×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(טו) הַשְׁקִ֩יפָה֩ מִמְּע֨וֹן קׇדְשְׁךָ֜ מִן⁠־הַשָּׁמַ֗יִם וּבָרֵ֤ךְ אֶֽת⁠־עַמְּךָ֙ אֶת⁠־יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֵת֙ הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תָּה לָ֑נוּ כַּאֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּ֙עְתָּ֙ לַאֲבֹתֵ֔ינוּ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃
Look down from your holy habitation, from heaven, and bless your people Israel, and the ground which you have given us, as you swore to our fathers, a land flowing with milk and honey.⁠"
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
השקיפה ממעון קדשך – עשינו מה שגזרתה עלינו עשה עמנו מה שהבטחתנו השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך וכו׳.
סליק סידרא
"Look down from Your holy abode": We have done (with respect to the tithes) what you decreed upon us — You do what you have promised us. "Look down from Your holy abode, from the heavens and bless your people, Israel" (with sons and with daughters. "and the land which You have given us" (with dew and rain and offspring of beasts". "just as You swore unto our fathers a land flowing with milk and honey": so that it impart a flavor to the fruits. From here it was ruled: Israelites and mamzerim confess (over the tithes) and not freed slaves, for they have no portion in the land. R. Meir says: Neither do Cohanim and Levites confess, for they took no portion in the land. R. Yossi says: They have cities with open spaces.
[End of Piska]
השקיפה ממ׳ קד׳ מן השמ׳ עשינו מה שגזרת עלינו אף אתה עשה עמנו מה שהבטחתנו השקיפה ממעון קדשך מן השמים:
[השקיפה ממעון קדשך מן השמים] הרי מי שאמר והיה העולם קרוי רופא לבשר ודם שנ׳ (שמות ט״ו:כ״ו) כל המחלה אש׳ שמ׳ במ׳ לא אש׳ עליך כי אני ה׳ רפאך ואומ׳ (ירמיהו י״ז:י״ד) רפאני ה׳ וארפא ואומ׳ (שם ג׳:כ״ב) ארפא משובתם ללמדך שלא כמדת בשר ודם מדת מי שאמר והיה העולם מדת בשר ודם מכה באזמיל ומרפא ברטייה מדת מי שאמר והיה העולם במה שהוא מכה בו הוא מרפא כשהכה את איוב לא הכה אותו אלא בסערה שנ׳ (איוב ט׳:י״ז) אשר בשערה ישופני וכשריפאהו לא ריפאהו אלא בשערה שנ׳ (ע׳ שם ל״ח:א׳) ויען ה׳ את איוב מן השערה:
כשפיזר את השבטים לא פיזרן אלא כיונים שנ׳ (יחזקאל ז׳:ט״ז) ופלטו פליטיה [וגו׳] וכשהוא מכנסן אינו מכנסן אלא כיונים שנ׳ (ישעיהו ס׳:ח׳) מי אלה כעב תעו׳ וכיונים אל ארב׳:
כשפיזר את ישראל לא פיזרן אלא בשופר שנ׳ (ע׳ יר׳ ד׳:י״ט) כי קול שופר שמענו וכשהוא מביאן אינו מביאן אלא בשופר שנ׳ (ישעיהו כ״ז:י״ג) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול כשפרע מן המצרים לא פרע מהן אלא בהשקפה שנ׳ (שמות י״ד:כ״ד) וישקף ה׳ אל מחנה מצרים וכשמברך את ישראל אינו מברכן אלא בהשקפה שנ׳ השקפה ממעון קד׳ מן הש׳ וברך את עמך את ישראל:
ממעון קד׳ מן הש׳ ר׳ ישמעאל אומ׳ והלא בידוע שקדשו הוא השמים ומה ת״ל ממעון קד׳ מן הש׳ אלא בזמן שאין ישראל עושין רצון המקום הוא נועל את האוצר והן מתים ברעב שנ׳ (דברים י״א:י״ז) וחרה אף ה׳ בכם ועצר את הש׳ וכשהן עושין רצון המקום הוא פותח את האוצר שנ׳ השקפה ממ׳ קד׳ מן השמים:
וברך את עמך את ישראל והלא בידוע שעמך הן ישראל ומה ת״ל את עמך את ישראל אלא בזמן שאין ישראל עושין רצון המקום כביכול אינו קורא אותן עמי שנ׳ (שמות ל״ב:ז׳) לך רד כי שחת עמך ובזמן שהן עושין רצונו הוא קורא אותן עמי וברך את עמך את יש׳:
וברך את עמך את ישראל בבנים ובבנות:
ואת האדמה אשר נת׳ לנו בטל ומטר ובולדות בהמה:
כאשר נש׳ לאב׳ ארץ זבת חל׳ וד׳ כדי שתתן טעם בפירות נמצינו למידים שהמעשרות נותנין טעם וריח ושומן בפירות מכן היה ר׳ שמעון בן אלעזר אומ׳ הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח המעשרות נטלו את שומן הדגן הזנות והכשפים כילו את הכל:
כאשר נש׳ לא׳ מיכן אמ׳ ישראל וממזרים מתודים אבל לא גרים ולא עבדים משוחררים שאין להן חלק בארץ:
ר׳ מאיר אומ׳ אף לא כהנים ולוים שלא נטלו חלק בארץ ר׳ יוסי אומ׳ יש להן ערי מגרש:
וסמיך ליה היום הזה ה׳ אלהיך מצוך מיכן אמ׳ אין מתודים ודוי מעשר אלא ביום וכל היום כשר לודוי המעשר ובין בפני הבית ובין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתודות:
ד״א כאשר נש׳ לאב׳ לא נשבעת לאבותינו שאת מביאם לארץ מגדלת קוצים ודרדרים אלא לארץ זבת חלב ודבש ארץ שפירותיה שמינים כחלב ומתוקים כדבש:
ר׳ נתן אומ׳ השקיפה ממעון קדשך מן השמים על הרשעים ואבדם מן העולם שלא עשו רצונך בעולם:
וברך את עמך את ישראל שעשו רצונך בעולם:
ד״א השקיפה ממעון קדשך מן השמים וב׳ את עמך את יש׳ עשה בשבילנו ואם אין את עושה בשבילנו ואת האדמה עשה בשביל אדמתינו [השמטה: ואם אין את עושה בשביל אדמתינו] אשר נתת לנו עשה בזכות תורתינו [השמטה: ואם אין את עושה בזכות תורתינו] כאש׳ נשבעת לאב׳ עשה בזכות אבותינו ואם אין את עושה בזכות אבותינו עשה למען שמך הגדול שנקרא עלינו שנ׳ (ירמיהו י״ד:ט׳) ואתה בקרבנו ה׳ ושמך עלינו נקרא אל תניחנו:
אִסְתַּכִי מִמְּדוֹר קוּדְשָׁךְ מִן שְׁמַיָּא וּבָרֵיךְ יָת עַמָּךְ יָת יִשְׂרָאֵל וְיָת אַרְעָא דִּיהַבְתְּ לַנָא כְּמָא דְּקַיֵּימְתָּא לַאֲבָהָתַנָא אֲרַע עָבְדָא חֲלָב וּדְבַשׁ.
Look down from the heavens, the habitation of Your holiness, and bless Your people Israel, and the land which You have given us, as You did swear to our fathers, a land producing milk and honey.
אדיקא כען ברחמיך טביה מן מדור איקר שכינתךב מן שמיא וברך ית עמך ית ישראל וית ארעא די יהבת לן היך מה דקיימת לאבהתן ארע עבדה פירין טבין נקיין כחלבה וחלייןגד כדובשה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אדיק״) גם נוסח חילופי: ״{א}⁠דוק״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כען ברחמיך טביה מן מדור איקר שכינתך״) גם נוסח חילופי: ״בבעו מן מדור בית שכינת קודשך״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וחליין״) גם נוסח חילופי: ״וחו׳⁠ ⁠⁠״.
ד. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״וטעימין״.
אודיק ממדור בית שכינת קודשך מן שמיא ובריך ית עמך ית ישראל וית ארעא דיהבת לנא היכמא דקיימת לאבהתנא ארעא דפירהא שמינין כחלב וחליין כדבש.
Look down from heaven, from the habitation of the glory of Thy holiness, and bless Thy people Israel, and the land which You hast given to us, as You didst swear unto our fathers, a land of fruits rich as milk and sweet as honey.
אדיק בבעו ממדור בית שכינת יקרך וקודשך מן שמיא ובריך ית עמך ית ישראל וית ארעא דיהבית לן היך מה דקיימת לאבהתן ארעא דעבדא פירין טבין נקיין כחלבא וחליין וטעימן כדובשא.
Look down, we beseech Thee, from the heavens, the habitation of Thy glory and Thy holiness, and bless Thy people Israel, and the land which Thou hast given us, as Thou didst swear unto our fathers (to give us a land) producing good fruits, pure as milk, sweet and delicious as honey.
פאטלע מן מוטן קדסך מן אלסמא ובארך פי שעבך אלאסראייל ופי אלארץ׳ אלתי אעטיתנאהא כמא קסמת לאבאינא אן תכון ארצ׳א תפיץ׳ לבנא ועסלא
אם כן השקיפה ממעון קדשך מן השמים, וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו, כמו שנשבעת לאבותינו, שהיא תהיה ארץ זבת חלב ודבש.
השקיפה ממעון קדשך – עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שעליך לעשות, שאמרת: אם בחקתי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם (ויקרא כ״ו:ג׳-ד׳).
אשר נתתא לנו כאשר נשבעת לאבותינוב – ליתןג לנו ארץ זבת חלב ודבש וקיימתה.⁠ד
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בפסוק ובכ״י ליידן 1: ״נתתה״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד 165, ובנוסח המקרא שלנו: ״לאבתינו״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917, דפוס רומא: ״לתת״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, לונדון 26917 מופיעה המילה ״וקיימתה״ לפני ״ארץ זבת חלב ודבש״.
השקיפה ממעון קדשך GLANCE DOWN FROM THE RESIDENCE OF YOUR HOLINESS... [AND BLESS YOUR PEOPLE ISRAEL – "We have done what You have laid upon us, do You now what has upon You to do, because You have said, (Vayikra 25:3, 4) If you walk in My ordinances … Then I will give you rain in its season etc.
אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבתינו [BLESS YOUR PEOPLE ISRAEL, AND THE LAND,] WHICH YOU HAVE GIVEN US, AS YOU SWORE UNTO OUR FATHERS – to give it unto us, and indeed You have kept Your promise, giving us ארץ זבת חלב ודבש A LAND FLOWING WITH MILK AND HONEY.
פס׳: השקיפה ממעון קדשך מן השמים – עשינו מה שגזרת עלינו עשה עמנו מה שהבטחתנו. השקיפה ממעון קדשך:
וכאשר נשמרתי אני, ושמרתי הדגן בעבור להוציא הקדש, כן שמור אלהינו ארצנו, וזה טעם: ואת האדמה.
וטעם ארץ זבת חלב ודבש – להיותם כן תמים.
[A LAND FLOWING WITH MILK AND HONEY.] It means a land that will always flow with milk and honey.⁠1
1. As Thou didst swear unto our fathers, a land flowing with milk and honey is to be interpreted as Thou didst swear unto our fathers a land always (reading tamid as in Vat. Ebr. 38) flowing with milk and honey.
השקיפה – כאשר קיימתי מצותיך, קיים מה שהבטחתני עליהם, לברך את עמך ישראל, כדכתיב: והיה עקב תשמעון וגו׳ ואהבך וברכך וגו׳ (דברים ז׳:י״ב-י״ג).
{ו}⁠את האדמה אשר נתת לנו – שתהא מבורכת.
כאשר נשבעת לאבותינו – שתהא ארץ זבת חלב ודבש.
[אי נמי: הארץ אשר נשבעת לתת לנו, כאשר נשבעת לאבותינו שהיא זבת חלב ודבש1 – תברך שתהא משופעת בזבת חלב ודבש. הגה״ה.]⁠2
ואורחיה דקרא: שמדבר כאילו אינו מדבר עמו, שאמר: שמעתי בקול י״י אלהי, ולא אמר בקולך, ואחר אמר: עשיתי ככל אשר צויתני (דברים כ״ו:י״ד), ועתה מדבר עמו.
1. עיין שמות ג׳:ח׳.
2. השוו רש״י.
השקיפה – LOOK DOWN – Just as I have fulfilled Your commandments, fulfill what You have promised me about them, to BLESS YOUR PEOPLE ISRAEL, as it is written: “It shall happen, because you listen etc. And He will love you, and bless you” (Devarim 7:12-13).
{ו}⁠את האדמה אשר נתת לנו – {AND} THE GROUND WHICH YOU HAVE GIVEN US – That it shall be blessed.
כאשר נשבעת לאבותינו – AS YOU SWORE TO OUR FATHERS – that the land shall be flowing with milk and honey.
[Or, alternatively: the land that You swore to give to us, AS YOU SWORE TO OUR FATHERS that it is FLOWING WITH MILK AND HONEY – You shall bless [it] that it should be bountiful with flowing milk and honey. {A glossed annotation.}]
And it is the way of the text: that it speaks as if it is not speaking with Him, for it said: “I have listened to the voice of Hashem my God” and it did not say: “to Your voice,” and afterwards it said: “I did according to everything that You commanded me” (Devarim 26:14), and now it is speaking with Him [i.e. in second person].
ואת האדמה – שתתן אתה מטר השמים על פני האדמה כדי שנעבדך לשנה הבאה במצות התלויות בארץ.⁠1
1. השוו אבן עזרא.
ואת האדמה, "and the soil,⁠" in order that You will provide the rain at the appropriate time so that I can continue to serve You with the same fervor next year, and fulfill all the commandments connected with ownership of this land.
אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו – לתת לנו וקיימת ארץ זבת חלב ודבש. לשון רבינו שלמה.
ואם כן, שיעור הכתוב: ואת האדמה אשר נתת לנו ארץ זבת חלב ודבש כאשר נשבעת לאבותינו.
ור׳ אברהם אמר כי טעמו להיותה כן תמיד, כלומר: וברך את האדמה אשר נתת לנו להיותה ארץ זבת חלב ודבש.
ואין צורך בכל זה, כי בכלל הדבור או השבועה הנתינה, אומר אדם לחבירו: נשבעת לי שדה שלך, אמרת לי מנה. וכן: כאשר דבר י״י אלהי אבותיך לך ארץ זבת חלב ודבש (דברים ו׳:ג׳). [וכבר פרשתיו (רמב״ן דברים ו׳:ג׳). וכן: ויתן לו בית ולחם אמר לו וארץ נתן לו (מלכים א י״א:י״ח).]⁠א
ולא יקשה בעיניך בכאן כי לא נזכר בשבועת האבות ארץ זבת חלב ודבש, כי מאחר אשר הארץ בעת ההיא זבת חלב ודבש הנה נשבע להם בארץ זבת חלב ודבש.
או אבותינו – יוצאי מצרים, שנאמר להם: אל ארץ זבת חלב ודבש (שמות ג׳:ח׳), כענין: וירעו לנו מצרים ולאבותינו (במדבר כ׳:ט״ו).
א. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
WHICH THOU HAST GIVEN US, AS THOU DIDST SWEAR UNTO OUR FATHERS — "to give it1 to us and Thou hast fulfilled [Thy promise by] giving us A LAND FLOWING WITH MILK AND HONEY.⁠" This is Rashi's language. If so, the order of the verse is [to be inverted as follows]: "and the Land which Thou hast given us, a Land flowing with milk and honey, as Thou didst swear unto our father.⁠" And Rabbi Abraham ibn Ezra commented that the meaning thereof is, may it always be so, that is to say, "and bless the Land which You have given us to be [always] a Land flowing with milk and honey.⁠" But there is no need for all this, for included in the term "speaking" or "swearing" is the act of "giving.⁠" Thus a man may say to his fellow, "You have sworn me your field" [which means: "you have sworn to give me your field"], or "You have told me a hundred" [which means "you have sworn to give me a hundred dinars"]. Similarly, as the Eternal, the G-d of thy fathers, hath spoken unto thee — a Land flowing with milk and honey2 [the term "hath spoken" means "hath spoken that He would give thee"]. We have already explained it [there].⁠3 So also, and he gave him a house, and food he told him, and gave him land4 [which means "and food he promised to give him"]. Now, do not find it difficult here that in the oaths made to the patriarchs "a Land flowing with milk and honey" is not mentioned. Since at that time the Land was a Land flowing with milk and honey, [it would have been redundant to describe it explicitly. Therefore it was as if] He swore to them by a Land flowing with milk and honey. Or it may be that unto our fathers [here does not mean the patriarchs] but those who came forth from Egypt, for it was to them that it was said, unto a Land flowing with milk and honey,⁠5 similar to the expression, and the Egyptians dealt ill with us, and our fathers6 [which refers to "our fathers" who came forth from Egypt].
1. Rashi adds the phrase "to give it,⁠" for otherwise the two phrases [as Thou didst swear unto our father — a Land flowing with milk and honey] lack a connecting word or phrase. Ramban will point out that "giving" is implicit in "swearing.⁠"
2. Above, 6:3.
3. Above, 6:3.
4. I Kings 11:18.
5. Exodus 3:8.
6. Numbers 20:15.
השקיפה ממעון קדשך – עשינו מה שגזרת עלינו עשה אתה מה שהבטחתנו.
וברך את עמך – בבנים ובנות.
ואת האדמה אשר נתתה לנו – בגשמי רצון ברכה ונדבה.
כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש – שתתן טעם בפירות. ובמקום אחר דרשו השקיפה ממעון קדשך, עשינו מה שמוטל עלינו לעשות עשה אתה מה שמוטל עליך. ומה שהזכיר מעון קדשך ולא אמר מכון כמו שאמר שלמה בתפלתו (מלכים א ח׳:ל״ט) ואתה תשמע השמים מכון שבתך, מפני שהתודה ששמח בהשלים חקו בהפרשת תרומותיו ומעשרותיו, והשמחה הוא במעונו כלומר באותו רקיע ששמו מעון, על כן הזכיר מעון קדשך. ומה שהזכיר לשון השקיפה ואינו נזכר לעולם בשום מקום אלא בפורענות, להורות כמה גדול שכר המצות כשהיא בשמחה שהיא מהפכת מדת הדין למדת רחמים. וכן דרשו רז״ל אמר ר׳ חנינא בר פפא בוא וראה כמה גדול כחן של מתנות עניים, שכל השקיפה שבתורה לרעה וכאן לברכה.
ואם תשכיל בענין המתנות האלה בסודם תמצא כי התרומה הנקראת ראשית תרמוז לחכמה הכוללת הבינה בחמשים שערים, ועל כן התורה היא אחת מחמשים, זהו שאמרו תרומה, תרי ממאה, ומעשר ראשון הנתן ללוי שהיה עשירי בבנים כנגד העשירית, וכן מעשר שני כמו כן כנגד העשירית, כי נקרא מעשר ראשון לפי שהוא ראשון לנו ונקרא כמו כן מעשר שני כי הוא עשירי לראשון העליון, ומעשר עני שהיה מפריש בשנה השלישית וששית כנגד היסוד שהוא מכריע, וכלול מן השבעה, כן היה הפרשת מעשר עני באמצע שש שנים, שלש מכאן ושלש מכאן, ועם מעשר זה נשלמו כל המעשרות בין למעלה בין למטה, וזהו שאמר כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית, אמר כי תכלה כי מעשר עני זה תכלית וסוף כל המעשרות, ולכך אמר הכתוב בסדר ראה בפרשת עשר תעשר (דברים י״ד:כ״ח) מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך, כי כשם שצוה הקב״ה שנקבץ את כל המעשרות של השנים שעברו במקום אחד בשערינו, כן הרמז בזה שנקבץ ושניחד הכל בלי פרוד במקום שהוא כולל את הכל, זהו שאמר והנחת בשעריך, הוא שער התפלה הוא שער לה׳ הכולל את הכל, ולכך היה מתפלל בלשון הקדש, והיה מתודה בקול רם שהשלים חיובו במעשרותיו של הקב״ה והפריש אותן בסדר ובכוונה הראויה ולא שינה הסדר ח״ו, זהו ככל מצותך אשר צויתני אלא שסדר הכל במחשבתו ויחד את הכל יחוד שלם. לא עברתי שלא קצצתי בנטיעות, ולא שכחתי מלברך השם והמלכות כי הוא היחוד השלם. ומתודה עוד ואומר לא אכלתי באוני ממנו שלא הפרישו לשום כח מכחות המלאכים שהם עשר מדרגות שהם הקרובים אליו, ולא לשום כח מכחות הגלגלים, ולא בערתי ממנו בטמא אין צריך לומר שלא הפריש ממנו לשום כח מכחות הטומא הרוחניים השוכנים למטה באויר שבין הגלגלים והיסודות, ולא נתתי ממנו למת אין צריך לומר שלא הפריש לשום אחד מארבע יסודות שהם גופים מתים ולא רוחניים, אך שמעתי בקול ה׳ השם המיוחד לבדו שהוא עליון על כלן, ועשיתי ככל אשר צויתני. השקיפה ממעון קדשך, התפלה הזאת לשם הנכבד, שכן אמר ואמרת לפני ה׳ אלהיך, ואליו אומר השקיפה, ואמר ממעון כי הוד והדר לפניו ונהרי ששון ונהרי שמחה והשמחה במעונו, זהו השקיפה ממעון קדשך, יאמר השקיפה עלינו ממעון קדשך ותריק עלינו מה שקבלת מן השמים, כמו (מלכים א ח׳:ל״ב) ואתה תשמע השמים. או יאמר השמיע תפלתנו אל השמים וברך את עמך את ישראל, השפיע להם הברכה שקבלת, וזהו לשון חכמינו ז״ל עשינו מה שמוטל עלינו עשה אתה מה שמוטל עליך. ואת האדמה שכנגדה הארץ של מעלה שהיא ארץ זבת חלב ודבש שהיא הרצון המשפיע רחמים ודין, זהו לשון ארץ זבת חלב ודבש, וכבר הזכרתי זה, והכל אמת בין למעלה בין למטה, וזה מבואר.
