על פי התורה... ועל המשפט – הדבר ברור, כי כאן מתכוון הכתוב להבדיל בין שני ענינים שונים: לימוד ושפיטה, ובודאי הלימוד היה מוטל על הכהנים. כמו כן מניח הכתוב, כי בידי הכהנים נמצא ספר חוקים, הכולל, יחד עם המסורת, את ההוראות למקרים מסויימים.
תעשה, לא תסור – ״תעשה״ היא מצות עשה ו״לא תסור״ היא מצות לא תעשה. אם מייחסים מצוות עשה ולא תעשה זו לכל הוראות החכמים העומדים בראש העם, אין בכך הוצאת מקרא מפשוטו. כי כפי הנראה נתנה התורה כח לבית הדין הגדול להוות את הסמכות העליונה, הן בנוגע לפירוש המצוות והן בנוגע לקיומן, וגם נתנה לו סמכות לגזור גזירות (לשמירה וסייג מן האיסור) ולתקן תקנות לחיזוק ולקיום התורה.
ימין ושמאל – שנינו בספרי: ״אפילו מראים בעיניך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל שמע להם״. הרמב״ן מעיר, כי ללא כל חשש יש לנהוג לפי הוראות חז״ל, כי אפילו לו יצוייר שיטעו חכמים ח״ו, אין עוברים על מצוות התורה, כי על משמעות דעת חז״ל ניתנה תורה. וכל שכן שיש לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין, כי רוח השם על משרתי מקדשו ולא יעזב את חסידיו לעולם נשמרו מן הטעות. בירושלמי הוריות א׳:א׳ שנינו בברייתא, כי אין לשמוע לחכמים כשהם אומרים ״על ימין שהוא שמאל״. בנוגע ליישוב סתירה זו יש לעיין במאמרי: ״דער אובערסטע געריכטס־האף״ (ברלין 1878) עמוד 9-13 וספר היובל לרע״ז הילדסהיימר עמוד 88.
עכשו נתבונן כיצד קוימה מצוה זאת למעשה בתקופת בית ראשון.
כיון שנכבשה הארץ הקדושה, נבחרה העיר שילה, הנמצאת במרכז הארץ ושייכת לשבט אפרים, למקום המשכן וארון העדות
(יהושע י״ח:א׳).
1 נראה ששם היה מושב בית הדין הגדול של שבעים הזקנים, שנוסד בימי משה רבנו
(יהושע כ״ד:ל״א), שבידו היתה ההכרעה בנוגע לדברי ריב החשובים ביותר (
שופטים כ״א:ט״ז,כ״ב). נראים הדברים, כי בראש בית הדין הגדול הזה, עמד לכתחילה אלעזר הכהן הגדול, כמו שנתבאר לעיל, ואחרי כן בנו פינחס (
שופטים כ׳:כ״ח,
דברי הימים א ט׳:כ׳). בנוגע לכהנים הגדולים ששימשו אחרי פינחס, לא נאמר דבר ברור במשך תקופה ארוכה ואין בידינו אלא השערות.
בדברי הנביאים ובספר תהלים נזכרת התקופה של משכן שילה בתור תקופת בחירתו של שבט אפרים על ידי הקדוש בריך הוא, כדרך שבתקופה מאוחרת יותר נבחר שבט יהודה באמצעותו של דוד המלך ע״ה (
השוה ירמיהו ז׳:י״ב-ט״ו;
תהלים ע״ח:ט׳,
נ״ט:ס״ז). נראים הדברים, כי שבט אפרים, אשר ממנו יצא יהושע כובש הארץ ואשר בחלקו שכן המקדש, זכה לעליונות מסויימת על שאר השבטים (
שופטים ח׳:א׳,
י״ב:א׳). אף על פי שרוב השופטים שהקים השי״ת אותם להושיע את ישראל יצאו משאר השבטים, אבל נראה כי תפקידם העיקרי של השופטים הללו היה ניהול העם במלחמה.
2
ויתכן כי הכהנים הגדולים בשילה עיר אפרים עמדו בראש בית הדין הגדול של שבעים זקנים, אשר כבודו בעיני העם התחלף כפי המצב. בכל אופן מצינו בפירוש, כי עלי הכהן הגדול שפט את ישראל ארבעים שנה
(שמואל א ד׳:י״ח), ומלתא דמסתברא היא, כי קודמיו בתפקיד הכהונה הגדולה, שפטו את ישראל בשילה בתור נשיאי בית הדין הגדול יחד עם ״זקני ישראל״
(שמואל א ד׳:ג׳) בו בזמן ש״השופטים״ היו טרודים במלחמה נגד האויב החיצוני.
3
עם האסון באפק
(שמואל א פרק ד׳) הקיץ הקץ על ביתו של עלי. משכן שילה חרב
(ירמיהו ז׳:י״ב) וארון העדות נשבה ביד אויב. ואף על פי שהשי״ת הפליא מכותיו באויבים והוצרכו להחזירו עד מהרה, אבל לא חזרו להעמידו בשילה. עד שנבנה בית המקדש בירושלים לא היתה מנוחה קבועה לבית ה׳ והותרו הבמות בכל מקום אשר היה נראה
(מלכים א ג׳:ב׳). אמנם זכה נכדו של עלי לשמש בתפקיד הכהונה הגדולה, אבל לא נתמנה בתור שופט; תפקיד השופט היה בידי שמואל הנביא, שהיה מנהיג את העם בעת מלחמה ובעת שלום, כדרך שעשה משה רבינו ע״ה.
מושב בית הדין הגדול היה אז ברמה, אולם שמואל גם סיבב בערי הארץ, כדי לשפוט את העם
(שמואל א ז׳:ט״ו-י״ז). הוא הקים בתי מדרשות של בני הנביאים, להרביץ תורה בישראל; תלמידיו נקראו גם כן ״נביאים״, אף על פי שלא כולם זכו לנבואה ממש, ועל כן מכנה אותם תרגום יונתן בכל מקום ״ספריא״, כלומר חכמי התורה (
שמואל א י׳:ה׳, י״ט:כ׳ ועוד). שמואל נשאר נשיא בית הדין הגדול במשך כל חייו, גם אחרי שכבר נתמנה מלך בישראל
(שמואל א ז׳:ט״ו).
בתקופה שלאחר שמואל עד זמנו של יהושפט, לא נזכר להדיא במקרא קיום בית הדין הגדול כפי שהוא מצווה בתורה. השיפוט על ידי המלכים (
שמואל א ט״ו:ב׳ והלאה;
מלכים א ג׳:ט׳,
ז׳:ז׳,
תהלים קכ״ב:ה׳) אין להשוותו עם השיפוט של בית הדין הגדול האמור בתורה. רק על יהושפט נאמר בפירוש שמינה בית דין כמצות התורה. ומתוך המוסד הזה נוכל להסיק מסקנות גם בקשר לתקופה שקדמה לו. מינוי בית הדין הגדול על ידי יהושפט, שעליו נמסר בדברי הימים, יש לו חשיבות מיוחדת לתולדות הסנהדרין, ועל כן רואים אנו צורך להשיב לטענות המינים ולהוכיח את אמיתותו ההיסטורית של תיאור זה.
מבקרי המקרא די וויטי, גרומברג, צונץ, פון־בוהלן ואחרים, הכחישו את אמיתות המאורעות שנאמרו בספר דברי הימים וכל החדש והמיוחד שבספר זה הצהירו עליו כעל טעות, מליצה או דמיון, בחלק מתוך מטרה שקופה להרחיק ״המון הוכחות של התורה, הוכחות מכבידות שקשה לסלקן״. (די וויטי: בייטרגה א, עמוד 145). אמנם גם מחברים אחרים, שאין זו השקפתם על תורת משה, הביעו ספקות כלפי עדותו של ספר דברי הימים או הכחישו אותה בכל מקרה שלא נזכרו הדברים בשאר ספרי המקרא, מבלי להתחשב בכך, שכבר רבים הם אשר קמו נגד ההכחשות הבלתי מבוססות הללו, הגינו על אמיתות הספר והוכיחוה.4
מה שנוגע במיוחד לסיפור על חידוש בית הדין הגדול על ידי יהושפט, הרי דעתו של פראנקל (דער געריכטליכע בעווייז עמוד 68), שספר
דברי הימים ב י״ט:ח׳,י״א נותן תמונה די ברורה של הסנהדרי הגדולה שבירושלים כפי שנודע לנו מהתקופה המאוחרת, באמרו שבירושלים הוקם בית דין גדול המורכב מכהנים, לויים וראשי האבות, עם נשיא בראשו (הכהן הגדול שבפסוק י״א). לדבריו מעביר כותב ספר דברי הימים את המוסד שבימיו לתקופת יהושפט, מפני שמתוך ״קנאת הדת״ רצה להתגדר בכך, ״להבליט מוסדות עבודת האלהים והדת ולתלות אותם במדה שמקורם איננו ידוע בתקופה קדומה״ וכן ״לייחס למלכים הצדיקים שמבית דוד מעשים טובים ככל האפשר״.
5
אבל הרי כבר הסברנו למעלה, כי המוסד שהתכונן על ידי יהושפט המלך הנזכר ב
דברי הימים ב י״ט:ד׳ והלאה, אינו אלא קיום מצות התורה שנאמרה ב
דברים ט״ז:י״ח ושם י״ז:ח׳ והלאה, ועל כן אין שום טעם וריח בדבריהם, כאילו לשם מטרה מסויימת תלו את קיום הסנהדרין שבתקופה המאוחרת ביהושפט, שהרי לדעת כותב דברי הימים יסוד בית דינו של יהושפט, וכלומר גם הסנהדרין, כבר נאמר בתורה, ואין לו צורך באישורו של מלך יהודה.
ואם לדבריהם רצה כותב דברי הימים לייחס מעשים טובים למלכי בית דוד הצדיקים, הרי צריך לומר כי ספר דברי הימים רצה לתלות ביהושפט דווקא את קיום מצות התורה הנזכרת. אבל לא יוכלו לומר שהיתה הכוונה לתלות בו את קיום הסנהדרין, שהרי יש הבדל גדול בינו לבין המוסד הנזכר בדברי הימים. המוסד ההוא היה מורכב מלויים, כהנים וראשי האבות לישראל
(דברי הימים ב י״ט:ח׳). כיון שהלויים נזכרו לפני הכהנים, נראים הדברים, שהם היו מרובים ביותר בין חברי בית הדין. והרי כבר בתקופתו של דוד המלך מצאנו, כי בעיקר הלויים היו השופטים (
דברי הימים א כ״ג:ד׳, כ״ו:כ״ט והלאה), וכאשר שלח יהושפט את מורי התורה בכל ארץ ישראל, כדי ללמד את ישראל תורה ומצוות, היו ביניהם תשעה לויים, שני כהנים וחמשה זרים (
דברי הימים ב י״ז:ז׳ והלאה). מכאן ראיה שבאותה תקופה שימשו בעיקר הלויים בכל התפקידים שבהם נדרשה ידיעת התורה.
לא כן הסנהדרין שבתקופה המאוחרת. ״בית דין זה היה רשאי להיות מורכב לגמרי מזרים; אלא שמצוה לכתחילה שיהיו ביניהם כמה דיינים כהנים ולויים״, כך מודה פרנקל, שם, עמוד 69. בכל אופן הוא רחוק ביותר מן הסברא לומר, כי באותה תקופה היו הלויים רובו של סנהדרין; באותה תקופה כבר רבתה ידיעת התורה בכל העם, ונמצאו כבר זרים רבים שהיו ראויים להמנות בין דייני הסנהדרין. וכן ה״שוטרים״, אשר בימי יהושפט נתמנו רק מקרב הלויים
(דברי הימים ב י״ט:י״א), נתמנו בתקופת בית שני מקרב כל ישראל, שהרי כן נאמר להדיא בתלמוד
יבמות פ״ו:, שבזמן בית ראשון שימשו רק לויים בתור שוטרים, ובזמן בית שני הרחיקו אותם בהחלט מתפקיד זה, בתור קנס על כך, שלא חזרו לארץ ישראל בימי עזרא. בבית דינו של יהושפט נזכר גם שהכהן הגדול אמריהו היה ממונה על כל ״דבר ה׳ ״ וזבדיהו הנגיד לבית יהודה היה ממונה על ״דבר המלך״.
6 התחשבות מיוחדת זאת בניהול ״דבר ה׳ ״ ו״דבר המלך״ היא טיפוסית לתקופת המלכים שבבית ראשון, כמו שיש להוכיח מ
דברי הימים א כ״ו:ל׳,ל״ב. והנה תשובה מספקת כנגד ההשערה שיש לפנינו כאן תמונה מתקופה מאוחרת יותר. המאורע המסופר ב
דברי הימים ב י״ט:ח׳ והלאה הוא מוכח כאמת היסטורית.
7
פרנקל (שם) מניח, שבזמן בית ראשון לא התקיימה סנהדרין. הוא טוען שלא נזכר הדבר כלל בכתבי הקודש, וכן הנביאים המרבים להוכיח ולתבוע קיום המשפט והצדק אינם מזכירים אותו, אלא תולים את הקולר תמיד במלך ובשרים, על כן לדעתו הסנהדרין לא התכוננה אלא בימי בית שני. עוד הוא מוסיף לטעון, שהכינוי היווני מוכיח, שלא היה קיים מוסד זה לפני שלטון היוונים על ישראל.
