל אותן דינים שכוללין כל מצות שבתורה, אבל בחיוב זק״מ כתיב על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יגידו לך תעשה ולא תסור וגו׳ והאיש אשר יעשה בזדון וגו׳ לומר שלא חייב הכתוב מיתה לזק״מ אלא עד דאיכא תורה ויורוך כדדריש ר״י, עכ״ד. ואין ספק שלזה כוונו בתוס׳ (סנהדרין ע״ח ב׳ ד״ה ואין לנו) דרבי יהוד׳ כל הנך דרשות דדרשינן לעיל מקרא דכי יפלא לא חייש. וראיתי להרב בעל טורי אבן שם בר״ה שכתב על דברי התוס׳ אלו, איזה תלמיד טועה כתבם ולא יצא מפי רבותינו בעלי התוס׳ דעל דם ודין ונגע דכתיבי בקרא בהדי׳ מי איכא דלא חייש. ואילו ראה הרב ז״ל דברי הר״ן בחי׳ ודעת הי״א בהשגת הראב״ד היה מודה שהם דברי בעלי התוס׳ בעצמם. ואפשר דרש״י דסובר דהתוספת משוי עלי׳ כמשאוי, אזל ג״כ בזה בשיטת התוס׳ דר״י פליג אדר״מ לגמרי, ואין מקום לקושיתו עליו שהזכרתי למעלה.
והאיש וגו׳ – פסוק זה עוסק במורה הוראה המחויב להעביר את המחלוקת בינו לבין חבריו להכרעת בית דין הגדול בלשכת הגזית (פסוק ח). אם איננו מקבל את ההכרעה וממשיך לפסוק הלכה למעשה על פי דעתו כבראשונה, בניגוד להכרעת בית דין הגדול, הרי הוא חייב מיתה: ״חזר לעירו שנה ולמד כדרך שהיה למד פטור, ואם הורה לעשות חייב, שנאמר ׳והאיש אשר יעשה בזדון׳, אינו חייב עד שיורה לעשות״ (סנהדרין פו:).
אל הכהן העמד לשרת שם וגו׳ – ״לשרת״ – עיין פירוש, שמות כח, לה.
כבר הערנו על פסוק ט שלשון היחיד תופסת את כל חברי בית הדין כמיוצגים על ידי ראש בית הדין. כמו כן הערנו שם שרצוי – אם כי לא מעכב – למנות גם כהנים לבית דין הגדול. כאן נידונות שתי אפשרויות: או שראש בית הדין הוא כהן, שבנוסף הוא ״העמד לשרת שם״ וגו׳; או שאיננו כהן, והוא עומד כנגד הזקן הממרא רק מכוח היותו ראש בית הדין [״או אל השפט״]. במקרה הראשון, הקשר העמוק בין ניהול ענייני התורה לבין עבודת המקדש בא לידי ביטוי באישיותו של ראש בית הדין, שהודיע לזקן הממרא את הכרעת בית הדין. במקרה השני מסומל קשר זה רק על ידי המקום.
עבודת הכהן במקדש קרויה כאן ״שירות״, ושם זה מציין את משמעות מעשי אותה עבודה: הם נותנים ביטוי לצורה האידיאלית של כל יחסי היחיד והציבור באומה, והם מראים איזו צורה יש להעניק לקשרים אלה כדי שיהיו לנחת רוח לפני ה׳. ניהול ענייני התורה ועשיית מצוותיה עומדים בשירות מימושה המעשי של צורה זו.
תורת ישראל, על כל כלליה לחיים הפרטיים והציבוריים, איננה משרתת רעיונות של צדק או תועלת שאדם בדה מלבו, אלא היא קיום רצון ה׳ עלי אדמות. רצון זה נקבע בכללים הכתובים של התורה, שלמענה הוקם המשכן, ושאופן עשייתה המפורט נמסר בתורה שבעל פה. ניהול ענייני התורה ועשיית מצוותיה עומדים בשירות רצון זה של ה׳.
