ואמרת – ודוי מעשר נאמר בכל לשון, מאי טעמא, ילפינן אמירה אמירה מסוטה, מה להלן בכל לשון אף כאן בכל לשון
1.
(סוטה ל״ב:)
ואמרת – כל היום כשר לודוי מעשר, דכתיב ואמרת לפני ה׳ אלהיך בערתי הקודש מן הבית, וסמיך ליה היום הזה ה׳ אלהיך מצוך.
2 (מגילה כ׳:)
בערתי הקדש וגו׳ – בערתי הקודש זה מעשר שני ונטע רבעי
3 נתתיו ללוי – זה מעשר לוי, וגם נתתיו – זו תרומה ותרומת מעשר, לגר ליתום ולאלמנה זה מעשר עני לקט שכחה ופאה, מן הבית – זה חלה
4 (משנה מעשר שני ה׳:י׳).
בערתי הקדש וגו׳ – הבכורים אסורין לאונן, דאמר קרא בערתי הקודש וגו׳ לא אכלתי באוני ממנו, הקודש – הקודש העליון במשמע.6 (שם שם)
בערתי הקדש וגו׳ – חד בר נש הוי מפיק מעשרותיו כתקונן [לימים הוו בעו רבנן רחמי], אמר ליה ר׳ מנא לההוא גברא, קום אמור בערתי הקודש מן הבית
7 (ירושלמי תענית פ״א ה״ד).
מן הבית – א״ר ינאי, אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית, שנאמר בערתי הקודש מן הבית
8.
(ב״מ פ״ח.)
ככל מצותך וגו׳ – ככל מצותך אשר צויתני, הא אם הקדים מעשר שני לראשון אינו יכול להתודות
9 (מעשר שני פ״ה מי״א).
אשר צויתני – לא נתתיו למי שאינו ראוי10 (ספרי).
לא עברתי וגו׳ – לא עברתי ממצותיך – לא הפרשתי ממין על שאינו מינו ולא מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש ולא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש
11 (מעשר שני פ״ה מי״א).
ולא שכחתי – לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו.12 (שם שם)
1. והתם בסוטה ילפינן מדכתיב ואמר הכהן אל האשה בכל לשון שהיא שומעת. ונראה בטעם הגז״ש, דכמו בסוטה כן במעשר הוי ענין ודוי דהסוטה צריכה להתודות וכן הכא במעשרות צריך להתודות [ואע״פ שערכי הודוים שונים, בכ״ז שם ודוי אחד הוא], ומדחזינן שבודוי דהתם צריך שתבין הסוטה מה שהיא שומעת, כך בודוי דהכא צריך שיבין מה שהוא אומר, ולפי״ז מ״ש יליף אמירה אמירה הוא כמו שהיה אומר יליף ודוי ודוי, ודו״ק.
וטעם הדבר שצריך שיבין כאן מה שהוא אומר ולא כמו ענינים ותפלות אחרות שנאמרות בלשון הקודש ולא קפדינן בהו שיבין י״ל ע״פ מש״כ הר״י אברבנאל בטעם הודוי מעשרות בכלל, כי להיות שהמעשרות הם דברים שבממון ואין לו תובעים והאדם עלול להכשל בהם, לכן צוה הקב״ה על הודוי, מפני כי כשידע האדם בכל השנה שמחויב לומר לפני ה׳ במקדש מהנהגתו במעשרות יזהר כל השנה להפריש כתקונן כדי שלא יהיה דובר שקרים לפני ה׳, עכ״ל. ולפי״ז ממילא מתבאר שצריך לומר בלשון שהוא שומע, דאל״ה אין תועלת בתקנה זו דכשיגיד ולא ידע מה הוא סח אז הוי כמו לא הגיד כלל, ודו״ק.
אך לכאורה צ״ע למה בודוי של בכורים צ״ל דוקא בלה״ק כמבואר לעיל בפסוק ה׳, ובפרט שבכמה דברים הוקשו בכורים למעש״ש כמבואר בפ״ב דבכורים ולפנינו בפרשה זו, ומה נשתנו בפרט זה. ונראה לומר משום דענין קריאת פרשת בכורים שונה מפרשת מעשרות בזה, שבבכורים תכלית הקריאה היא להשמיע ולפרסם ברבים את הדברים מה שהוא אומר, אשר בהם כלול תודה ושבח להקב״ה אשר על כן אומר בלשון רבים, וירעו אותנו המצרים, ויענונו ונצעק, ויוציאנו, ויביאנו וכו׳, ולכן כמובן א״א להגיד בלשון שהוא שומע כיון דעיקר התכלית הוא למען השומעים, ודילמא אותם השומעים אינם מבינים לשונו, ולכן צריך להגיד בלה״ק שהוא לשון כללי לכל ישראל, ואם יש בין השומעים מי שאינו מבין בלה״ק אין אנו אחראין לו, כיון דכלל ישראל שומעים אותו, ומצינו כסברא זו לענין לשונות קדושין במס׳ קדושין ו׳ א׳, יעו״ש, משא״כ בודוי מעש״ש דכל עיקר הקריאה נתקנה בשביל עצמו וכמש״כ בשם האברבנאל, לכן ממילא צריך שיאמר בלשון שהוא מבין כדי שיתקיים התכלית שעבורו נתקנה הקריאה וכמש״כ, והענין מבואר.
2. וקיי״ל כל דבר שמצותו ביום כשר כל היום.
3. שאלו נקראין קודש וצריכין בעור מן העולם וכמבואר במשנה ג׳ פ״ה דמעש״ש אליבא דב״ה. וענין נטע רבעי ידוע שהנוטע עץ מאכל מונה לו ג׳ שנים מעת נטיעתו וכל הפירות שיהיו בו בתוך ג׳ שנים אסורים בהנאה לעולם, והפירות של שנה רביעית צריך להעלותם לירושלים ויש להם דין מעש״ש, ומבואר כל זה לפנינו בפ׳ קדושים.
4. דשאר מתנות דרכן לחלקן בגורן משא״כ חלה שמפרישין מן העיסה בבית.
5. ר״ל שאם נשאר בידו לאחר יו״ט האחרון של פסח של שנת ג׳ שאז זמן הודוי צריך לבערם כמו מעש״ש, ועיין בתוס׳ יבמות ע״ג א׳ ד״ה וחייבין, ובכלל לא נתבאר יפה ענין הבעור מבכורים לא במשניות ולא ברמב״ם. וטעם הדרשה הקודש העליון, כלומר הקודש האמור למעלה בפרשה הקודמת דהיינו בכורים, והדיוק הוא מדלא אמר בערתי קודש, ועיין במשנה ב׳ פ״ב דבכורים.
6. כמש״כ באות הקודם.
7. מעשה זו היתה בימים שלא ירדו גשמים וטרחו החכמים להתפלל ולבקש רחמים מהקב״ה, ומצא ר׳ מנא איש אחד שהיה זהיר מאוד בדיני מעשרות ואמר לו שיבקש הוא רחמים, היינו שיאמר פרשת מעשרות שכתוב בה השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך ישראל וכו׳, והוא מפני שכדאי הוא שישמע ה׳ לתפלותינו. ונראה דכיון ר׳ מנא למ״ש בשבת ס״ג א׳ כל העושה מצוה כמאמרה אפילו הקב״ה גוזר גזירה הוא מבטלה ויליף שם מפסוק, יעו״ש. וכיון שזה היה זהיר מאד במצות מעשר וקיימה כמאמרה לכן ראוי הוא שיבטל הקב״ה גזירתו ממניעת גשמים. ושייכות תפלה זו לירידת גשמים י״ל ע״פ הדרשה שבמשנה (פ״ה מי״ג) דמש״כ בענין זה השקיפה וגו׳ וברך את האדמה – ענינו בטל ומטר, כפי שיבא לפנינו.
8. ולעיל בפסוק הקודם הבאנו דעת ר׳ יוחנן דפליג על זה וס״ל דאפילו חצר קובעת למעשר משום דכתיב ואכלו בשעריך ושבעו. והרמב״ם בפ״ד ה״א ממעשרות כתב אין הטבל נקבע למעשר מן התורה עד שיכניסנו לביתו שנאמר בערתי הקודש מן הבית, ושם בהלכה ז׳ כתב, כשם שהבית קובע למעשר כך החצר קובעת וכו׳, עכ״ל. וכתב הכ״מ שם בפ״ג ה״ד שפסק הרמב״ם כר׳ ינאי, ואע״פ דסתם משנה במעשרות
(פ״ג מ״ה) מורה כר׳ יוחנן דקתני התם איזה חצר הקובעת למעשרות וכו׳ וכן בירושלמי מעשרות פ״ג ה״ה אמרו המחוור שבכולן זו חצר בית שמירה, בכ״ז פסק כר׳ ינאי משום דרבי׳ דר׳ יוחנן הוי, ורק הא דהחצר קובעת הוא מדרבנן ור׳ ינאי מן התורה איירי, עכ״ל. ובנה עוד יסוד זה על דברי התוס׳ בסוגיא שלפנינו דגם הם ס״ל דר׳ ינאי ס״ל גם הוא דמדרבנן חצר קובעת, יעו״ש.
