ושמחת וגו׳ אתה וגו׳ – שישמח בירושלים באכילת השלמים הוא וביתו והלוי והגר, (רי״א), ולרש״י אתה והלוי והגר על חיוב הבאת הבכורים שלהם, כמ״ש רש״י, והגר מביא ואינו קורא שאינו יכול לומר לאבותינו (רש״י ממתני׳ דריש בכורים) והרמב״ם (פ״ד מבכורים ה׳ ג׳) כתב הגר מביא וקורא שנאמר לאברהם אב המון גוים נתתיך הרי הוא אב כל העולם כלו שנכנסין תחת כנפי השכינה, ולאברהם היתה השבועה תחלה שירשו בניו את הארץ יהיא דעת ר׳ יהודא בירושלמי שהגר מביא וקורא, וריב״ל ור׳ אבא אמרו הלכה כוותי׳ דר״י [עיי׳ ר״ש ריש בכורים] והרב במל״מ שם תמה דאף שיכול הגר לומר לאבותינו מ״מ כיון שלא נטל חלק בארץ, אינו יכול לומר אשר נתת לי דומי׳ דאשה, ע״ש שהניח בצ״ע, ונ״ל שהרמב״ם במתק לשונו יישב תמיהתו במה שסיים ולאברהם היתה השבועה תחלה שירשו בניו את הארץ, וטעם דבריו כמ״ש הרמב״ן [בחידושיו לב״ב ד׳ פ״א] גרים שהם בני אברהם ראוים לירושה שלהם ובני נחלה נינהו, אלא שלא נתחלקה הארץ רק ליוצאי מצרים, ודמי גר לטפלים דאמרי׳ [פ׳ יש נוחלין] לאלה תחלק הארץ למעוטי טפלים שהם פחותים מבני כ׳ ולא היו להם שום מוריש ולא נטלו חלק בה, ומ״מ בני נחלה וירושה נינהו, אבל נשים לאו בנות נחלה נינהו כלל, ואע״ג דכתיב בפרשת בכורים ארמי אבד אבי שלשה אבות העולם היו כאברהם, (ע״ש רמב״ן ונמ״י) והוא בעצמו נכלל בנועם לשון הרמב״ם, ולאברהם היתה וכו׳ כלומר כיון שהיתה לאברהם הירושה תחלה שבניו ירשו את הארץ, ואח״כ נקרא אב לכל הנכנסים תחת כנפי השכינה, א״כ הגר הוא בכלל בניו, ואע״ג שאין לו לגר חלק בארץ מ״מ בן נחלה וירושה הוא, דומי׳ דטפלים - במכדרשב״י (זהר תרומה קמ״ז ב׳) אברהם ושרה מההוא נהורא עבדו איבון ונפשין דכתיב את הנפש אשר עשו בחרן, וכמה דעבדו נפשין בסטרא דקדושה הכי נמי עבדו נפש בס״א דאלמלא ההוא אתערו דאתער אברהם בס״א (ישמעאל) לא אישתכחין גיורין בעלמא כלל, ולזה אין הגר נגרע משאר ישראל הלוקח שדה חברו שהוא מביא וקורא (כבמתני׳ ז׳ פ״ק דבכורים, וכ״פ הרמב״ם שם ה׳ ה׳), ומצי למימר אשר נתת לי, דיהבת לי זוזי וזבני בהו (כב״ב ע״א א׳) ובפרט במוכר ולוקח ביובל ראשון שלהם, דלא סמכה דעתי׳ דמוכר שיוחזר לו ביובל, והוי השדה של לוקח לגמרי ומביא וקורא (כי רק במוכר ולוקח ביובל שני שלהם, דהיינו שכבר מכר זה שדהו וחזרה לו ביובל וחזר ומכרה ביובל שני, בה״ג סמכיה דעתי׳ דמוכר שיחזור לו שדהו אז הלוקח מביא ואינו קורא, כדעת הרמב״ם שם) וקרא ברוב המכירות מדבר, שהם ביובל ראשון של הלוקח והמוכר, כי על הרוב מאן דחמא יובל ראשון לא חמא יובל שני - (והרב בכ״מ הבין בלשון ולאברהם היתה וכו׳ טעם על שלא נטלו חלק בארץ, ע״ש, ואין לשון הרמב״ם סובל כוונה זו, ועיין בשאגת ארי׳ סי׳ מ״ט מה שטען על הכ״מ). אמנם רש״י דחה דעת ר׳ יהודא מהלכה, מסתמא דמתני׳ ומדאמרי׳ (מכות י״ט) גר לא מצי אמר לאבותינו, ועוד דנראה דר״י שאמר גר מביא וקורא לטעמי׳ אזיל דסובר (ספ״ק דבכורים) האריסין והחכירין מביאין וקורין, אעפ״י שאין להם אלא קנין פירות, ור״י סובר (ב״ק פ״ט) קנין פירות לאו כקנין הגוף ואף שהרב ברטנורה כתב שם דסובר ר״י דאריס וחוכר יש לו קנין בארץ וכו׳ ע״כ לאו קנין גמור קאמר ואטו מי עדיף אריס וחוכר מלוקח בזמן שהיובל נוהג, אלא ע״כ טעמי׳ דר״י דלענין בכורים בקנין פירות לחוד סגי (כמ״ש הרב פני יהושע גיטין מ״ז ד״ה תוספות בד״ה מתה אין) ויליף לי׳ מולביתך דאמרי׳ מלמד שאדם מביא בכורי אשתו וקורא, אע״ג דלית לי׳ לבעל בנכסי מלוג של אשתו כ״א אכילת פירות, ולפי״ז אשר נתתי לי מוסב על פירות לחוד, וכיון דר׳ יהודה יחידאי הוא בזה, לכן דחאו רש״י מהלכה. והגר״א כתב, אתה והלוי וגו׳ חביב חביב קודם, אשר בקרבך, זה גר תושב שנאמר עמך ישב בקרבך, כי הוא אינו גר אבל הוא יושב בקרבך, עכ״ל. לדבריו מוסב מאמר אתה והלוי וגו׳ על הצטרפותם לשמחת הבעלים, לא על חיובם להבאת בכורים כלרש״י, דזה לא שייך בגר תושב, אמנם גם לשמחת אכילת השלמים אין לצרף את הגר תושב, ועיין מ״ש בשם הרא״ש בענין גרך בשעריך (כי תצא כ״ד י״ד) (והנה לקמן (כ״ח מ״ג) הגר אשר בקרבך יעלה וגו׳, ת״א ויב״ע תותב ערל דבינך, והיינו כדעת הגר״א כאן, ומ״מ הכא לא תרגמו כן, והדבר צריך ביאור).