וגם זה רצון ה׳, נותן התורה: רצונו הוא שהכרעת בית הדין הגדול, שהתכנס בתחום מקדשו, תהיה הקובע הבלעדי בנוגע לקיום המעשי של התורה. על ידי קיום פסקי ההלכה של בית הדין הגדול, מתקיים רצון ה׳ לגבי קביעת הצורה המעשית של כל עניינינו. כל מעשה המנוגד לפסק כזה עומד בניגוד לרצון ה׳ – אפילו אם אותו פסק היה בטעות. אין זה אומר שבית הדין הגדול איננו יכול לטעות. אולם זהו רצון ה׳, נותן התורה, שתורתו תקוים בפועל על פי הכוח שנמסר לבית דין זה. עניין זה מובע בַּתנאי ״אשר יגידו לך מן המקום ההוא״ (פסוק י). לפיכך העבירה שמתחייבים עליה מיתה איננה התנגדות עיונית אלא פסק הלכה המחייב מרי מעשי. כך נאמר במפורש בספרי על הפסוק הקודם: ״⁠ ⁠׳לא תסור וגו׳ ימין ושמאל׳ – אפילו מראים בעיניך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל, שמע להם״.
[כה] והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן – מדבר מן המורה שבא לשאל מן הסנהדרין ואינו שומע לקולם הוא חייב מיתה, אבל הדיוט העושה ע״פ הוראת הבד״מ אינו חייב מיתה, כי הוא אינו עושה זה מצד שאינו שומע רק מצד ששומע לב״ד מורה שבעירו והכתוב אומר אשר יעשה לבלתי שמוע ולא העושה מצד ששומע מפי ב״ד מורה שבעירו, וא״כ החיוב הוא רק למורה הממרה ומורה הפך מדברי הסנהדרין לא להדיוט העושה על פיו, והיל״ל אשר יורה בזדון, עז״א שאינו חייב על הוראה בלבד רק על מעשה שעשה כהוראתו או שהורה לעשות, והתנה עוד שתהיה ההמראה בזדון לא ע״י שגגה, שנתחלף חלב בשומן, ועוד התנה לבלתי שמוע אל הכהן רק מי ששמע מן הכהן בעצמו לא אם שמע מן השומע:
[כו] אל הכהן העומד לשרת – מכלל דשירות מעומד, ולקמן (סי׳ נא) למד לה ממ״ש לעמוד לשרת, ובזבחים (דף כב) למד עכובא ממ״ש העומדים לשרת ופי׳ רי״א דכאן לענין עבודה ולקמן לענין נ״כ שנקרא ג״כ שירות, ולעכובא בשניהם ידעינן ממ״ש העומדים לשרת, וממ״ש או אל השופט מביא ראיה למ״ש (סי׳ כ) שאף שאין כהנים ולוים כשר כי משם אין ראיה כ״כ שי״ל שמ״ש ואל השופט הוא וי״ו המחברת, שיבא אל הכהנים והשופט שהם הב״ד שיש בם כהנים ג״כ, ועקר הראיה מכאן שאמר או אל השופט, ומ״ש ומת סתם מיתה הוא בחנק אתיא כר׳ יונתן:
והאיש וגו׳ אל הכהן העומד לשרת וגו׳ או אל השופט: ביאר הכתוב דתרי אופני הוראה המה, וכמו שכתבתי באורך לעיל (י,ו)1 ובספר במדבר (טו,לג)2: חדא, על ידי סברא בעלמא, ובזה היה הכהן העומד לשרת בכהונה גדולה מוכשר יותר מכל ישראל. ושנית, ע״י דרך החקירה וההכרח, ובזה מיוחד ראש הסנהדרין ומכונה ״השופט״, ומשמעו כאן – החוקר הראשון3 בישראל. ולא מתפרש ״השופט״ דהאי קרא כמו ״השופט״ דלעיל (פסוק ט׳), לדעיל משמעו חותך הדין, וכאן משמעו החוקר היותר גדול. ועל כרחך הכי הוא, שהרי כאן חילקה תורה לשנים4. ובכלל ״שופט״ דלעיל (פסוק ט׳) נכלל גם ״הכהן העומד לשרת שם וגו׳⁠ ⁠⁠״ וגם ״השופט״ דהאי קרא.
והיינו דאיתא בסנהדרין (יד,ב)5 דרבי אליעזר בן יעקב אמר דכהן גדול נקרא ״שופט״, שנאמר ״ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט וגו׳⁠ ⁠⁠״, ולכאורה תמוה, היאך מוכח דכהן גדול נקרא ״שופט״, דלמא השופט הוא משבט אחר. אלא כמו שכתבתי דעל כרחך בכלל ״השופט אשר יהיה בימים ההם״ נכלל גם ״הכהן העומד לשרת שם וגו׳⁠ ⁠⁠״.
1. על הפסוק ״ובני ישראל נסעו... שם מת אהרן ויקבר שם״.
2. על הפסוק ״ויקריבו אותו המוצאים אותו מקושש עצים אל משה ואל אהרן״.
3. כלומר, הראשון במעלה.
4. בעוד בפסוק ט׳ מדובר על ״הכהנים הלויים ואל השופט״, בפסוקנו מופרדים הם ״הכהן... או אל השופט״, משמע שהם שני תפקידים שונים.
5. בסוגיית עגלה ערופה, שם כתוב (דברים כא,ב) ״ויצאו זקניך ושופטיך״.
אל הכהן העמד לשרת שם וגו׳ – אם לא יקים ה׳ שופט מיוחד על העם, יש לכהן הגדול השררה העליונה ואליו ידרושו, ויתר הכהנים שאינם עסוקים במלאכה יסעדוהו.
ומת האיש ההוא – אם לא ישמע בקול ראש האומה הנו מקל בכבודו.
והאיש – כבר בארנו למעלה (בהסבר ״דברי ריבות״ שבפסוק ח׳), שהכתוב כאן אינו מתכוון אלא כלפי דיין הפועל בניגוד להוראת בית הדין הגדול.
אשר יעשה – מכאן למדו רבותינו בספרי: ״על מעשה הוא חייב ואינו חייב על הוראה״. בסנהדרין פ״ח: מבואר יותר: ״אינו חייב עד שיעשה כהוראתו או שהורה לאחרים ויעשו כהוראתו״.
בזדון – גירסתנו בספרי: ״ולא שמע מפי בית דין (ומורה) מורה״. בילקוט שמעוני לא גרס תיבת ״ולא״, ובזה לא תהא סתירה בין הספרי לבין דברי רבי אלעזר הנזכרים בתלמוד והמובאים למטה.⁠1 אבל נראה כי יש כאן מחלוקת בין התלמוד והספרי, כי לדברי התלמוד פירוש ״בזדון״ אינו לאפוקי שאם לא המרה בזדון שהוא פטור, אלא כלומר כל המראה היא זדון, ואפילו אם הוא אומר מפי השמועה.
אל הכהן או אל השופט – כבר נתבאר למעלה בפרשה זאת (לפסוק ט׳).
ומת האיש – לפי התורה שבעל פה מיתתו בחנק.
ובערת הרע – השוה פירושנו לדברים י״ג:ו׳.
1. סנהדרין פ״ח.: ״אמר רב כהנא הוא אומר מפי השמועה והן אומרים מפי השמועה אינו נהרג, הוא אומר כך הוא בעיני והן אומרים כך הוא בעינינו אינו נהרג, וכל שכן הוא אומר מפי השמועה והן אומרים כך הוא בעינינו אינו נהרג, עד שיאמר כך הוא בעיני והן אומרים מפי השמועה... ורבי אלעזר אומר אפילו הוא אומר מפי השמועה והן אומרים כך הוא בעינינו נהרג...⁠״. נראה כי רב כהנא למד את דינו ממה שנאמר ״בזדון״.
אשר יעשה – מלמד שאין זקן ממרא חייב עד שיורה לעשות.⁠1 (סנהדרין פ״ו:)
לבלתי שמוע אל הכהן – ולא שומע מפי שומע2 (ספרי).
העמד לשרת – מגיד הכתוב שאין שירות בשר אלא מעומד.⁠3 (שם)
1. ר״ל שעשה כהוראתו או שהורה לעשות הלכה למעשה ולא הוראה ע״ד החקירה והפלפול, וכבר כתבנו מזה לעיל בפ׳ ח׳, דכשהורה רק ע״ד הלמוד מנדין ומכין אותו כפי שהשעה צריכה, יעו״ש.
2. עיין מש״כ בפ׳ נשא בפ׳ ואמר הכהן אל האשה דלשון אל משמע שמיעה ישרה מפי המדבר אל אוזן השומע בלא ממוצע.
3. יתבאר לקמן בפסוק לעמוד ולשרת (י״ח ה׳) יעו״ש.
מוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י בכור שורחזקוניר׳ בחיירלב״גר״ע ספורנומנחת שיאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144