השקיפה ממעון קדשך, "Please look down from the holy site where You reside.⁠" The farmer concludes as if to say: "we have done what we have to do, now do what You have promised, please" (Maaser Sheni 5,13).
וברך את עמך, "and bestow blessing on Your people,⁠" sons and daughters;
ואת האדמה אשר נתתה לנו, "and the earth which You have given to us;⁠" in the form of beneficial rain expressing Your goodwill.
כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש, "as You have sworn to our forefathers, a land flowing with milk and honey.⁠" Your promise was that the rain would make the produce of the land tasty. (Maaser Sheni 11,16). Elsewhere, according to Rashi, this verse is understood to mean: "seeing that we have done what is obligatory for us, You ought to do what is obligatory for You.⁠" The reason the Torah uses the expression מעון קדשך, instead of the word מכון, as Solomon used in his prayer at the inauguration of the Temple (Kings I 8,39), is that the farmer acknowledges that he has rejoiced in fulfilling God's commandments and the heaven known as מעון is traditionally perceived to be the area in which joy resides and originates (Chagigah 12). This is why Moses chose to refer to the term מעון when formulating this declaration/prayer. The term השקיפה used here for "looking down,⁠" a word never used elsewhere except in connection with disaster (Jerusalem Talmud Maasser Sheyni 5,5) is to teach how great is the reward for fulfillment of a commandment when it is fulfilled joyfully. It has the power to convert a normally negative virtue into becoming a positive virtue. Rabbi Chanina, son of Papa, is on record as saying: "come and observe the powerful effect of giving alms to the poor. Every time the word השקפה, i.e. וישקף appears in the Torah it is always a preamble to something destructive occurring. Here it is a preamble to blessing being bestowed.⁠"
If you will analyse the subject of giving alms to the poor more profoundly you will find that the תרומה which has been described as ראשית, is an allusion to the emanation חכמה which comprises within it the emanation בינה so that it completes the cycle of the 50 "gates" of wisdom which exist in the universe. This is why (generally) תרומה represents one 50th part of the harvest. This is why the sages when defining תרומה referred two it as "2 parts in 100.⁠" The מעשר ראשון which consist of ten per cent alludes to the tribe of Levi (the original Levi) whom we proved to have been the "tenth" son of Yaakov [starting the count from Binyamin, compare Korach 18,19]. The מעשר שני also represents the same principle; seeing it is the first tithe which we retain, it is in reality also a kind of "first tithe.⁠" It is the first tithe of the original tithe. The tithes for the poor which are being set aside in the third and sixth year of the שמטה cycle are an allusion to the emanation יסוד, so called because it is of decisive influence on events in our world and is "distilled" from the seventh emanation. It occurred precisely in the middle of the seven year שמטה cycle.
With the setting aside (and distributing) the מעשר עני, the tithe for the poor, all the various tithes have been concluded whether in respect of higher emanations or lower emanations. This is the meaning of the words: "when you have completed all the tithe(s) of all of your harvest in the third year" (verse 12). It is why the Torah chose the expression כי תכלה [an expression reminiscent of when God had concluded the creation of the universe in Genesis 2,1, Ed.]. The tithe to the poor represents the essence and hence the final tithe of the various tithes legislated here. This also accounts for the otherwise unusual wording of Deut. 14,22 עשר תעשר, [which sounds at first glance as if a tithe could be given repeatedly. Ed.] This is why in that chapter the Torah legislated that at the end of three years the farmer is to remove from his house all the tithes of that year and deposit it in "your" gates, (Deut. 14,28). The word "your gates" in that connection is an allusion to the "gates of prayer. Just as in a physical sense these tithes which had not yet been distributed must be made available to all in a public area of the town, so in a spiritual sense, by doing so, the farmer's accumulated merits due to his fulfilling these commandments are concentrated in the spiritual domain known as the gateway to prayer, to the regions in heaven where prayer is heard and answered. This is why the declaration listed in our chapter must be recited in Hebrew and audibly. [Although, according to Maimonides Hilchot Maaser Sheni 11,16 this declaration may be recited in any language, the concluding verse commencing with the word השקיפה has to be said in Hebrew, seeing it is a prayer, i.e. a petition. Ed.] When reciting the whole of this declaration the farmer acknowledges the sum total of what Judaism is about, it is a declaration of faith including a statement that he has not only not deviated from the מצות מעשיות, the performance of the deeds prescribed, but that he is in full agreement with the theological/philosophical symbolism represented by these commandments. [I paraphrased this passage somewhat. Ed.] The author understands the words אדמה and ארץ in this passage as also referring to the celestial counterparts of these regions.
אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו – פרש״י כאשר נשבעת לאבותינו לתת לנו וקיימת ארץ זבת חלב ודבש. וכתב הרמב״ן וא״כ פי׳ הפסוק ואת האדמה אשר נתת לנו ארץ זבת חלב ודבש וקיימת. ור׳ אברהם כתב כי טעמו להיותה כן תמיד כלומר וברך וגו׳ את האדמה אשר נתת לנו להיותה ארץ זבת חלב ודבש. ואין צריך לכל זה כי בכלל השבועה הנתינה כאדם שאומר לחבירו נשבעת לי שדה שלך וכן בכאן כאש׳ נשבעת לתת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש:
אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו, "that You have given to us as You had sworn to our forefathers.⁠" Rashi understands this as if the Torah had written: "as You have sworn to our forefathers to give to us, and you thus kept Your promise.⁠" It also includes the acknowledgment that the land in question does indeed flow with milk and honey.
Nachmanides writes that if we were to accept Rashi's interpretation, the words ואת האדמה אשר נתתה לנו ארץ זבת חלב ודבש וקיימת, would mean: "that the land that You have given us is a land flowing with milk and honey, and You kept Your promise.⁠" [Rashi wanted to avoid the impression that the promise of giving us the land was the substance of God's blessing for which the farmer prays in this verse. Ed.]
Ibn Ezra writes that the thrust of the farmer's prayer is that God should bless the land to continue to give its generous yield also in the future, just as it had done up until that year. There is no need for all of these explanations as God's oath included the realization of it, i.e. the giving of the land to the generation God had selected for this. He had promised to Moses in Exodus 3,8 that the land of the Canaanites, which would be given to the Jewish people, was at that time a land flowing with milk and honey. [It could hardly have been less, as the Torah had described it in Genesis 13,10 already as comparable to "the garden-like nature of the land of Egypt.⁠" Ed.]
ארץ זבת חלב ודבש – דבק עם נתת לנו.
השקיפה ממעון קדשך מן השמים וגו׳ – רוצה לומר: עשיתי מה שמוטל עלי עשה אתה מה שמוטל עליך. וברך את עמך ונחלתיך.
ולזה סמך בקשת זקיפת העריס אשר כנגדו אליו יתעלה והוא הרחמים ואמר השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו שתהיה תמיד כאשר נשבע לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש וכמ״ש ז״ל (משנה מעשר שני ה׳) עשינו מה שעלינו לעשות השקיפה וגו׳ וכבר נשלם ענין העריסין אשר זכרו חז״ל במאמר שזכרנו (דב״ר פ׳ עקב) בענינים מורגשים בצורכי החיים הזמניים אשר נתנה הארץ להשלים עמם ולמלאת די ספוקם כי הוא הכרחי לשלמותם האחרון. אמנם כשהשלים זה נעתק לדבר עמם מענין אלו העריסין מצד שהם ענינים שמעיים ומדעיים אשר הם דברים יותר מעולים הפלא ופלא מאותם אשר דבר בבחינת הגמול והעונש המגיע.
השקיפה ממעון קדשך עשינו מה שגזרת עלינו עשה אתה מה שעליך לעשות שאמר אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם. ובספרי ובשלהי מסכת מעשר שני עשינו מה שגזרת עלינו עשה עמנו מה שהבטחתנו כלומר אין זו תפלה אלא סיום הודוי כאילו אמר שכבר עשינו כל מה שגזרת עלינו עד שלא נשאר מעתה אלא שתקיים גם אתה מה שהבטחתנו שהבטחתך לא היתה אלא אחר קיום כל המצות כדכתיב אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם וגו׳ דאל״כ מאי השקיפה וברך את עמך את ישראל וכי כ״ג הוא שיתפלל בעד כל ישראל כמו הכהן ביום הכפורים כפר נא לחטאים לעונות ולפשעים שחטאו לפניך עמך בית ישראל:
כאשר נשבע׳ לאבותינו לתת לנו וקיימת ארץ זבת חלב ודבש. הוסיף לתת לנו מפני שלולא התוספו׳ הזה אין למאמר כאשר נשבעת לאבותינו דבקות לא עם ארץ זבת חלב ודבש הבא אחריו ולא עם ואת האדמה אשר נתת לנו הקודם לו כי לא נשבע לאבותינו שנתן לנו את האדמה רק שיתן אותה לנו גם הוסיף מיד וקיימת מפני שבלולא זה התוספ׳ יהיה כאשר נשבעת לאבותינו לתת לנו ארץ זבת חלב ודבש ואיין זה אמת כי לא נשבע לאבותינו לתת לנו אלא הארץ לא זבת חלב ודבש לא לאברהם לא ליצחק ולא ליעקב זה רק מיוצאי מצרים לבדם לפיכך הוסיף וקיימת כדי שיהיה מאמר כאשר נשבע לאבותינו שהם אברהם יצחק ויעקב דבק עם לתת לנו ויהיה מאמר וקיימת דבק עם מה שנדר לנו על ידי יוצאי מצרים שתהי׳ זבת חלב ודבש לאברהם ליצחק וליעקב והיה עם תוספ׳ וקיימת הותרה שאלת מי ששאל היכן הוזכרה בשבועת האבות זבת חלב ודבש אבל בקצת נוסחאות אין בם רק תוספות לתת לנו ואין לסמוך עליה:
ולכן יבקש ממנו שישקיף ממעון קדשו לברך את ישראל בעבור נדיבותם, ואת האדמה אשר עשתה פירות לכל הצדקות ההן כאשר נשבע לאבותם, באופן שתהיה תמיד ארץ זבת חלב ודבש, הנה התבארו הכתובים על פי פשוטם, ואמנם מה שדרשו בהם חכמינו ז״ל אם הוא קבלה נקבל בסבר פנים יפות, והותר בזה הספק השלישי:
וברך את עמך... ואת האדמה אשר נתתה לנו – באותו האופן אשר ״נשבעת לאבתינו״, כשאמרת ״אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ טובה ורחבה וכו׳⁠ ⁠⁠״.
וברך את עמך...ואת האדמה אשר נתתה לי, in the same manner as You have sworn to our forefathers, when You swore to them: “I will take you up form the poverty in Egypt to a wide good land, etc.” (Exodus 3,17)
כאשר נשבעת לאבותינו לתת לנו וקיימת. פירוש, שאין ״נשבעת לאבותינו״ דבוק אל מה שלפניו (אל) ״ואת האדמה אשר נתת לנו״ הקודם לו, דהא לא נשבע שנתן לנו. וגם אינו דבוק אל ״ארץ זבת חלב ודבש״ הבא אחריו, דלא נשבע הקדוש ברוך הוא לתת להם ארץ זבת חלב ודבש. לכן פירושו ״כאשר נשבעת לנו״ ׳וקימת׳, וזאת הארץ היא ״ארץ זבת חלב ודבש״. והשתא ״כאשר נשבעת לאבותינו״ דבק שפיר אל ״ואת האדמה שנתת לנו״:
השקיפה ממעון קדשך וגו׳ – לפי שאמר למעלה עשיתי ככל אשר צויתני פירש״י שמחתי ושמחתי את אחרים ע״כ השקיפה ממעון כמו שאנו אומרים שהשמחה במעונו ומשם תחזור ותשמחנו ובמס׳ חגיגה (יב:) אמרו מעון שבו כיתות של מלאכי השרת שאומרות שירה בלילה וחשות ביום מפני כבודן של ישראל שנאמר (תהלים מ״ב:ט׳) יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירה עמי. ופירש רש״י יומם יצוה ה׳ חסדו יצוה למלאכים לשתוק כדי לעשות חסד לצריכים חסד והם התחתונים עכ״ל והנה קרוב לשמוע שהקב״ה עושה חסד זה בזכות החסד שהתחתונים עושים זה עם זה והמעשר הוא בכלל החסד, ע״כ אמר בזכות החסד שעשיתי במעשר זה עם הצריכים חסד השקיפה ממעון לעשות חסד לצריכים חסד, כי אותם שמים ששמו מעון מיוחד לזה ומיוחד לשמחה כי במקום שמחה יש שירה ולא במקום שאין שמחה, ועוד בזכות לא עברתי ממצותיך מלשון אין מעבירין על המצות שלא עברתי ממצוה להקדים המאוחר, כך השקיפה ממעון קדשך שלא להקדים המאוחר שהרי מחשבתן של ישראל קדמה לעולם והרי הם קדומים אפילו למלאכים ע״כ דין שלא יאמרו המלאכים שירה עד שיאמרו ישראל תחילה ביום ואח״כ המלאכים בלילה כמ״ש (דברים ל״ג:כ״ז) מעונה אלהי קדם. דהיינו אלהי ישראל הקדומים ומתחת הם המלאכים שנקראו זרועות עולם כי במעון ישראל קודמים כאמור. ורז״ל אמרו (תנחומא תשא י״ד) כל השקיפה לרעה חוץ ממתנת עניים המהפך רוגז לרחמנות, והוא בזכות מדת הרחמנות שבאדם שמהפך מדת אכזריות שבו לרחמנות כך הקב״ה מהפך רוגז לרחמנות.
קָדְשְךָ: הקו״ף בשוא לבדו.⁠א [קָדְשְׁךָ].
א. צריך להיות: ׳הקו״ף בקמץ לבדו׳. [מקור ההערה בא״ת, והיא באה להוציא מדפוס ונציה ש״ד שנדפס בו קֳדְשְׁךָ, קו״ף בחטף קמץ. נורצי לא חש בטעותו של לונזאנו והעתיק את ההערה כלשונה].
עשה אתה מה שעליך לעשות כו׳. דאל״כ מה מקום לתפלה זו לכאן. אלא מכיון שעשינו וכו׳ ראוי לך לעשות מה שהבטחתנו, אבל עכ״פ תפלה הוא. ולא כמ״ש הרא״ם ודבק טוב:
לתת לנו וקיימת כו׳. ר״ל במה שמוסיף מלת לתת לנו כו׳ שבשבועה לא הוזכר ארץ זבת חלב ודבש, ואם כן, איך כתיב הכא כאשר נשבעת וגו׳. לכך פירש לתת לנו, כלומר, כאשר נשבעת לתת לאבותינו, וקיימת ההבטחה שהבטחת ליוצאי מצרים ליתן להם ארץ זבת חלב ודבש, יותר ממה שנשבעת לאבותינו:
Now You fulfill what is incumbent upon You, etc. Otherwise, what relevance has this prayer over here? Therefore [it means], "Because we have fulfilled, etc.⁠" it is fitting for You to fulfill what You promised. At any rate it is a prayer, and not as Re"m and Devek Tov write.
To give to us, and You fulfilled, etc. By adding the words "to give to us,⁠" Rashi is answering the question: The oath does not mention "a land flowing with milk and honey,⁠" so how is it written here, "As You swore, etc.⁠"? Therefore Rashi explains "to give to us.⁠" That is, [You gave to us] as You swore to our forefathers you would give us, "and [also] You fulfilled" the promise you made to those who went out of Egypt to give them a land flowing with milk and honey, [which was] more than You had sworn to our forefathers.
השקיפה ממעון וגו׳ – צריך לדעת למה כפל לומר ממעון וגו׳ מן השמים, ואם לכנות שם מקומו יתברך בלשון קדושה היה לו לומר על זה הדרך השקיפה ממעון וגו׳ השמים.
ונראה שהכתוב יעיר סוד אחד והוא כי האדון ברוך הוא הכין ב׳ השפעות למעלה, א׳ השפעת הרוחניות שהם הנפשות הטהורות, ואחד השפעת הטוב לחיות הנבראים שהוא מזון לכל, ושנים אלו יקראו להם רבותינו ז״ל (זוה״ק) זיווג, שכל שיש בבחינת משפיע ובחינת נשפע יתכנו בשם זיווג, ואמרו המקובלים שמיום שנחרב הבית נפסק השפעת הנשמות ולא נשאר אלא השפעת חיות העולמות שהוא מוכרח לקיום העולמות, והוא אומרו השקיפה ממעון קדשך כנגד השפעת הנשמות, והשקפה זו היא עליונה במקום גבוה הנקרא קודש, וכבר גילו המקובלים (זוהר ח״ב קכ״א.) מה בין הדרגת קודש להדרגת קדוש כי קדוש למעלה והמשכיל יבין, וכנגד השפעת חיות העולמות אמר מן השמים זה זיווג למטה מהראשון, ואמר כנגד מאמר השקיפה וברך את עמך ופירשו רבותינו ז״ל (מע״ש פ״ה מי״ג) בבנים ובנות, וזה יצדיק פירושינו שעל זווג הנשמות הוא אומר, וכנגד מאמר את השמים אמר ואת האדמה שהיא ברכת המזון ונכון.
השקיפה ממעון קדשך, "Look down from Your holy abode, etc.⁠" Why did Moses repeat his reference to heaven by calling it both "holy abode" as well as "heaven?⁠" If all Moses had wanted was to tell us that God's abode is a holy place he should simply have written: השקיפה ממעון קדשך השמים, without the additional word מן.
I believe the Torah wants to make us privy to a secret, i.e. that God has prepared two distinct sources in the celestial spheres from which to exert His benevolent influence on mankind. One source is the reservoir of spiritual input into man, i.e. the source from which the holy souls are despatched to inhabit our bodies. The other reservoir is that which provides us with physical goodness, i.e. the sustenance enabling His creatures to stay alive by means of food, etc. In the language of the Zohar, the combination of these two are called זווג, coupling, pairing (as in marriage). This term is applicable whenever one of the two of the pair in question is active, i.e. provides the input, and the other is the recipient of that input. According to our Kabbalists the input of holy souls which used to originate from the celestial spheres has been interrupted ever since the day the Temple was destroyed, so that nowadays we receive input only from the source which provides the material goodness God has to offer. Moses, i.e. the Jewish farmer in our chapter, prays that God should provide the spiritual input, i.e. ממעון קדשך, "from Your holy abode.⁠" This input originates in the highest celestial region, hence the Torah describes that abode as קדש, holy. Kabbalists have already revealed (Zohar volume two page 121) the difference between a level called kadosh, and the level in the celestial spheres called kodesh. The latter level is higher than the former as every intelligent student will appreciate. The words מן השמים "from the heavens,⁠" refer to the lower of the above-mentioned levels within the celestial spheres. The pairing, זווג which results when the input originates only in the spheres called kadosh is inferior to that which results when the input from heaven includes input from the part known as kodesh. Concerning the first request, that God should provide input from the highest regions, the farmer asks that "Your people will be blessed,⁠" i.e. with sons and daughters whose souls originate in מעון קדשך. Concerning the heavenly input into our world of material blessings i.e. food, the blessings originating in the sphere called השמים, the farmer asks the blessing for the אדמה, the earth on which the Israelite dwells (compare Maaser Sheyni 5,13).
השקיפה – ענין השגחה, המביט בפרטי הדבר עם הכונה להטותם אל התכלית, נקרא משקיף, וכשהוא מלשון הבטה גרידא, יאמר בלשון נפעל, כמו וצדק משמים נשקף, וכן בעד אשנבי נשקפתי, לפי שהעומד במקום גבוה ומביט, הוא נשקף למביטים אליו, אבל המשגיח האמיתי הוא משקיף ואינו נשקף:
וברך את עמך – ולא יאמר אותי ואת ביתי, אבל יתפלל בשלום האומה כלה ובברכתה, כי הטובה שבאה לו בנחלת ארץ זבת חלב ודבש לא בשבילו לבדו באה לו, אלא לפי שהוא חלק מכלל ישראל, ולהם נתנה הארץ, ובברכת הכלל יתברך הפרט:
ואת האדמה אשר נתתה לנו – ארץ זבת חלב ודבש כאשר נשבעת לאבותינו, כך שיעור הכתוב:
השקיפה – הראיה תאמר בפנים שונים, ראיה הבטה והשקפה, וכל אחד תורה על אופן ראיה בפני עצמה מה שלא תורה חברתה כמ״ש הר״מ קאלוי, מלת ראה תאמר על ראיית העין עצם הנראה על אמתתו מבלי שידקדק על פרטי איכיותיהם ומקריו, כמו וירא והנה באר בשדה (בראשית כ״ט), ר״ל שמתחלה ראה עדת אנשים ועדרי צאן מקובצים אבל לא דקדק במנינם ולאיזה ענינים הם מקובצים, וכאשר קרב אליהם מעט נתברר לו שהם ג׳ עדרי צאן רובצים על הבאר, שאל״כ לא היה צריך לומר כ״א וירא באר בשדה ולא יאמר והנה, וממה שאמר וירא והנה נודע כי מתחלה לא ידע אמתת מה שראה וכשנקרב יותר הנה מה שראה קודם נתברר שהוא באר והנה שם שלשת עדרי צאן וגו׳, ועד״ז וירא והנה איל (ע״ש רלב״ג); ומלת הבט תאמר על הראיה אשר לא תדקדק לראות עצמו הדברים, אבל הכוונה בו שהחזיר פניו לאותו צד שהביט, כמו ותבט אשתו מאחוריו, שהפכה פנים לצד סדום מבלי שדקדקה לראות בשום פרט כ״א בדרך כללות, וכן והביטו אחרי משה, אל תביט אחריך, מהביט אל האלהים, והעד הנאמן הבט ימין ושמאל וראה, שהרי אמר הראיה אחרי ההבטה; אבל מלת השקפה תאמר על ראיית עצם הדבר ודקדוקו כל פרטי איכיותיו ומקריו, כמו וישקף אבימלך בעד החלון, שדקדק בפרטי עניניהם עד שראהו מצחק, בעד החנון נשקפה אם סיסרא שהכוונה היא שהיתה רוצה להשקיף על כל פרטי איכיותיו של סיסרא בדרך כשפי׳ כמ״ש רז״ל כי תוכל לראותו בעד החלון ותשמח לקראתו, ולכן לא תמצא השקפה כ״א ממקום גבוה למקום נמוך שרואה זה את חברו ואין חברו רואהו, ולכן ארז״ל אין השקפה אלא לרעה חוץ מן השקיפה ממעון קדשך, לפי שאין לך דבר בעולם שתרד לדקדק כל פרטי עניניו שלא תמצא בו שום דופי, אבל השקיפה ממעון קדשך היא לטובה, לפי שכל מה שתרבה לדקדק בה ובכל פרטיה תיטב בעיניך.
ארץ זבת חלב – רש״י וראב״ע יוסיפו מלות. והרמב״ן אמר לא יקשה בעיניך בכאן כי לא נזכר בשביעית האבות ארץ זבת חלב ודבש, כי מאחר שהארץ היתה בעת ההיא ארץ זבת חלב ודבש הנה נשבע להם בארץ זבת חלב ודבש, או לאבותינו יוצאי מצרים שנאמר להם אל ארץ זבת חלב ודבש, כענין וירעו לנו מצרים ולאבותינו.
השקיפה ממעון קדשך – ״עשינו מה שגזרת עלינו, אף אתה עשה מה שהבטחתנו״ (מעשר שני ה, יג). ״השקיפה״: הפנה את מבטך הבוחן כלפי מטה על מעשינו ועל הימנעותנו ממעשה (עיין פירוש, בראשית יח, טז). לפיכך אומרים חז״ל: ״בוא וראה כמה גדול כוחן של עושי מצוה, שכל השקפה שבתורה ארורה וזה בלשון ברכה״ (ירושלמי מעשר שני ה, ה).
עם מצוות וידוי מעשר, הסתיים מתן המצוות בפועל. נותרו רק שתי מצוות: מצוות הקהל (להלן לא, י–יג) ומצוות כתיבת התורה (להלן לא, יט). הן מתייחסות לכללוּת התורה, אשר מצוותיה הגיעו עתה לסיומן, והן באות לשמר את התורה בכללותה בלב העם ובתודעתו.
יש לציין שמצוות מעשר הן המצוות היחידות שהתורה דורשת וידוי למפרע על קיומן הנאמן. מכאן אנו למדים שחשיבות רבה נודעת לעקרונות ולדעות שמצוות אלה באות להשריש, והקיום בפועל של עקרונות אלה מקדם את המטרות שהן תכלית כל התורה כולה.
הערנו כבר כמה פעמים, ודנו בכך באריכות בפרשה העיקרית של מעשר (לעיל יד, כב והלאה), ששלושת המעשרות מלמדים אותנו שעלינו להשתמש באמצעינו החומריים למטרות שנקבעו על ידי ה׳ למעשרות אלה, מטרות הרוח, הגוף, ורווחת הזולת. על ידי התורה נאיר את הרוח (מעשר ראשון), על ידי טהרה מוסרית נטפל בגוף (מעשר שני), ועל ידי התמסרות מתוך תחושת חובה נקדם את רווחת הזולת (מעשר עני). אלה הן המטרות שאנו באים לידי הכרה בהן על ידי קיום חובת מעשרות. אולם ניתן לומר שקיום שלוש מטרות אלה בפועל כולל את סך כל ייעודנו הלאומי: עלינו לבנות חיים לאומיים אשר עמלם החומרי יהיה מסור למימוש מטרות אלה. בכך נהיה משוחררים מכל אנוכיות והשחתה מוסרית, וחיינו יהיו בריאים וקרובים לשלמות ככל שהדבר אפשרי לבשר ודם. בקריאת ״השקיפה״ נהיה זכאים לבקש את ברכת ה׳, כך שתעניק לנו את האמצעים החומריים לעמל לאומי זה.
על פי הדברים האלה יתבאר מדוע מצוות וידוי מעשר באה במקום זה, כסיום לכל מצוות התורה.
אך וידוי זה, הסוקר את קיום כל מצוות המעשר, מדגיש בייחוד את מעשר שני, הנאכל על ידי הבעלים. ואף שבסדר הפרשת מעשרות אלה תופס מעשר זה רק את המקום השני, ואם הפריש מעשר שני לפני מעשר ראשון לא ניתן לומר את הווידוי כלל, אף על פי כן הווידוי מדגיש בעיקר את מעשר שני, שכן החלק הגדול של הווידוי נוהג, ויכול לנהוג, רק במעשר שני. יתירה מכך, ההלכה אומרת (ירושלמי ביכורים ב, ב) שמצוות וידוי אינה נוהגת במי שהפריש רק תרומות ושאר מעשרות אך לא נתחייב להפריש מעשר שני – כגון אדם שקנה קרקע רק בשנה השלישית או השישית של מחזור השמיטה. אנו רואים אפוא גם כאן, שקידוש הגופניות החושנית הוא אבן היסוד לחיים של חובה בישראל. אמת זו באה לידי ביטוי כבר במצוות מילה, אשר הניחה את היסוד לכל המצוות, והשפעתה ניכרת בכל התורה.
ודאי שבקיום חובות המעשר, מעשר ראשון צריך תמיד לבוא תחילה. שכן רק רוח התורה, הנשמרת ומחוזקת על ידי שבט לוי, משרישה באדם את ההכרה בייעוד חייו: עליו לקדש ולרומם את הגופניות החושנית (מעשר שני), ולדאוג לרווחת חברו מתוך עבותות אהבה (מעשר עני). ללא הארת התורה, היה האדם משביע רצון עצמו כבהמה, ושאיפתו לקנות קניינים הייתה אנוכיות ריקה.
לא כן בנוגע להעלאת האדם אל האידיאל היהודי של התורה; כאן, קידוש החיים החושניים (מעשר שני) הוא התנאי המוקדם לכל מעלה. כל רוממות רוחנית תלויה בשאלה האם האדם בהנאתו יכול לעמוד ללא בושה לפני ה׳ ומקדשו. לשם כך עליו להיות בן חורין מבחינה מוסרית, משוחרר מכל כפייה גופנית (טומאה); כמו כן הוא חייב להתרחק מדיכאון של אבלות ומהפחתה בערכן של הנאות החיים הארציים (אנינות ונתינה למת). נמצא שעצם הנאתו תהיה מעשה מוסרי וקדוש של עבודת ה׳, כך שאפילו אדם בהנאתו נשאר בסביבות מקדש תורת ה׳. משנתקדשו גם החיים החושניים, נעלמת כל שניוּת מלבו של האדם, וגופו המקודש מבחינה מוסרית נעשה מרכבה לרוח ה׳. רק לאחר שאיש ישראל הגיע למדרגה זו, הוא מסוגל לשאוב את האמת מהבאר הרוחנית הטהורה של התורה. רק אז הוא נעשה רחב⁠־לב כל כך עד שרווחת חברו יקרה בעיניו כשלו. ואכן, כך נאמר לעיל (יד, כג) לגבי הנאה ממעשר שני בעיר המקדש: ״ואכלת לפני ה׳ אלקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם וגו׳ למען תלמד ליראה את ה׳ אלקיך כל הימים״!
זהו הטעם שווידוי מעשר שני מסיים את כל מתן המצוות, כדרך שספר ויקרא, הכולל את תורת כהנים ומלמד אותנו לקדש את החיים בקדושה כעין⁠־כהונה, בא אל סיומו במצוות מעשר שני ובמצוות מעשר בהמה הדומה לה (עיין פירוש, ויקרא כז, ל–לג).
[טו] השקיפה ממעון קדשך מן השמים – אף כי וידוי מעשר יאמר בחצרות בית ה׳ יבקש שיתברך מן השמים מפני שהמקדש הוא רק המקום שדרך שם תעלה תפלתו השמימה (ומשם יריק ה׳ שפעת ברכתו) כמ״ש בראשית (כח יז) וזה שער השמים, ועל מקום המקדש נדבר שם, וכן שלמה בתפלתו בעת חנוך הבית מזכיר כמה פעמים שמשם תעלה תפלתם השמימה, וה׳ ממכון שבתו ישמע וימלא משאלותם. והנה מאמר השקיפה שענינו הוא תחנה ובקשה לא בא בלשון כל התפלות הנמצאות בתנ״ך שכלן באו בדרך רצוי והזכרת השם לכן אמר בספרי ובמשנה (פ״ה דמע״ש) עשינו מה שגזרת עלינו אף אתה עשה כמה שהבטחתנו, שהוא בא כתובע מאת ה׳ לקיים הבטחתו, וכן נאמר (מלאכי ג׳ ט׳) ובחנוני נא בזאת וגו׳ והריקותי לכם ברכה עד בלי די, וחז״ל אמרו אף דכתיב לא תנסו את ה׳ אבל במעשר וצדקה מותר, ובפירושו למלאכי שם מפרש שיש הבדל בין נסיון לבחינה. נסיון יאמר אם מנסה הדבר לדעת כחו הנעלם מאתנו כמנסה את הזהב אם ימשוך בכחו את הברזל (כאבן המאגנעט) ובחינה יקרא אם בוחן הוא את הדבר אם הוא כפי מהותו הרגיל כבחון את הזהב אם יש בו סיגים, ואחרי כי הבטיח ה׳ שיברכם בזכות המעשר שוב אין זה נסיון כ״א בחינה, ואמרו ז״ל האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני ה״ז צדיק גמור שמבקש שיקיים מה שכתוב וצדקה תציל ממות (משלי י׳:ב׳) ובספר ארץ חמדה (כ״י מהמחבר) כתוב כשאדם עושה מצוה מקבל שכר גם על שמלא רצון השי״ת להשפיע טוב לשומרי מצותיו ולכן כשעושה מצוה על מנת לקבל שכר אם אין כונתו בשביל עצמו רק למלאות רצון ה׳ הוא מצוה לשמה, ובזה נ״ל לפרש הכתוב (בראשית יח יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה׳ על אברהם את אשר דבר עליו, שפירושו שיאהב ה׳ את אברהם בשביל שיצוה את בניו לעשות צדקה ומשפט לא למענו שיבא עליו את אשר דבר ה׳, רק למען ה׳, שיביא ה׳ עליו ולמלאות רצון ה׳:
וברך את עמך את ישראל – אמר בספרי בבנים ובבנות, ופירושו מאחר שלא באר במה יתברכו נלמד מברכת יעקב שאמר (בראשית מח טז) יברך את הנערים וגו׳ וידגו לרוב, וכן משה רבינו ע״ה (דברים א יא) ה׳ אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם, שבא הברכה על רבוי העם. ומה שאמר את עמך את ישראל ירמוז בזה אימת יתברכו בבנים ובנות רק אם בשם ישראל יכונו. וכן יעקב אמר ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק ואז וידגו לרוב אבל אם ח״ו לא יתנהגו בדרכי ישראל ולא ילכו בתורת ה׳ אז הרבוי לא ייטב בעיני ה׳ כמ״ש והיה כאשר שש ה׳ עליכם להיטיב אתכם ולהרבות אתכם כן ישיש וגו׳:
ואת האדמה אשר נתתה לנו – מוסב על וברך שבראש הפסוק, ואם ברכת האדמה הוא שתהיה פוריה הלא לזה יאמר בסוף כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש שמבקש שיקיים ה׳ שבועתו ולא בדרך ברכה, ולזה יאמר בספרי שברכת האדמה תהיה בטל ומטר ובולדות בהמה:
כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש – נזכר בתורה כמה פעמים זבת חלב ודבש אף שרבוי השמנונית והמתיקות הולך לאבוד. היה אפשר לומר שהוא ע״ד והריקותי לכם ברכה עד בלי די שדרשו עד שיבלו שפתותיכם מלומר די שענינו להראות שישפיע עליהם ברכתו בעין יפה וע״ד כשאדם מוזג כוס לאהובו שממלא עד שנשפך כלסביביו שבזה נראה שנותן בעין יפה, אבל זה לא יתכן בכאן שבא לבקש מה׳ שיקיים שבועתו שתהיה זבת חלב ודבש שהוא כמו שמבקש מאוהבו למזוג לו כוס יין מלא עד שישפוך כל סביבו לזה אמר בספרי שתתן טעם בפירות. כי אי אפשר שתהיה טעם הפירות על צד השלמות אם לא שתהיה הארץ זבת חלב ודבש:
עד כאן פירשנו על דרך המשנה פ״ה דמע״ש והספרי, ועתה נפרש ע״ד הפשט ע״פ הקדמה אחת וזהו: כי ענין המעשרות נהג גם קודם מ״ת כמו שמצינו באאע״ה שנתן מעשר למלכי צדק ויעקב אמר עשר אעשרנו לך, ומעת יעץ יוסף את פרעה וחמש את ארץ מצרים בשבע שני השבע נתפשט המנהג בין כל העמים לקחת מאת עובדי האדמה חלק ידוע מתבואותיהם להביא לאוצר כללי למשען לעת צרה כוללת ואח״כ נתפשט לקחת מאוצר הזה לתמוך גם ליחיד אם יקרה לו עת צרה, וצרת היחיד הוא או כשיחלה או כי ימות לו מת לתת לו לצורך הקבורה שהיא רבה מלפנים. ואחרי שראו התועלת הרבה שבא ע״י חוק הפרשתם החלו להחזיק את החוק הזה לדבר קדוש כידוע שהעמים הקדמונים הקדישו והעריצו כל דבר טוב ומועיל, ועפ״ז החלו היחידים לעכב החוק הזה בביתם להמשיך עי״ז שפעת ברכה. כן היה דרך העמים הקדמונים אז ע״ד הענין הדומה למעשר. אבל מצות ה׳ לבני ישראל ע״ד המעשר הוא על כונה אחרת כי על דבר העיקר הגדול שהוא למשען לשני בצורת שאינו בא רק ע״י עצירת גשמים וארבה וירקון ושדפון זה הוא ביד בני ישראל שילכו וישמרו מצות ה׳ ומשפטיו כמו שבא באורך בברכות וקללות שבת״כ ובמשנה תורה, וע״ד הארבה ביואל, ולצוות שהיחיד יהיה לו אוצר לימי רעה הוא נגד מדת הבטחון שהוא מהעיקרים בעבודת ה׳, וכשהיו ישראל במדבר צוה להם עוד הפך הדבר הזה שלא להותיר המן עד בקר, ורק ענין המעשרות הוא כאשר בארנו לעיל שהוא רק לעובדי ה׳ שיהיה להם עת ופנאי ומנוחת הנפש לעבודת ה׳. ומה שהבעלים אוכלים את המע״ש בירושלים הוא ג״כ כדי לעבוד את ה׳ כנ״ל. ותמיכת העניים במעשר עני אינו סותר למדת הבטחון כמ״ש כי לא יחדל אביון מקרב הארץ ע״כ אנכי מצוך לעשות את הדבר הזה שפירושו שלא תאמר שהוא סותר למדת הבטחון לזה אמר כי לא יחדל אביון וגו׳ שהוא כמעט כדבר הכרחי, והעני לא יאבד בזה מדת הבטחון כי אוי לו לאדם שמקבל מתנת בו״ד והנותנים קונים בזה מדת הנדיבות והחסד שיהיה טוב עין שהוא אחת מהעיקרים לעבודת ה׳, ועפ״ז יתפרשו הכתובים שיאמר שלא השאיר המעשרות בביתו כדי שתחול עי״ז הברכה, וזה שאמר בערתי הקדש מן הבית. וגם לא מסרם לאוצר כללי להיות למשען לימי רעה, אלא וגם נתתיו ללוי ולגר וגו׳. כדברי הספרי שנתן לראוים ולא לבד שלא עכב בביתו או להכניס לאוצר פן יקרה ח״ו דבר רע, אלא אף בעת שהיו המעשרות בביתו וקרהו עת צרה לא לקח מהמעשר. וחושב הרעות, לא אכלתי באוני ממנו. שהוא כולל כל סבה ר״ל, ולא בערתי ממנו בטמא כי כשהיו ב״י שומרים א״ע מטומאה היה הטמא מופרש מבני אדם ולפעמים הוכרח לשבת חוץ למחנה וביותר אף לההוצאה הרבה והפתאומית שהיא לקבורת המת ג״כ, לא נתתי ממנו למת רק שמעתי בקול ה׳ אלהי עשיתי ככל אשר צויתני. כדברי הספרי שמחתי ושימחתי. הפך ממנהג העמים הקדמונים להנות מהמעשרות רק בעת צרה ולכלותם ביגון ואנחה אבל כליתי המעשר בשמחה באכילת שלמים ובכל אשר תאוה נפשו ולהיות בימי אכילתו עובד את ה׳ ביחוד. ואחרי אשר ע״י הדברים האלה נתברר כי אין לבני ישראל אוצר כללי לתמוך ידי הרבים וגם לא לתמיכת היחידים ותמיכת העניים שהוא מעשר עני כבר נתכלה ג״כ, וא״כ אין לנו לתמוך ידי העניים והאביונים, לזה התפלל ואמר השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל בפרנסה ולא יצטרכו לידי מתנת בו״ד, וגם ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש. כדברי הספרי בטל ומטר ובולדות בהמה שלא יצטרכו לאוצר כללי:
השקיפה: ידוע ע״פ המדרש שמות רבה פרשה מ״א (א׳) דכל ׳השקפה׳ שבתורה לרעה, אלא גדול כוחן של מוציאי מעשרות שמהפכין לשון רעה לטובה1. ותמוה למאי נאמר בלשון רעה ולהפכו, ומה היה חסר אילו נאמר ׳הביטה ממעון קדשך׳2.
אבל עוד יש לדקדק לשון ״ממעון קדשך מן השמים״, דלפי הפשט הוא לשון כפול. ואע״ג דבחגיגה (יב,ב) איתא ד׳מעון׳ נקרא ״שמים״ מדכתיב ״ממעון קדשך מן השמים״, מ״מ לפי הפשט של כפל לשון ״מן״, ולא כתיב ׳ממעון קדשך השמים׳, מזה משמע דשני דברים הן, ו״מן השמים״3 הן מקום הגלגלים וכוכבי לכת המשפיעים ברכה על האדמה4. ותו קשיא הסוגיא דחגיגה הנ״ל, דקאמר ד׳במעון׳ יושבין מלאכי השרת5, ולא הביא שום הוכחה לזה6 כמו באינך רקיעי, ועיי״ש, וכבר הרגיש בחדושי אגדות7.
אבל הענין, דפירושא דהאי קרא הוא שהמביא ביכורים מתפאר במעשיו שעשה הכל על צד היותר טוב8, על כן בא לבקש רחמי שמים שיברך את ישראל והאדמה. ובאמת אין לאדם להיות בטוח במעשיו שתהיה תפלתו משום הכי ראויה להשמע, דבלא ספק עוד יש איזה פגימות9. על כן קבע הכתוב נוסח התפלה בלשון ״השקיפה ממעון קדשך״10, פירוש, השקיפה לרעה על מלאכי השרת11 ב׳מעון׳12, ותמצא גם בם ״תהלה״13, על כן ״השקיפה״ עלינו ״מן השמים וברך וגו׳⁠ ⁠⁠״, ולא תקפיד ברחמיך על איזה שגיאה. ומעתה נתיישב הכל14. אמנם ראוי היה לכתוב ׳השקיפה15 ממעון קדשך, והביטה16 מן השמים׳ וכלשון המקרא בתהלים (קב,כ) ״כי השקיף ממרום קדשו, ה׳ משמים אל ארץ הביט״, אלא ׳גדול כוחן של מוציאי מעשרות׳17 וכו׳.
[הרחב דבר: וכמו כן מתפרש בתהלים (קב,יד) ״אתה תקום תרחם ציון... וייראו גוים את שם ה׳ וכל מלכי הארץ את כבודך... פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם, תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל יה, כי השקיף ממרום קדשו, ה׳ משמים אל ארץ הביט, לשמוע אנקת אסיר לפתח בני תמותה, לספר בציון שם ה׳ ותהלתו בירושלים, בהקבץ עמים יחדו וממלכות לעבוד את ה׳⁠ ⁠⁠״.
הדקדוק מבואר, שהחל בלשון יחיד ״תפלת הערער״ וסיפיה דקרא בלשון רבים ״ולא בזה את תפלתם״. וכן ״לשמוע אנקת אסיר, לפתח בני תמותה״. וכבר נדרש על זה ברבה פרשת אמור. גם כפל לשון ״כי השקיף ממרום קדשו, ה׳ משמים אל ארץ הביט״, וכל הענין וחבור המקראות יש להבין.
והענין, דראה המשורר ברוח הקודש דבדור אחרון יתפללו כל ישראל בראש השנה על מלכות שמים שתשוב לירושלים וימלוך על כל העולם כולו. אמנם כוונת תפלה זו אין שוה לכל אדם, יש אוהב ה׳ בכל לבו ומתפלל על כבודו יתברך שיתגדל, ויש מתפלל על זה כדי שבזה ישוב ישראל על אדמתו, וכהבטחת ה׳ לאברהם אבינו בשעת מצות מילה, כמו שכתבתי בספר בראשית (יז,ח). ויש שאין לו הרגש בצרת הגלות להליכות עולמו בהצלחה, וא״כ תפלתו זו בלי לב היא לגמרי, רק מצות אנשים מלומדה.
ואמר ברוח הקודש ״פנה אל תפלת הערער״ – אותו יחיד שבכל ההמון המעורר רחמי שמים מעומק הלב על כבוד שמים, מ״מ ״ולא בזה את תפלתם״ של כל ההמון, אע״ג שתפלתם היא רק בשביל טובת עצמם או מן השפה ולחוץ, מ״מ ״אל כביר לא ימאס״ תפלת הצבור הבאה יחד עם הערער.
ואמר ברוח הקודש ״תכתב זאת לדור אחרון״ של הגלות שתתקיים תפלה זו ש״ייראו גוים את שם ה׳ וכל מלכי הארץ את כבודך... ועם נברא יהלל יה״, בכל ימי ראש השנה שנעשים ״עם נברא״, כפירוש חז״ל על זה המקרא ברבה פרשת אמור, על לשון הכתוב במוספי ר״ה (במדבר כט,ב) ״ועשיתם עולה״ ולא ׳והקרבתם׳, אלא מרמז שנעשים בריה חדשה, ״יהלל יה״ בחג הסוכות, שיהיו בטוחים שנשמעה תפלתם אם מעט ואם הרבה.
ואמר ״כי השקיף ממרום קדשו וגו׳״, אע״ג שבאמת תפלת הצבור אין כדאי להיות נשמעת, מ״מ באשר ״השקיף ה׳״ לרעה על מלאכי השרת היינו ״ממרום קדשו״ על המלאכים ברקיע של מטה, והתבונן כי גם בהם יש ״תהלה״, על כן ״ה׳ משמים אל ארץ הביט״ – על בני אדם אשר מעפר המה, הביט ברחמים, ״לשמוע אנקת אסיר״ – מי שמצטער על כבוד שמים, שהוא תמיד אסיר תקוה שאין מתפייס על שטוב לו גם בגלות. ״לפתח בני תמותה״, ואותם שאין להם הרגש על צער השכינה, ורק מ״מ מתפללים, מ״מ יגיעו ״לספר בציון שם ה׳ ותהלתו בירושלים, בהקבץ עמים יחדו וגו׳״. וכל זה הרעיון מרומז בפרשה זו.]
וברך את עמך:⁠18 באשר הם ״עמך״ – נושאי מלכותך יתברך19. ״את ישראל״ – באשר הם גדולי הערך למעלה מטבע העולם וממזל20.
ואת האדמה וגו׳:⁠21 באשר ״נשבעת לאבותינו״ שתהיה ״ארץ זבת חלב ודבש״ תהא השבועה גורמת לוותר על איזו שגיאה22. וזהו הנקרא ׳וידוי מעשר׳23. ובלא זה הביאור אינו מובן כל כך על מה נקראה פרשה זו ׳וידוי׳, הרי אינו אלא התפארות24.
1. זה לשון המדרש: גדול כוחן של מוציאי מעשרות שהן הופכין את הקללה לברכה. אתה מוצא כל מקום שכתוב בתורה ״השקיפה״ לשון צער הוא... כמד״א (שמות יד,כד) ״וישקף ה׳ אל מחנה מצרים״, וכן בסדום שנאמר (בראשית יח,טז) ״וישקיפו על פני סדום״, חוץ מזו. והביאו רש״י בפרשת וירא ״וישקיפו על פני סדום״, רק שרש״י שם כתב ׳גדול כח מתנות עניים׳ ולא ׳מוציאי מעשרות׳, ועיין בזה.
2. שאלת רבינו אינה ברורה, שהרי אם היה כתוב ׳הביטה׳ ניתן היה לומר שזו תפלה לברכה במצב רוחני טוב של עם ישראל. אך עתה שכתוב ״השקיפה״ שמשמעותו שמהפכין קללה לברכה, משמעותו שאף אם מצבם של בנ״י אינו טוב ומגיע היה להם קללה, מ״מ בזכות הוצאת מעשרות הם זוכים להפיכת הקללה לברכה.
3. זאת לעומת ״מעון קדשך״ שרבינו יפרש להלן.
4. עיין ברבינו להלן (לג,כו) ומקורו בספורנו שם.
5. זה לשון הגמרא: ׳מעון׳ – שבו כתות של מלאכי השרת שאומרות שירה בלילה וחשות ביום מפני כבודן של ישראל, שנאמר (תהילים מב,ט) ״יומם יצוה ה׳ חסדו (רש״י: יצוה למלאכים לשתוק כדי לעשות חסד לצריכים חסד והם התחתונים), ובלילה שירה עמי״ (רש״י: שירו ברקיע עם שיר שלי שקילסתי ביום). ומנלן דאיקרי (מעון) ״שמים״, שנאמר ״השקיפה ממעון קדשך מן השמים״.
6. שב׳מעון׳ יושבים מלאכי השרת, כי בפסוק המובא לראיה על המלאכים (״יומם יצוה ה׳⁠ ⁠⁠״) לא מוזכר הרקיע המדובר, כמו זבול – ״בנה בניתי בית זבול לך״ וכדו׳.
7. לא מצאנו לפנינו שהמהרש״א העיר על כך.
8. ״ביערתי... נתתיו... לא אכלתי... לא ביערת... שמעתי... עשיתי״.
9. וכפי שקבע הרמב״ם בפירוש המשניות סוף מסכת מכות, שאדם המקיים מצוה אחת (מתוך תרי״ג) בשלימותה ממש, זוכה בכך לחיי עולם הבא. הרי שלימות המצוה (בלי ׳איזה פגימות׳) לאו מילתא זוטרתא היא.
10. ע״פ רבינו שיעור הכתוב ״השקיפה ממעון קדשך והשקיפה מן השמים וברך״...
11. כלומר, תחילה הסתכל (״השקיפה״ אתה ה׳) על מלאכים ותמצא שאפילו אצלם אין שלימות.
12. ולפי זה ״השקיפה ממעון קדשך״ הכוונה ׳למעון קדשך׳, וקצת דוחק.
13. בעקבות הפסוק (איוב ד,יח) ״הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה״ (רש״י: לשון הוללות). ובמהדורת וולוז׳ין מובא המשך: ותמצא גם בם חטא הלשון שגם הם נוקשים בדיבור, כדאיתא בב״ר (סח,יב): ר׳ לוי בשם ר׳ שמואל בר נחמן אמר, מלאכי השרת ע״י שגילו מסטורין של הקב״ה נדחו ממחיצתן קל״ח שנה וכו׳. אמר ר׳ חמא בר חנינא, ע״י שנתגאו ואמרו ״כי משחיתים אנחנו את המקום הזה״...
14. הלשון הכפולה לכאורה של ״ממעון קדשך מן השמים״, וכן יש מפסוקנו גופא ראיה שב״מעון״ יושבין מלאכי השרת, כי זה כל המבנה של הפסוק.
15. לרעה על המלאכים.
16. לטובה, עלינו.
17. ובזה מתיישבת שאלתו הראשונה של רבינו, עיי״ש.
18. ״את עמך את ישראל״ – כפילות.
19. עיין ספורנו פרשת האזינו (להלן לב,ל) ד״ה כי חלק ה׳ עמו.
20. כשיטת רבינו בכל מקום במשמעות שם ״ישראל״ – ״כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל״ (בראשית לב,כט).
21. מבנה הפסוק קשה, אם פירושו ״וברך... ואת האדמה, כאשר (כפי) שנשבעת לאבותינו (שתהיה) ארץ זבת חלב ודבש״, א״כ אם ה׳ נשבע על כך מדוע יש צורך לבקש כל פעם שיברך את אדמה.
22. כפי שהוזכר בד״ה השקיפה, עיי״ש.
23. כלומר, וידוי על ׳איזו שגיאה׳ שיכולה היתה לבטל את ברכת ה׳. ועיין ברבינו לעיל (פסוק י״ג – בסופו, בהוספות מכת״י) שכתב הסבר אחר למושג וידוי מעשר׳ – ׳שנכשלתי בלשוני׳.
24. וכאן המקום להביא את דברי הספורנו (אשר בודאי עמדו לנגד עיניו של רבינו ד״ה בערתי הקודש מן הבית: בחטאנו ובעונות אבותינו הוסרה העבודה מהבכורות – אשר להם היו ראויות תרומות ומעשרות... וזהו וידוי מעשרות שהזכירו רבותינו ז״ל (עיין שם בהערותינו בהרחבה).
השקיפה. השקפה מלמעלה למטה והעד משקוף וממנו נגזר הפעל שקף, וכיוצא בו בערבי סקף ענינו תקרה ובארמי זקף הגביה, ובשירי השומרונים מצאתי ״טובך אתעביד סקוף לישראל״ (כרמי שומרון. 97)
אחרי שנתקיימו כל המצוות כהלכה, יתן גם הקדוש ברוך הוא ברכה משלו, אבל נצטווינו לבקש ממנו את הברכה, כדי שנשים אל לבנו שאין לנו לצפות לברכה אמתית משום כח אחר, רק מהקדוש ברוך הוא. סיום הוידוי בא לומר, שלא יצפה אדם לשום ברכה והצלחה, אלא אם כן קיים מצוות אלהיו לשם שמים, ואין ברכה זאת אלא מידי שמים.
השקיפה ממעון קדשך כו׳ – במשנה סוף מע״ש אבל לא גרים ועבדים משוחררים שאין יכולין כו׳ לתת לנו, ולא פליג ר׳ יודא בתוספתא לאמר דגר מתודה לפי שאברהם אביהם של גרים וכמו דפליג על בכורים בתוספתא. ויעוי׳ רמב״ם ומשל״מ. ומסתברא כן דהגר אומר ה׳ אלהי ולא נאות לאמור כן בעזרה לגר שהיה לו בעודו גוי אלהים אחרים, לכן בבכורים שאומר לכהן ה׳ אלהיך יכול הגר לאמר. וזה נכון.
השקיפה ממעון קדשך – הענין כי כתוב אבי יתומים ודיין אלמנות במעון קדשו, דיש מרחמים על יתומים, אבל אינם בביתו רק בבית פחות, לא כן השי״ת הוא מגדלם כבנים במעון קדשו, ולכן אמר נתתיו לגר ליתום לאלמנה כו׳, לכן השקיפה ממון קדשך. והנה אמרו בחגיגה פרק ב׳ זבול כו׳ ומיכאל מקריב קרבן מעון כו׳, הרי דמקום היתומים גבוה ממקום הקרבנות, כן אמרו בסוכה פ״ד דהעושה צדקה גדולה מכל הקרבנות שנא׳ עשה טוב נבחר מזבח. ודו״ק. והנה כתבו המחברים דמלאכת חוהמ״ע מותר ע״י פועל שאין לו בשר ויין לצרך הרגל, ועל כרחין דשמחת הרגל מפורש בתורה, לא כן איסור חוהמ״ע דרק אסמיכינהו אקראי, יעו״י בחגיגה בתוס׳ דף י״ח, לכן שמחת הרגל דוחה מלאכה. ומצאנו שפסק רמב״ם דדין יתום קודם לדין ת״ח, וכיון שמצאנו ששמחת מועד נדחית מפני ת״ח לענין הספד דאין מועד בפני ת״ח כ״ש דמלאכת חוהמ״ע נדחית מפני יתומים דעדיפי מת״ח. ודו״ק. ולההלכה הוי צרכי רבים שביארן הרא״ש בשם ראב״ד ריש מע״ק דמלאכת הדיוט מותר בכל ענין. ואכמ״ל.
השקיפה וגו׳ – אנו עשינו מה שגזרת עלינו אף אתה עשה מה שהבטחתנו, השקיפה וגו׳ וברך את עמך וגו׳.⁠1 (שם שם מי״ג)
השקיפה וגו׳ – א״ר הונא ב״ר אחא, בוא וראה כמה גדול כחן של עושי מצוה, שכל השקפה ארורה וזה בלשון ברכה, ולא עוד אלא שכתוב בו היום הזה2 (ירושלמי מעשר שני פ״ה ה״ה).
השקיפה וגו׳ – תני, עד השקיפה היו אומרים בקול נמוך, מכאן ואילך היו אומרים בקול גבוה.⁠3 (ירושלמי סוטה פ״ט הי״א)
ממעון קדשך – מכאן דמעון נקרא שמים.⁠4 (חגיגה י״ב:)
וברך וגו׳ – וברך את עמך את ישראל בבנים ובבנות,⁠5 ואת האדמה בטל ובמטר ובולדות בהמה,⁠6 כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש כדי שתתן טעם בפירות7 (מעשר שני פ״ה מי״ג).
1. פירש״י בפסוק זה עליך לעשות מה שאמרת אם בחקתי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם, ולפי״ז אין לשון השקיפה וברך וכו׳ פירוש על מה שהבטחתנו אלא דבר בפ״ע, ולשיטתי׳ אזיל בסוטה ל״ט ריש ע״ב שהכהנים לאחר הדוכן אומרים רבש״ע עשינו מה שגזרת עלינו אף אתה עשה מה שהבטחתנו, השקיפה ממעון קדשך וגו׳, ופירש״י מה שהבטחתנו שתסכים על ידינו שאמרת ואני אברכם, עכ״ל, וה״נ הוי הפירוש מה שהבטחתנו אם בחקתי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם וגו׳.
2. נראה דרומז להאגדה שמביא רש״י בפסוק זה דהלשון היום הזה וגו׳ הוא מלשון בת קול שמברכתו ואומרת הבאת בכורים [מעש״ש] היום – תשנה לשנה הבאה. ומ״ש כל השקפה שבתורה לרעה – כמו וישקיפו על פני סדום, וישקף ה׳ אל מחנה מצרים, הנה רש״י בפיה״ת בפ׳ וירא שם הביא דרשה זו, רק במקום שלפנינו בירושלמי הלשון כל השקפה שבתורה העתיק הוא כל השקפה שבמקרא, ונראה גירסת הירושלמי נכונה, יען כי כי לפי נוסחת רש״י קשה שהרי מצינו כמה מקראות שהובא בהם לשון השקפה והוא לטובה, כמו וצדק משמים נשקף (תהלים פ״ה), כי השקיף ממרום קדשו (שם ק״ב), עד ישקיף וירא ה׳ משמים (איכה ג׳), מי זאת הנשקפה כמו שחר (שה״ש ו׳) ועוד, אבל לגירסת הירושלמי ניחא, דהכונה רק שבתורה הוי לשון השקפה לרעה, אבל במקרא [בנביאים וכתובים] באמת יש גם המורים לטובה.
3. טעם הדבר הוא משום דבזמן מאוחר היו כאלה שלא היו זהירים בפרטי מצות מעשר, ולכן לא היו חכמים מניחים אותם להגיד מפורש כל פרשת וידוי מעשר, מפני שאין יכולים לומר עשיתי ככל אשר צויתני, ולמען שלא יצאו מזה קטטות ומריבות מפני הבושה והקנאה וכדומה, התקינו שיהיו כולם אומרים פרשת ודוי בחשאי ואז לא ידעו מי אומר ומי לא, ורק את הפסוק השקיפה היו אומרים בקול רם, כי זה ראוי לכולם לומר.
4. מפרש בגמרא דשבעה רקיעים הם ושבעה שמות להם וכל אחד מיוחד לענין מיוחד, כמו למלאכים ולנשמות צדיקים ולגנזי צדקה ומשפט וכו׳, ויתכן דהמעון מיוחד לשפע הברכות [ויש סמך לזה מלשון הפסוק בתהלים (צ״א) מעון אתה היית לנו, והקב״ה הוא מקור הברכות], ולכן בהזכרת שפע ברכות מן השמים מזכירים את השם מעון. וע״ע לקמן ס״פ ברכה בפסוק רוכב שמים בעזרך ובפ׳ מעונה. ואפשר עוד לומר דמה שאנו אומרים בליל שבת בתפלת מגן אבות מעין הברכות, ביו״ד אחר העי״ן שעמלו רבים בפי׳ המלות האלה ובהמשך העניין, צריך תיקון קצת, וצ״ל מעון הברכות, בו׳ אחר העי״ן, והוא עפ״י מש״כ דהשם מעון מיוחד לשפע ברכות, ויהי׳ לפי״ז השם מעון תואר להקב״ה שהוא מקור הברכות וכמש״כ מפ׳ מעון אתה היית לנו, ויהיה תואר שם זה מעין שמות התוארים שאחר זה, אל ההודאות, אדון השלום וכו׳ [וברבות הימים שלחו לי מאה״ק סדור נוסח ארצות תימן ומצאתי שם הנוסחא מעון בו׳ ומנוקד בחול״ם העי״ן ואמרתי ב״ה שהנחני בהשערה ישרה, והמפרש שם כתב דרומז אל הכתר שהוא מקור הברכות וכו׳, אבל כבר בארנו פירוש הענין ברחבה עפ״י יסוד מגמרא].
5. בעלמא הוי סתם ברכה – בממון וכמו שדרשו בספרי פ׳ נשא יברכך ה׳ בממון, יעו״ש לפנינו. אך הכא מדכתיב כפל לשון את עמך את ישראל דריש שיברך את כמות העם, והיינו ברבוי נפשות, וכמ״ש יעקב וידגו לרוב, ומשה אמר יוסף ה׳ עליכם, וזהו מ״ש בבנים ובבנות.
6. נראה דמכוין למ״ש בעירובין כ״ז א׳ דבהמות נקראו גדולי קרקע מפני שנזונות מן הקרקע, ולפי״ז בברכת האדמה ממילא כלולה גם ברכת הבהמות.
7. יתכן לפרש הכונה דאין סברא לפרש בפשיטות שהמבוקש מהקב״ה הוא שתהא הארץ זבת חלב ודבש, כלומר ברבוי מופלג, יען דאין זה מן הנמוס וד״א לבקש דבר שאין צורך בו, אלא הכונה שלכן תהא הארץ בערך זבת חלב ודבש מפני שעל ידי זה תתן הארץ טעם בפירות, שכל מה שהארץ יותר שמנה הוי טעם הפירות יותר משובח.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144