השקיפה: ידוע ע״פ המדרש שמות רבה פרשה מ״א
(א׳) דכל ׳השקפה׳ שבתורה לרעה, אלא גדול כוחן של מוציאי מעשרות שמהפכין לשון רעה לטובה
1. ותמוה למאי נאמר בלשון רעה ולהפכו, ומה היה חסר אילו נאמר ׳הביטה ממעון קדשך׳
2.
אבל עוד יש לדקדק לשון ״ממעון קדשך מן השמים״, דלפי הפשט הוא לשון כפול. ואע״ג דבחגיגה (יב,ב) איתא ד׳מעון׳ נקרא ״שמים״ מדכתיב ״ממעון קדשך מן השמים״, מ״מ לפי הפשט של כפל לשון ״מן״, ולא כתיב ׳ממעון קדשך השמים׳, מזה משמע דשני דברים הן, ו״מן השמים״3 הן מקום הגלגלים וכוכבי לכת המשפיעים ברכה על האדמה4. ותו קשיא הסוגיא דחגיגה הנ״ל, דקאמר ד׳במעון׳ יושבין מלאכי השרת5, ולא הביא שום הוכחה לזה6 כמו באינך רקיעי, ועיי״ש, וכבר הרגיש בחדושי אגדות7.
אבל הענין, דפירושא דהאי קרא הוא שהמביא ביכורים מתפאר במעשיו שעשה הכל על צד היותר טוב
8, על כן בא לבקש רחמי שמים שיברך את ישראל והאדמה. ובאמת אין לאדם להיות בטוח במעשיו שתהיה תפלתו משום הכי ראויה להשמע, דבלא ספק עוד יש איזה פגימות
9. על כן קבע הכתוב נוסח התפלה בלשון ״השקיפה ממעון קדשך״
10, פירוש, השקיפה
לרעה על מלאכי השרת
11 ב׳מעון׳
12, ותמצא גם בם ״תהלה״
13, על כן ״השקיפה״ עלינו ״מן השמים וברך וגו׳ ״, ולא תקפיד ברחמיך על איזה שגיאה. ומעתה נתיישב הכל
14. אמנם ראוי היה לכתוב ׳השקיפה
15 ממעון קדשך, והביטה
16 מן השמים׳ וכלשון המקרא בתהלים
(קב,כ) ״כי השקיף ממרום קדשו, ה׳ משמים אל ארץ הביט״, אלא ׳גדול כוחן של מוציאי מעשרות׳
17 וכו׳.
[הרחב דבר: וכמו כן מתפרש בתהלים (קב,יד) ״אתה תקום תרחם ציון... וייראו גוים את שם ה׳ וכל מלכי הארץ את כבודך... פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם, תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל יה, כי השקיף ממרום קדשו, ה׳ משמים אל ארץ הביט, לשמוע אנקת אסיר לפתח בני תמותה, לספר בציון שם ה׳ ותהלתו בירושלים, בהקבץ עמים יחדו וממלכות לעבוד את ה׳ ״.
הדקדוק מבואר, שהחל בלשון יחיד ״תפלת הערער״ וסיפיה דקרא בלשון רבים ״ולא בזה את תפלתם״. וכן ״לשמוע אנקת אסיר, לפתח בני תמותה״. וכבר נדרש על זה ברבה פרשת אמור. גם כפל לשון ״כי השקיף ממרום קדשו, ה׳ משמים אל ארץ הביט״, וכל הענין וחבור המקראות יש להבין.
והענין, דראה המשורר ברוח הקודש דבדור אחרון יתפללו כל ישראל בראש השנה על מלכות שמים שתשוב לירושלים וימלוך על כל העולם כולו. אמנם כוונת תפלה זו אין שוה לכל אדם, יש אוהב ה׳ בכל לבו ומתפלל על כבודו יתברך שיתגדל, ויש מתפלל על זה כדי שבזה ישוב ישראל על אדמתו, וכהבטחת ה׳ לאברהם אבינו בשעת מצות מילה, כמו שכתבתי בספר בראשית
(יז,ח). ויש שאין לו הרגש בצרת הגלות להליכות עולמו בהצלחה, וא״כ תפלתו זו בלי לב היא לגמרי, רק מצות אנשים מלומדה.