אולם כל המוסיף גורע, טענות אלה המוכיחות יותר מדי אינן מוכיחות כלום. הרי אין להכחיש, כי בספר
דברים י״ז:ח׳ והלאה נצטווינו לכונן בית דין גדול במקום אשר יבחר ה׳; וכי אפשר להעלות על הדעת שהמצוה לא קוימה עד תקופת שלטון היוונים וכי לא השתדל אף אחד ממלכי יהודה הצדיקים לקיים את המצוה הזאת בפועל, ולא עוד, אלא שאף עזרא שהורשה מטעם מלכות פרס למנות שרים ושופטים על כל העם שבעבר הנהר
(עזרא ז׳:כ״ה), לא קיים את המצוה שב
דברים י״ז:ח׳ והלאה? אם כן, כל ״ראיותיהם״ שהביאו להתכוננות הסנהדרין בתקופה מאוחרת אין להן כל יסוד. הכינוי היווני אינו מוכיח אלא שהכינוי נתחדש בתקופה מאוחרת, אבל לא שהמוסד לא היה קיים מקודם תחת שם אחר.
בנוגע להוכחה משתיקת כתבי הקודש, אינה ראיה, אין כח הוכחתה של ראיה כזו רב ומה עוד שספרי המקרא ממעטים לספר על ההיסטוריה הפנימית של ישראל. רק בדברי הימים מאריך הכתוב לספר על ענינים פנימיים, ועל כן אין כח לערער על הנמסר שם. ואילו הטענה שהנביאים מייחסים את קיום הצדק והמשפט תמיד אל המלך והשרים, אינה טענה של כלום נגד קיום בית הדין הגדול. הרי דווקא הגדולים הללו הנזכרים בדברי הנביאים, הם השופטים שבבית הדין הגדול, שנקראים בדברי הנביאים ״שרים״, ״ראשים״, ״יועצים״, ״זקנים״, ״חכמים״, והם (כמו הכהנים) על פי רוב מורי העם ושופטיו (השוה למשל
ישעיהו א׳:כ״ג,כ״ו; ג׳:י״ד,
מיכה ג׳:ט׳,
יא,
ירמיהו י״ח:י״ח,
יחזקאל ז׳:כ״ו), והם המה השופטים הן בבתי הדין שבערים, והן בבית הדין הגדול שבירושלים.
בדברי הימים נזכר, כי בנוגע לתקופתו של יהושפט היה קיים בזמן כתיבתו ספר הנקרא ״דברי יהוא בן חנני (הנביא) אשר הועלה (נספח) על ספר מלכי ישראל״ (
דברי הימים ב כ׳:ל״ד. השוה גזניוס לישעיהו א, עמוד 25). כמה מן המאורעות המיוחדים שבספר דברי הימים על יהושפט נזכרים גם במקומות אחרים (למשל: נצחונותיו המזהירים של יהושפט על המואבים, העמונים ושאר שבטי הערבים הנזכרים ב
דברי הימים ב פרק כ׳, יש להם אישור ב
יואל פרק ד,
תהלים מח, ואולי אף בתהלים פג. השוה הוורניק: איינלייט. ב 1, עמוד 126).
בנוגע למה שמסופר כאן במיוחד על דאגת המלך הזה להרבצת התורה וקיום המשפט, הרי ריבוי השמות הנזכרים כאן (
דברי הימים ב י״ז:ז׳-ח׳,
י״ט:י״א) מוכיח בבירור, כי לפנינו עובדות היסטוריות בהחלט. אף הכהן הגדול אמריה, הנזכר בפרק י״ט:י״א בתור ראש בית הדין, נזכר גם במקומות אחרים בתור בן דורו של יהושפט; הרי לפי סדר היחוס ב
דברי הימים א ה׳:ל״ז, אמריה היה בדור החמישי אחרי דוד המלך ע״ה וגם יהושפט הוא המלך החמישי אחרי דוד. ואכן מצאנו כי יהושפט השתדל בכלל להקים את מצוות התורה (השוה — מלבד מה שנאמר בדברי הימים — עוד
מלכים א כ״ב:ז׳,מ״ז), אם כן ודאי השתדל גם לקיים מצות הקמת בית הדין הגדול ועל כן אירגן אותו מחדש.
