ראשית פרי האדמה אשר נתת לי – כאדם העובד בשדה חברו שיביא מדי שנה בשנה לבעל השדה את חלקו להורות הכנעה לפניו ושהוא אדון הארץ. נתת לי. חוזר לאדמה ולפרי, שהכל מאתו ית׳ כי הוא נתן להם את האדמה והוא בהשגחתו נתן לפניהם פירותיו, לא מפאת טבע האדמה (רי״א). והתבונן אלו אמר ראשית פרי אדמה (בלא ה״א) היתה מלת אדמה שם לחומר העפרי (ערדע) והוא תואר לפרי שהשלילה פרי עץ, ומאמר נתת לי לא היה מוסב כ״א על פרי, ובאמת לא היו בכורים פרי אדמה לבד כחטה ושעורה, כ״א גם פרי עץ גפן תאנה ורמון זיתים ותמרים, (עי׳ פני יהושע פסחים ל״ז) אמנם מדאמר האדמה (בה״א) הנה פרי סמוך לאדמה ואיננו תאר, וטעמו פרי המדינה (לאנדעספרוכט) כמו אדמת מצרים, וכולל כל מיני פרי, בין של אדמה בין פרי עץ, ולפי״ז אשר נתת לי אינו חוזר רק על האדמה, [כמו אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה, שאשר עשה מוסב על מזבח לא על מקום] - וזהו דעת רבותינו, דמי שאין לו קרקע אינו מביא בכורים כגון שקנה מחבירו פירות המחוברים לקרקע, ולא קנה הקרקע, הלוקח אינו מביא (בכורים) לפי שאין לו קרקע. והנה אם נחזיק בכוונה ראשונה דמלת אדמה הוא שם לחומר העפרי, ופי׳ פרי אדמה, פרי היוצא מחומר הארצי (פרוכט דער ערדע) והבאת בכורים הי׳ משבעת המינים חטה שעורה גפן תאנה ורמון זיתים ותמרים, רובם פרי עץ, ומ״מ יאמר המביא בכורים הבאתי את ראשית פרי האדמה, כי אף שהפרי גדל על האילן, כיון דשרשי האילן הם מן האדמה שפיר נופל עליו לשון פרי אדמה, וכדתנן ר״פ כיצד מברכין, בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא, ואם יקשה בעיניך מדאמר רנב״י דמתניתן אזלה לר״י דסובר דקורא בנקצץ האילן דעיקר אילן ארעא הוא, אמאי הדר למשכח טעמא אחרינא, ושבק מקרא מפורש לפנינו דגם פרי אילן מקרי פרי אדמה ויותר יקשה לרבנן דלית להו עיקר אילן ארעא הוא דלהמפרשים לרבנן באמת לא יצא כשברך פרי אדמה על פירות אילן, הא מקרא מפורש הפך דעתם (ומצאתי לבעל הצל״ח שם בברכות, ולבעל נשמת אדם סוף כלל נ״ח שעמדו בקושי׳ זו) ובאמת אין כאן קושי׳, כיון דסיפא דהך מתניתן ברך על פרי אדמה בורא פרי עץ דלא יצא היא מיותרת לגמרי ולא צריכא רק לר״י, דאע״ג דלדידי׳ חטה קראו הכתוב עץ מ״מ כיון דכי שקלי לפירי ליתי׳ לגווזא לא שייכה בי׳ ברכת בורא פרי עץ, כדאמר רנב״י שם הרי דר״י לא השגיח על לשון המקרא כשאינו מסכים עם מציאות הטבעי ואמרי׳ דלשון המקרא הוא העברה בלשון, לכן לא מצי רנב״י למימר טעמא דרישא מתניתן ממה שמצאנו פרי אדמה במקרא גם על פירות האילן, דהא ר״י בהך סיפא אינו משגיח על לשון המקרא כשאינו מסכים עם מציאות הטבע; ואילו היה דעתי׳ דר״י שהאילן הוא העיקר לפירותיו, לא הי׳ לשון המקרא מכריעו למיזל בתר לישנא דקרא, לכן שבק רנב״י טעם זה ואמר דטעמא דיצא מדעיקר אילן ארעא הוא, דמצד מציאות הטבעי נופל עליו ברכת בורא פרי האדמה. אמנם לרבנן דלא מצאנו להם דקא שבקי לישנא דקרא כשאינו מוסכם עם המציאות, באמת אזלי בתר לישנא, וכשברך על פירות האילן יצא בברכת בורא פרי אדמה, מדקרי כאן בכתוב פרי אדמה גם לפירות האילן, ונתיישב בזה דעת הרמב״ם, דבבכורים פסק כרבנן דבנקצץ האילן אינו קורא, ובברכות פסק דיצא כשברך על פירות האילן בורא פרי האדמה, דהכא הוא מטעם לשון המקרא. אמנם לכל זה אנו צריכים אם נפרש אדמה על החומר הארצי, אבל לפי הכוונה השני׳ דאדמה הוא המדינה, אין כאן קושי׳ כלל.

לה׳ אלהי׳ – היו ראוי לומר לה׳ אלהינו שלא להוציא עצמו מכלל אמונת אלהות אבל אלו אמר כן לא היתה אמונתו מתבררת אצלנו, ולא היינו יודעים כוונתו למי הוא קורא ומי הוא שמקבל אלהותו, אבל עתה בבואו לפני הכהן שהוא מיוחד לעבודת אלהי ישראל, וידע אותו כשהוא אומר לה׳ אלהיך נסתלק הספק מאצלנו ונתברר אמונתו הטוב, כי הוא מעיד על עצמו כי אלהי הכהן הוא אלהיו, שבשבילו בא אל הארץ (רב״ח) [עיי במכדרשב״י (זהר יתרו ע״ט ב׳) מענין זה] עמ״ש שמיני י״א מ״ה להיות לך לאלהים.