את ה׳ האמרת: תרגם אונקלוס ״חטבת״, והוא לשון הגמרא ברכות
(ו,א)1 ׳אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם
2, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם׳
3. ופירש רש״י
4 לשון חשיבות ושבח, כמו ״יתאמרו כל פועלי און״
(תהילים צד,ד) – ישתבחו
5. והערוך בערך ׳חטב׳ מביא הגמרא בזה הנוסח ׳אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם הזה, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם הבא׳. ובערך ׳אמר׳ (ג׳) פירש ׳חטיבה׳ – ציור אחד בעולם, כלומר, דבר הניכר לעין. ופירוש הענין, דבזה הברית הראת לדעת שאין כמותו
6 שראוי להיות לך לאלהים וגו׳, וה׳ הראה לדעת בזה הברית שאין כישראל הראויים להיות לו לעם סגולה וגו׳
7.
והראב״ע הביא בשם רבי יהודה הלוי הספרדי פירוש ״האמרת״ מגזרת ׳ויאמר׳8, ואינו מבואר. ונראה שכיוון9 ל״ואמרת אליהם״, וכבר נתבאר ריש ספר ויקרא10 שהוא מלשון ׳חיבור׳11. וכן קרוב לפרש ״יתאמרו כל פועלי און״ – יתחברו12 יחד לעשות מה שלא היה אפשר בהיות כל אחד בפני עצמו, כידוע שחיבור לרשעים רע לעולם13.
נחזור לענין הפרשה, שבזה הברית שנכרתה על שקידה בעיון התורה
14, נתחברת אל ה׳, מלשון הזוה״ק ד׳אורייתא וקוב״ה וישראל חד הוא׳. ומשום הכי נקרא התלמוד ׳לחמו של הקב״ה׳, כדאיתא בחגיגה
(יד,א)15 ״לכו לחמו בלחמי״
(משלי ט,ה) – ׳זה תלמוד׳. שכמו קרבנות נקראו ״לחם״ – ״את קרבני לחמי״
(במדבר כח,ב), וביארנו במקומו
(שם) שהוא לשון חיבור, שהקב״ה מתחבר כביכול אל ישראל
16, כן הוא כח התלמוד הוא כמו ׳לחם׳ (שהלחם) מחבר הנשמה והגוף יחד חיבור עצום, כך תלמוד הוא המחבר את ישראל לאביהם שבשמים. ומשום הכי מצלינן ׳אהבה רבה אהבתנו׳ וכו׳ בברכת התורה שהוא התלמוד, כמו שאומרים ׳ותן בלבנו להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך׳ וכו׳, ונקרא ׳אהבה רבה׳ באשר שאהבת ה׳ לישראל הבאה ע״י התורה
17 וכן להיפך, יותר מאהבת ה׳ וישראל ע״י קרבנות, כמו שביארנו בספר שמות
(כה,כ) בהעמדת הכרובים ״ופניהם איש אל אחיו״.
[הרחב דבר: ובברכות (יא,ב) איתא: ורבנן אמרי ״אהבת עולם״, וכן הוא אומר (ירמיהו לא,ג) ״מרחוק ה׳ נראה לי ואהבת עולם אהבתיך, על כן משכתיך חסד״. והוכחה זו סתומה לענין ברכה זו.
אבל הענין, דאהבה הבאה ע״י התלמוד גדולה מאהבה הבאה ע״י קרבנות, בשני דברים:
א׳, דקרבנות אינן אלא בירושלים, קרוב לפני המלך ה׳, היינו מקום מלכותו יתברך, מה שאין כן תורה בכל מקום. וזהו מאמר הנביא
(שם) ״מרחוק ה׳ נראה לי״ {ומבואר בפתיחתא דאיכה, על הפסוק
(ישעיהו כב,ג) ״כל נמצאיך אסרו יחדיו מרחוק ברחו״ – אין ״מרחוק״ אלא תורה, וכן הוא אומר ״מרחוק ה׳ נראה לי״. הרי ברור היה לחז״ל דהאי קרא מיירי בהגיון תורה.}
ב׳, דקרבנות אפילו בירושלים אינן אלא בזמן שבית המקדש קיים, והרי למצער ירשו ישראל מקדשי אל. משא״כ תורה אין הפסק לעולם. וזהו מאמר הנביא
(שם) ״ואהבת עולם אהבתיך״. והיינו שמביאה הגמרא שראוי לומר בברכה שנאמרה על התלמוד ׳אהבת עולם׳.
אכן בדבר אחד היה נוח לישראל אהבה הבאה ע״י קרבנות, שקרבנות – כל ישראל ראויים לזה, ומי שבא ברגל לירושלים ומביא קרבן ראיה הרי זה מגיע ליראה, ויראה לכל אחד לפי ערכו. מה שאין כן אהבה הבאה מן התלמוד, אינה אלא מי שזוכה להיות עמל בתורה, ולא הכל ראויים ומוכשרים לזה. על זה מסיים הנביא ״על כן משכתיך חסד״, פירוש, משום הכי המשיך הקב״ה לאהבת עולם של תורה מדת החסד, דבמה שמהנים למתדבקים לתלמידי חכמים שיהיו יכולים לעסוק בתורה משיגים גם המה אהבת ה׳. וביארנו בזה ב׳רנה של תורה׳ בביאור המקרא
(שיר השירים ג,א) ״על משכבי בלילות וגו׳ ״. וזהו דבר הכתוב ״ואהבת עולם אהבתיך״ שיהיה בלי הפסק מקום וזמן, ״על כן משכתיך חסד״ – שיהא כל אדם מישראל ראוי לזה.
{וענין הנבואה בירמיהו
(לא,ב) ״כה אמר ה׳ מצא חן במדבר עם שרידי חרב, הלוך להרגיעו ישראל. מרחוק וגו׳ ״. ויש להבין פירוש ״מצא חן במדבר״, וכי ההולכים בגולה ע״י נבוכדנצר היו במדבר? אלא הפירוש של הנבואה, דבשעה שהיו ישראל במדבר היו ׳מוצאים חן׳ ע״י עסק תורה, ובארץ ישראל ע״י עסק עבודה. ו״עם שרידי חרב״ היו נבוכים כי יאבדו חנם בעיני ה׳ להשגיח עליהם אחרי שסרה עבודת בהמ״ק. ואמר הנביא בשם ה׳ ״מצא חן במדבר״, פירוש, החן שהיה במדבר מצאו גם עתה בהיותם בגולה. ועוד מבואר פירוש אחר על זה המקרא שילהי ספר שמות בס״ד.}]
כל זה נכלל בזו התיבה ״האמרת״ – דבזה הברית נתחברת אל ה׳. ובא לבאר תנאי ואופני זה החיבור, ומונה יחד פעולות החיבור שנתחברו ישראל לאביהם שבשמים גם אז בברית הר סיני, וגם האופן החדש18 שבא כאן19.
ואמר ״להיות לך לאלהים״ – למנהיג הטבע שלך20. ״וללכת בדרכיו״ – במדותיו, מה הוא רחום וכו׳, אלו האופנים היו מכבר 21.
ולשמור חוקיו ומצותיו ומשפטיו: זהו התנאי החדש: ״לשמור חוקיו״ – אלו המדות והכללים שהתורה נדרשת בהן22. ״ומצותיו״ – היינו הקבלות שהיו למשה מסיני ואהל מועד. ״ומשפטיו״ – לחקור מהם חדשות23. ״ולשמוע בקולו״ – לדקדק בקראי, לבד י״ג מדות, אלא דיוק בסדר הלשון ויתור וכדומה24.
1. ומי משתבח קודשא בריך הוא בשבחייהו דישראל? אין, דכתיב ״את ה׳ האמרת היום... וה׳ האמירך היום״, אמר להם הקב״ה לישראל, אתם עשיתוני...
2. דכתיב ״שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד״.
3. שנאמר ״ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ״.
4. בד״ה האמרת.
5. ובחגיגה (ג,א) כתב רש״י: ״האמרת״ – שבחת, כמו ״יתאמרו כל פועלי און״ – ישתבחו, שדרכן צלחה. ושם רש״י ד״ה חטיבה אחת: שבח אחד, שבח מיוחד לומר ׳אין כמוך, לכן בחרנוך לאלוה׳. ועיין ברש״י על-אתר שפירש מלשון הפרשה והבדלה. וסיים: ומצאתי להם עד והוא לשון תפארת, כמו ״יתאמרו כל פועלי און״.
6. הכוונה להקב״ה (וזה פירוש ״את ה׳ האמרת״).
7. וזה פירוש ״וה׳ האמירך״.
8. זה לשון הראב״ע (עם ביאורים של בעל ׳מחוקקי יהודה׳ בפירושו ׳יהל אור׳) ד״ה האמרת: מלשון גדולה (וכן פירש הרמב״ן ׳הנה גידלתם את השם ורוממתם אותו׳), וקרוב מגזרת
(ישעיהו יז,ו) ״בראש עמיר״ (והוא הענף הגבוה). ואמר רבי יהודה הלוי הספרדי נשמתו עדן, כי המלה מגזרת ״ויאמר״, והטעם, כי עשית הישר (בעיני ה׳, שקיבלת תורתו ועשית מצוותיו) עד שיאמר שהוא יהיה ה׳ אלקיך (וזהו הפירוש ״האמרת״ – שסיבבת שהוא יאמר שיהיה ה׳ אלקיך). ויפה פירש. והנה תהיה מלת ״האמרת״ פועל יוצא לשנים פעולים (בנין הפעיל הגורם שהשני יעשה פעולה, הוא מפעיל את הפועל שיעשה פעולה, כך שגם עושה הפעולה הוא פעול).
9. לא כפירוש ה׳יהל אור׳ ש״האמרת״ מבנין ההפעיל כחלק מפסוקנו, כלומר, בני ישראל על ידי קבלתם את התורה גרמו לכך ש״ה׳ ״ יאמר שהוא מוכן ״להיות לך לאלהים״.
10. ״וידבר... לאמר... דבר... ואמרת״, עיין שם בהערותנו בהרחבה.
11. א״כ משמעות ״את ה׳ האמרת היום״ – חיברת אליך היום...
12. ולא מצאנו מי ממפרשי תהילים שרמז לכך.
14. כפי שביאר רבינו בפסוק ט״ו.
15. ״כל משען לחם״
(ישעיהו ג,א) – אלו בעלי תלמוד, שנאמר...
16. כמו המלה בעברית ׳להלחים׳ שתי חתיכות מתכת לעשותן אחת.
17. של פלפולא דאורייתא (״ועשית אותם״).
18. בברית של ערבות מואב.
19. שהוא שקידת התורה לחדש בה דינים ע״פ כללי התורה ודקדוקיה וע״י משפט התלמוד שלימד משה – לשון רבינו לעיל.
20. שם ״אלהים״ מציין תמיד את הנהגת ה׳ בדרך הטבע.
21. בברית הר סיני.
22. כך משמעות המלה ״חוקים״ ע״פ רבינו בכל מקום בתורה.
23. כמשמעות ״משפטים״ ע״פ רבינו בכל מקום בתורה.
24. כפי שביאר רבינו בפסוק י״ד ד״ה שמעתי בקול ה׳ אלוהי, ועיי״ש.