ושמחת בכל הטוב – מלת טוב ישמש גם על כל דבר הגורם ערבות ונעימות על החוש להתענג בו, כמו טובת מראה, ריח טוב, לכן ישמש מלת טוב על הנעימות וההשתעשות (אנגענעהם, פערגניגט) כמו שמחים וטובי לב (מלכים א ה) ונהי׳ טובים (ירמיהו מ״ד) ולב נבל טוב עליו, וטוב לב משתה תמיד, ואין לנו דבר המעורר את הנועם והתענוג אל החוש כיופי הצלצול ובסום הקול והתגלגלות היבבות וחלקלקותם היוצאים ממיני כלי זמר, וכן דבור השיריי, שידבר בהפלגה על איזה מעשה נפלא או דבר נסיי מסויים, או בספור שבחו של דבר וכדומה, והוא מיופה במיני מליצות רמות ומשלים נשגבים, ובפסקי טעמים מאמרות, הם מעוררים את הלב אל הפליאה והסתכלות עמוקה בנושא השיר, והוא ענין המשעשע את לב האדם, ומכש״כ כשהדבור השיריי מצורף יחד עם קול נעימות כלי זמר, הוא באמת שלימות שמחה הגשמית, לכן הוא מצוי הרבה בכל סעודות מרעים, כדי להגדיל השמחה והנעימות, וכן נאמר (ישעיהו ה׳). כינור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם, ונאמר בשיר לא ישתו יין, וכאלה רבות במקראות, הנה על שתי נעימות האלה, דבור השיריי מצורף עם מיני כלי זמר, אמר הכתוב. ושמחת בכל הטוב. כלומר, שמחתך לא תהי׳ שמחה לבבית לבד פנימה, כ״א אמנם תרבה השמחה בכל מיני נועם [דיך פרייען מיט אללען אננעהמליכקייטען] והם דבורי שיריי ומיני כלי זמר, המוסיפים שמחה וגיל, וזהו שאמרו בספרי, ושמחת, בכל מיני שמחה, בכל הטוב, זה השיר, ואמרו [ערכין י״א] מנין לבכורים שטעונין שירה אתי׳ טוב טוב כתיב בכל הטוב וכתיב בשירה בשמחה ובטוב לב, ושיר הלויים היו בו הרבה השוררים בפה והרבה מנגנים בכלי שיר בנבלים וחלילים כנורות חצוצרות וצלצלי׳, כבמשנה פ״ב דערכין, ואמרו [פ״ג דבכורים] החליל הי׳ מכה לפניהם, וכל זה נכלל בלישנא דקרא, ושמחת בכל הטוב, והוא נעימות השיר, [ה״א הטוב הוא במקום מלת אשר כמו ההישיבו נכריות (עזרא יו״ד] שהה״א במקום אשר [רשב״ם שם ורש״י] וכמוהו רבים במקרא, וטעם בכל הטוב [מיט אללעם וואס אנגענעהם איזט], ואחר שדיבר הכתוב מאיכות השמחה, יודיע את המכוון בשמחה זו, ואמר. אשר נתן לך ה״א ולביתך. כלומר שלא תהי׳ שמחתך במה שהארץ היא שלך, וכאילו כחך ועוצם ידך עשה לך את החיל הזה, או שמנהג הטבעית הושפעו לך כל טוב הארץ, חלילה לך כי בזה תפרוק עול מלכות שמים מעליך, אמנם עיקר המכוון בשמחתך תהי׳ במה שהיא עיקר קבלת אלהותו ית׳ והוא יסוד השלמות, שהוא ית׳ הוא לבדו אדון כל הארץ, הוא המשגיח עליך והוא השפיע לך טובות אלה [מלת אשר הוא כמו אשר הבאשתם את ריחנו [שמות ה׳] שהוא כמלת יען, המקשר שני משפטים זע״ז בבחינת סיבה ומסובב, שבא הסבה במלת יען, או במלת אשר [ווייל]. מלת ולביתך, כלומר לצורך בני ביתך, כמו מתי אעשה גם אנכי לביתי, ולפי שהיא כמלה יתרה, כי כל שפעת בעל הבית איננה לו לבדו כ״א גם לבני ביתו, לכן דרשוהו רבותינו על נתינה פרטית שאיננה נכללת במה שיש לבעל השדה, ופירשוהו כענין ביתו זו אשתו, ולהורות שמביא אדם מנכסי אשתו וקורא, לפי שבכל מקום קנין פירות לאו כקנין הגוף, וכאן ריבתה התורה ולביתך [גיטין מ״ח ב׳].