ולי לדעתי אין הדברים מתקבלים כלל, שהרי דברי הרמב״ם בפירוש אין מורין כן, שהרי מפורש כתב כשם שהבית קובע כך החצר קובע, כמו שהבאנו דבריו, משמע דדינם שוה ממש, וגם לא הוי משתמיט הגמרא והרמב״ם להזכיר דהא דהחצר קובעת הוא מדרבנן, וגם לא יתכן לשון המשנה איזהו חצר הקובעת למעשר וכו׳, דמשמע דמדינא דאורייתא הוא, וגם בירושלמי אמרו בענין פלוגתא זו המחוור שבכולן זו חצר בית שמירה, וכל זה מורה דהוי מדאורייתא.
ולכן נראה פשוט דבאמת פסק הרמב״ם כר׳ יוחנן דגם החצר קובעת, ורק בדברי ר׳ יוחנן כלולה גם דעת ר׳ ינאי דגם הבית קובע, ולכן פתח הרמב״ם בדברי ר׳ ינאי דאין הטבל נקבע למעשרות עד שיכניסנו לביתו, וביאר פרטי דיני הבית עד הלכה ז׳, ושוב סיים דלאו דוקא בית אלא גם חצר קובעת וביאר פרטי דיני החצר, ולא היה יכול הרמב״ם להשמיט דיני הבית כלל להיותה כש״כ מחצר, יען כי הרבה פרטים נאמרו בדיני הבית, כמו שיכניסנו דרך השער ובית שאין בו ד׳ אמות, וכן הגגין שעל גבי הבית וכן הצריפין והבורגנין ובתי הקיץ ובית הכנסת ובית המדרש ובתי האוצר ועוד, ולכן בהכרח היה לו להביא דיני הבית ולבארו ואח״כ ביאר דין החצר ושניהם מן התורה.
ויש להעיר בסוכה ג׳ ב׳ שחשיב שם כל הדברים שבהם אין דין בית בבית שהיא פחות מד׳ אמות על ד׳ אמות והשמיטו מלחשב גם את זה שאינו קובע למעשר משום דבית כתיב ביה, וקצת י״ל משום דסתם בית שאוגרין בו תבואה יש בו ד״א על ד״א, דפחות מזה אינו ראוי לזה, וא״כ א״צ להשמיענו זה, ועדיין צ״ע.
9. הלשון הא אם הקדים וכו׳ הוא כמו בעלמא הלשון זאת אומרת, והוצרך לחדש כן משום דזולת מקום זה לא מצינו בתורה שמעש״ש אסור להקדים למעשר ראשון, וכן טעם הדרשות בסמוך לענין אנינות ולענין הפרשה בטומאה, יעו״ש.
10. יתכן דמדייק כפל הלשון אשר צויתני לא עברתי ממצותיך, ודריש כי כמו שכל הלשונות שבפסוק מורות כ״א על שמירה מיוחדת כפי שיבא, כך מורה לשון זה, ודריש לא נתתיו למי שאינו ראוי ואולי הכונה למי שאינו יכול לאכלו בטהרה. ולפלא על המשנה במעש״ש פ״ה מי״א שדרשה כל מלה ומלה שבפסוק זה והשמיטה דרשה זו.
11. הנה מכל הפרטים המבוארים בזה לא מצינו איסור מפורש רק בפרט חדש וישן, דדרשינן עשר תעשר את תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה (פ׳ ראה), שנה זו ולא משנה זו על של חבירתה, ורק בתרומה מבוארים כל הפרטים האלה בתורה כמבואר לפנינו ס״פ קרח, וצ״ל משום דמעשר נקרא נמי תרומה כדכתיב בפ׳ קרח כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה׳ תרומה, וכמו דדרשינן מהאי טעמא ביבמות פ״ו א׳ מה תרומה טובלת אף מעשר טובל, וכן בספרי שם איתא דרשה לענין מעשר מפני שנקראת תרומה, עיי״ש לפנינו, וה״נ כן.
12. שאמרתי ברכה בשם ומלכות אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש תרומה ומעשרות, ואסמכתא בעלמא הוא דברכות מדרבנן הם. ועיין בברכות מ׳ ב׳ הגירסא לא עברתי מלברכך ולא שכתתי מלהזכיר שמך, ומהרש״א העיר בזה, ועיי״ש מה שכתב בזה, אבל בנוסחא ש״ס כת״י שם הגירסא ממש כמו במשנה שלפנינו לא שכחתי מלברכך וכו׳.