לא אכלתי באוני ממנו מכאן שאסור לאונן. דאל״כ מאי נפקא מיניה אם אכל או לא אכל אבל מלקו׳ ליכא למשמ׳ מינה מפני שלא אכלתי אינו אזהרה אלא לשון וידוי בעלמא ומשום הכי כת׳ רש״י ז״ל מכאן שאסור דמשמע שאינו אלא אסורא בעלמא דכה״ג דייק תלמודא בפ׳ בתר׳ דיומא גבי יום הכפורים אסור באכילה וכן משמע נמי מההיא דפ׳ הערל גבי ואסור לבער מהן בטומאה והאוכלו בטומאת עצמה לוקה ובעי תלמודא מנא לן דתניא ר״ש אומר לא בערתי ממנו בטמא בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא והיכן הוזה׳ על אכילתו ת״ל לא תוכל לאכול בשעריך מעש׳ דגנך ולהלן הוא אומר בשעריך תאכלנו הטמא והטהור אוכלין בקער׳ אחת ואינן חוששי׳ וקאמר רחמנא הת׳ בשעריך תאכלנו הכא לא תיכול אלמ׳ מדבעי תלמוד׳ מנ״ל שפירושו היכן הוזה׳ על כך ומייתי ראיה מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך ולא מקרא דלא בערתי ממנו בטמא ש״מ דמקרא דלא בערתי לא משתמ׳ אזהרה אלא ודוי בעלמא המתוד׳ שלא אכל ממנו בטמא כדפרש״י וכן כת׳ הסמ״ג ז״ל במצו׳ רס״ד דמדפרי׳ בפ׳ הערל היכן הוזה׳ שלא לבער המעשר שני בטמא ומייתי לה מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך משמע שלא בערתי אינו לאו ולפיכך הוצרך למוצא הלאו ממקום אחר וגם רש״י עצמו כת׳ אח״ז ולא בערתי ממנו בטמא בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והו׳ טמא והיכן הוזהר על כך לא תוכל לאכול בשעריך כו׳ משמע דלא בערתי אינו אלא ספור בעלמא כדפרישית ולפיכך דקדק בלשונו ואמר מכאן שאסור לאונן שפירושו שאינו יוצא מכאן אלא איסור׳ אבל אזהרתו הוא ממקום אחר וכן ראוי שהרי כל האזהרות בכל מקום אינן אלא מפי השם לנוכח האדם ומהתימה מהרמב״ם שכת׳ בפר׳ שלישי מהלכות מעש׳ שני האוכל מעש׳ שני באנינו׳ של תור׳ לוק׳ שנ׳ לא אכלתי באוני ממנו וכן האוכל מעשר שני בטומאה לוקה שנ׳ ולא בערתי ממנו בטמא ותימה על תימה שהוא עצמו כתב בפי׳ המשנה גבי לא אכלתי באוני ממני כבר זכרנו במה שקד׳ כי מזה הכתוב למדנו שמעש׳ שני אסו׳ לאונן דמשמע איסור׳ לחודה ולא אזהרה ואע״פ שהוידוי הוא בכל המעשרות כמו שדרז״ל מקראי דוגם נתתיו ללוי זה מעש׳ ראשון לגר ליתו׳ ולאלמנה זה מעשר עני מ״מ קרא דלא אכלתי באוני ממנו לא קאי אלא על המעשר שני משום דמלת ממנו מיירי על מעשר אחד לבדו אינו אלא המעשר שני שנקרא קדש:

ולא נתתי ממנו למת לעשות לו ארון ותכריכין. בספרי ובשלהי מעשר שני והא דפרק הערל דאר״ש בן לקיש משם ר׳ סימאי מניין למעש׳ שני שנטמא שמותר לסוכו לפי שנאמר ולא נתתי ממנו למת למת הוא דלא נתתי הא לחי דומי דמת נתתי ואיזה דבר ששוה בחיי׳ ובמתי׳ הוי אומ׳ זו סיכה והקשו אימא ליקח לו ארון ותכריכין ופרקו ממנו מגופו ופרש״י ואימא לא נתתי ממנו למת לאו לסיכה קאמר אלא כך הוא מתוד׳ לא קניתי ממנו ארון ותכריכין למת אפי׳ כשנטמא דלא יכולתי לאכלו לא שניתיו לדב׳ שאינ׳ לאכילה והוא צרכי המת הא לחי דומיא דמת נתתי ואשמעינן דאע״ג דמעש׳ טהור לא ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכה אם נטמא מותר לקנות ממנו טלית וחלוק ומשני אמר רב הונא בריה דרב יהושע מגופו רב אשי אמר לא נתתי דומיא דלא אכלתי מה להלן מגופו אף כאן מגופו פי׳ וליכא לאוקומי קרא דולא נתתי ממנו למת לארון ותכריכין דהני לאו מגופו הוי י״ל דהא דמשני ממנו מגופו אינו ר״ל ולא מצינן לאוקומי לארון ותכריכין אלא הכי פירושו שהמקשה היה סובר לארון ותכריכין דוקא הוא דמיירי קרא דלא נתתי ממנו למת אבל לסיכה שהוא מבערו מגופו מטומאה לא ומשני ממנו מגופו פי׳ ומשתמע מינה נמי סיכה כמו שכתבו התוספות משאנץ ולא שיורה לסיכה בלבד ולא לארון ותכריכין והרמב״ן ז״ל כתב על מדרש לעשות לו ארון ותכריכין ולא הבינותי זה שהרי מפורש בכתוב שמעשר שני אין מחללין אותו חוץ לירושלים אלא על כסף צורה ובירושלם יתן הכסף על דבר הראוי לאכילה בלבד בבקר ובצאן וביין ובשכר. והרב רבינו משה כתב בחבורו מעשר שני ניתן לאכילה ושתיה שנאמר ואכלת לפני י״י אלהיך וסיכה כשתיה ואסור להוציאו בשאר צרכיו שיקח בו כלים בגדים ועבדים שנ׳ לא נתתי ממנו למת כנוי לדברים אשר לא יחיה האדם בהם ואלו דברי הבאים ואחרים מפרשים שמתודה שלא נתן ממנו ארון ותכריכין אפי׳ למת שהו׳ מצוה וכ״ש לחי כטלית וחלוק ובספרי נתתי ממנו למת לעשות לו ארון ותכריכין דברי ר׳ אליעזר אמר ליה ר׳ עקיבא אם למת אסור אף לחי אסור ומת״ל ולא נתתי ממנו שלא החלפתי אפי׳ בדבר טהור פי׳ ר״ע דורש ולא נתתי ממנו שלא עשיתי ממנו חליפין אפילו בדבר טהור הראוי לאכילה כענין ששנינו אין מוכרין אותו ולא מחליפין אותו ולא יאמר אדם לחבירו בירושל׳ הא לך יין ותן לי שמן ויהיה למת על דעתו מחובר למעלה לא אכלתי באוני ממנו למת שאין אנינות אלא על המת וראיתי בירושלמי רבי אלעזר בשם ר׳ סימאי לא נתתי ממנו למת במה אנו קיימין אם להביא לו ארון ותכריכין דבר שאסור לחי לחי אסור כ״ש למת אי זה דבר שמותר לחי ואסור למת זו סיכה גם זה לא ידעתי מהו שאם סך ממנו למת הרי בערו בטומאה וכבר התודה עליו לא בערתי ממנו בטמא ובגמרא בפרק הערל אמר רבי שמעון בן לקיש משום רבי סימאי מניין למעשר שני שנטמא שמותר לסוכו שנאמר ולא נתתי ממנו למת למת הוא דלא נתתי הא לחי דומיא דמת נתתי ואי זה דבר ששוה בחיים ובמתים הוי אומר זו סיכה ושם הוקשו ואימא ליקח לו ארון ותכריכין ופירושו שיהיה מותר לחי ליקח לו חלוק כשנטמא כיון דלא קרינן ביה ואכלת לפני י״י אלהיך ופרקו ממנו מגופו נשאר עכשיו כי הוידוי בלא נתתי ממנו למת הוא מחובר עם לא בערתי ממנו בטמא יתודה עליו שלא אכל ממנו טמא ולא נתן מן הטמא למת לסוך אותו אבל במשנה שנינו כדברי ר׳ אליעזר לא נתתי ממנו למת לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין ולא נתתי לאוננים אחרים ומשמעות זה שהם דורשים בו שלא נתנו למת לא לגופו של מת בארון ותכריכין ולא לאוננים שלו ושל אחרים ומפני אנינות של אחרים יתודה על הארון ותכריכין ואע״פ שאפילו לחי אסור עכ״ד ואיני יודע מי הכריחו לומר ולא הבינותי זה אם מפני שחשב דההיא דספרי ומתני׳ דמעשר שני במעשר שני הטהור קמיירי ולפיכך כתב ולא הבינותי זה מפני שמעשר שני הטהור אין מחללין אותו חוץ לירושלם אלא בכסף צורה ואף בירושלם אין מחללין אותו אלא לדבר הראוי לאכילה אבל שאר הדברים שאינן של מאכל כגון חלוק וטלית וכיוצא בהם לא מחללין אותו חוץ לירושלם אלא בכסף צורה ולא בירושלם אלא במידי דחזי לאכילה אבל במעש׳ שני שנטמא מודה שמות׳ לחי לקנות ממנו טלית וחלוק וכיוצא בהן כמו שאמרו בהדיא בפ׳ הערל והביאו הוא בעצמו בסוף דבריו ואמר ואשמעינן דאע״ג דמעשר טהור לא נתן אלא לאכילה ושתייה וסיכה אם נטמא מותר לקנות ממנו טלית וחלוק וליסוך ממנו דילמא ההיא דספרי נמי במעשר שני שנטמא קמיירי ולא קשיא ולא מידי ומה שכתב אח״כ בשם אחרים שפירושו שלא נתן ממנו לארון ותכריכין אפילו למת שהוא מצוה וכל שכן לחי בטלית וחלוק לא בטל דבריהם אתמה׳ דהא בפ׳ הערל אמרו בהדיא ולא נתתי ממנו למת למת הוא דלא נתתי לחי דומיא דמת נתתי ואי זו זו זו סיכ׳ ואס״ד דפ׳ למת אפי׳ למת שהו׳ מצוה וכ״ש לחי היכי דייקי מינה למת הוא דלא נתתי הא לחי דומיא דמת נתתי אדרבה איפכא שמעינן מינה דאפילו למת שהוא מצוה לא נתתי וכל שכן לחי וברייתא דספרי דתניא ולא נתתי ממנו למת לעשות לו ארון ותכריכין דברי רבי אליעזר אמר לו רבי עקיבא אם למת אף לחי אסור אינו ר״ל כל שכן לחי שהיה אסור אלא הכי קאמר אם אסרו לקנות ממנו ארון ותכריכין למת מפני שהם דברים שאינן צורך אכילה והכתוב לא התיר לקנות ממנו אלא דברים הראויין לאכילה מאי למת דמשמע למת דוקא ולא לחי חי נמי אסור לקנות ממנו טלית וחלוק מאחר שאינן צורך אכילה והנה הירושלמי גלה בפירוש דאדרבה מה שהוא אסור לחי כל שכן שהוא אסור למת ואמר לא נתתי ממנו למת במה אנן קיימין אם להביא לו ארון ותכריכין שהוא דבר שאסור לחי לחי אסור כל שכן למת אי זהו דבר שמותר לחי ואסור למת זו סיכה והיינו כדברי רבי סימאי שאמר למת הוא דלא נתתי הא לחי דומיא דמת נתתי ואיזה דבר השוה בחיים ובמתים הוי אומר זה סיכה גם מה שכתב עוד על זה ואמר גם זה לא ידעתי מהו שאם סך ממנו למת הרי בערו בטומאה וכבר התודה עליו לא בערתי ממנו בטמא לא קשיא ולא מידי דהא לא נתתי ממנו למת במעשר טמא קמיירי שהוא טמא בטמא וודוי דלא בערתי ממנו בטמא הוא טהור בטמא או טמא בטהור וא״כ אין הסיכה למת נכללת בוידוי דלא ביערתי ממנו בטמא והתימ׳ להרמב״ן ז״ל איך לא תמה על היתר הסיכה לחי שהוא סותר המקרא של לא בערתי ממנו בטמא בין שאני טהור והוא טמא בין שאני טמא והוא טהור אבל תימה של יתור הודוי של סיכה למת שכבר התודה עליו ולא בערתי ממנו בטמא:

שמעתי בקול י״י אלהי הבאתיו לבית הבחירה. בספרי דאל״כ מת״ל שמעתי בקול י״י הרי כבר התודה שקיים כל מה שצוה עליו ושנשמ׳ מכל מה שהוזהר עליו ומזה הטעם עצמו דרשו גבי עשיתי ככל אשר צותני שמחתי ושמחתי בו: