אשר יהיה בימים ההם – וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הכהן שלא היה בימיו, אלא זה כשר ונתחלל, מכאן לבן גרושה ובן חלוצה שעבד עבודתו כשרה.
1 (קדושין ס״ו:)
הגדתי היום – הפריש בכוריו ומכר את שדהו מביא ואינו קורא, והשני – מאותו המין אינו מביא, דאמר קרא הגדתי היום, פעם אחד הוא מגיד ואינו מגיד פעם שני
2.
(ירושלמי בכורים פ״א ה״ז)
לאבותינו – הגר מביא ואינו קורא, לפי שאינו יכול לומר אשר נשבע ה׳ לאבותינו
3 (משנה בכורים א׳:ד׳).
לתת לנו – פרט לנשים ולעבדים4 (ספרי).
1. ואפילו אם קודם שעבד נודע שהוא בן גרושה ובן חלוצה. וע׳ לפנינו ר״פ שופטים בענין דרשה כזו, ולקמן בפ׳ ברכה בפ׳ ברך ה׳ חילו יתבאר עוד מדין זה יעו״ש.
2. ר״ל בשנה אחת. והנה מה שהראשון אינו קורא הוא פשוט מפני שאינו יכול לומר האדמה אשר נתת לי כיון שמכרה, והשני אינו מביא כדמפרש, פעם אחד הוא מגיד ואינו מגיד פעם שני, ולכאורה הוא פלא, שהרי גם הראשון אינו קורא, וא״כ אין כאן גם הגדה פעם אחד, והתוי״ט בפ״א מ״ז דבכורים הרגיש בזה וכתב וז״ל, וצ״ל דאע״פ דמוכר נמי אינו קורא, כל שהביא הוא בכלל הגדתי היום, עכ״ל, וזה דוחק גדול, דהא עכ״פ אין כאן קריאה אפילו פעם אחת.
אבל הנה הגר״א הוסיף בירושלמי דברים בזה״ל, הגדתי היום פעם אחד הוא מגיד ואינו מגיד שתי פעמים, הנה הבאתי (פ׳ י׳) פעם אחד הוא מביא ואינו מביא שתי פעמים, עכ״ל. ומבואר דטעם דרשה זו מלשון הבאתי היום, ונראה דנראה לו להגר״א להגיה כן, משום דכמו דדרשינן כאן בהגדה פעם אחת מדכתיב היום כך נדרש בהבאה מלשון הנה הבאתי, כמש״כ הרשב״ם בפ׳ ויצא בפסוק והנה היא לאה, דבכ״מ דכתיב הלשון הנה מורה על חדוש הדבר שעד כה לא היה זה הדבר, יעו״ש, וגם אצלנו מבואר כלל זה בפרשה לך בפסוק הנה נא ידעתי, יעו״ש. ומכיון דכתיב הנה הבאתי משמע דההבאה היא דבר חדש אבל אם מביא פעם שני׳ מאותו המין אין ההבאה חדשה, ושפיר דרשינן הנה הבאתי, פעם אחת הוא מביא ואינו מביא שתי פעמים [בשנה אחת] ודו״ק.
ודע דמ״ש הגדתי היום לה׳ אלהיך ולא לה׳ אלהי או אלהינו נראה דהוא מדרך הכבוד להכהן, דכן מצינו חלוקת כבוד בכהאי גונא, כמו כי הקרה ה׳ אלהיך לפני, ואלהי אבי הי׳ עמדי, לולא אלהי אבי, אלהי אבי אברהם וגו׳ וכדומה הרבה מאוד, וטעם הדבר נראה משום דיחוד שם אלהות על האדם הוא שררות וגדולה ואין ראוי לאדם ליקח עליו שררות זו לעצמו. ונראה לפרש עפ״י מ״ש במ״ר פ׳ וישלח ויקרא לו אל אלהי ישראל, אמר הקב״ה ליעקב אפילו חזן הכנסת אינו נוטל שררות לעצמו ואתה נוטל שררות לעצמך, מחר בתך תצא ותענה, ע״כ. ואינו מבואר לכאורה איזו שררות לקח יעקב בקריאת שם זה, ולפי מש״כ י״ל שהשררות היא שיחד עליו שם הקב״ה וכמבואר. ולא קשה מנוסחת תפלתינו אלהינו, משום דתפלה קבועה לרבים שאני, וכן לא קשה מפרשת מעשרות בסמוך שמעתי בקול ה׳ אלהי, דהתם ודאי הוא שאומר כל יחיד לעצמו ובלחש כפי שיתבאר שם.
3. ויש מראשונים שלא פסקו כמשנה זו אלא דגם הגר מביא וקורא ואומר אשר נשבע ה׳ לאבותינו משום דאברהם היה אב לכל העולם כדכתיב ביה כי אב המון גוים נתתיך ודרשינן לשעבר היית אב לארם ועכשיו אתה אב לכל הגוים, וכ״א בירושלמי בכורים פ״א ה״ד, תני בשם ר׳ יהודה, גר מביא וקורא, מה טעם, כי אב המון גוים נתתיך וכו׳, ומסיים שם, ריב״ל אומר הלכה כר״י, אתא עובדא קמיה דר׳ אבהו והורה כר׳ יהודה, ע״כ. ובתוס׳ ב״ב פ״א א׳ ד״ה למעוטי פליגי ר״י ור״ת כמאן קיי״ל להלכה ור״י ס״ל דקיי״ל כמסקנת הירושלמי דמביא וקורא, ור״ת ס״ל דקיי״ל כסתם משנה שאינו קורא. והרמב״ם פ״ד ה״ג מבכורים פסק כר״י דמביא וקורא, והנה ר״ת לא סתר דעת ר״י, רק כתב סתם דקיי״ל כסתם משנה, ובדבר הדרשה מאב המון גוים כנראה ס״ל שאין למדין הלכה מאגדה.
ונ״מ בדין זה בזה״ז הוא לענין תפלה וברכת המזון אם יכול הגר לומר אלהינו ואלהי אבותינו, ועל הארץ שהנחלת לאבותינו, וכך מבואר בתוס׳ שם, אשר ר״ת לא היה מניח לגרים לברך ברכת הזימון, וסמך על המבואר במשנה בכורים כאן כשהוא מתפלל בינו לבין עצמו אומר אלהי אבות ישראל, וכשהוא בבית הכנסת אומר אלהי אבותיכם, וכל זה שלא כדרשה שבירושלמי שהבאנו ולא כדעת ר׳ יהודה וכמסקנת הירושלמי.
ונראה להביא ראיה דקיי״ל כמסקנת הירושלמי עפ״י אגדה זו דיכול הגר לומר אלהי אבותינו מהא דקיי״ל דגר עושה פסח כישראל כמפורש בתורה בפ׳ בהעלותך וכי יגור אתך גר ועשה פסח, וכן בזה״ז ממילא מחויב בכל דיני פסח כישראל, ואמרו במשנה פסחים קט״ז ב׳ כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, פסח שהיה אביתינו אוכלים על שום שפסח הקב״ה על בתי אבותינו, וכן במצה ומרור, הרי מבואר מפורש דיכול הגר לומר הלשון אבותינו ככל ישראל, משום דאל״ה הרי לא יצא ידי חובתו, ולא מצינו בשום מקום בתלמוד וברייתות וגם בפוסקים הראשונים שהגר יאמר ההגדה בנוסחא אחרת והרי מכאן ראיה דלא קיי״ל כמשנה שלפנינו אלא כמסקנת הירושלמי שהבאנו.
אך עם כ״ז צ״ע האיך הגר מביא וקורא והא אינו יכול לומר לתת לנו שהגר אין לו חלק בארץ, וכמו דמבואר בספרי בסמוך לתת לנו פרט לנשים ועבדים שלא נטלו חלק בארץ, ודוחק לומר דאיירי בקנה קרקע מישראל או בנשא ישראלית ויש לה קרקע ומתה וירשה בנה ומת הבן וירשו אביו הגר, דלא הוו משתמטו הגמרא והפוסקים להשמיענו זה, וגם לפי״ז היה אפשר דגם נשים ועבדים יביאו ויקראו, דאפשר שניתן לאשה במתנה על מנת שאין לבעלה רשות בה ולעבד על מנת שאין לרבו רשות בה, ובכ״ז קיי״ל בסתמא דנתמעטו נשים ועבדים מכלל הלשון לתת לנו, כמש״כ.
וצ״ל בישוב הענין עפ״י מ״ש בספרי פ׳ בהעלתך בפ׳ ויאמר משה לחובב בן רעואל נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה׳ אותו אתן לכם, לכם ולא לגרים חלק בו, ומה אני מקיים והיה בשבט אשר הגר אתו שם תתנו נחלתו
(יחזקאל מ״ז) אם אינו ענין לירושה תנהו ענין לקבורה שניתן לגרים קבורה בא״י, ובארנו שם דהכונה שניתן לגרים מקום לקבורה דהיינו ד׳ אמות, ומבואר שם דעפ״י זה יתייחס גם בגרים ענין נתינת הארץ, יעו״ש בארוכה. וה״נ אפשר לפרש כן שע״י זה יכול הגר לומר לתת לנו.
וגם אפשר לפרש עפ״י מ״ש במ״ר קהלת על הפסוק כל הנחלים הלכים אל הים, דלעתיד לבא יטלו הגרים חלק ונחלה בא״י, ונתבאר שם טעם הדבר, ולפי״ז בלא״ה אתי שפיר דשייך הלשון לתת לנו לחלק שלעתיד.
4. שלא נטלו חלק בארץ, וכבר זכרנו ענין דרשה זו באות הקודם יעו״ש.