מראשית ולא כל ראשית אין כל הפירות חייבים וכו׳. כתב הרא״ם, שהגירסא היא ׳אין כל הפירות חייבים בבכורים׳. והכי פירושו, ״מראשית״ ׳ולא כל ראשית׳, כלומר שאל יעשה כל כרמו ביכורים, אלא מקצת ראשית ולא כל ראשית, כמו שדרשו חכמים ז״ל גבי חלה, דכתיב (במדבר טו, כא) ״מראשית עריסותיכם״, ׳מראשית ולא כל ראשית׳, שאם עשה כל עיסתו חלה אינו חלה (משנה חלה א׳:ט׳). הכי נמי אם עשה כל כרמו בכורים, אינו בכורים. ואחר כך אמר (רש״י) ׳אין כל הפירות חיבים בביכורים וכו׳⁠ ⁠׳, מלתא באנפי נפשיה, ללמוד שאין ביכורים אלא מז׳ מינין. כך כתב הרא״ם. וכתב עוד, שאין לפרש ׳שאין כל הפירות חייבים בבכורים וכו׳⁠ ⁠׳, ואם כן יהיה פירוש ״מראשית״ ׳ולא כל ראשית׳ – שאין כל המינין חייבים בבכורים אלא ז׳ מינין, דקשה, מאי שנא דדרשו כאן שאין כל המינין חייבים בביכורים, ולמה לא דרשו כמו גבי חלה, שלא יעשה כל כרמו ביכורים. ועוד, דלמה לי קרא ״מראשית״, תיפוק ליה מגזירה שוה ד״ארץ״ ״ארץ”
:ופירושו טעות, כי לפירושו צריך לומר שאפילו עשה כל שדהו ביכורים אינו ביכורים. וזה אינו, דודאי אם עשה כל שדהו ביכורים הוי ביכורים, ומשנה פשוטה היא בפרק ב׳ דביכורים (מ״ד) העושה כל שדהו בכורים הרי הוא בכורים. ואין לומר כלל דגבי בכורים דרשינן שאין צריך לעשות שדהו בכורים, וכך פירושו, ׳ולא כל ראשית׳ כלומר שאין צריך לעשות הכל ראשית, דבר זה לא יתכן, דפשיטא שאין צריך לעשות כל שדהו בכורים, דאם כן מה יהיה לו. ועוד, דהרי ״ראשית״ כתיב
:ומה שלא דרשו כן בביכורים כמו שדרשו גבי חלה, לפי שביכורים אינם צריכין לפטור את שאר הפרי, דרחמנא קריה ״ביכורים״ (ראו שמות לד, כו), רוצה לומר שנעשה בבכור, יהיה עוד אחריו או לא יהיה – לא תליא רחמנא רק שהוא בכורים. אבל חלה, וכן תרומה, צריך שיהיה פוטר את השיריים, לפי ששניהם נקראים הפרשה והרמה בלשון ״תרומה״, שמרים מן השאר, ואם אין שם שאר – אין כאן חלה ואין כאן תרומה. וזהו ההפרש שיש בין חלה ותרומה – ובין בכורים. וראיה לזה, שהפירות אינם טבל קודם שמפריש את הביכורים (משנה ביכורים ב׳:ג׳), אם כן אין הפרשתם לפטור את השיריים. אבל חלה ותרומה, שהם טבל קודם הפרשה שלהם, מתקן את השיריים. ואם אין כאן שיריים כלל, מה יתקן. ולפיכך לא מסתבר כלל לדרוש גבי בכורים שאם עשה כל שדהו בכורים שלא יהיו בכורים, דאין הבכורים רק ״ראשית פרי האדמה״, ואם כן אם עשה כל שדהו בכורים, סוף סוף הוא ״ראשית פרי האדמה״. לכך גבי חלה ותרומה, דכתיב (לעיל יח, ד) ״ראשית דגנך״, ״ראשית עריסותיכם״ (במדבר טו, כ), דרשו כך – אם אין כאן שיריים אינו תרומה ואינו חלה. ולא כן גבי בכורים, דשפיר נקרא ״ראשית״ אף על גב שאין שיריים:
ועוד, דגבי חלה, אם עשה הכל חלה אינו חלה, דהתם ״ראשית״ קאי על כל העיסה, דפירוש ״ראשית עריסותיכם״ קודם שתאכלו ממנה. ואם כן ״ראשית״ קאי על כל העיסה, יש לדרוש ״מראשית״ ׳ולא כל ראשית׳, שלא יקח הכל. אבל גבי בכורים, דלא קאי ״ראשית״ רק על הבכורים עצמם שנקראו ״ראשית״, כמו שפירש רש״י ׳אדם יורד לתוך שדהו, רואה תאנה שבכרה, כורך עליה גמי לסימן׳, דאין לפרש גבי בכורים – כמו גבי חלה – ״ראשית פרי האדמה״ קודם שתאכלו מהם ולקחת בטנא, דזה לא יתכן. דבשלמא גבי חלה דכתיב ״ראשית עריסותיכם״, צריך לפרש ״ראשית״ קודם שתאכלו מן העיסה, דאם לא כן, מאי ״ראשית״ דמשמע ראשית עריסותיכם. אבל ״ראשית פרי האדמה״ כמשמעו הוא, שהוא ראשית פרי האדמה, שהם בכורים. ומאחר דקאי לשון ״ראשית״ על הפרי שנתבכר ראשון, לא נוכל לדרוש ״מראשית״ ׳ולא כל ראשית׳ שאם עשה כל שדהו בכורים אינו בכורים, דלא יתכן לומר ׳מקצת ראשית׳. בשלמא גבי חלה, דהא דכתיב ״ראשית״ קאי על כל העיסה, כלומר ״ראשית עריסותיכם״ – קודם שתאכלו הימנו תתנו מקצת – שפיר. אבל בבכורים, אם לקח מקצת ראשית – זה הוי כל ראשית, דמה שנשאר אחר זה לא הוי ראשית, כיון שכבר לקח הראשית. לכך אי אפשר לפרש רק שאין כל המינים חייבים, ועל זה קאי ״מראשית״:
ואם תאמר, כיון ד״ראשית״ (במדבר טו, כ) משמע ששיריה ניכרים, למה לי ״מראשית״ ׳ולא כל ראשית׳ גבי חלה, והלא ״ראשית״ משמע דשיריה ניכרים, ולמה לי מ״ם של ״מראשית״. ואין זה קשיא, דאי לאו מ״ם של ״מראשית״, הוה אמינא ראשונה שבעיסה (רש״י במדבר טו, כא), וזהו ודאי ניכר, כיון דהוא ראשונה שבעיסה. ולכך צריך למכתב ״מראשית״, דמשמע מקצתה ולא כולה
:ומה שהקשה (הרא״ם) עוד, דלמה לי קרא, תיפוק לי מגזירה שוה ד״ארץ״ ״ארץ״. נראה דלאו קשיא, דאינה גזירה שוה מופנה כלל, ולא נתקבלה הלכה למשה מסיני. והכי פירושו, כיון דכתוב ״מראשית״, דמשמע מקצת ולא כולה, אם כן יש לנו לידון נאמר כאן ״ארץ״, כלומר שהכתוב מצריך להביא הפירות לירושלים (ספרי כאן) בשביל הארץ, שהרי כתיב (פסוק ג) ״הגדתי היום וכו׳⁠ ⁠⁠״. וכתיב התם (לעיל ח, ח) ״ארץ״, כלומר שגם שם מדבר בשבח הארץ, שהרי בז׳ מינין נשתבחה ארץ ישראל. ולפיכך אין צריך להביא בכורים אלא מז׳ מינין. וכן מוכח מדברי רש״י, שכתב ׳אף כאן שבח ארץ ישראל׳, משמע דלא מגזירה שוה, אלא כיון שהוא שבח ארץ ישראל, יש לפרש כי אין ביכורים אלא משבעת מינין. וכן מוכח בהדיא בספרי שכך פירושו:

זית שמן וכו׳. פירוש, דמשמע ״זית״ בפני עצמו, ו״שמן״ בפני עצמו, דאין הזית נסמך אל השמן, אבל השמן נסמך אל הזית לומר ״שמן זית״ (שמות כז, כ). שכל זית עושה שמן, לכך אין צריך לפרש ״זית שמן״, אבל אין כל שמן מן זית, צריך לפרש ״שמן זית״. ואם כן קשיא, דהא אין מביאין בכורים ממשקה (תרומות פי״א מ״ג). וכן שנינו בספרי (כאן) דאין מביאין ביכורים משמן מהאי טעמא, דדווקא ״פרי״ אמרה תורה, ולא משקה. וכן דבש פירש (רש״י) ׳דבש תמרים׳, דאי דבש דבורים, לא שייך לומר ״פרי האדמה״. ועוד, דאם ״זית״ בפני עצמו ו״שמן״ בפני עצמו, אם כן היה משמע כל שמן בעולם, ולא דוקא שמן היוצא מן הזיתים נקרא ״שמן״, רק לומר כל שמן – אפילו שמן דגים – נקרא גם כן ״שמן״, וזה לא שייך בו ״פרי האדמה״. לפיכך הוצרך לומר כי ״זית שמן״ אחד הוא:

זית ששמנו אגור בתוכו. עיין למעלה בפרשת ״והיה עקב״ (פ״ח אות ה):

אדם יורד וכו׳. ואין לפרש ״ולקחת מראשית פרי האדמה״ כמו גבי חלה ״מראשית עריסותיכם״ (במדבר טו, כא), שפירש (רש״י שם פסוק כ) ראשית כל דבר תתנו חלה לכהן קודם שתאכל ממנה, כדלעיל, דגבי ״ראשית עריסותיכם״ יש לפרש כך, מפני שהכנוי של ״עריסותיכם״ – דמשמע שלכם – נוכל לפרש שהוא ראשית עריסה שלכם, דהיינו קודם שתאכלו ממנה. אבל כאן כתיב ״ראשית פרי האדמה״, משמע שנתבכר הפרי ראשון. ועוד, דהא במקום אחר כתיב בפרשת כי תשא (שמות לד, כו) ״ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה׳ אלקיך״, מדקרא אותם ״בכורים״, אם כן הכתוב רוצה לומר בתחלת בכור יקרא שם. ומתחלה פירש (רש״י) מ״ם של ״מראשית״, ואחר כך פירש תיבת ״ראשית״ (כ״ה ברא״ם):