Devarim 26 – דברים כו‏ – Mikraot Gedolot

[פיסקא ש]

ולקח הכהן הטנא מידך – מיכן אמרו העשירים מביאים בכוריהם בקלתות של כסף ושל זהב והעניים מביאים בסלי נצרים של ערבה קלופה והסלים והבכורים ניתנים לכהנים בשביל לרבות מתנה לכהנים.

מידך – מלמד שטעונים תנופה דברי רבי אליעזר בן יעקב. והניחו לפני מזבח ה׳ אלהיך, כל זמן שיש לך מזבח יש לך בכורים וכל זמן שאין לך מזבח אין לך בכורים. והניחו, מיכן אמרו נגנבו או אבדו חייב באחריותם נטמאו בעזרה נופץ ואינו קורא.

סליק פיסקא

[Piska 300]

"And the Cohein shall take the basket from your hand": From here it was ruled: The rich bring (bikkurim) in baskets of silver and gold, and the poor, in wicker baskets of peeled willow, and the baskets are given to the Cohanim in order to favor the poor.

"from your hand": We are hereby apprised that the bikkurim require "lifting.⁠" (viz. Vayikra 7:30). These are the words of R. Eliezer b. Yaakov. "and he shall place it before the altar of the Lord your G-d": So long as there is an altar (i.e., a Temple), there are bikkurim; where there is no altar, there are no bikkurim.

[End of Piska]

ולקח הכהן הטנא מיכן אמ׳ העשירים מביאין בכוריהן בקלתות של כסף ושל זהב והעניים מביאין בסלי נצרים של ערבה קלופה:

הסלים והבכורים ניתנין לכהנים בשביל לרבות מתנה לכהנים:

מידך מלמד שטעונין תנופה דברי ר׳ אליעזר בן יעקב:

והנ׳ לפ׳ מזבח ה׳ אלה׳ כל זמן שיש לך מזבח יש לך בכורים וכל זמן שאין לך מזבח אין לך בכורים:

והניחו מיכן אמ׳ נגנבו או אבדו חייב באחריותן נטמאו בעזרה נופץ ואינו קורא:

וְיִסַּב כָּהֲנָא סַלָּא מִן יְדָךְ וְיַחֲתִנֵּיהּ קֳדָם מַדְבְּחָא דַּייָ אֱלָהָךְ.

And the priest shall take the basket from your hand, and lay it down before the altar of the Lord your God;

ויקבל כהנא סלא דביכוריה מן ידיכון ויצנע יתיה קדם מדבחה די״י אלהכון.

ויסב כהנא ית סלא דביכוריא מן ידך ויוביל וייתי וירים ויחית ומבתר כדין יחתיניה קדם מדבחא די״י אלקכון.

And the priest shall receive the basket ,of early fruits from thy hand, and take, bring, uplift, and lower it, and afterward lay it down before the altar of the Lord your God.

וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ – מִכָּאן אָמְרוּ הָעֲשִׁירִים מְבִיאִין בִּכּוּרִים בִּקְלָתוֹת שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב, וַעֲנִיִּים בְּסַלֵּי נְצָרִים שֶׁל עֲרָבָה קְלוּפָה, וְהַסַלִּים נִיתָּנִין לַכֹּהֲנִים, בִּשְׁבִיל לְזַכּוֹת מַתָּנָה לַכֹּהֲנִים. מִיָּדֶךָ, מְלַמֵּד שֶׁטְּעוּנִין תְּנוּפָה, [דִּבְרֵי] רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. (אוֹמֵר) וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה׳ אֱלֹהֶיךָ, כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ לְךָ מִזְבֵּחַ יֵשׁ לְךָ בִּכּוּרִים, וְכָל זְמַן שֶׁאֵין לְךָ מִזְבֵּחַ אֵין לְךָ בִּכּוּרִים. מִכָּאן אָמְרוּ נִגְנְבוּ אוֹ שֶׁאָבְדוּ חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתָן, נִטְמְאוּ בַּעֲזָרָה, נוֹפֵץ וְאֵין קוֹרֵא.

וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ – לִמֵּד עַל הַבִּכּוּרִים שֶׁטְּעוּנִין תְּנוּפָה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, גָמַר יָד יָד מִשְּׁלָמִים, כְּתִיב הָכָא וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ, וּכְתִיב הָתָם ״יָדָיו תְּבִיאֶנָה״. מַה כָּאן כֹּהֵן אַף לְהַלָּן כֹּהֵן, וּמַה לְהַלָּן בְּעָלִים אַף כָּאן בְּעָלִים, הָא כֵּיצַד כֹּהֵן מַנִּיחַ יָדוֹ תַּחַת יַד הַבְּעָלִים וּמֵנִיף. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: (להלן פסוק י) וְהִנַּחְתּוֹ, זוֹ תְּנוּפָה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא הַנָּחָה, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר וְהִנִּיחוֹ הֲרֵי הַנָּחָה אָמוּר, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּם וְהִנַּחְתּוֹ זוֹ תְּנוּפָה.

פיאכ׳ד׳ אלאמאם תלך אלבניג׳הֵ מן ידה פיצ׳עהא בין ידי קדס אללה רבך

ויקח הכהן אותו הסל מידו ויניחו לפני מקדש ה׳ אלוהיך.

ולקח הכהן הטנא מידך – להניף אותו, הכהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף.

ולקח הכהן המנה מידך AND THE PRIEST SHALL TAKE THE BASKET OUT OF YOUR HAND – in order to wave it. The priest places his hand beneath the hands of the owner and so waves it (Sukkah 47b).

פס׳: ולקח הכהן הטנא מידך – ¹מלמד שטעונין תנופה דברי רבי אליעזר בן יעקב.

והניחו לפני ה׳ אלהיך – כל זמן שיש מזבח יש ביכורים ²נטמאו בעזרה מניח ואינו קורא:

1. מלמד שטעונין תנופה. כתיב הכא ולקח הכהן הטנא מידך וכתיב התם (ויקרא ז׳:ל׳) ידיו תביאנה את אשי ה׳ להניף אותו תנופה מה להלן תנופה אף כאן תנופה:

2. נטמאו בעזרה וכו׳. (בכורים פ״א) ובירושלמי שם הטעם ולקח הכהן הטנא מידך פעמים שאין נוטל רק הטנא. היינו אם נטמאו:

ולקח הכהן הטנא – עם הפירות, כדי להניף, דאתיא יד יד משלמים (בבלי קידושין ל״ו:). ועניים מביאים אותם בסל ערבה קלופה ולבנה לנוי, לפי השגת ידם. והסלים והביכורים לכהנים (משנה ביכורים ג׳:ח׳), לפי שאינם שוים רק דבר מועט, וגנאי לתבעם. ועשירים מביאים אותם בקלתות של כסף וזהב, ומחזירים הכהנים אותם להם, לפי שדמיהם יקרים, והיינו דאמרי אנשי: בתר ענייא אזלא עניותא.