כאשר נעיין בדבר נמצא, כי הסיפור הזה אינו בודד כל כך, אלא יש לו סמוכות גם בשאר כתובים. בתור נציגו של המלך היה הנגיד לבית יהודה ראש בית הדין ״לכל דבר המלך״ (המלך בעצמו לא היה רשאי להמנות בין הדיינים כמו ששנינו
בסנהדרין י״ח:). נראים הדברים, שנגיד זה היה ״נגיד הבית״ הנזכר ב
דברי הימים ב כ״ח:ז׳, כלומר מנהל המשק של בית המלך. נגיד זה היה בעל שלטון כביר, כמבואר ב
ישעיהו כ״ב:ט״ו, ומצאנו גם בימי הביניים אצל אומות העולם להבדיל, כי מנהלי המשק המלכותי (הנקראים ״מאיור דומוס״ בלטינית) היתה בידם אף זכות השיפוט (השוה
מלכים ב ט״ו:ה׳ ו
דברי הימים ב כ״ו:כ״א). בכך יובן מפני מה נאמר בישעיהו על אליקים אשר על הבית במקומו של שבנא
(ישעיהו כ״ב:כ״א): ״והיה לאב ליושב ירושלם ולבית יהודה״. ראש בית הדין הגדול, אשר לפניו באו כל דברי הריב החמורים והחשובים שבכל הארץ, בהיותו שופט צדיק ואוביקטיבי, ודאי נאה לכנותו ״אב ליושב ירושלם ולבית יהודה״.
עוד מצאנו בישעיהו, שהוא מזכיר בצער את תקופתה הקודמת של ירושלים, שהיתה עיר מלאה משפט וצדקה, והוא מבטיח לירושלם בשם ה׳ שכאשר תחזור בתשובה אז: ״ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה״ (
ישעיהו א׳:כ״א,
כ״ו); ודאי היתה כוונת הכתוב לא רק לתקופתם של דוד ושלמה ע״ה, אלא גם לתקופתו של יהושפט, שהיה דואג במיוחד לעניני השיפוט.
בתקופה שלאחרי כן רבו התלונות על שוחד ועוות הדין. כבר בזמנם של עוזיהו ויותם נאמר בישעיהו
(ג׳:י״ד): ״ה׳ במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו: ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם!״. בימי חזקיהו אמר מיכה הנביא (ג׳:ט׳-י״א): ״שמעו זאת ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל המתעבים משפט ואת כל הישרה יעקשו. בונה
8 ציון בדמים וירושלים בעוולה. ראשיה בשוחד ישפוטו וכהניה במחיר יורו...״ ה״ראשים״ הם ״ראשי האבות״, הנזכרים ב
דברי הימים ב י״ט:ח׳, שנתמנו יחד עם הכהנים והלויים לשפוט בין בערים ובין בירושלם. אין ספק, כי אחרי כן, בסוף ימיו של חזקיהו, בטלו התקלות הללו
(השוה ירמיהו כ״ו:י״ט). אולם הדבר רפוי בידנו, אם ״אנשי חזקיה מלך יהודה״ שפעלו למען כתבי הקודש
(משלי כ״ה:א׳), הם זהים עם בית הדין הגדול שבימיו, אשר היה אחראי אף לקיום התורה.
עוד יותר מזה נוכל ללמוד מתוך תקנותיו של יהושפט המלך. כאשר נקרא בפרשה שב
דברי הימים ב י׳:ד׳-י״א, נמצא מיד, כמו שהערנו כבר למעלה, שאין המדובר כאן במוסד חדש שנתכונן על ידי המלך, אלא בתיקון ואירגון מחדש של מוסדות שהיו קיימים כבר מקודם. המלך עובר בכל הארץ ומשיב את העם אל ה׳ אלהי אבותיהם (פסוק ד׳). אחרי כן הוא ממנה שופטים בכל הערים הבצורות (פסוק ה׳). אחרי כן חוזר המלך לירושלם וממנה גם כאן שופטים חדשים, והם מן הלויים, הכהנים וראשי האבות לישראל (פסוק ח׳).
אבל לא מצאנו שיהושפט צוה, בדומה למה שנאמר ב
דברים י״ז:ח׳, שהדיינים שבערים יעלו לירושלים לבית הדין הגדול בנוגע לשאלות החמורות. דבר זה כבר היה ידוע מקודם ולא היה צורך להזכירו כלל. אלא שהמלך מזהיר את שופטי בית הדין הגדול, שבמקרה ותובא לפניהם שאלה מהדיינים שבערים, שיורו כדין וכהלכה, כדי שלא יאשמו לה׳. לפי זה משמע מתוך הסיפור הזה עצמו, שכבר לפני זמנו של יהושפט, היה קיים בית דין גדול בירושלים, אשר אליו פנו מכל הארץ בשאלות חמורות בדיני ממונות או איסורים, ויש יסוד מספיק להניח, כי המצוה שנאמרה ב
דברים י״ז:ח׳ והלאה, קוימה למעשה בירושלם, משעה שנבחרה העיר למקום המקדש, ואף על פי שהדבר לא נאמר להדיא במקרא.
מכל המתבאר עד כאן הוברר לנו, כי מצות התורה שבדברים בנוגע לכינון בית הדין הגדול, קוימה למעשה תמיד גם במלכות יהודה בזמן בית ראשון, וצדקו רבותינו בתלמוד המזכירים, שגם בתקופה העתיקה היתה לסנהדרין השפעה רבה.
יש להוסיף עוד, כי גם יוסף בן מתתיהו מסכים בזה עם רבותינו, ומזכיר את קיום הסנהדרין אף בתקופה העתיקה. כאשר הוא מזכיר את מצות התורה שב
דברים י״ז:ח׳ והלאה (בספרו קדמוניות ד, ח׳:י״ד) מכריעים אצלו כערכאה עליונה: ״הכהן הגדול, הנביא ומועצת הזקנים״. כפי הנראה התכוון בזה לתאר את הרכב בית הדין הגדול. יתכן ש״הכהן הגדול ו״הנביא״ הם אישיות אחת, כיון שהכהן היה שואל באורים ותומים את דבר ה׳.
10
שתי המילים האלה מקבילות לדברי הכתוב: ״הכהן העומד לשרת שם וגו׳ ״. גם בשאר מקומות מדבר יוסף בן מתתיהו על כהנים ונביאים במקום שהמדובר בכהנים לבד, אלא שנקראים הם אצלו גם נביאים, מפני שבמובן ידוע שימשו גם בתפקיד נבואי (השוה קדמוניות ו׳:י״ב:ז׳ ושם ו׳:י״ג:א׳). יתכן גם שכוונתו לאלעזר הכהן הגדול ויהושע שהיה נביא, שהם יעמדו בראש מועצת הזקנים (״גרוזיה״).11 כמובן שמועצת הזקנים היא הסנהדרין של שבעים זקנים, שנבחרה כבר בימי משה רבינו ע״ה. אף על פי שבכתוב לא נאמר אלא ״כהנים״ ו״שופט״, אין כל ספק אצל יוסף בן מתתיהו, כי הכוונה לכל בית הדין הגדול יחד עם ראשו. עוד מספר יוסף בן מתתיהו, כי אחרי מותו של יהושע נתקלקל המצב המוסרי בכל הארץ ולא מינו אף את ה״גרוזיה״ (קדמוניות ה׳:ח׳); אולם מצב אנארכי זה לא נמשך זמן רב; אחרי שמונה עשרה שנה, הוחזר הסדר הישן על כנו (קדמוניות ו׳:ה׳:ד׳), ואין ספק כי שוב עמד הכהן הגדול שבשילה בראש מועצת הזקנים. כאשר באו בני ישראל למצב קשה בימי עלי במלחמתם נגד הפלשתים שלחו לדברי יוסף בן מתתיהו (קדמוניות ה׳:י״א:ב׳) אל מועצת הזקנים ואל הכהן הגדול והביאו את ארון העדות.
ב
שמואל א ד׳:ג׳ נאמר ש״זקני ישראל״ היו עם העם במערכת המלחמה, אבל יתכן שיוסף בן מתתיהו שינה את הסיפור כדרכו בכמה מקומות, כי לא היה נאה בעיניו שהזקנים יימצאו במערכה, על כן הוא מעדיף לספר שבית הדין הגדול עם הכהן הגדול היו בשילה.
בתקופת המלכים לא נזכרה ה״גרוזיה״ בדברי יוסף בן מתתיהו. נראה שהטעם הוא, מפני שתואר כזה אינו נהוג אלא במדינות אריסטוקרטיות ואינו מתאים לבית הדין הגדול שתחת ממשלת המלכים, שהרי עם כינון המלכות בטלה התחוקה האריסטוקרטית (השוה קדמוניות ד׳:ג׳:ג׳, ה׳:ד׳). אבל ודאי אף לדעתו של יוסף בן מתתיהו היה קיים בית הדין הגדול בתקופת המלכים, כמו שיש להוכיח גם מתוך סיפורו על כינון בית הדין על ידי יהושפט (קדמוניות ט, א׳:א׳), וכן הערתו שיהושפט המלך שמע בקול קבלת הזקנים.12
גם בקדמוניות ו, ח׳:י״ז הוא אומר, כי משה רבנו צוה שהמלך ישמע תמיד בקול השי״ת ותורתו ולא יעשה שום דבר שלא מדעת הכהן הגדול ומועצת הזקנים.
אף על פי שיוסף בן מתתיהו בדברו על מצות התורה וכן במקום שהוא מספר על מוסדו של יהושפט אינו מדייק והנו מזכיר את בית הדין רק כמטפל בעניני השיפוט, אף על פי כן הראה הוא די ברור במקום אחר, בדבריו, שגם הוא מפרש את המצוה הנדונה בהתאם לקבלת רבותינו, שהשמירה על קיום התורה כולה נמסרה לידי הסנהדרי הגדולה.
ב״נגד אפיון״ 2, 23 הוא כותב בנוגע לכהן הגדול: ״הוא שומר על החוקים, מכריע בשאלות השנויות במחלוקת... מי שאינו שומע בקולו נענש כאילו פשע בהקב״ה בעצמו״ (כלומר הוא חייב מיתה,
דברים י״ז:י״ב). תפקיד הכהן הגדול הוטל על האיש הנבחר לכך, לא מחמת עושרו, או מחמת שאר מעלות מקריות שבו, אלא רק על המצטיין מחביריו בקיום המצוות ובמדות טובות (שם סעיף כ״א). בדברים אלה נכללת גם קבלת רבותינו, שיש רשות למנות סנהדרין המורכבת מזרים גרידא, באם נמצאות בהם אותן המעלות שהתורה דורשת מן הכהנים (השוה למעלה לפסוק ט׳).
סיכום הדברים:
2) שלפי הקבלה שבידינו (מדברי רבותינו שבתלמוד וכן אצל יוסף בן מתתיהו), היה קיים מוסד זה ברציפות מימי משה רבינו ע״ה עד חורבן בית שני (ועוד זמן רב אחרי כן).
1. העיר שילה קבלה את יעודה בתור מקום המשכן, כבר ע״י יעקב, כפי שהוכחתי ב״איזראעליטישע מונאטס־שריפט״ (נספח ל״יודישע פרעסע״) שנת 1881 מס׳ 1.
2. רק על דבורה הנביאה, שישבה בהר אפרים, נאמר בפירוש שבני ישראל עלו אליה למשפט
(שופטים ד׳:ה׳). בדברי חכמינו זכרונם לברכה נזכרים גם בית דינו של גדעון ושל יפתח, אשר בדורם היו חייבים להישמע להם בהחלט (תוספתא ראש השנה סוף פרק א׳).
3. לא מצינו שעלי נקרא שופט בכל ימי חייו, אלא ״הכהן״ (כלומר הגדול), ורק אחרי מותו נאמר ״והוא שפט את ישראל״. מתוך כך נראה בבירור, שלא היה שופט כמו שאר השופטים הנזכרים בספר שופטים. המלה ״שפט״ הנאמרת ב
שמואל א ד׳:י״ח, מתכוונת כאן לתפקיד השפיטה של הכהן הגדול יחד עם בית דין הזקנים, אשר גם הכהנים שלפניו מלאו אותו, אלא שלא נכתב הדבר להדיא במקרא.
עלי הכהן היה מזרע איתמר
(דברי הימים א כ״ד:ג׳), אבל לכתחילה היו הכהנים הגדולים מזרע אלעזר (יוסף בן מתתיהו בקדמוניות סוף פרק ה מביא את השלשלת: אלעזר, פינחס, אביעזר, בוקי, עוזי; אבל בקדמוניות ח׳:א׳:ג׳ מביא את השלשלת בדרך אחרת). בטעם הדבר נאמרו השערות שונות. אולם לדברינו, שתפקיד הכהונה הגדולה היה קשור עם תפקיד ראש בית הדין הגדול, יתפרש הדבר בפשטות. מסתמא היו ממנים בתור כהן גדול אותה האישיות שהיתה ראויה ביותר לשמש בתור ראש בית הדין.
יתכן גם שהשופטים שהנהיגו את העם היו רשאים להכריע בבחירת הכהן הגדול ואם כן אפשר שאחד השופטים הללו העביר את בית אלעזר ומינה במקומו את בית איתמר. יתכן שהיה זה יפתח. שניהל מלחמה עקובה מדם עם שבט אפרים, כמו שנאמר ב
שופטים י״ב:א׳-ג׳, אשר בסופה נחל שבט אפרים תבוסה ונהרגו מהם ארבעים ושנים אלף איש. יש להניח כי גם הכהן הגדול שבשילה השתתף במלחמה ויתכן שמתוך כך הועבר מתפקידו. סברה זאת נזכרת כבר בתנא דבי אליהו המובא בילקוט שמעוני חלק ב, רמז סח.
4. השוה קייל: אפולוגטישר מערזוך איבער די ביכער דער כראניק; מוארס: קריטישע אונטערזוכונגען איבער די ביבלישע כראניק; היוורניק: איינלייטונג ב 1, עמוד 174 והלאה; אייוולד: געשיכטע ב, עמוד 225 והלאה; בירטו: די ביכער דער כראניק; דילמן אצל הרצוג: ר.ע.ב. ועוד אחרים.
5. גרץ געשיכטע ב 1, עמוד 38, מסתפק באמיתות הסיפור על מינוי השופטים על ידי יהושפט, ולעומת זאת מונק (פאליסטינא, מתורגם לגרמנית על ידי לוי, עמוד 409) מכחיש אותה לגמרי.
6. השוה את פירושיהם של ברטו ושל קייל ל
דברי הימים ב י״ט:י״א ושל אייוולד: געש. מהדורה שניה ג, עמוד 473.
7. דעה קיצונית הפוכה מייצגים ריהם (געז. מוז. אים לאנדע מואב, עמוד 86 והלאה; שטוד. אונד קריט. 1873, עמוד 187), קנובל (מונט. די דויטרוג. י״ז:ט׳) ועוד אחרים, הטוענים כאילו המאורע המסופר בדברי הימים שימש יסוד למצות התורה שנאמרה ב
דברים י״ז:א׳, שנתכוונה לאשר למפרע באופן חוקי את המוסד שהוקם על ידי יהושפט. על דעה זאת כבר השבנו למעלה בתחילת הפרשה.
8. מלשון יחיד שבמקרא משמע, שהכוונה בייחוד לאחד השרים. יתכן שהכוונה לשבנא אשר על הבית, שהזכרנוהו כבר למעלה, אשר ודאי היה אחראי לכך שבימי חזקיהו נבנתה ירושלם בדמים ועוולה. וכן נראה מנבואת ישעיהו
(כ״ב:י׳) שנאמר שם; ״ואת בתי ירושלם ספרתם ותתצו הבתים לבצר החומה״, ומיד בסמוך נאמרה תוכחת הנבואה נגד שבנא אשר על הבית (כ״ב:ט״ו והלאה).
9. וכן מצינו לחכמינו זכרונם לברכה שמזכירים ״בית דינו של דוד״, ״בית דינו של שמואל״, וכן ״בית דין של חשמונאים״ (השוה
עבודה זרה ל״ו: ויבמות ע״ז.).
10. השוה גם פילון: דה ספציליבוס לגיבוס ספר IV סעיף 190 ולהלן, האומר, ששופט שהעניינים בלתי ברורים לו צריך להעביר את הדיון לשופטים חריפים יותר והם הכהנים, כלומר הכהן הגדול והממונה עליהם, אשר הנם בעלי שכל חריף ביותר כעבדי ה׳ ומקפידים אף על טעות הקטנה ביותר. כי המלך אותו הם עובדים הוא נעלה על כל המושגים ואולי גם מפני שהכהן האמיתי הוא גם נביא.
11. וולהוזן (הפרושים והצדוקים עמוד 26) מגיה בדברי יוסף בן מתתיהו: ״הכהנים הגדולים הסופרים והזקנים״, המופיעים בסנהדרין בתקופת בית שני, וטועה בזה, כי ודאי הכוונה בתיבת ״גרוזיה״ לכל בית הדין והשנים הנזכרים הם יושבי הראש. כמו שמוכח בקדמוניות ה׳:ב׳:ז׳ וכן ה׳:י״א:ב׳ בבירור.
12. השוה קדמוניות י׳:ד׳:א׳; וכן י״ג:י׳:ו׳. יוסף בן מתתיהו האמין באמונה שלימה שהתורה לא נשתנתה כלל, והודיע זאת ברורות ב״נגד אפיון״ 2, 20־21.