ואמר ברוח הקודש ״פנה אל תפלת הערער״ – אותו יחיד שבכל ההמון המעורר רחמי שמים מעומק הלב על כבוד שמים, מ״מ ״ולא בזה את תפלתם״ של כל ההמון, אע״ג שתפלתם היא רק בשביל טובת עצמם או מן השפה ולחוץ, מ״מ ״אל כביר לא ימאס״ תפלת הצבור הבאה יחד עם הערער.
ואמר ברוח הקודש ״
תכתב זאת לדור אחרון״ של הגלות שתתקיים תפלה זו ש״
ייראו גוים את שם ה׳ וכל מלכי הארץ את כבודך... ועם נברא יהלל יה״, בכל ימי ראש השנה שנעשים ״עם נברא״, כפירוש חז״ל על זה המקרא ברבה פרשת אמור, על לשון הכתוב במוספי ר״ה
(במדבר כט,ב) ״ועשיתם עולה״ ולא ׳והקרבתם׳, אלא מרמז שנעשים בריה חדשה, ״
יהלל יה״ בחג הסוכות, שיהיו בטוחים שנשמעה תפלתם אם מעט ואם הרבה.
ואמר ״כי השקיף ממרום קדשו וגו׳״, אע״ג שבאמת תפלת הצבור אין כדאי להיות נשמעת, מ״מ באשר ״השקיף ה׳״ לרעה על מלאכי השרת היינו ״ממרום קדשו״ על המלאכים ברקיע של מטה, והתבונן כי גם בהם יש ״תהלה״, על כן ״ה׳ משמים אל ארץ הביט״ – על בני אדם אשר מעפר המה, הביט ברחמים, ״לשמוע אנקת אסיר״ – מי שמצטער על כבוד שמים, שהוא תמיד אסיר תקוה שאין מתפייס על שטוב לו גם בגלות. ״לפתח בני תמותה״, ואותם שאין להם הרגש על צער השכינה, ורק מ״מ מתפללים, מ״מ יגיעו ״לספר בציון שם ה׳ ותהלתו בירושלים, בהקבץ עמים יחדו וגו׳״. וכל זה הרעיון מרומז בפרשה זו.]
וברך את עמך:18 באשר הם ״עמך״ – נושאי מלכותך יתברך19. ״את ישראל״ – באשר הם גדולי הערך למעלה מטבע העולם וממזל20.
ואת האדמה וגו׳:21 באשר ״נשבעת לאבותינו״ שתהיה ״ארץ זבת חלב ודבש״ תהא השבועה גורמת לוותר על איזו שגיאה22. וזהו הנקרא ׳וידוי מעשר׳23. ובלא זה הביאור אינו מובן כל כך על מה נקראה פרשה זו ׳וידוי׳, הרי אינו אלא התפארות24.
1. זה לשון המדרש: גדול כוחן של מוציאי מעשרות שהן הופכין את הקללה לברכה. אתה מוצא כל מקום שכתוב בתורה ״השקיפה״ לשון צער הוא... כמד״א
(שמות יד,כד) ״וישקף ה׳ אל מחנה מצרים״, וכן בסדום שנאמר
(בראשית יח,טז) ״וישקיפו על פני סדום״, חוץ מזו. והביאו רש״י בפרשת וירא ״וישקיפו על פני סדום״, רק שרש״י שם כתב ׳גדול כח מתנות עניים׳ ולא ׳מוציאי מעשרות׳, ועיין בזה.
2. שאלת רבינו אינה ברורה, שהרי אם היה כתוב ׳הביטה׳ ניתן היה לומר שזו תפלה לברכה במצב רוחני טוב של עם ישראל. אך עתה שכתוב ״השקיפה״ שמשמעותו שמהפכין קללה לברכה, משמעותו שאף אם מצבם של בנ״י אינו טוב ומגיע היה להם קללה, מ״מ בזכות הוצאת מעשרות הם זוכים להפיכת הקללה לברכה.
3. זאת לעומת ״מעון קדשך״ שרבינו יפרש להלן.
4. עיין ברבינו להלן
(לג,כו) ומקורו בספורנו שם.
5. זה לשון הגמרא: ׳מעון׳ – שבו כתות של מלאכי השרת שאומרות שירה בלילה וחשות ביום מפני כבודן של ישראל, שנאמר
(תהילים מב,ט) ״יומם יצוה ה׳ חסדו (רש״י: יצוה למלאכים לשתוק כדי לעשות חסד לצריכים חסד והם התחתונים), ובלילה שירה עמי״ (רש״י: שירו ברקיע עם שיר שלי שקילסתי ביום). ומנלן דאיקרי (מעון) ״שמים״, שנאמר ״השקיפה ממעון קדשך מן השמים״.
6. שב׳מעון׳ יושבים מלאכי השרת, כי בפסוק המובא לראיה על המלאכים (״יומם יצוה ה׳ ״) לא מוזכר הרקיע המדובר, כמו זבול – ״בנה בניתי בית זבול לך״ וכדו׳.
7. לא מצאנו לפנינו שהמהרש״א העיר על כך.
8. ״ביערתי... נתתיו... לא אכלתי... לא ביערת... שמעתי... עשיתי״.
9. וכפי שקבע הרמב״ם בפירוש המשניות סוף מסכת מכות, שאדם המקיים מצוה אחת (מתוך תרי״ג) בשלימותה ממש, זוכה בכך לחיי עולם הבא. הרי שלימות המצוה (בלי ׳איזה פגימות׳) לאו מילתא זוטרתא היא.
10. ע״פ רבינו שיעור הכתוב ״השקיפה ממעון קדשך והשקיפה מן השמים וברך״...
11. כלומר, תחילה הסתכל (״השקיפה״ אתה ה׳) על מלאכים ותמצא שאפילו אצלם אין שלימות.
12. ולפי זה ״השקיפה ממעון קדשך״ הכוונה ׳למעון קדשך׳, וקצת דוחק.
13. בעקבות הפסוק
(איוב ד,יח) ״הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה״ (רש״י: לשון הוללות). ובמהדורת וולוז׳ין מובא המשך: ותמצא גם בם חטא הלשון שגם הם נוקשים בדיבור, כדאיתא בב״ר (
סח,
יב): ר׳ לוי בשם ר׳ שמואל בר נחמן אמר, מלאכי השרת ע״י שגילו מסטורין של הקב״ה נדחו ממחיצתן קל״ח שנה וכו׳. אמר ר׳ חמא בר חנינא, ע״י שנתגאו ואמרו ״כי משחיתים אנחנו את המקום הזה״...
14. הלשון הכפולה לכאורה של ״ממעון קדשך מן השמים״, וכן יש מפסוקנו גופא ראיה שב״מעון״ יושבין מלאכי השרת, כי זה כל המבנה של הפסוק.
15. לרעה על המלאכים.
16. לטובה, עלינו.
17. ובזה מתיישבת שאלתו הראשונה של רבינו, עיי״ש.
18. ״את עמך את ישראל״ – כפילות.
19. עיין ספורנו פרשת האזינו
(להלן לב,ל) ד״ה כי חלק ה׳ עמו.
20. כשיטת רבינו בכל מקום במשמעות שם ״ישראל״ – ״כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל״
(בראשית לב,כט).
21. מבנה הפסוק קשה, אם פירושו ״וברך... ואת האדמה, כאשר (כפי) שנשבעת לאבותינו (שתהיה) ארץ זבת חלב ודבש״, א״כ אם ה׳ נשבע על כך מדוע יש צורך לבקש כל פעם שיברך את אדמה.
22. כפי שהוזכר בד״ה השקיפה, עיי״ש.
23. כלומר, וידוי על ׳איזו שגיאה׳ שיכולה היתה לבטל את ברכת ה׳. ועיין ברבינו לעיל (פסוק י״ג – בסופו, בהוספות מכת״י) שכתב הסבר אחר למושג וידוי מעשר׳ – ׳שנכשלתי בלשוני׳.
24. וכאן המקום להביא את דברי הספורנו (אשר בודאי עמדו לנגד עיניו של רבינו ד״ה בערתי הקודש מן הבית: בחטאנו ובעונות אבותינו הוסרה העבודה מהבכורות – אשר להם היו ראויות תרומות ומעשרות... וזהו וידוי מעשרות שהזכירו רבותינו ז״ל (עיין שם בהערותינו בהרחבה).