ולקח הכהן הטנא – THE PRIEST SHALL TAKE THE BASKET – with the fruit, in order to wave it, for [this law] is derived [via a verbal analogy] from "hand" [mentioned here, and] “hand” [mentioned] by peace offerings (Bavli Kiddushin 36b:5). And the poor bring them in a basket of white, stripped willow for decoration, according to what they can afford. And the baskets and the first fruits are for the priests (Mishna Bikkurim 3:8), since they are only worth a small amount, and it is degrading to claim them. And the rich bring them in bowls of silver and gold, and the priests return them to them, since their price is expensive, and this is what people say: Poverty follows the poor.

ולקח הכהן הטנא מידך – שלוחו של מלך מקבל הדורון.

והניחו לפני מזבח – אם אין מזבח אין בכורים.

ולקח הכהן הטנא מידך, "the priest will accept the basket from your hands;⁠" the priest acts as the delegate of the king, i.e. Hashem, in this instance.

והניחו לפני מזבח ה' אלוהיך, "he will deposit it in front of the altar of the Lord your God.⁠" If there is no altar, i.e. if the Temple is not standing, this procedure is not valid. (Sifri)

טנא – בגימטריא ס׳. רמז לבכורים אחד מס׳. ולכך נעלם סי׳ בפ׳ בכורים.

ולקח הכהן הטנא מידך – פר״ש להניף אותו. וא״ת מ״ל דמניף אותו תאמר לקיחה בעלמא. ונ״ל דנפקא ליה מיתורא דוהניחו דבסמוך.

ולפי שאמר ולקח הכהן הטנא מידיך – למדנו שהבעלים מביאים הבכורים בידיהם בבאם אל הכהן והוא לוקח מיד הבעלים ולמדנו מזה שאם הביא בטנא שערכו מועט ישאר לכהן אך לא נלמד מזה שאם היה כלי שיהיה ערכו רב שיהיה לכהן הכלי ולפי שדקדקה בו התורה שמה שיקח הכהן מיד הבעלים טעון תנופה כמו שהתבאר בפרשת צו ובמקומות אחרים ממה שקדם הנה למדנו שהבכורים טעונים תנופה.

והניחו לפני {מזבח} י״י אלהיך – לפי שכבר נתבאר בפרשת ויקרא שמה שיונח לפני המזבח צריך שיהיה עם זה לפני י״י הנה יונח זה על קרן דרומית מערבית על חודה של קרן לצד הרוח הדרומית וכבר נתבאר זה עוד בזה המקום ממה שאמר אחר זה והנחתו לפני י״י אלהיך וזה ממה שיורה שזאת ההנחה אינה כי אם אחר שיאמר אלו הדברים הנזכרים תכף והנה בעת שיאמר זה המביא יניף הכהן הבכורים כמשפט התנופה.

[ג] והנה נתן הכתוב ריוח והפסק בין אלו ההגדות כדי שיובן הענין יפה ויתנו לב המגידים בדברי ההגדה וכוונתם בזה כי אחר שבאת ההגדה ודברי ההודאה בענין הארץ בכלל אמר ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה׳ אלהיך. ירמוז לו בהנחתו זאת כי עדין יש לו להודות ענין אחר חלקי יצטרך אליו על כל פנים וזה כי אותו השפע המיוחד אשר הביא ממנו אלו הבכורים והוא הפרי היוצא שנה שנה מכרמו זיתו גפנו ותאנתו וכל תבואתו בהשגחת אישיית פרטית על כל אחד ואחד מישראל הוא בא חלף הודאתם באלהותו ואשר האמירוהו להיות להם לאלהים כמו שאמרנו [ג] ולרמוז אל הודאה זו הניח הטנא עם אלו הבכורים לפני המזבח כלומר מושפע הכל מאת י״י אשר המזבח הזה עומד לפניו ויאמר לישראל ויהודה לפני המזבח הזה תשתחוו.

ולקח הכהן הטנא מידך להניף אותו כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף. וכן שנינו בספרי מידך מלמד שטעונין תנופה דמדה״ל למימר ולקח הכהן הטנא והניחו לפני מזבח י״י אלהיך וכתב מידך מופנה לגזרה שוה נאמר כאן יד ונאמר להלן יד בבעלים דשלמים ידיו תביאנ׳ מה כאן כהן אף להלן כהן ומה להלן בעלים אף כאן בעלי׳ הא כיצד כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף כדאית׳ בפרק לולב וערב׳ ופרש״י תחת יד הבעלי׳ שהבעלי׳ אוחזי׳ בשפת הטנא וכהן מניח ידו תחת שוליו וכן מפורש במסכת בכורי׳ ואי קשיא הא במנחות בפ׳ שתי מדות אמרו אין תנופ׳ בחבורין פירו׳ בשותפין דהיכי לעביד לנפו והדר לנפו כלומר השותפים זה אחר זה תנופ׳ אחת אמר רחמנא ולא שתי תנופות יניח חד מן השותפין ידיה תחת ידיה דחבריה הויא חציצה ואי כדפרש״י וכדמפורש במסכת בכורי׳ מה חציצה איכא יש לומר דהתם דבשלמים קמיירי צריך לומר שמניח ידו תחת ידו ממש מכיון דגבי שלמים ליכא שפה ושוליים והה״נ גבי סוטה אבל גבי בכורי׳ דמצינן לאוקומי בשפה ושוליים דליכא חציצה מוקמי לה בשפה ושוליים:

והנה זכר הכתוב שהכהן כשישמע זה וידע כונתו. יקח מידו הטנא עם הבכורים ויניחהו לפני מזבח ה׳ להורות שהובא אליו ולפניו נקרב.

והוא צוה שהבעל יענה ויאמר ארמי אובד אבי וגו׳ ויתר דברי ההגדה. והענייה היא רמז אל השיר שיאמר זה בקול רם ודרך שיר ובסוף ההגדה אמר והנחתו לפני ה׳ אלהיך. ואין זו הנחה שנית אבל הוא צווי לבעל שיעזוב שם הטנא עם הבכורים לפני מזבח ה׳ ולא יחוש עוד ממנו כי הכהן יקחנו משם אח״כ כי זה ממתנו׳ הכהונה. וענין והנחתו הוא מלשון עזיבה כמו (פ׳ וישב) ותנח בגדו אצלה שהוא נרדף לויעזוב בגדו אצלי.

ואמר אחרי שתשלים ההגדה כאמור תעזוב את הטנא לפני ה׳ ותשתחוה נגד קדשי הקדשים והלכת ושמחת בכל הטוב. ר״ל שישמח בירושלים באכילת שלמים והמעשר שני שהיו מביא בה הוא וביתו והלוי והגר. ומה שאמר בספרי שטעונין הנפה שתי פעמים אחת בשעת קריאה ואחת בשעת השתחויה. אינו סותר למה שפירשתי בכתובים כי עם היות ההגדה וההנחה כן הנה הכהן יניף הטנא שתי פעמים. האחת כשיקבלהו מיד הבעל להניחו אצל המזבח. והשנית כשיסיים הבעל הגדתו וישתחוה ללכת אז הכהן יקח הטנא ויניחהו לפני הש״י ויקחהו אליו. זהו הנראה אמת בכתובים. והותר הספק השני:

ואמר שיקח הכהן הטנא מידך ויניחהו לפני מזבח ה׳ – וידוע כי כשהכהן לוקח הטנא היה מברך למביא. ואומר תזכה לשנים רבות או ברוך המביאך לשלום וכיוצא בזה. לזה אמר וענית ואמרת כפשוטו. שיענה לדברי הכהן ויאמר לו לא תחשוב כי על זה לבד אני מביא זאת ההודאה. כי חסדים אחרים עשה עמי. וזהו ארמי אובד אבי וגו׳ וירעו אותנו וגו׳ ויוציאנו ה׳. ויביאנו אל המקום הזה על כרחו של עמלק. ויתן לנו את הארץ הזאת. ואם כן אחר שכל אלו הטובות השם עשה עמי. היה ראוי שאקדמנו בפרים ובעגלים בני שנה וברבבות נחלי שמן. ואני באתי להראות לפני השם בידים ריקניות בראשי בכורים של ענבים ותאנים. ואולי תתמה על זה ותאמר בלבבך במה חרדו כל החרדה הזאת. וטרחו לבם בדרכים בדבר מועט כזה. לזה אמר אל תתמה מזה כי עתה בעת הזאת שבאתי מחדש לארץ ואין לי יישוב בית ודירה כהוגן. הבאתי את ראשית פרי האדמה אבל אחר שאתיישב בארץ. אכבד השם ובית מקדשו כראוי בזבח ומנחה. וזהו ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה וכו׳. ואולי שלזה אמר וענית ואמרת לענות לכהן על מחשבתו:

ובזוהר אמרו וענית ואמרת כד״א לא תענה ברעך והוא מלשון עדות. ואמר כי מהנסים גדולים שעשה השם עם יעקב. היה הצלת לבן. לפי שלבן הארמי היה רוצה לעוקרו מן העולם במיני כישוף וקסם בדברי פיו. ולכן אמר לו השם השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע. ולא אמר לו השמר לך פן תעשה עמו רעה אלא פן תדבר. כי בדיבור היה רוצה להורגו. ולזה צריך שנאמר בתורת עדות ונעיד לפני ה׳ הטובות שעשה לנו. ובפרט הצלת לבן הארמי. וזהו וענית ואמרת לפני ה׳ אלהיך ארמי אובד אבי. כי זה דבר שצריך עדות. ואולי יהיה וענית כמו ותען להם מרים. שהזהיר לישראל שישמחו בה׳ אלהיהם ויזכירו הטובות שעשה להם וישוררו לפניו בשמחה ובשירים בתוף ובכנור. וזהו וענית ואמרת לא כמו שחשב לבן הארמי לשלוח ליעקב בבכי ובעצבון לפי שהיה רוצה לגוזלו. כמו שאמר יעקב כי יראתי פן תגזול את בנותיך מעמי. אבל הוא אמר לגנוב דעתו של יעקב ואשלחך בשמחה ובשירים בתוף ובכינור:

ובמדרש הנעלם דרשו זאת הפרשה על עוה״ב כשהולך אדם אל בית עולמו. וזהו והיה כי תבת אל הארץ. היא ארץ החיים כאומר אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים והיא נקראת נחלה. אבל בזה העולם אין לאדם נחלה ויישוב. כי הוא ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז. וכן ירושלם נקראת נחלה דכתיב כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה. לפי שהיא דומה לירושלם של מעלה. ואמר ולקחת מראשית כל פרי האדמה. להורות שהאדם לא בא לזה העולם אלא לעסוק בתורה ובמצוה ובאמונה. כאומרם פוטר מים ראשית מדון. ואמרו ג״כ בתחילת דינו של אדם שואלין לו נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה. ואומר והיה אמונת עתך חוסן ישועות חכמת ודעת יראת ה׳ היא אוצרו. בענין שכשילך לעולם הנפשות יתן עדיו ויצדקו איך למד תורת ה׳ ויראת ה׳ היא אוצרו. וזהו ולקחת מראשית כל פרי האדמה. היא החכמה והיראה כאומרו ראשית חכמה יראת ה׳. באופן שיהיה מזומן בידך ומעוטר בכלים נאים. וזהו ושמת בטנא. הוא סל המצות אשר לפני ה׳. ורמזו עוד שם כי טנא עולה ס׳ כמספר אותיות הוי״ה של פרשה ראשונה של ק״ש. שיש בה ס׳ אותיות של הוי״ה עם מזוזות מלא. וכנגדם אמר הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים וגו׳ הם ס׳ אותיות של ק״ש. וזהו מגבורי ישראל שיוצאים משמע ישראל. והאדם הזהיר בקריאת שמע הוא זהיר בכל המצות. לפי שיש בק״ש רמ״ח תיבות כמנין אבריו של אדם וכמנין רמ״ח מצות עשה. ובשביל שחסרו בה שלשה תיבות חוזר החזן ה׳ אלהיכם אמת להשלים המנין. ואם לא שמע אלו השלשה תיבות מהחזן קראו עליו וחסרון לא יוכל להמנות. ועם כל זה אמרו מאי תקנתיה יכוין בחמש עשרה ווין של אמת ויציב. והטעם שנראה לי הוא לפי שאלו השלשה תיבות הם כמו שם ה׳ אחד. ולכן אין להפסיק בין ויאמר לאמת ויציב משום דכתיב וה׳ אלהים אמת הוא אלהים חיים. כלומר מה טעם הוא אמת לפי שהוא אלהים חיים. כי בני האדם לפי שהם מתים אין יכולין להשלים דבריהם. וזהו לא איש אל ויכזב. וחמשה עשר ווי״ן הם כנגד שם י״ה שעולה חמשה עשר והוא כמו שם שלם. כי יו״ד ה״א במילואו עולה עשרים וששה כמו שם יהו״ה. ולכן כנגד שם יהו״ה שהוא נאמן. באו הה׳ ווי״ן הראשונים והם ויציב ונכון וקיים וישר ונאמן. וכנגד אלהיכ״ם שהוא נורא תהלות. באו חמשה ווי״ן האמצעיים והם ואהוב וחביב ונחמד ונעים ונורא. וכנגד אמת שיופי כל הדברים הוא האמת. באו חמשה ווי״ן האחרונים והם ואדיר ומתוקן ומקובל וטוב ויפה. כאומרם כן דברת יפה דברת אמת שלא אוסיף עוד ראות פניך. והמכוין בזה הוא כאלו אומר ה׳ אלהיכם אמת. ובלילה שלא יש ווי״ן תקנו בפסוקים שהוסיפו פסוקים בידך אפקיד רוחי פדית אותי ה׳ אל אמת. שהוא במקום ה׳ אלהיכם אמת. ולכן הזהיר בקריאת שמע הוא זהיר בכל התורה כולה. לפי שיש בפרשה ראשונה שהיא סוד הטנ״א עשרה דברים כנגד עשר הדברות. והם ושננתם לבניך וגו׳ עד ובשעריך. ועוד יש בפסוק שמע ישראל כנגד התורה כולה שהיא עשרים וארבעה ספרים ואחת יתירה כנגד השם. שכל התורה כולה שמותיו של הקב״ה. ובערב אומרים ג״כ פרשת הייחוד הם חמשים תיבות כנגד ויפן כ״ה וכ״ה. והם כנגד חמשים שערי בינה וכנגד חמשים פרשיות של תורה. ובפסוק ואהבת את ה׳ אלהיך יש עשרה תיבות. כנגד עשר דברות וכנגד עשר נסיונות שנתנסה אברהם אבינו. שבהם מסר נפשו לכבשן האש על קדושת השם ונפש בנו לשחיטה על קדושת השם. ובפסוק זה ראוי אדם למסור נפשו על קדושת השם כשאומר בכל לבבך ובכל נפשך. ואמרו ואפילו נוטל את נפשך. לפי שאז בת קול אומרת מזומן פלוני לחיי עולם הבא שהוב אחר התחייה. ולכן אין לאדם ליראה את המות. אחר שידע שעתיד הקב״ה להחיות מתי והרוגי ישראל בטל אורות. כאומרם טל שעתיד הקב״ה להחיות בו את המתים. שנאמר יחיו מתיך נבלתי יקומון. הם ההרוגים על קידוש השם כאותם שנהרגו בפורטוגא״ל בשעת השמד שהיו משליכים אותם כנבלות באשפות. והם עתידים להקיץ ובמה בטל אורות טלך וארץ רפאים והרוגים תפיל. ומהו זה הטל. הוא פסוק של ואהבת את ה׳ אלהיך. שיש בו שלשים ותשע אותיות כמנין ט״ל. שעולה כמו יהו״ה אחד. כי לו היכולת בתחייה בטל זה ולא לאחר. הרי כאן באלו השני פסוקים ששה עשר תיבות והיא פרשה אחת. ומוהיו הדברים עד ובשעריך יש שלשים ושתים תיבות כנגד שלשים ושתים נתיבות חכמה. ומוהיה אם שמוע עד ושמתם יש שבעים ושתים תיבות כנגד שם של שבעים ושתים. ומאת דברי עד ציצית יש ע״ב תיבות עם ה׳ אלהיכם שמוסיף החזן וכולם עולים רמ״ח תיבות כנגד רמ״ח מצות. בענין שהזהיר בק״ש הוא זהיר בכל התורה כולה ובמצותיה. ובפרט בפרשה ראשונה שיש בה ששים אותיות של הויה כמנין טנ״א. שצריך אדם להיות זהיר בהם וזהו ושמת בטנא. ולכן לא תמצת בכל התורה טנא אלא בכאן אלא בסל המצות. וגם כן סל הוא רמז לשתי שמות של אדנ״י יהו״ה שעולים צ״א כמו ס״ל ועם השם הוא צ״א. ובזה והלכת אל המקום. הידוע שלמעלה. אשר יבחר ה׳. להתענג בזיוו כי ה׳ עולה כמו מקום כמו שכתבתי במקום אחר. ובאת אל הכהן. הוא מיכאל כהן גדול של מעלה המקריב נשמתם של צדיקים לפני מזבח ה׳. וזהו ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה׳ אלהיך. ואומר זהו מפלוני צדיק שמביא עדותו ותיקונו בידו. ואז וענית ואמרת. הנשמה משבחת ומשוררת ואומרת חסדי המקום שעשה עמה והצילה מיד יצה״ר הנקרא לבן הארמי. לפי שהוא רמאי ובעל תחבולות. וזהו ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט. כאומרו עיר קטנה ואנשים בה מעט. לפי שכולם הולכים עם הילד השני שהוא היצר הרע. לכן מזכיר מצרים לפי שבמצרים הלכו ישראל אחר גלולי מצרים ואחר יצר הרע הטמא. והקב״ה הצילם מידם כמו שכתבתי בטעם השבתת חמץ שהוא שאור שבעיסה ובפסוק ויאפו את הבצק. ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה. הוא ראשית חכמה יראת ה׳ לעד ולאות. מנחה לה׳ מונחת בטנא. שהוא סוד ק״ש בששים אותיות וברמ״ח תיבות כנגד רמ״ח איברים. בענין שכל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך מציל עני וכו׳ שהוא יצה״ר. ואולי לזה אמר וענית ואמרת שהוא לשון עדות. שצריך להעיד שבכל איבריו עובד את ה׳ שהם כנגד רמ״ח מצות. כאומרם בסוף מכות דרש רבי שמלאי שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו למשה מסיני. שס״ה כנגד ימות החמה ורמ״ח כנגד איבריו של אדם. בענין שאם ביטל אדם מצוה שהאבר חייב בה. נקרא פושע באותה מצוה. כאומרם בפרק קמא דר״ה עון פושעי ישראל בגופן מה היא כגון קרקפתא דלא מנח תפלין מעולם. ואם קיים אדם מצוה ראויה לו לאותו אבר. נתקדש אותו אבר באותה מצוה. דתנן בפרק פרת חטאת באו לשילה נאסרו הבמות וכו׳. קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים קדשים קלים ומעשר עני בכל הרואה. והטעם לפי ששילה היתה בחלקו של יוסף. ולפי שלא זן עינו מן העבירה אותו זכות עמדה לו עדות. שעינו של יוסף נתקדשה כשנשמרה מן החטא. וראוי לאכול קדשים קלים במקדש שבחלקו של יוסף. בכל מקום שהעין רואה סביב מקדשו. מה שאין כן בירושלים שבירושלים אין אוכלים קדשים קלים אלא לפנים מן החומה. כמוזכר בפרק איזהו מקומן הבכור והמעשר והפסח וכו׳ ונאכלים בכל העיר. וכל זה בזכות יוסף כדתנן במסכת מנחות בפרק פרת חטאת ג״כ. שזהו בן פורת יוסף בן פורת עלי עין. עין שלא רצה לזון ממה שאינו שלו תבא ותאכל במלוא עין שלו. ואם נהנה עינו מן העבירה אותו אבר לוקה. דתנן בסוטה פ״ק שמשון הלך אחר עיניו לפיכך נקרו פלשתים את עיניו. וזהו בזה העולם אבל בשעת הדין האברים בעצמם מעידים על החוטא. דגרסינן בפ״ק דחגיגה ובפ״ק דתעניות שמא יאמר אדם מי מעיד בי. איבריו של אדם מעידין בו שנאמר ואתם עדי נאום ה׳ ואני אל. וזהו וענית ואמרת לפני ה׳ בלשון עדות. ומה אומר ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה כמו שפירשתי. ואז ושמחת בכל הטוב שהיא התורה שהבאת בידך. באופן שיזכה לשמוח בה׳ כאומרם נגילה ונשמחה בך ובתורתך. שהם עשרים ושנים אותיות מנין ב״ך. וזהו בכל הטוב שעולה כ״ב. ולכן אמרו אין טוב אלא תורה. ולכן אמר משה ליתרו והיה הטוב ההוא. שהיא התורה שיש בה עשרים ושנים אותיות כמנין הטוב. והיטבנו לך:

והניחו לפני מזבח ה׳ אלהיך – להראות ולהודיע שהבכורים לא הובאו לכהן, אבל הובאו אל האל יתברך, והוא נתנם לכהן עם שאר מתנות כהונה.

והניחו לפני מזבח ה' אלוהיך, to make plain by this gesture that these fruit are not really intended for the priest, but are a present to God, Who, in turn, gives them to the priest just as He does with other offerings brought to Him.

להניף אותו וכו׳. בספרי. דאם לא כן, ״מידך״ למה לי, לכתוב ׳ולקח הכהן הטנא׳, אלא הכתוב מופנה ללמוד גזירה שוה, נאמר כאן ״יד״, ונאמר בשלמים (ויקרא ז, ל) ״ידיו תביאנו״, מה התם תנופה, שמניח הכהן ידו תחת יד בעלים, אף כאן תנופה (מנחות סוף סא.). ואין להקשות, דהרי הוא תנופה בחבורים, ובפרק שתי מדות (מנחות צד.) אמרו אין תנופה בשותפין, דקאמר התם שאם מניח ידו תחת יד חבירו הוי חציצה. שנראה דזה לא קשיא, דגבי כהן לא הוי חציצה, דכך המצוה דבעלים עם כהן – מניף יד הכהן תחת יד הבעל, ולא הוי חציצה. אבל שני שותפין, בודאי כיון שאין המצוה כך, שלפעמים הוא מביא בפני עצמו שלא בשותפות, הוי חציצה (תוספות קידושין לו ע״ב ד״ה מכניס). ובתוספות בסוכה בפרק לולב הגזול (מז ע״ב) פרשו בענין אחר. אך שם כתבו התוספות קושיא מן הירושלמי (סוטה פ״ג ה״א) על תירוץ שלהם, לכך לא כתבתי תירוץ התוספות, גם כי ישבו שם הקושיא. אך פירוש אשר אמרנו נראה פשוט:

מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף. פירשתי בפרשת צו (ויקרא ז׳:ל׳) ובפ׳ תצוה (שמות כ״ט:כ״ד) ובפ׳ אמור (ויקרא כ״ג:י״א). והוכחתו מדה״ל ולקח הכהן הטנא והניחו לפני מזבח ה׳ וגו׳, מידך ל״ל, אלא מידך מופנה לג״ש, נאמר כאן יד ונאמר בבעלים דשלמים יד (שם ז׳:ל׳), מה להלן תנופה כדמפורש שם אף יד דהכא לענין תנופה. והתנופה דהכא פירש״י בפ׳ לולב וערבה (סוכה מז:) שהבעלים אוחזים בשפת הטנא, וכהן מניח ידיו תחת שוליו של טנא. ואע״פ דגבי שלמים הכהן מניח ידו תחת יד בעלים ממש, משום דגבי שלמים ליכא שפה ושולים, משום הכי ידו של כהן תחת יד הבעלים ממש:

Places his hand below the owner's hand and waves. I already explained [how Rashi knows this] in parshas Tzav (Vayikra 7:30) and in parshas Tetzaveh (Shmos 29:24) and in parshas Emor (Vayikra 23:11). His proof is that it should have said, "The kohein shall then take the basket and place it before the altar of Adonoy, etc.⁠" Why does it say "from your hand"? Thus "from your hand" is available for a gezeira shava. It says "hand" here and it says "hand" by the owner of a peace offering (ibid 7:30). Just as over there, there is waving, as it is specified there, so too, the "hand" over here involves waving. Regarding the waving here, Rashi explains in Chapter Lulav Ve'arava (Sukkah 47b) that the owner holds the edge of the basket while the kohein places his hands beneath the bottom of the basket. Even though regarding peace offerings, the kohein puts his hand directly under the owner's hand, that is because a peace offering has no edge or bottom, therefore the kohein's hand is directly under the owner's hand.

ולקח הכהן הטנא מידך – שהכל ניתן לכהן.

מידך – הגוזלות שבידם לכהנים.

והניחו – רבי יהודה אומר והנחתו זו תנופה. אתה אומר זו תנופה או אינו אלא הנחה ממש. כשהוא אומר והניחו הרי הנחה. הא מה אני מקיים והנחתו זו תנופה (ובעלי תוספות הביאו סוכה מ״ז ע״ב) שבספרי אמרו שצריכי׳ שתי תנופות. והרבו לפלפל בזה והוא דחוק מאד ודחקו שם הרבה אבל ט״ס הוא שצ״ל בספרי שתי הנחות ובגמ׳ צ״ל ר״י אמר והניחו זו תנופה וכו׳ כשהוא אומר והנחתו וכו׳ והספרי סבר שצריך שתי הנחות וכראב״י שתנופה למד מידך. ושני פעמים כתיב הנחה. ראשונה כתיב והניחו ואח״כ כתיב והנחתו לשתי הנחות. ובספרי שלנו כתיב הנפה וצ״ל הנחה. וגמרא שלנו סבר שקריאה אינו מעכב אבל הנחה מעכב. כי שתי פעמים כתיב הנחה לעכב.

לפני מזבח ה׳ אלהיך – מכאן שאם אין מזבח אין בכורים.

והניחו – לרש״י שהזכיר כאן ולקמן בוהנחתו ענין תנופה, צריכים לפרשו מן לך נחה את העם לשון הולכה ותנופה הנה והנה אמנם זה אינו אלא לר״י דמצריך תנופה, אבל לרבנן דפליגי עלי׳ דלא מצריך בבכורי׳ תנופה א״כ לשון והניחו והנחתו כמשמעו. ע׳ דברי הגר״א בפי׳ למשנה דבכורים בזה.

ולקח הכהן וגו׳ והניחו וגו׳ – בפסוק י, בסופו של כל התהליך המעשי, נאמר שוב: ״והנחתו לפני״ וגו׳. על כרחנו שכאן, ״ולקח וגו׳ והניחו״ וגו׳ מבטא באופן כללי את תכלית הבאת הפירות, ואילו התהליך המעשי המפורט מתואר לאחר מכן. מוסרים את הפירות לכהן להניחם ״לפני מזבח ה׳ אלקיך״, שכן המזבח מוקדש להתמסרותנו השלמה אל ה׳, האלוקים ״שלנו״, ולקיום מצוות תורתו. מקרא ביכורים מחדש את תודעת הקשר ההדוק של כל הווה חי – על כל עושרו החומרי – למוצאנו הלאומי ולחובת הברית הנובעת ממנו. חידוש תודעה זו יביא לידי התמסרות מחודשת לייעוד החיים שהוטל עלינו בכך.

ולקח הכהן הטנא מידך – ידו של המביא מוסרת לכהן את סל הפירות עבור המזבח. משמעות מסירה זו באה לידי ביטוי בנאמר בקרבן השלמים: ״ידיו תביאינה את אשי ה׳⁠ ⁠⁠״ – ידו של המביא תמסור לכהן את האימורים וחזה ושוק (ויקרא ז, ל; עיין פירוש שם). האמור שם נוהג גם כאן: המסירה נעשית על ידי מעשה תנופה ותרומה הנעשה במשותף על ידי יד הכהן ויד הבעלים; וכאשר מעשה זה (מוליך ומביא, מעלה ומוריד) נעשה, מקבלת המסירה עצמה את משמעות ההקדשה לכל אחינו בני האדם ולה׳ שמעלינו (עיין פירוש שם, פסוקים כח–ל). יש להעיר שההנחה המיוחסת כאן לכהן – ״והניחו״ – מיוחסת בסוף (פסוק י) למביא: ״והנחתו״. נמצא שמעצם לשון המקרא כבר ניכר שזהו מעשה הנעשה על ידי שניהם יחד. ואכן זהו הדין הנוהג בתנופה (עיין מנחות סא.–:).

ההגשה האמורה במנחה (ויקרא ו, ז; פירוש שם) נעשית ״לפני ה׳⁠ ⁠⁠״ (במערב), ״אל פני המזבח״ (בדרום) – הווי אומר, בקרן דרומית⁠־מערבית של המזבח. בכך מוקדשים אמצעי המחיה והרווחה המיוצגים במנחה לרוח הנובעת ממקור התורה (עיין פירוש שם, ושם ב, ח–י). גם כאן נאמר שמניחים את הפירות ״לפני המזבח״ ו״לפני ה׳⁠ ⁠⁠״, כפי שנאמר: ״והניחו לפני מזבח ה׳⁠ ⁠⁠״, ״והנחתו לפני ה׳⁠ ⁠⁠״, ומכאן לומדים חז״ל (ירושלמי ביכורים ג, ד) שקרן דרומית⁠־מערבית של המזבח היא גם המקום שנקבע להנחת הביכורים. לפי זה מביאים את הביכורים למקדש כדי להניחם, לאחר התנופה, בקרן דרומית⁠־מערבית של המזבח; ובכך משתעבדת ארץ ה׳, על כל עושרה, לרוח הנאצלת מאור התורה.

בין כל המתנות הניתנות מפרי האדמה, ביכורים הם המתנה היחידה שעושים בה סדר תנופה ותרומה. אין עושים זאת בתרומה, ולא במעשרות, ואף לא בחלה. על פי זה מתבאר מדוע, כפי שנאמר כבר לעיל, כל ״תרומת ידך״ שבתורה אינה אלא ביכורים (עיין רש״י פסחים לו: ד״ה אלו ביכורים).

לפי זה, ״ולקח הכהן הטנא מידך״ מורה על סדר התנופה, ואילו האמירה ״הגדתי היום״ וגו׳ (פסוק ג) נאמרת כאשר ״עודהו הסל על כתפו״ (ביכורים ג, ו). ״הגיע לארמי אובד אבי, מוריד הסל מעל כתפו ואוחז בשפתותיו וכהן מניח ידו תחתיו ומניפו [ביחד עם המביא] (השווה פירוש ויקרא ז, ל), ו⁠[המביא] קורא מארמי אובד אבי עד שהוא גומר כל הפרשה ומניחו בצד המזבח [בקרן דרומית⁠־מערבית, עיין לעיל] והשתחוה ויצא [את המקדש]״.

[ד] ולקח הכהן הטנא – בכל מקום דכתיב ולקח הכהן אף בדבר שהיה בכלי כגון מנחה ודם לא נזכר הכלי וכאן כתיב ולקח הכהן הטנא, ואמרו בספרי מכאן אמרו העשירים מביאים ביכורים בקלתות של כסף וזהב והעניים בסלי נצרים של ערבה קלופה והסלים ניתנים לכהנים, ופי׳ ממה שזכר את הטנא נלמד שהכהן יקח גם את הטנא. לפי שבפ׳ משפטים ותשא נאמר ראשית פרי אדמתך תביא וגו׳ וגם כאן כתיב להלן ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה, ולא נזכר מהכלי, הא כיצד, אם הביא בטנא יקבל הכהן גם את הטנא ואם הביא בשאר כלים יחזרו לבעלים, והטעם אמרו בספרי כדי לזכות להעני, פי׳ שדרך העני שעושה בעצמו טנא, ומסתמא לשם הביכורים עשה טנא חדש כדי שיהיה בטהרה, ובעבור שטרח בה זכה שיהא טפל להביכורים ושיהיה לכהן, אבל העשירים לא יעשו בעצמם רק יקנו והוא בזוי מצוה להביא בכלי קלי הערך, ובזה יתיישב למה לא תקנו שהעשירים יביאו ג״כ בטנא כדי שלא לבייש העני, ולמ״ש אינו ביוש להעני אחרי שהוא מעשה ידיו שעשה לשם מצוה:

עוד טעם למה הטנא לכהן שהטנא היה מערבה קלופה כנזכר בהספרי לעיל, והערבה היא אחת מהד׳ מינים שבלולב, [ואפשר עוד שהיו מהדרים להצניע הערבות של מצוה לעשות מהם הטנא לביכורים]. ויש לרמז ב׳ טעמים במקרא ולקח הכהן הטנא מידך. לטעם א׳ ולקח הכהן הטנא משום שהוא מידך, ממעשה ידיך. ולטעם ב׳ ולקח הכהן הטנא משום מידך. דהערבה היא בידך דכתיב ולקחתם לכם. עוד טעם ג׳ כי כל מה שהאדמה היא יותר פוריה גם הקנים שבה יפים יותר לעשות מהם כלים. והיה א״כ ניכר שבח א״י גם בהטנא:

מידך – ראיתי נחוץ להעתיק כאן לשון הגר״א בשנות אליהו (משנה ביכורים ג׳:ו׳) וז״ל עודהו הסל על כתפיו כו׳ פי׳ דאיתא במס׳ סוכה (מז ב) הביכורים טעונים קרבן ושיר ותנופה כו׳ דתניא והנחתו זו תנופה אתה אומר זו תנופה או אינו אלא הנחה ממש כשהוא אומר והניחו הרי הנחה אמור הא מה אני מקיים והנחתו הוי אומר זו תנופה. והנה הגמ׳ הנ״ל אינו מובן כלל דהא והנחתו כתיב אחר כל הפרשה ור״י סבר שהתנופה היה קודם קריאת ארמי אובד אבי ועוד כיון שכבר הניח מאי יניף, ונראה שטעות סופר שם בגמ׳ וכצ״ל והניחו זו תנופה כו׳ אתה אומר תנופה או אינו אלא הנחה ממש כשהוא אומר והנחתו הרי הנחה אמור ומה אני מקיים והניחו הוי אומר זו תנופה, ורבנן של ר״י סברי כמשמעה ולא נלמד משם תנופה וסברי שהאי והניחו אתי לאורויי על והנחתו שיהא ע״י כהן ואצל המזבח ואין תנופה בביכורים כלל, וז״ש כאן במתני׳ עודהו הסל על כו׳ קורא כו׳ עד שגומר כל הפרשה ולא היה מפסיק כלל באמצע הפרשה לא בהנחה ולא בתנופה ור״י סבר שצריך תנופה אצל ארמי אובד אבי כמ״ש והניחו כו׳ והוא תנופה, ובספרי אמרו והניחו והנחתו מלמד שצריך ב׳ פעמים הנפה, ואינו מובן דמהיכא תיתי למדרש מהנחה תנופה דבגמ׳ לא אמרו אלא מחמת שהוא מיותר, ועוד מה זה הלשון הנפה הל״ל תנופה ועוד דבגמ׳ משמע דליכא שום תנא דסבר תנופה בביכורים אלא ר״י ור״א כו׳ ונראה שט״ס הוא וכצ״ל הנחה. וסבר כפשטא דקרא שצריך ב׳ הנחות, וע״פ זה יהיו מתורצים כל הקושיות שהקשו התוס׳ בגמ׳ הנ״ל בד״ה הביכורים כו׳ ויהיה הכל על נכון וע״ש שדחקו א״ע מאד בזה ושלא לצורך הוא עכ״ל, וגם ראב״י שאמר מידך זו תנופה אפשר דס״ל נמי כדעת הספרי שהיו שם שתי הנחות אחת ע״י הכהן אחר התנופה ואחת ע״י המביא אחר קריאת ארמי, ותנופה יליף בג״ש מידך כדאיתא בסוכה שם, והספרי שלא זכר בדברי ראב״י הג״ש י״ל דסבר דיליף ממשמעות מידך, דשם יד הונח על קבלה או על נתינה, וכאן הרי לא עשה המביא כלום רק הכהן אלא ע״כ בא ללמד שהמביא עשה תנופה בידו, וכמו שמצינו בויקרא (ז ו) דכתיב ידיו תביאינה ומפרש הכתוב להניף תנופה. אף כאן נלמד מידך שהיה תנופה:

והניחו לפני מזבח ה׳ – במשנה ביכורים (ג׳:ו׳) איתא ומניחו בצד המזבח ומשתחוה ויצא, ופירשו המפרשים ע״פ הירושלמי שמניחו סמוך לקרן דרומית מערבית של המזבח, מפני שכתוב אחד אומר והניחו לפני מזבח, ופני המזבח הוא דרום ששם הכבש (הוא המדרגה שבו עולים על המזבח) וכתוב אחד אומר והנחתו לפני ה׳, שהוא במערב שההיכל והק״ק במערב לפיכך מניחו בקרן מערבית דרומית של המזבח, וכן איתא במנחות (דף יט) גבי הגשת המנחה דכתיב (ויקרא ו׳ ז׳) הקרב אותה לפני ה׳ אל פני המזבח שמגישה כנגד חודה של קרן דרומית מערבית של המזבח, ואף דלשון המשנה דשם הם דברי ר׳ יהודה דס״ל דוהניחו לפני מזבח ה׳ מדבר בתנופה שהיתה קודם קריאת ארמי והנחתו לפני ה׳ הוא הנחת המביא אחר קריאת ארמי, אבל מדלא זכר הכתוב הולכת הביכורים בעזרה ממקום למקום ש״מ שהיה הכל במקום א׳ ולפ״ז היה מקום המביא מעבר לכבש סמוך לקרן דרומית מערבית של המזבח וכשהיה משתחוה ופניו כלפי ההיכל בפשוט ידים ורגלים היה בין האולם ולמזבח, ודבר חידוש הוא שישראל יוכל להתקרב כ״כ אל ההיכל אפילו לצורך תנופה והשתחויה, אבל הספרי לא הביא דרשת הירושלמי ליישב שני הפסוקים הנ״ל רק דרשו לפני מזבח ה׳ כ״ז שיש לך מזבח יש לך ביכורים, נראה שסובר שלפני אין משמעותו כמו אל פני המזבח הנאמר במנחה כי פני משמעו במקום שהוא פני המזבח היינו בדרום אבל לפני משמעו סמוך למזבח באיזה צד שהוא. וא״כ כשאמר והנחתו לפני ה׳ והשתחוית נלמד שהיה עומד נגד ההיכל וא״כ לפני מזבח ל״ל אחרי שהוא עומד בעזרה נגד ההיכל ממילא הוא סמוך למזבח. אלא ללמד שאם יש מזבח יש ביכורים ואם נפגם המזבח אין ביכורים:

ולקח הכהן... והניחו – להלן פסוק י׳ נאמר עוד, הפעם: ״והנחתו״.

דילמן – שולץ וקייל אמרו, שאין זה אלא סיום הכולל את כל מה שנאמר תחילה, כלומר ״והנחתו, כמו שנאמר כבר, לפני ה׳ אלהיך״. קרוב לדבריהם מפרש רש״ר הירש, האומר, כי ״והניחו״ שנאמר בתחילה קובע רק את המטרה הכללית של הבאת הביכורים. אין להקשות למה נאמר תחילה ״והניחו״, שמשמע שהכהן מניח, ואחרי כן נאמר ״והנחתו״, שמשמע שמביא הביכורים מניח, כי אפשר לומר שהמביא עושה את הכהן שליח להניח את הביכורים אצל המזבח, ולא נתנו רשות לכל אדם להתקרב למזבח.

פירוש זה אנחנו מוכרחים לפרש לדברי תנא קמא דמשנתנו בביכורים ג׳:ו׳, השונה סדר הבאת הביכורים על יסוד מסורה עתיקה, וזו לשונו: ״עודהו הסל על כתיפו קורא מהגדתי היום לה׳ אלהיך עד שגומר כל הפרשה״, ואינו מזכיר כלל שצריך להניח הסל לפני שאומר ״ארמי אובד אבי״. אלא שלפי זה קשה, שאם מביא הביכורים קורא מ״הגדתי״ עד ״לתת לנו״ וממשיך מיד בלי הפסק מ״ארמי אובד״ עד ״אשר נתת לי ה׳⁠ ⁠⁠״, מפני מה הפסיק הכתוב את דברי ההודיה על ידי ״ולקח הכהן... וענית ואמרת לפני ה׳ אלהיך״

אנחנו מוכרחים לפי זה לפרש, שמ״הגדתי״ עד ״לתת לנו״ אינה אלא פתיחה להודיה העיקרית, ויש לעשות הפסקה קטנה ביניהם, ואחרי כן להמשיך בעיקר ההודיה בקול רם (כמו שנאמר ״וענית ואמרת״). ואמנם כן מצינו במכילתא (מדרש תנאים 172) לדברי רבי שמעון ש״ארמי אובד אבי״ יש לאומרו בקול רם. אבל פירוש יותר פשוט בדברי המקרא נראה על פי דברי רבי יהודה המתאר את הבאת הביכורים במשנתנו (ביכורים ג׳:ו׳), וזו לשונו: ״עודהו הסל על כתיפו קורא מהגדתי היום לה׳ אלהיך עד ארמי אובד אבי, הגיע לארמי אובד אבי מוריד הסל מעל כתיפו ואוחזו בשפתותיו וכהן מניח ידו תחתיו ומניפו וקורא מארמי אובד אבי עד שהוא גומר כל הפרשה (עד חציו הראשון של פסוק י׳) ומניחו בצד המזבח והשתחוה ויצא״.⁠¹ לפי זה, אחרי שגמר המביא את קריאת הפרשה, היה מניף את הפירות ביחד עם הכהן (בנוגע לצורת התנופה, השוה פירושי לויקרא ז׳:כ״ד).

בספרי ובמנחות סא דרש רבי אליעזר בן יעקב את מצות התנופה מדכתיב: ״ולקח הכהן... מידך״, שכן נאמר גם בויקרא לענין מצות תנופה: ״ידיו תביאנה״. לפי זה אפשר לפרש בפסוק ד, שנצטווינו למסור את הביכורים לרשות גבוה על ידי תנופה עוד לפני מקרא הפרשה, ותנופה זאת נעשית על ידי הכהן (אלא שגם המביא משתתף בה, כמו בשאר התנופות), ורק אחרי מקרא הפרשה הוא נותן אותם ממש. בפסוק ד׳ נאמר שההנחה היא ״לפני מזבח״, ובפסוק י׳ נאמר ״לפני ה׳⁠ ⁠⁠״, מכאן למדו בירושלמי (ביכורים ג׳:ו׳) שמצוה להניח הביכורים בקרן מערבית דרומית, כמו שמצוה להגיש המנחה בקרן מערבית דרומית (השוה פירושי לויקרא ו׳:ז׳), שהוא פני המזבח, וגם קרוב להיכל. אלא שקצת קשה מפני מה דורש רבי יהודה מצות תנופה מ״והנחתו״ שבפסוק י׳ ולא מפסוק ד׳ (סוכה מ״ז:, ושאר מקומות מקבילים), אף על פי שבמשנה הוא אומר שתנופה קודמת למקרא הפרשה.

הגהת הגר״א ב״שנות אליהו״, שמגיה בברייתא שהובאה בתלמוד ״והניחו״ במקום ״והנחתו״, אינה מתאשרת על ידי המקומות המקבילים וכתבי היד. אולי יש לומר, שרבי יהודה דורש מצות תנופה מ״והנחתו״, מפני ששם נאמר ״לפני ה׳⁠ ⁠⁠״, כמו בכל מקום שהכתוב מזכיר מצות תנופה, מה שאין כן בפסוק ד׳ שנאמר שם ״לפני מזבח״, על כן דורש רבי יהודה מצות תנופה מ״והנחתו״ שבסוף הפרשה, אף על פי שמצותה לפני הקריאה.

1. בנוגע להבאת הביכורים, השוה פילון: די פיסטו קופיני, וגרץ: מונאטס שריפט 1877, עמוד 433 והלאה.

ולקח הכהן הטנא מידך – הנה הגשה לר׳ שמעון דסבר דרק היכא דאיכא שירים במנחה הנאכלין לכהנים איכא הגשה הטעם דיהו אוכלים הכהנים ממה שרבו אוכל הוא המזבח, לכן מגיש למזבח והשירים מן המזבח אוכלים הכהנים כמוש״ב בפ׳ צו, לכן בתנופה של בכורים שכהן מניח ידו תחת יד הבעלים לרבי אליעזר ב״י דיליף מולקח הכהן עיקרו דתנופה הוא של הכהן הוי הטעם שמניף אל המזבח והוי קדשי מקדש ומתחלקת למשמרה ואוכלין משולחן גבוה. וזה שאמר מלאכי והיו לה׳ מגישי מנחה, שיאכלו ממה שרבם אוכל, וכן מורה בסוף נחמיה שהעמיד משמרות לבכורים וזכו בהן, לכן בעופות דליכא שתי אכילות ליכא בהו תנופה, אבל לר׳ יודא דיליף מקרא דוהנחת דעקרו של תנופה הוא של הבעלים, לכן סבר דאינן נעשין קדשי מזבח ונותנין לכהן בטובה, ולכן אמר בירושלמי דאשרה שבטלה לר׳ יודא דעביד כקדשי הגבול יביא ממנה בכורים דזר אצל מזבח ליכא והבן. ואולי נראה דזה בכוונת הגמרא דרב גוברי׳ מנחות פ״א.

ולקח הכהן הטנא – נטמאו הבכורים – הסלים נתנים לכהנים, דכתיב ולקח הכהן הטנא.⁠¹ (ירושלמי בכורים פ״א ה״ז)

ולקח הכהן הטנא – מכאן אמרו, העשירים מביאים בקלתות של כסף ושל זהב, ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה והסלים נתנים לכהנים² (ספרי).

הטנא מידך – למד על הבכורים שטעונים תנופה, כתיב הכא ולקח הכהן הטנא מידך וכתיב התם (פ׳ צו) ידיו תביאנה, מה כאן כהן אף להלן כהן, ומה להלן בעלים אף כאן בעלים, הא כיצד, כהן מניח ידו תחת ידי הבעלים ומניף, דברי ר׳ אליעזר בן יעקב.⁠³ (מנחות ס״א.)

מידך – מכאן לבכורים שנקראו תרומת ידך.⁠⁴ (יבמות ע״ג:)

לפני מזבח ה׳ – אי לפני מזבח יכול בדרום, ת״ל (פ׳ י׳) לפני ה׳, אי לפני ה׳ יכול במערב, ת״ל לפני מזבח, הא כיצד, מגישן על קרן דרומית מערבית ומניחה בדרומית של קרן.⁠⁵ (ירושלמי בכורים פ״ג ה״ד)

לפני מזבח ה׳ – מלמד שכל זמן שיש מזבח יש בכורים ובזמן שאין מזבח אין בכורים⁶ (ספרי).

1. כפי הנראה דריש ולקח הכהן הטנא – מכל מקום, ואפילו נטמאו הבכורים. וברמב״ם פ״ג ה״ח מבכורים פסק אם נטמאו הבכורים אין הסלים לכהנים, וכנראה כך היתה לפניו הגירסא בירושלמי, ולפי גירסא זו יהיה הפירוש ולקח הכהן הטנא – הטנא הנזכרת עם הבכורים כשהן נתנין.

2. כך מבואר במשנה ח׳ פ״ג דבכורים ועיין בב״ק צ״ב א׳ רומז מכאן מקור למאמר אינשי בתר עניא אזלא עניותא, כי מהעניים יקבל הכהן גם הטנא ולהעשירים מחזיר. והנה לא נתבאר טעם הדבר והסברא בזה, למה מקבל רק מעניים, ואפשר לומר דכיון דהעניים עושין את הטנא ממיני צמחים וענפים כמבואר בזה הוי הטנא גופא מכלל פרי האדמה, כלומר מכלל מין הבכורים, ולכן בקבלת הכהן את הבכורים כולל גם את הטנא שגם היא סניף ממין הבכורים, וגם אין זה הפסד ניכר להם כיון דבעצמם קלעו אותה ממיני צמחים ואין צורך ושווי נמרץ להם בכאלה, משא״כ של עשירים היו של כסף וזהב כמבואר לפנינו אין זה שייכות כלל למין הבכורים, וגם יש הפסד מרובה בהעדרם, ולכן מחזירם הכהן. ודיוק הדרשה הוא מולקח הכהן הטנא דרק טנא הנעשה מנצרים יקח הכהן לעצמו אך לא כלי כסף וזהב, וצ״ל דמה שאמרו מכאן אמרו קאי על סוף הדרשה והסלים נתנים לכהנים ולא על מה שאמרו ברישא העשירים מביאים כו׳ כי מנין לנו זה מן הכתוב.

3. ועיין בתוס׳ כאן ולפנינו בפ׳ נשא בפסוק ולקח הכהן מיד האשה, ועיין בסמוך פסוק י׳ באה עוד דרשה לחיוב תנופה בבכורים, ושם נבאר.

4. עיין מענין דרשה זו לפנינו לעיל בפ׳ ראה י״ב ו׳ וי״ז.

5. דהלשון לפני ה׳ מורה על מערב, ר״ל על קיר מערבי של מזבח, דהיינו כנגד פתח ההיכל, דההיכל במערב, והלשון לפני מזבח מורה על דרום, שהכבש של מזבח הוא בדרום, וע״ע באור הענין בציור ברש״י מנחות י״ט ב׳, וע״ע בענין זה בסוטה י״ד ב׳ ומש״כ בפ׳ צו בפרשת מנחה, ו׳ ז׳.

6. כלומר רק בפני הבית. וברמב״ם פ״ב ה״א מבכורים וברע״ב פ״ח מ״ח דשקלים הובא בענין זה הפ׳ דפ׳ משפטים ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה׳ בזמן שיש בית יש בכורים וכו׳, ועיין מש״כ שם.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון