Devarim 15 – דברים טו‏ – Mikraot Gedolot

לקדש בכור הבהמה הטהורה ולהקריבו – בה״ג מניין המצוות מצוות עשה ח׳, יראים קמ״ב, רמב״ם ספר המצוות מצוות עשה ע״ט, סמ״ג מצוות עשה רי״א, סמ״ק ק״ב. מפסוקים אחרים – ספר החינוך י״ח

שלא לגזוז את הקודשים – בה״ג מניין המצוות מצוות לא תעשה קס״ו, רמב״ם ספר המצוות מצוות לא תעשה קי״ד, סמ״ג מצוות לא תעשה שמ״א, סמ״ק רנ״ה, ספר החינוך תפ״ד

שלא לעבוד או לגזוז את הקדשים – יראים שע״ג

שלא לעבוד בקדשים – בה״ג מניין המצוות מצוות לא תעשה קס״ה, רמב״ם ספר המצוות מצוות לא תעשה קי״ג, סמ״ג מצוות לא תעשה ש״מ, סמ״ק רנ״ד, ספר החינוך תפ״ג

[פיסקא קכד]

כל הבכור אשר יולד בבקרך – מגיד שהבכור נאכל כל שנתו אין לי אלא בכור תם בעל מום מנין תלמוד לומר כל הבכור. מכלל שנאמר לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך מלמד שהבכור אסור בגזה ובעבודה אין לי אלא בכור תם בעל מום מנין תלמוד לומר כל הבכור.

אשר יולד – פרט ליוצא דופן.

בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה׳ אלהיך – מלמד שהבכור נאכל כל שנתו אין לי אלא בכור מנין לרבות שאר כל הקדשים תלמוד לומר כל הבכור. מכלל שנאמר לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך מלמד שהבכור אסור בגזה ועבודה אין לי אלא בכור שאר כל הקדשים מנין ודין הוא ומה הבכור שאין נוהג בכל הולדות יוצא לחולין שלא בפדיון ואסור בגזה ועבודה קדשים שנוהגים בכל הולדות ואין יוצאים לחולין אלא בפדיון אינו דין שיהו אסורים בגזה ועבודה לא אם אמרת בבכור שקדושתו מרחם וקדושה חלה עליו על בעל מום קבוע תאמר בקדשים שאין קדושתם מרחם ואין קדושה חלה עליהם על בעל מום קבוע מנין תלמוד לומר בקרך וצאנך תקדיש ולא תעבוד ולא תגוז.

תקדיש לה׳ אלהיך – רבי ישמעאל אומר כתוב אחד אומר תקדיש וכתוב אחד אומר (ויקרא כ״ז:כ״ו) לא יקדיש [אי איפשר לומר תקדיש שכבר נאמר אל יקדיש ואי איפשר לומר אל יקדיש שכבר נאמר תקדיש אמור מעתה מקדישו אתה הקדש עילוי ואין אתה מקדישו] הקדש מזבח יכול אף הקדש בדק הבית שאינו הקדש מזבח תלמוד לומר בכור מה בכור מיוחד הקדש מזבח [אף כל הקדש מזבח] או דבר שאתה למדו לדרך אחד אתה למדו לכל הדרכים שיש בו מה בכור מיוחד שהוא קדשים קלים ונאכל לשני ימים ונוהג בבקר ובצאן אף אני איני מרבה אלא כיוצא בו מנין לרבות קדשי קדשים וקדשים קלים של יחיד ושל צבור תלמוד לומר בקרך וצאנך תקדיש לא תעבוד ולא תגוז לא יצא בכור אלא ללמדך מה בכור מיוחד שהוא הקדש מזבח יצא הקדש בדק הבית שאינו הקדש מזבח.

רבי יהודה אומר לא תעבוד בבכור שורך – עובד אתה בשל אחרים, ולא תגוז בכור צאנך – גוזז אתה בשל אחרים. רבי שמעון אומר תעבוד בבכור שורך – עובד אתה בבכור אדם ולא תגוז בכור צאנך – גוזז אתה פטר חמור.

אין לי אלא בכור שור בעבודה ובכור צאן בגזה בכור שור בגזה ובכור צאן בעבודה מנין הרי אתה דן ומה במקום שלא שוה בעל מום של בקר לתמים של בקר ליקרב על גבי מזבח שוה לו בעבודה מקום ששוה תמים של צאן לתמים של בקר ליקרב על גבי מזבח אינו דין שישוה לו בעבודה והוא הדין לגזה ומה במקום שלא שוה בעל מום של צאן לתמים של צאן ליקרב על גבי מזבח שוה לו בגזה מקום ששוה תמים של בקר לתמים של צאן ליקרב על גבי מזבח אינו דין שישוה לו בגזה ועדין לא למדנו אלא תמימים בעלי מומים מנין ומה במקום שלא שוה תמים של בקר לבעל מום של בקר ליקרב על גבי המזבח שוה לו בעבודה, מקום ששוה בעל מום של צאן לבעל מום של בקר ליקרב על גבי המזבח אינו דין שישוה לו בעבודה והוא הדין לגזה ומה במקום שלא שוה תמים של צאן לבעל מום של צאן ליאכל עמו בגבולים שוה לו בגזה מקום ששוה בעל מום של בקר לבעל מום של צאן ליאכל עמו בגבולים אינו דין שישוה לו בגזה תלמוד לומר לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך.

[Piska 124]

"Every firstling (bechor)": Scripture apprises us that a bechor is to be eaten (by the Cohein) all of its (first) year. This tells me only of an unblemished bechor. Whence do I derive (the same for) a blemished one (that cannot be sacrificed)? From "every bechor.⁠" From "You shall not work with the bechor of your bullock, etc.⁠" we are taught that it is forbidden to shear or to work with a bechor. This tells me only of an unblemished bechor. Whence do I derive (the same for) a blemished one? From "every bechor.⁠"

"which is born": to exclude a Caesarian birth.

"in your cattle and in your sheep": From "You shall not work with the bechor of your bullock, and you shall not shear the bechor or your flock,⁠" we learn that it is forbidden to shear and to work with a bechor. This tells me only of a bechor. Whence do I derive (the same for) other offerings? It follows a fortiori, viz.: If a bechor, which does not obtain with all births, and which becomes chullin (non-consecrated) without redemption, may not be shorn or worked with, then all other offerings, which do obtain with all births, and which do not become chullin without redemption — how much more so should it be forbidden to shear them or to work with them!— No, (this can be refuted, viz.:) this may be true of a bechor, whose holiness is from the womb, and whose holiness is upon it (even) if it is permanently blemished. Would you say the same for other offerings, where the above do not obtain? It must, therefore, be written "in your cattle and in your sheep you shall consecrate" (i.e., you shall not shear or work with other offerings).

R. Yishmael says: One verse (ours) says: "You shall consecrate,⁠" and another, (Vayikra 27:26) "you shall not consecrate"! You can consecrate it (a bechor) for its valuation to Temple maintenance; but you cannot consecrate it (as a different offering) to the altar. This tells me only of a bechor. Whence do I derive (the same for) all the offerings? From "in your cattle and in your sheep … you shall consecrate.⁠" Or, something which you learn as obtaining with one thing, you may learn as obtaining with all (similar) things, viz.: Just as a bechor is distinct in being a lower-order offering, and it is eaten for two days, and applies to cattle and sheep — so, (this obtains with) all that are thus characterized (i.e., with lower-order offerings). And whence do I derive (the same [i.e., that it is forbidden to shear or work with them]) for (other offerings which also obtain with cattle and sheep, such as) holy of holies, and individual and communal lower-order offerings? From "in your cattle and in your sheep … you shall consecrate.⁠" I might think that this (that they may not be shorn or worked with) applies also to consecrations for Temple maintenance; it is, therefore, written (Devarim 15:19) "the bechor.⁠" Was bechor not included in all offerings? Why was it thus singled out? To teach: Just as bechor is distinct in being an altar offering, etc. — to exclude Temple maintenance consecrations, which are not altar offerings.

"You shall not work with the bechor of your bullock, and you shall not shear the bechor of your flock": R. Yehudah says: You may not work with the bechor of your bullock, but you may work with one (held in partnership) by you and others (i.e., gentiles, such animals not being subject to the law of the first-born.) "and you shall not shear the bechor of your flock": But you may shear one (held in partnership) by you and others. R. Shimon says: "You shall not work with the bechor of your bullock,⁠" but you may work with the first-born of a human being. "and you shall not shear the bechor of your flock,⁠" but you may shear the firstling of an ass.

This tells me only of the bechor of a bullock (as being forbidden) for work, and the bechor of a sheep, for shearing. Whence do I derive (the same for) the reverse? It is derived a fortiori: If a blemished bullock, which is not equivalent to an unblemished bullock to be sacrificed on the altar, is equivalent to it (to be forbidden) for work, then an unblemished sheep, which is equivalent to an unblemished bullock to be sacrificed on the altar, how much more so should it be equivalent to it (to be forbidden) for work! And the same for shearing, viz.: If a blemished sheep, which is not equivalent to an unblemished sheep to be sacrificed on the altar, is equivalent to it (to be forbidden) for shearing, then an unblemished bullock, which is equivalent to an unblemished sheep to be sacrificed on the altar, how much more so should it be equivalent to it (to be forbidden) for shearing! But, still, we have derived the rule for unblemished (animals). Whence do we derive the same for blemished ones? It follows a fortiori, viz.: If an unblemished sheep, which is not equivalent to a blemished sheep, to be eaten outside of Jerusalem, is equivalent to it (to be forbidden) for shearing, then a blemished bullock, which is equivalent to a blemished sheep to be eaten outside of Jerusalem, how much more so should it be equivalent to it (to be forbidden) for shearing!

[End of Piska]

כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר זו אחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן כלל שצריך לפרטו ופרט שצריך לכללו (שמות י״ג:ב׳) קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל כלל אחד זכרים ואחד נקבות במשמע כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר פרט יצאו נקבות במשמע אני אקרא את הכלל ומה ת״ל פרט שאם קורא אני את הכלל אבל לא את הפרט ושומע אני כל שיולד ראשון בין זכר בין נקבה יהא בכור ת״ל כל הבכור אשר יולד בבקרך וב׳ הזכר זכרים אבל לא נקבות אני אקרא את הפרט ומה ת״ל כלל שאם קורא אני את הפרט ולא אקרא את הכלל ושומע אני כל זכר שיולד בין שהוא פותח רחם ובין שאינו פותח רחם ת״ל קדש לי כל בכור פטר כל רחם הא עד שיהא זכר ופותח רחם לקיים מה שנ׳ (שם ל״ד:י״ט) כל פטר רחם לי וכל מקנך תזכר:

אשר יולד בבקרך וב׳ להוציא את הלוקח עבור בהמתו של גוי:

משמע מוציא הלוקח עובר בהמתו של גוי ומביא את המוכר עובר בהמתו לגוי ת״ל להלן (שם י״ג:י״ב) וכל פטר שגר בה׳ אש׳ יה׳ לך פרט למוכר עובר בהמתו לגוי:

הזכר תקדיש לה׳ אלהיך מצוה להקדישו ויאמר הרי זה קודש:

תקדיש לה׳ אלה׳ הקדישו כדי שתקבל שכר:

יכול אם הקדשתו הרי הוא מוקדש ואם לאו אינו מוקדש ת״ל (שם י״ג:ב׳) לי הוא מכל מקום:

הא מה אני מקיים תקדיש כדי שתקבל שכר:

כיוצא בדבר אתה אומר (ויקרא ו׳:ה׳) ובער עליה הכהן עצים בב׳ בב׳ והלא כבר נאמר (ישעיהו מ׳:ט״ז) ולבנון אין די בער אלא כדי שתקבל שכר:

כיוצא בדבר אתה אומר (במדבר כ״ח:ד׳) את הכבש אחד תע׳ בבקר והלא כבר נאמר (ישעיהו מ׳:ט״ז) וחיתו אין די עולה אלא לקבל שכר:

כיוצא בו (שמות כ״ה:ח׳) ועשו לי מקדש והלא כבר נאמר (ירמיהו כ״ג:כ״ד) את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה׳ אלא כדי לקבל שכר:

ומנ׳ שאפלו כהנים ולויים יהוא חייבין בבכור בהמה טהורה ת״ל כל הבכור תקדיש לה׳ אלהיך:

הזכר תקדיש לה׳ אלהיך מיכן היה ר׳ עקיבה אומר הבכור אינו עושה תמורה אצל הכהן והדין נותן מה אם חטאת שהיא קדשי קדשים אינה עושה תמורה אצל הכהן הבכור שהוא קדשים קלים אינו דין שלא יעשה תמורה אצל הכהן אמר לו ר׳ יוחנן בן נורי לא אם אמרת בחטאת שלא זכו בבשרה אלא אחר הקדש עזרה תאמר בבכור שזכין בו מיד אמר לו ר׳ עקיבה יוחנן הישבת על הדין מה אתה משיב על המקרא (ויקרא כ״ז:ל״ג) והיה הוא ותמורתו יהיה קדש הזכר עושה תמורה אין הבכור עושה תמורה:

תקדיש לה׳ אלהיך לא תע׳ ולא תגז להביא שאר כל הקדשים שיהא עובר עליהן משום בל תעבד ובל תגז והדין נותן מה אם הבכור שדיו חולין הרי הוא עובר עליו משום בל תעבד ובל תגז שאר כל הקדשים שאין דמיהן חולין דין הוא שיהא עובר עליהן משום בל תעבד ובל תגז לא אם אמרת בבכור שקדושתו מרחם לפי כך הרי הוא עובר עליהן משום בל תעבד ובל תגז תאמר בשאר כל הקדשים שאין קדושתן מרחם לפי כך אינו עובר עליהן משום בל תעבד ובל תגז ת״ל תקדיש לא תעבד ולא תגז:

לא תעבד בב׳ שו׳ ולא תגז בכ׳ צא׳ אין לי אלא בכור שור שהוא בל תעבד ובכור צאן שהוא בל תגז ומנ׳ לבכור צאן שהוא בל תעבד ובכור שור שהוא בל תגז ת״ל לא תע׳ בב׳ ולא תגז בכור:

לא תעבד בכ׳ שו׳ ולא תגז בכ׳ צא׳ בין תמימין בין בעלי מומין אתה אומר בין תמימין בין בעלי מומין או תמימין ולא בעלי מומין שאין כל הענין מדבר אלא בתמימין ת״ל לפני ה׳ אלהיך תאכלנו ואומר וכי יהיה בו מום פסח או עור מכלל זביחה יצא לא יצא מכלל גזה ועבודה:

כָּל בּוּכְרָא דְּיִתְיְלֵיד בְּתוֹרָךְ וּבְעָנָךְ דִּכְרִין תַּקְדֵּישׁ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לָא תִּפְלַח בְּבוּכְרָא דְּתוֹרָךְ וְלָא תִגּוֹז בּוּכְרָא דְּעָנָךְ.

Every firstling male which comes of your cattle or your sheep, you shalt consecrate before the Lord your God: you shalt not work with the firstling of your herd, nor shear the firstling of your flock.

כל בכורייה^א די יתילדון בתוריכון ובעניכון דיכרייה תקדשון לשמה די״י אלהכון עמי בני ישראל לא תפלחון בביכורי^ב תוריכון ולא תגזון^ג בכורי^ד עניכון.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בכורייה״) גם נוסח חילופי: ״בכרייה״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לא תפלחון בביכורי״) גם נוסח חילופי: ״לית אתון רשאין למפלוח״.

ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תגזון״) גם נוסח חילופי: ״למגוז״.

ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בכורי״) גם נוסח חילופי: ״בכרי״.

כל בוכרא דאיתיליד בתורך ובענך דוכריא תקדש קדם י״י אלקך לא תפלוח בבכורי תוריכון ולא תיגוז בכורי עניכון.

Every firstling male that cometh of thy herd and flock you shalt consecrate before the Lord thy God. You shalt not work with the firstlings of your herd, nor shear the firstlings of your flocks;

כל הבכור – בבכור פטר רחם הכתוב מדבר.

תקדיש לה׳ אלהיך – שלא יקדיש דבר שאינו יכול לעלות לא עולה ולא שום זבח.

תקדיש – שהוא צריך לנהוג בו מנהג הקדש.

¹דבר אחר: תקדיש – זה הקדש של עלוי.

1. דבר אחר: זה הקדש של עלוי. וכן הביא רש״י.

וַכֻּלֻּ בִּכּרֵ יֻולַדֻ לַךַּ מִן גַ׳נַמִךַּ וַבַּקַרִךַּ אַלדַ׳כַּרֻ פַאלזִמהֻ אַלתַּקדִיסַ לִלָּהִ רַבִּךַּ לַא תַּפלַח בִּאלבִּכּרִ מִן בַּקַרִךַּ וַלַא תַּגֻזַּ אַלּבִּכּרַ מִן גַ׳נַמִךַּ

וכל-בכור, שיולד לך מן צאנך ובקריך, הזכר, אזי הדבק אליו ההקדשה שנתנה לו מעם ה׳ אלהיך, לא תעבד אדמה בבכור אשר בבקריך ולא-תגז את הבכור מן צאנך.

כל הבכור^א תקדיש – ובמקום אחר הוא אומר: אל תקדיש^ב (ויקרא כ״ז:כ״ו)? ^גאינו מקדישו לקרבן אחר, וכאן לומד שמצוה לומר: הרי אתה קדוש לבכורה.

דבר אחר: אי איפשר לומר הקדש,⁠^ד שכבר נאמר: אל תקדש,⁠^ה ואי איפשר לומר כו׳,⁠^ו הא כיצד? מקדישו אתה הקדש עילוי, אם הקדישו לבדק הבית^ז נותן להקדש כפי טובת הנאה שבו.

לא תעבוד^ח בבכור שורך ולא תגוז וגו׳ – אף החילוף למדו רבותינו שאסור, אלא דבר הכתוב בהווה.

א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, דפוס שונצינו, סביונטה. בכ״י מינכן 5 נוסף כאן: ״אשר יולד בבקרך ובצאנך״.

ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917, דפוס רומא, כלשון הפסוק: ״לא יקדיש״.

ג. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י לייפציג 1 נוסף כאן: ״אינו מקדיש אלא במקום אחר״ עם סימנים למחיקה, והמלים אינן מופיעות בעדי נוסח אחרים. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917, דפוס רומא נוסף כאן: ״אלא״. בדפוס סביונטה נוסף כאן: ״שנ׳ אך בכור אשר יבוכר לה׳ וגו׳. הא כיצד״.

ד. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165. בכ״י מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917: ״תקדיש״.

ה. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165. בכ״י מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד אופ׳ 34: ״תקדיש״.

ו. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, דפוס רומא. בכ״י המבורג 13, דפוס שונצינו (במקום ״כו׳⁠ ⁠⁠״): ״אל תקדיש כול׳⁠ ⁠⁠״. בדפוס סביונטה (במקום ״כו׳⁠ ⁠⁠״): ״אל תקדיש שהרי כבר נאמ׳ תקדיש״.

ז. כן בכ״י מינכן 5, אוקספורד 34. בכ״י לייפציג 1 המלים ״אם הקדישו לבדק הבית״ נוספו בגיליון. המלים מופיעות גם בכ״י ליידן 1, אך שם חסר ״מקדישו אתה הקדש עילוי״. המלים חסרות בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, לונדון 26917, דפוס רומא.

ח. כן בכ״י לייפציג 1, לונדון 26917. בפסוק ובכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34: ״תעבד״.

כל הבכור ... תקדיש ALL THE FIRSTLING MALES … YOU SHALL SANCTIFY [UNTO HASHEM] – But in another passage (Vayikra 27:26) it states, "[Only the firstborn of the beasts …] one shall not sanctify it"? How can these be reconciled? The latter passage means: he must not dedicate it as a different sacrifice (i.e. offer it as an עולה or שלמים instead of as a בכור), while here it teaches that it is a duty to say: "You are holy as a firstborn!⁠"

Another comment is: It is impossible to say that "you shall sanctify" is to be taken literally, for it already states in another passage "one shall not sanctify it"; it is, on the other hand, also impossible to take "one shall not sanctify it" literally, since it states "you shall sanctify it". How can these be reconciled? In the following manner: by taking תקדיש in our verse to imply: "you may dedicate" so far as the dedication of its value (הקדש עלוי) is concerned, and then he must give a sum corresponding to the טובת הנאה in it to the Temple treasury, but you must not dedicate it as far as the altar is concerned (i.e. dedicate it as any sacrifice other than as a בכור) (Arakhin 29a: cf. Sifre Devarim 124:4).

לא תעבד בבכור שורך ולא תגז וגו'‏ YOU SHALL NOT WORK WITH THE FIRSTLING OF YOUR HERD, NOR SHEAR [THE FIRSTLING OF YOUR FLOCK] – The converse case also (working with the firstborn sheep and using the hair of the firstborn calf) have our Rabbis derived to be forbidden, but Scripture merely speaks of what usually occurs (Sifre Devarim 124:6; Bekhorot 25a).

פס׳: כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך – מה בא זה ללמדנו לימד על הבכור שיהא נאכל כל שנתו אחד תם ואחד בעל מום שנאמר כל הבכור. אשר יולד פרט ליוצא דופן. שאר קדשים מנין תלמוד לומר כל, אשר יולד בבקרך ובצאנך הזבח תקדיש ולהלן כתיב (ויקרא כז) אך בכור אשר יבוכר לה׳ בבהמה לא יקדיש איש אותו. אם כן מה ת״ל תקדיש לה׳ אלהיך הא כיצד מקדישו הקדש מזבח ואין מקדישו הקדש בדק הבית. יכול לא הקדיש אותו אינו קדוש. ת״ל (שם) אם שור אם שה לה׳ הוא אלא שמצוה לקדשו לא הקדישו מקודש מעצמו. לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך. בא ללמד מה בכור מיוחד שאינו הקדש מזבח יצא הקדש בדק הבית שאינו הקדש מזבח. רבי שמעון אומר לא תעבד בבכור שורך אבל עובד אתה בבכור אדם.

לא תגוז בכור צאנך – אבל גוזז אתה פטר חמור אין לי אלא בכור שור בעבודה ובכור צאן בגיזה בכור צאן בעבודה מנין ת״ל כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך. השוה בכור בקר לבכור צאן ליתן האסור לזה בזה. תנן התם במסכת בכורות עד כמה ישראל חייבין ליטפל בבכור. בבהמה דקה שלשים יום. ובגסה חמשים יום. רבי יוסי אומר בדקה שלשה חדשים אמר לו הכהן בתוך הזמן הזה תנהו לי הרי זה לא יתן לו ואם היה בעל מום ואמר לו תן לי שאוכלנו מותר. בשעת המקדש. אם היה תמים ואמר לו תן לי שאקרבנו מותר. הבכור נאכל שנה שנה בין תם בין בעל מום.

לפני ה׳ אלהיך תאכלנו שנה בשנה – נולד בו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש לאחר שנים עשר חדש אינו רשאי לקיימו אלא שלשים יום וכו׳ הלכתא. ולפי שאמר הכתוב (שמות יג) קדש לי כל בכור והכליל בכורי מצרים ובכורי בהמה כפי הנקמה שנהיתה במצרים כענין שנאמר (שם יב) וה׳ הכה בל בכור בארץ מצרים וגו׳. ואומר (שם) מבכור אדם ועד בכור בהמה ואומר כאן כל הבכור אשר יולד. וטעו האומרים כי הוא בכור עדר ולא בכור פטר רחם ונטתה דעתם לומר כך לפי שאמר הכתוב לפני ה׳ אלהיך תאכלנו שנה בשנה אי אפשר לומר שהוא פטר רחם שכבר ידענו שהוא לכהנים וטעו ולא אמרו כלום ולא ידעו מה אמרו כי פרשה זו שהיא במשנה תורה עונה על קדש לי כל בכור ולשם הקיש בכור אדם לבכור בהמה מה בכור אדם פטר רחם אף בכור בהמה פטר רחם. ועוד כי עיקר המעשה לא היה במצרים אלא בבכורי פטר רחם כי בכור עדר במצרים לא לקו. מזה למדנו שמה שאמר הכתוב כל הבכור אשר יולד בבכור המיודע הוא שהוא פטר שאין זכר לבכור עדר בתורה. ומה שאמרו למה נאמר לפני ה׳ אלהיך תאכלנו חזר על הכהנים שנאמר (במדבר יח) ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין לך יהיה:

תקדיש לי״י אלהיך – כלומר: נהוג בו דין קדושה, שלא תעבוד בו ולא תגז. ומה שכתוב: לא יקדיש איש אותו (ויקרא כ״ז:כ״ו), כבר פירשתיו: לא יקדיש איש אותו^א לקרבן אחר (רשב״ם ויקרא כ״ז:כ״ו).

א. כך נוסח א׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין). המלים ״כבר פירשתיו: לא יקדיש איש אותו״ הושמטו ע״י הדומות בנוסח ב׳.

תקדיש לה' א-להיך YOU SHALL CONSECRATE [ANY FIRSTLING] TO THE LORD YOUR GOD: “Consecrate” means “treat it as a holy item,” [as the text goes on to explain,] “YOU MUST NOT WORK ... OR SHEAR it.” As for the verse that reads (Leviticus 27:26), “[A firstling of animals] may not be consecrated,” I have already explained it to mean “No one may consecrate it for the sake of some other sacrifice.”¹

1. Rashbam, like Rashi, explicitly addresses the contradiction between our verse that says that you should “consecrate” a firstling animal, and the verse in Leviticus that says that you should not “consecrate” a firstling animal.
The Mishnah (Arakh. 8:7) directly raises the question of the conflict between those two verses and quotes a harmonizing solution in the name of Rabbi Yishmael. In its discussion of the Mishnah, BT (29a) offers a second solution. Rashi quotes both of those solutions here. The verse in Lev, according to either solution, means that a firstling cannot be consecrated for another sacrifice. Our verse means, according to the mishnaic explanation, that people have the power to dedicate the monetary equivalent of the “right” that they have in the animal, even though the animal itself must be given to the priest. According to the talmudic explanation, even though firstlings are automatically holy, there is still a religious obligation for their owners to declare orally “this animal is hereby holy.” Maimonides, for one, codifies this as a halakhic requirement (Hilkhot Bekhorot 1:4).
Each of the classical answers entails a difficulty. It is difficult to say that the language of our verse, “תקדיש – consecrate [it],” means only that owners are allowed to consecrate the right that they have in a firstling. The verse seems to be describing an obligation, not a right. The difficulty with the second approach is that, as Rabbi Yishmael himself argues, since the animal will be holy no matter what the owner does, why should there be a requirement for its owner to make any declaration?
Rashbam, not surprisingly, does not accept either classical explanation but offers his own original independent harmonization. He interprets the verse in Leviticus the same way that the classical sources do. (See also his commentary to Leviticus 27:26, and note 49 there.) But he understands our verse according to one of his favorite exegetical categories, “the text generalizes and then explains.” (On that type of exegesis, see the Introduction to my Leviticus-Numbers volume, pp. 3-4.) The generalization is the word תקדיש, which he interprets to mean “treat that animal in the way that you would treat any other holy animal.” After making that general statement the text elaborates by saying that one should neither shear a firstling sheep, nor put a firstling ox to work.

כל הבכור – הזכירו בעבור: לא תעבוד בבכור שורך (דברים ט״ו:י״ט).

ALL THE FIRSTLINGS. This is mentioned¹ because of thou shalt do no work with the firstling of thine ox.⁠²

1. Here. Ibn Ezra explains why the law of the firstling follows the law of the Hebrew slave.

2. The previous section deals with the work done by a Hebrew slave. This section prohibits working with an ox that is a firstling. Thus both chapters deal with work.

כל הבכור – סמכו כאן על ידי שדבר למעלה בדין עבד עברי וכאן לא תעבד בבכר שורך – ופרשה זו של בכור נשנית כאן לחדש בה דין בכור בעל מום.

אשר יולד – פרט ליוצא דופן.

הזכר תקדיש – נהוג בו דין קדושה כיצד לא תעבד – בו ולא תגז – אותו, שהרי אינו שלך אלא לאכלו לפני י״י לאחר זריקת דמו והקטרת אימוריו¹ ואינו טעון נסכים ולא סמיכה ולא תנופה חי ושחוט.

1. שאוב מר״י בכור שור ובדומה ברשב״ם.

כל הבכור, "all the firstling males, etc.;⁠" this paragraph has been written here seeing that previously the Torah dealt with the rules governing the treatment of a Jewish "slave,⁠" i.e. someone employed by a fellow Jew not of his free choice, and not free to leave such employment at will. Here, in verse 19, the Torah imposes restrictions on how the owner of an animal is not free to treat such an animal as if it did not possess any rights, i.e. לא תעבוד בבכור שורך, "you shall not make the firstborn of your ox perform menial labour.⁠" Not only that, but the Torah has repeated this legislation in order to teach us that a blemished firstling animal must not even be offered as a sacrifice to God. (unless it was not born through entering the world through its mother's womb,

אשר יולד) (Ibn Ezra)

הזכר תקדיש, if such a firstling animal is male, you must treat it as holy for the Lord your God. You must offer such an animal to the Lord your God as His, and consume the parts that are permitted in a location that is sacred, after having performed the rites pertaining to sacrificial animals. The rituals are fewer than normal sacrificial offerings, as there is no need to perform s'michah, etc. i.e. the symbolic acts raising this animal to the status of being holy as such, as it has been born holy. (Talmud tractate Menachot, folio 90)

תקדיש לי״י – תנהג בו מנהג קדש שלא תעבוד בו.

כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה׳ אלהיך – אע״פ שהבכור הוא קדוש מעצמו שהרי בפטר רחם תלה רחמנא, אמר תקדיש בפה, ומצוה להקדישו בקריאת שם. והכתוב שאמר (ויקרא כ״ז:כ״ו) אך בכור אשר יבכר לה׳ וגו׳ לא יקדיש איש אותו, טעמו שלא יקדישנו לקרבן אחר.

כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלהיך, "every firstborn male animal which will be born among your cattle or sheep you shall sanctify for the Lord your God.⁠" Although the firstborn animal already is holy from birth without need to be so designated, seeing the Torah makes its sanctity dependent on it being פטר רחם, "the opening of the womb,⁠" the Torah wants the owner to also sanctify the animal by declaring it sacred with his mouth. (Erchin 29) The commandment includes use of the name of the Lord to Whom the animal is consecrated. If we find a verse (Leviticus 27,26) where the Torah writes: "a firstling which is the Lord's cannot be consecrated by anybody,⁠" this means that it cannot be consecrated to serve as a different kind of offering.

הזכר תקדיש – נהג בו מנהג קדש הזהר שלא תעבוד בו שאינו שלך לעשות בו מלאכתך ולא ליקח גיזה שלו אלא לאכול לפני הקב״ה לאחר זריקת דמו והקטר אמוריו.

הזכר תקדיש – תנהג בו מנהג קדש שלא תעבוד בו שאינו שלך לעשות מלאכתך ולא ליקח גיזה שלו אלא לאכול לפני הקב״ה לאחר זריקת דמים והקטרת אימורים.

סמך כל הבכור לפרשת עבד לומר כשם שאני אוסר לך לעבוד בבכור כך לא תעבוד בע״ע עבודת עבד וכשם שהמום פוסל בבכור כך המום פוסל ברצועה.

כל הבכור אשר יולד – לפי שצריך להיות פטר רחם אמר יולד כי הלידה הוא דרך הרחם.

הזכר תקדיש לי״י אלהיך – לפי שכבר נאמר בפרשת בחוקותי אך בכור אשר יבוכר להשם בבהמה לא יקדיש איש אותו למדנו מזה הענין ההקדשה הזאת אשר חייב בה בזה המקום לבכור הוא זולת ענין ההקדשה אשר הזהיר עליו שם ולזה יהיה ענין ההקדשה הזאת שיאמר בכור זה לי״י כדי להוסיף שמירה שלא ינהגו בו מנהג חולין כי כבר הזהיר עליו שלא לעבוד בו ושלא לגזזו וזאת המצוה תהיה לבעלים בהולדו ברשותם וידמה שהם מטפלים בו זמן מה לגדלו ולהניקו מעט כדי שיהיה ראוי שיתנוהו לכהן כמו שמצאנו בתרומה שלא נתנה לכהן אלא אחר גמר מלאכתה ולזה תהיה אזהרת אמרו ולא תעבוד בבכור שורך לבעלים גם כן כמו שהוא לכהן ולזה אמר שורך צאנך ולזה ביאר בזה המקום שהבכור בין תם ובין בעל מום אסור בגזה ובעבודה שנאמר כל הבכור אשר יולד וגו׳.

לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך – ואף על פי שנולד במומו לפי שקדושתו מרחם והנה הודיע הכתוב זה הדין בבכור והוא הדין לשאר קדשים ואמנם ביארה התורה זה בקדשים קלים ושתקה מהשאר כי הדברים קל וחומר ובכלל האזהרה הזאת רחל ועז לחלבה הנה ביארה התורה שאסור ליהנות בקדשים בזולת האופן אשר הגבילה התורה לזה אמר עבודה בבכור שור וגזה בבכור צאן אלא שדברה התורה בהוה והנה שעור הגזה הוא החלק הראשון מהצמר שיהיה ראוי לדבר כי הגזה היא מלאכה יכוין בה תכלית מן התכליות ואיננה באופן שיגזזו שער אחר שער שנוכל לומר שאם גזזו שתי שערות יהיה חייב.

התועלת האחת עשרה הוא במצות והוא מה שצוה להקדיש הבכור כשנולד ולומר שהוא בכור קדוש לשם והנה התועלת בזה הוא לפרסם מצות הבכורות שיש בה תועלת להזכיר עניין יציאת מצרים הנפלא שהוא מישיר מאד לעבודת השם יתעלה עם שבו תועלת לשמור האנשים מהכשל ליהנות בו.

התועלת השתים עשרה והוא מה שהזהירתנו מלעבוד בבכור שור בין תם בין בעל מום ואף על פי שלא חסרנו דבר ממנו זולת העמל שהשיגו מזה שהוא מחוסר החום הטבעי ומלגוז בכור אף על פי שלא עמלנוהו ולא חסרנו ממנו דבר כי אם מה שהוא ממנו במדרגת המותר וכן הענין בשאר הקדשים כל שכן שהוא אסור ליהנות מהם במה שיחוסר בו דבר מגופם כמו הענין ביניקת חלב הקדשים והנה התועלת בזה הוא להעיר על שאלו הקדשים הם לי״י ולזה לא הותר לנו ליהנות מהם.

ואחר כל זה אמר כל הבכור וגו׳ להזהיר על לא תעבוד ולא תגוז שהם דברים שבנקל יכשל האדם בהם.

כל הבכור תקדיש ובמקום אחר הוא אומר אל תקדיש אינו מקדישו לקרבן אחר. כדתניא בת״כ ובספרי מייתי לה בערכין בשלהי פרק המקדיש שדהו רבי ישמעאל אומר כתוב אחד אומר תקדיש וכתוב אחד אומר לא יקדיש א״א לומר תקדיש שכבר נאמר לא יקדיש וא״א לומר לא יקדיש שכבר נאמר תקדיש אמור מעתה מקדישו אתה הקדש עלוי ואי אתה מקדישו הקדש מזבח ופרש״י כתוב אחד אומר תקדיש גבי בכור דכתיב כל הבכור תקדיש וכתוב אחד אומר אל תקדיש אך בכור אשר יבוכר לי״י לא יקדיש איש אותו מקדישו אתה הקדש עלוי להעלותו בדמים ויתן טובת הנאה לכהן ואי אתה מקדישו הקדש מזבח שיהא שם ובא אחר עליו פי׳ שיקדים אותם בקדושה אחרת כגון לעולה וכיוצא בה ומה שכתב הרמב״ן ז״ל על דברי הרב בזה הנכון שיאמר אין צורך להקדיש אותו כי אם הוא שור או שה הוא לי״י בעצמו והנה הוא כמו שוללת ר״ל שפי׳ לא יקדיש איש אותו אין צורך שיקדיש איש אותו ופירוש תקדיש לי״י אלהיך האמור בפרשת ראה שינהוג בו קדושה שלא יעבוד בו ולא יגוז אותו ושיאכלנו לפני השם יהיה לפי פשוטו של מקרא שהרי דברי הרב בזה מדרש רז״ל הוא ולא יוכל לחלוק עליו אבל קשה אם כן היה לו לומר ולפי פשוטו שיאמר אין צורך כו׳ לא והנכון שנראה מזה שמדרש רז״ל אינו נכון:

וכאן למד שמצוה לומר הרי אתה קדוש לבכורה. דאל״כ תקדיש למה לי הרי קדוש ועומד הוא מעת צאתו מרחם אמו אלא ללמד שאע״פ שהוא קדוש מעצמו מצוה לקדשו בפה לומר הרי אתה קדוש לבכורה:

ד״א אי אפשר לומר תקדיש שכבר נאמר לא תקדיש וא״א לומר לא תקדיש כו׳. הא כיצד מקדישו אתה הקדש עלוי נותן להקדש כפי טובת הנאה שבו. אף על פי שבפי׳ לא יקדיש אין הפרש בין לישנא קמא ללישנ׳ בתרא דלתרוייהו לקרבן אחד קמיירי שלא יקדיש איש אותו לשם עולה וכיוצא בו כדתניא בערכין בפרק המקדיש שדהו מקדישו אתה הקדש עלוי ואי אתה מקדישו הקדש מזבח מ״מ בפירוש תקדיש נחלקו בו רבי ישמעאל ורבנן דרבנן סברי שבא תקדיש ללמד שמצוה לומר הרי אתה קדוש לבכורה ור׳ ישמעאל סבר שבא ללמד שמקדישו הקדש עלוי ולישנ׳ קמא אתיא כדרבנן ולישנא בתרא אתיא כר׳ ישמעאל אבל מה שפי׳ פה מקדישו אתה הקדש עלוי נותן להקדש כפי טובת הנאה שבו ובפרק המקדיש שדהו פירש מקדישו אתה הקדש עלוי להעלותו בדמים ויתן טובת הנאה לכהן צ״ע:

כל הבכור אשר יולד בבקרך וגו׳ עד שמור את חדש וגו׳. אחרי שזכר מיני הנדיבות האלה כלם אשר עקרם והתחלתם במעשר שני הנאכל בירושלים ונמשכו אחריו שאר מיני הצדקות מהשמטה וצדקות האביוני׳ ושליחת העבדים. ראה לזכור עוד ענין הבכורות לפי שהיה חייב להוליכם בירושלי׳ ולתתם לכהן לאכלם שם לפני ה׳. וסמך זכרון זאת המצוה למועד הפסח לפי שהבכורות נצטוו עליהם עם מצות הפסח ולכן תראה בפרשת בא אל פרעה שצוה הש״י למשה על זאת המצוה באמרו קדש לי כל בכור. וכאשר למד מרע״ה המצוה הזאת לעם התחיל מענין יציאת מצרים שנא׳ ויאמר משה אל העם זכור את היו׳ הזה אשר יצאתם ממצרי׳ וגו׳. והיה כי יביאך ה׳ אל ארץ הכנעני וגו׳. והעברת כל פטר רחם לה׳. הנה התבאר שענין הבכורות סמוך למצות הפסח ולכן נזכר כאן סמוך אליו. עם היות שכבר נזכר׳ שמה המצוה הזאת ושהבכור היה פטר רחם. הנה ראה לבאר כאן ה׳ דברים. האחד שיקדיש בכור פטר רחם להש״י. והנה בקראו עליו שם קדוש׳ מיום לידתו והוא אמרו כל הבכור אשר יולד. בזה גלה שהבכורה היא בליד׳ בראשיו׳ הפטר רחם. והב׳ שלא יעבוד בבכור שורו ולא יגוז בכור צאנו והוא הדין ליתר הדברים שאסורי׳ כלם במוקדשין.

וסמך לכאן כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך. לפי שאמר למעלה וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך השם אלהיך. ועשה עמך נסים והרג בכורי מצרים והציל בכורי ישראל. לכן ראוי לך שכל הבכור אשר יולד בבקרך הזכר תקדש.

כל הבכור – אחר שבאר מיני חסד בתבואה והוא מעשר עני, ובמעות והוא שמטת כספים (דברים ט״ו:א׳-ו׳) והצדקה (דברים ט״ו:ז׳-י״א), ובשאר הקנינים בהענקת עבד עברי (דברים ט״ו:י״ב-י״ח), באר מצות אשר בהן הודאה לאל יתברך, והם מתן הבכורות, הראוי לבעלי המקנה להודות כי מידו המקנה לנו, וחג המצות להודות על החירות (דברים ט״ז:א׳) בזבח הפסח ובמצות (דברים ט״ז:ב׳-ג׳), ועל האביב בעומר התנופה, וחג השבועות (דברים ט״ז:י׳) להודות על ״שבועות חקות קציר״ ששמר לנו, וחג האסיף להודות על האסיף, ושבכל אחד מהם נביא איזה דורון לאדון, כאמרו ״ולא יראה את פני ה׳ ריקם״ (דברים ט״ז:ט״ז). ולזה לא הזכיר בהם באיזה חדש ובכמה בחדש יהיו, אבל הזכיר האביב והשבועות והאסיף.

כל הבכור, after the Torah has listed a number of acts of kindness you are to perform with parts of your harvest in the field and orchard, something called the “tithe for the poor,” as well as an equivalent at the end of the sh’mittah year in money, i.e. the waiving of past due debts, acts of charity, and acts of helping your former servant to establish an economic base for himself, Moses now explains in detail commandments which are acts of gratitude vis a vis God, i.e. the giving to God or His representative the firstborn males of your livestock, i.e. sheep, goats and cattle. It is incumbent upon the owner of such herds to thank the Lord, for it is He Who is the source of his wealth. This is followed by repetition of the commandments to observe Passover, the commemoration of our obtaining political freedom, as well as the annual date on which the early barley harvest is acknowledged with an appropriate offering, and of Shavuot, the obtaining of our spiritual freedom when we received the Torah in capsule form, i.e. the Ten Commandments. Shavuot also ranks as the primary harvest festival celebrating the cutting of the wheat harvest.

Finally, we observe the Sukkot festival signaling that the last of the various harvests, particularly that of the trees has been successfully brought into the barns. On each of these festivals the farmer brings a gift for God with him when he makes the pilgrimage to Jerusalem and the Temple. This is spelled out in 16,16. Seeing that the occasion for this is one or all of these three festivals, there is no need for the Torah to mention a specific date as we all know the dates of these festivals. The Torah does mention the season during which these festivals occur, to remind us that they are connected with times of significance to each farmer.

במקום אחר אומר אל יקדיש וכו׳. ואם תאמר, דילמא הכי פירושו, אל יקדיש איש אותו – שאין צריך להקדישו, שהוא עצמו קדוש, וכאן כתיב ״תקדיש״, רוצה לומר שתנהוג בו קדושה, שלא יעבוד בו ולא יגוז, והרמב״ן (ויקרא כז, כו) פירש כן. ונראה דאם כן, הוי למכתב (שם) ׳אך בכור אשר יבכר קדש לה׳⁠ ⁠׳:

הקדש עילוי. פירוש, להעלותו בדמים כפי טובת הנאה שיש לו בו, לפי שלישראל יש טובת הנאה ליתן לכל מי שירצה, ודבר זה יכול להקדיש כפי מה שיש לו בבכור, דהיינו טובת הנאה:

כָֽל⁠־הבכור: בספרי׳ מדוייקים כ״י ובדפוס ישן מלת כָֽל⁠־ במאריך ו<ב>מקף בין שתי המלות^א <כמ"ש¹ לעיל אצל בְכָֽל⁠־מעשך, ורבי׳ כיוצא בהן² בספ׳ תילי׳ סי׳ כ״ב, ל״ד, נ״ט, ע׳, ע״ב, פ״ז, קי״ו, וכן במשלי סי׳ ו׳, י״ו, כ״א, וד״ה ב׳ כ״ט, ובירמיה סי׳ א׳, ב׳, מ״ב.> ומ״מ קריאת כלם בקמץ חטוף, כי לא נמצא רק כָ֥ל עצמותי³ תאמרנה (תילים ל״ה), כָ֥ל אחי רש⁴ (משלי י״ט), שהם בקמץ רחב ע״פ המסורת⁵ שאין בהם מקף, וזה שלא כדברי ר׳ אלקנה הספרדי⁶^ב שכתב כי הטעם משנה אותו ומעמידו אע״פ שהוא בקמץ גדול כי לכן בא הטעם לשנות הברת הניקוד מקמץ לפתח במבטא כמו כל הבכור⁷ כל המחלה⁸. [כָּֽל⁠־הַבְּכ֡וֹר].

1. כמ״ש: מ״ש דב׳ טו י (׳בְכָל-מעשך׳).

2. ורבי׳ כיוצא בהן: תה׳ כב פס׳ טו, יח, כח; לד כג; נט ו [ע ה]; עב יא; פז ז; קטז יא, יב; מש׳ ו כט; טז ב; כא ב; דה״ב כט כט; יר׳ א טו; ב ד; מב ד.

3. כָ֥ל עצמותי: תה׳ לה י.

4. כָ֥ל אחי רש: מש׳ יט ז.

5. ע״פ המסורת: מ״ג-ד תה׳ לה י.

6. אלקנה הספרדי: מפתח הדקדוק, ב ע״ב (הדפים אינם ממוספרים), ד״ה והמשרתים הם ד׳.

7. כל הבכור: פסוקנו.

8. כל המחלה: שמ׳ טו כו.

א. בכ״י ל נוסף כאן: ׳ובגיליון אחד מהם כתו׳ עליו ג׳ מוקפי׳ ומתוגי׳ ולא כתוב שנים האחרי׳⁠ ⁠׳.

ב. [הספר ׳מפתח הדקדוק ובאור הנקוד׳ של אלקנה הספרדי נשתמר בשלושה כתבי יד: כ״י וטיקן 107/5 (ס׳ 219) משנת 1440; כ״י פרמה דה-רוסי 2118 (488) מן המאה הי״ד (ס׳ 13337) וכ״י מוסקבה, גינצבורג 258 מן המאה הט״ז (ס׳ 47887; הנתונים על פי קטלוג המכון לתצלומי כתבי-היד העבריים בירושלים)]. הקדמת הספר נדפסה בידי א׳ ברלינר בספר היובל לרד״צ הופמן, ברלין 1914, עמ׳ 285 ואילך. מן ההקדמה עולה כי אלקנה הספרדי חיברו לבקשת ר׳ שמואל בן יוסף מרומא.

שמצוה לומר הרי אתה קדוש לבכורה. דאל״כ תקדיש ל״ל, הרי קדוש ועומד הוא:

ד״א אי אפשר לומר תקדיש וכו׳. דלפי טעם ראשון קשה מה המצוה הזאת שיאמר קדוש אתה כיון שהוא קדוש ועומד, לכן אמר ד״א וכו׳. ולטעם האחרון קשה דלשון תקדיש משמע שגופו תקדיש ולא הקדש עילוי, לכן פירש גם לישנא קמא. ובזה ניחא מה שמקשים דהאי ד״א הוא דברי רבי ישמעאל, וטעם ראשון הוא דברי רבנן דפליגי עליה, והלכה כרבנן, ולמה לו להביא דברי ר״י כיון שאין הלכה כמותו, אלא ע״כ רש״י לא בא אלא לפרש הקרא קרוב לפי פשוטו וליישב הקרא דבר דבור על אופניו:

ונותן להקדש כפי טובת הנאה. כתב הרא״ם, פה פירש שנותן להקדש כפי טובת הנאה שבו, ובפרק המקדיש שדהו (ערכין כט.) פירש מקדיש אתה הקדש עילוי, פי׳ להעלותו בדמים ויתן טובת הנאה לכהן, וצ״ע. עוד ק״ל דבריש פ׳ כל הפסולים (בכורות לא.) תנן פסולי המוקדשין הנאתן להקדש, נמכרין באיטליז ונשקלין בליטרא, חוץ מן הבכור והמעשר שהנאתן לבעלים כו׳, והיאך פירש והנאתן להקדש. ומצאתי כתוב, ונראה לי מה שפירש רש״י כאן, ונותן להקדש כפי טובת הנאה שבו, מיירי בבכור שהקדישו, אז ניתן להקדש כפי טובת הנאה שבו, והתם מיירי בבכור שהחרימו, שכל החרמים לכהנים, לכך פירש שיתן טובת הנאה לכהנים בשביל החרם שהוא לכהן. עיי״ש (ערכין כח:, כט.):

It is a mitzvah to declare 'You are hereby consecrated as a firstborn.' Otherwise, why is תקדיש (you must consecrate) necessary? For it is already consecrated.

Another interpretation. One cannot say, "You must consecrate", etc. The first interpretation is problematic: What is the mitzvah to declare, "You are hereby consecrated,⁠" if it is already consecrated? Therefore Rashi says, "Another interpretation, etc.⁠" And the second interpretation is problematic: For the term תקדיש (You must consecrate) implies that the animals itself must be consecrated, and not its monetary value. Therefore Rashi also says the first interpretation. This answers the question that is asked: Rashi's second interpretation is the viewpoint of Rebbi Yishmael, but the first interpretation is the viewpoint of the Rabbis who argue with him, and the halacha follows the Rabbis. Why then does Rashi mention the viewpoint of Rebbi Yishmael if the halacha does not follow him? Perforce Rashi is only coming to explain the verse close to its simple meaning, and to set each matter in the verse properly.

Then donate, to the sacred hekdesh domain, the value of its beneficiary payment. Re"m writes: Here Rashi explains, "Donate to hekdesh the value of its beneficiary payment.⁠" But in tractate Erechin (29a) Rashi explains, "Donate to a kohein the value of its beneficiary payment,⁠" which is difficult to understand. Furthermore: In tractate Bechoros (31a) the Mishnah says, "The monetary benefit of sacred animals that have been disqualified is given to hekdesh. They may be sold in the market and weighed in the usual manner; except for the firstborn and (animal) tithes, since their monetary benefit is given to their owners [the Kohanim].⁠" Yet how can Rashi say here that the beneficiary payment of the firstborn is given to hekdesh? I found [a solution] written, which I think is correct: Rashi's explanation here, "Then donate, to hekdesh, the value of its beneficiary payment,⁠" is referring to a firstborn that was sanctified, for then its beneficiary payment is given to hekdesh. But there [in Erechin and Bechoros] is referring to a firstborn that was pledged, for all pledges are given to the Kohanim. Therefore Rashi explains there, "Give its beneficiary payment to the Kohanim.⁠" See Erechin 28b, 29a.

כל הבכור – לפי שהזהיר למעלה לא תוכל לאכול בשעריך וכו׳ ובכורות בקרך וצאנך, בא לפרש כאן דיני הבכור:

תקדיש לה׳ – בא ללמד שיקדישנו בצאתו מרחם להיות בכור ושיקרב על המזבח בקדושת בכור, לא שימתין וישתמש בו ואח״כ יקריבנו, אלא לא תעבוד וכו׳, כי תקדישנו מיד בפיך, אולם מה שכתוב במקום אחר לא יקדיש איש אותו (ויקרא כ״ז כ״ו), כבר ביארנו שם שפירושו לא יקדישנו לבדק הבית:

כל הבכור – הפרשה שהתחילה ב״עשר תעשר״, והכוללת את מצוות מעשר שני, מעשר עני, שמיטת כספים, צדקה והענקה, מסתיימת בהדגשה מחודשת של מצוות הבכור, שכן מצוות הבכור היא היסוד לכל המצוות האלה המכירות בה׳ כאדון על רכושנו.

אף אחת ממצוות אלה איננה נובעת מזכויות טבעיות. אלא כולן מבוססות על עובדה יסודית אחת: כאשר ה׳ הקים את ישראל והעניק לו חירות ועצמאות, הוא הכריז ״לי״ על כל האנשים והרכוש של עמו, הוא העמיד עצמו כבעלים על כל רכוש ישראל, ובכך שמר לעצמו את זכות השימוש בכל האנשים והרכוש. עובדה זו היא היסוד לכל חובותינו כלפי אנשים ורכוש, והיא באה לידי ביטוי נצחי על ידי מצוות בכור, הכוללת את מצוות בכור בהמה טהורה. מצווה זו כבר נזכרה בתחילת פרשה זו (יד, כג), והיא היסוד לקידוש כל אמצעי מחייתנו, אשר כולם קנויים לה׳, ומשום כך ניתן לה כאן ביטוי מחודש.

מצוות בכור בהמה טהורה שייכת למשנה תורה, שכן גם מצווה זו מתקיימת במקום המקדש המרכזי, ובכור בהמה טהורה – כמו מעשר שני – נאכל רק בעיר שסביב המקדש. נמצא שגם כאן, במצווה היסודית של הקדשת אמצעי מחייתנו, עלינו לזכור שכל מי שמקדיש את רכושו לה׳ צריך להקדישו לתורה, השוכנת במקדש הלאומי, ושכל יחיד ויחיד צריך להשתמש ברכושו רק מתוך נקודת המבט הלאומית, ורק למען הייעוד הלאומי.

חזרה זו על מצוות בכור בהמה יוצאת מתוך הנחה שדיני בכורה האמורים בשאר החומשים ידועים, והיא מוסיפה על דינים אלה כמה השלמות.

כל הבכור וגו׳ הזכר – חז״ל אומרים (בכורות יט.) ש״בכור״ נזכר בספר שמות (יג, ב) כמושג כללי, ו״הזכר״ האמור כאן בא להגביל את המושג הכללי של ״הבכור״ לזכרים דווקא, כאשר היחס בין ״הזכר״ ל״כל הבכור״ הוא כיחס של פרט לכלל. אולם ״בכור זכר״ יכול להתפרש כזכר הראשון שנולד – אפילו אם נולדה נקבה לפניו. משום כך נוסף כאן ״פטר רחם״ ללמדנו שה״בכור״ איננו הראשון שנולד ממין הזכר, אלא שהוא הבכור המוחלט. זוהי צורת ״כלל הצריך לפרט״, שכן הפרט [״זכר פטר רחם״] אינו בא להגביל את היקפו של הכלל מבחינה כמותית [כמו ב״כלל ופרט״], אלא להגדיר את הכלל [בכור] באופן מדויק. וכך גם הפרט ״זכר פטר רחם״ יכול לכלול את המקרה שנולד לפניו ולד יוצא דופן, כך שהזכר שנולד עכשיו הוא ״בכור לרחמים״ אך לא ״בכור לולדות״. הכתוב שולל אפשרות זו באומרו תחילה ״בכור״, ללמדנו שאנו עוסקים רק ב״בכור לכל מילי״, היינו בבכור מוחלט, ולא ב״בכור לדבר אחד״: הזכר חייב להיות ״בכור לרחמים ולולדות״. זוהי צורת ״פרט הצריך לכלל״, שכן הכלל המקדים את הפרט ״זכר פטר רחם״ אינו בא להרחיב את היקפו של הפרט [כמו ב״פרט וכלל״] אלא דווקא לצמצמו (בכורות יט., כפי שפירש רש״י).

בבקרך ובצאנך – ״למעוטי שותפות נכרי״ (חולין קלה:). כך גם בספר במדבר (ג, יג), ״הקדשתי לי כל בכור בישראל״: ״בישראל אבל לא באחרים״ (בכורות ב.). קדושת בכור מסמלת את הקדשת כל רכוש המשפחה לה׳ ואת שייכותו לה׳. רעיון זה נובע מעומק ההיסטוריה והייעוד של האומה הישראלית; לפיכך קדושה זו חלה רק אם גם האֵם וגם הוולד הם רכוש יהודי בלעדי. אם לפני הלידה, נעשה נכרי לשותף בבעלות על האֵם או על הוולד, לא חלה קדושת בכור (שם ג.).

תקדיש לה׳ אלקיך – אף ש״בכור קדוש מרחם״, הווי אומר שהקדושה חלה מאליה בלידה, אף על פי כן ״נולד לו בכור בתוך ביתו מצווה להקדישו״ (נדרים יג.), היינו להכריז בפה על קדושתו. אין ספק ששורשה של הלכה זו בחשיבותה העמוקה ומרחיקת⁠־הלכת של קדושה זו לתחום רכוש הבעלים.

לא תעבד וגו׳ ולא תגז וגו׳ – איסור גיזה ועבודה, הנוהג בבכור ובכל קודשי מזבח (בכורות כה.), אינו נובע מאיסור מעילה הכללי (ויקרא ה, טו; לעיל יב, יז). דבר זה מוכח כבר מכך שמעילה נוהגת גם בקודשי בדק הבית, ואילו איסור גיזה ועבודה נוהג מן התורה רק בקודשי מזבח (בכורות כה.); ומאידך גיסא, בקודשי מזבח עומד איסור גיזה ועבודה בתוקפו גם בפסולי מוקדשין לאחר פדיונן (עיין פירוש לעיל יב, טו).

[קנט] כל הבכור – הוסיף מלת כל ללמד שכולל גם בכור בע״מ אם למ״ש שיהיה נאכל כל שנתו אם לענין איסור גיזה ועבודה, והלמוד שנאכל כל שנתו, מפני שלשון שנה בשנה הנמצא בתנ״ך מציין שנה שלמה מיום אל יום ש״א (א ז טז) מ״א (ה יא י כח), ואמר בב״מ (דף סה) שכירות שנה זו אינה משתלמת אלא בשנה האחרת שנא׳ כשכיר שנה בשנה ר״ל בסוף השנה מיום אל יום ממילא משלם בתחלת שנה האחרת, וכן מ״ש תאכלנו שנה בשנה ר״ל עד סוף השנה ואמר דרך צחות (בכורות כז) שנה הנכנסת בחברתה ר״ל עד שיתחיל שנה האחרת מיום אל יום ולחנם נדחקו התוס׳ במקומות האלה:

[קס] אשר יולד – הוא מיותר ובא ללמד כשנולד כדרכו, שהגם שבדרך ההרחבה גם יוצא דופן נקרא לידה בפרט לר״ש שס״ל בספרא תזריע (סי׳ ב) שגם יוצא דופן הרי הוא כילוד וכן בבכורות (מז ע״ב) ע״ש, ואמר בספרי תצא (פסקא טו) יוצא דופן מנין ת״ל וילדו לו בנים, פה דייק אשר יולד דהיינו לידה גמורה, ועז״א בתוס׳ חולין (דף לח ובכ״מ) דקדשים למד לידה לידה מבכור:

[קסא] תקדיש לה׳ אלהיך – הנה מ״ש תקדיש לה׳ סותר למ״ש בפ׳ בחקותי אך בכור לא יקדיש, וסובר הת״ק שבא ללמד שמה שאסור בגיזה ועבודה הוא מצד שהבכור קדוש הוא לה׳ לא מצד שהוא בכור לבד שקדושתו מרחם וחל גם על בע״מ קבוע רק מצד שהוקדש, וי״ל עוד דת״ק סבר כמ״ד סוף ערכין שמי שנולד לו בכור בעדרו מצוה להקדישו ואמר שמצד שתקדיש אותו לא תעבוד ולא תגוז וה״ה כל מה שתקדיש, אולם מה שתפס בכור בא ללמוד שרק קדשי מזבח דומיא דבכור:

[קסב] בבקרך ובצאנך תקדיש – ר׳ ישמעאל ס״ל בסוף ערכין שלא צריך להקדיש את הבכור, ומפרש שמ״ש תקדיש הוא להביאו להקדש עילוי [ופליגי בפירושו רש״י ותוס׳ תמורה (דף לב) ולמד שזה נוהג בכל הקדשים ממ״ש תקדיש לא תעבוד בבכור שורך, וכבר פרשתי זה בהתו״ה בחקותי (סי׳ קז) משום שי״ל דוקא בכור שהוא קל יכול להקדישו הקדש עילוי לא יתר קדשים החמורים, אך הלא כתיב לא תעבוד בבכור שורך שזה חומרא ופי׳ אף בבכור הקל לא תעבוד וכ״ש ביתר קדשים וא״כ ה״ה מ״ש בכור תקדיש אינו בפר דוקא, והת״ק י״ל שלמד הקדש עילוי כמו שלמד ר״ע בספרא שם או דס״ל שסתם חרמים לכהנים ולמד לה ממ״ש כל חרם קדש קדשים כמ״ש בתמורה (דף כח ע״ב):

[קסג] לא תעבד – ברייתא זו מובא בבכורות (דף ט ע״ב) ומפ׳ ר״י סובר שותפות עכו״ם חייבת בבכורה וממעט דאעפ״כ שרי בגיזה ועבודה ור״ש ס״ל שותפות עכו״ם פטורה וממעט פטר חמור, ושם אמר דבכור אדם ממועט גם לר׳ יהודה מן שורך:

[קסד] לא תעבוד – כבר בארתי בהתו״ה ויקרא (סי׳ קיז) שמקום שנזכרו שני שמות ולכל שם צווי ופעל מיוחד לפעמים הוא בדוקא ולפעמים הוא שלא בדוקא, ולענין מ״ש לגר אשר בשעריך תתננה או מכור לנכרי פליגי בזה ר״מ ור״י, ולכן בספרי פה למד לה מק״ו ועיין בבכורות (דף כה) ובחולין (דף קיז), ומ״ש ת״ל לא תעבוד מחקו הגר״א:

תקדיש לה׳ אלהיך:⁠¹ הדרש ידוע². ולפי הפשט ³, בא הכתוב ללמד דגם בעודו בחיים הוא קדוש ותנהיג בו מנהג קדושה⁴, וכמו דמסיים ״לא תעבוד וגו׳ ולא תגוז וגו׳⁠ ⁠⁠״. ועד כה לא למדנו אלא שהבכור קרב לגבוה⁵ ואינו נאכל לבעלים⁶, אבל בעודו בחיים לא למדנו שהוא שונה מבכור אדם שהוא קדוש ומותרין להשתמש עמו⁷. וא״כ קאי גם על הכהן שניתן לו הבכור⁸, וכמשמעות הפסוקים שאחר כך דמיירי אך בכהן.

1. ובפרשת בחוקותי (ויקרא כז,כו) נראה סתירה לפסוקנו – ״אך בכור אשר יבוכר לה׳ בבהמה לא יקדיש איש אותו״.

2. מובא ברש״י.

3. במקרה שלפנינו רבינו לומד הלכה דאורייתא מפשוטו של מקרא במקביל לדין דאורייתא הנלמד ממדרש ההלכה. אלו ואלו דיני דאורייתא הם, ויכולים לעמוד זה ליד זה, באשר אין כל סתירה ביניהם. [ועיין בזה בהרחבה בספרנו ׳פשוטו של מקרא׳, מדור א׳ פרק 1].

4. ״תקדיש״ במשמעות – תייחס לו קדושה ותנהג בהתאם.

5. במדבר (יח,יז) ״אך בכור שור... לא תפדה, קודש הם, את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר... ובשרם יהיה לך (לכהן), כחזה התנופה וכשוק הימין לך יהיה״. וכן ברש״י על-אתר ד״ה לפני ה׳ אלהיך תאכלנו: לכהן הוא אומר...

6. במדבר (יח,יז) ״אך בכור שור... לא תפדה, קודש הם, את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר... ובשרם יהיה לך (לכהן), כחזה התנופה וכשוק הימין לך יהיה״. וכן ברש״י על-אתר ד״ה לפני ה׳ אלהיך תאכלנו: לכהן הוא אומר...

7. אבל עיין בזה בשיטת הספורנו בפסוק הנ״ל (במדבר יח,יז).

8. שגם הוא חייב במצות ״תקדיש״ (הערה 122) ובאיסור ״לא תעבד ולא תגוז״.

כל הבכור... תקדיש לה׳ – יש להקשות מן הפסוק בויקרא כ״ז:כ״ו, שנאמר שם: ״אך בכור אשר יבוכר לה׳ בבהמה לא יקדיש איש אותו אם שור אם שה׳ לה׳ הוא״. פשוטו של מקרא הוא כדברי רש״י על פי רבותינו זכרונם לברכה (ערכין כ״ט.), שאינו מקדישו לקרבן אחר, אבל מצוה להקדישו בלשון: ״הרי הוא קדוש לבכורה״.

לא תעבוד... ולא תגוז – אזהרה זאת, שנאמרה כאן בבכור, נוהגת גם בכל הקרבנות, כמו שמבואר בספרי ובמכילתא (מדרש תנאים 88).

כל הבכור אשר יולד כו׳ – הנה לר׳ טרפון דמספקא ליה סוף פ״ב דבכורות ביוצא דופן אם קדוש בבכורה, יעו״ש, צריך להבין אטו לדידיה מספקא אם יוצא דופן כשר לקדשים. ונראה דסבר דלידה בקדשים גמרינן מלידה דאדם דליכא לידה רק ממקום שמזרעת, ויעוין פרק יש בכור מ״ז ע״ב בתוס׳ רק דסבר כרבנן דהזכר תקדיש היינו שיהא מצוה להקדישו בפה אע״ג דקדוש מאליו, ולזה אמר כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך מכלל דאיכא בכור דאינו נולד והוא יוצא דופן דלידה לא הוי רק ממקום שמזרעת ורק הבכור שנולד דרך רחם מצוה להקדישו, אבל יוצא דופן, כיון שאינו קדוש בתמורה והוי כאין מינו קרב יעוין רש״י תמורה י״ז, לכן אם כי קדוש להיאכל במומו, בכ״ז אין מצוה להקדישו. והא דאמר דמספקא ליה לר״ט כו׳ הוא מהשני הבא אחר יוצא דופן דנאכל במומו. ודו״ק היטב.

ספרי פ׳ קכ״ד: כל הבכור מגיד שהבכור נאכל כל שנתו א״ל אלא בכור תם בעל מום מנין ת״ל כל הבכור מכלל שנאמר לא תעבד בבכור שורך מלמד שהבכור אסור בגיזה ועבודה א״ל אלא תם בע״מ מנין ת״ל כל הבכור. הרמב״ם פסק דבעל מום נאכל כל שנתו מן התורה ויעוין בחידושי לבכורות מה שישבתי מה דקשה עליו מסוגיא דירושלמי ר״ה. ולפ״ז נולד לנו דבר חדש דהא דהגוזז והעובד בפסולי המוקדשין לוקה (בכורות דף ט״ו) היינו מרבויא קרא וכל. ונסתר מש״כ התוס׳ בכמה דוכתי ומהם בביצה דף י״ב ובע״ז ס״ז דאמרינין כיון דאהדריה קרא אהדריה לאיסורא קמא. ובזה דחה ר״ת שיטת ר״י דאורלייניעש דטע״כ אין לוקין עליו דלא ידעינין רק מתעבירו באש, והא דצריך קרא דתזבח ולא גיזה בשר ולא חלב היינו משום דגיזה דמפקינין מקרא דכל לא הוה מרבינין למלקות וכמו דנפ״ל מקרא דכל חלב לרבות ח״ש ולא למלקות וכן כתב רמב״ם גבי היוצא מן הטמא טמא, עיי״ש או דצריך קרא לקדשים שנפדין במומן דמכל לא ידענא רק גבי בכור, אבל השתא דכתיב תזבח ולא גיזה ידעינן למלקות מכאן דכל עיקר לאו דגיזה ועבודה הוא מהכא הזכר תקדיש. ודו״ק.

לא תעבד בבכור שורך ולא תגז בכור צאנך – יתכן דקאי על בכור הנולד בעדרו של כהן כדמסיים לפני ה׳ אלוהיך תאכלנו זה הכהן גם הוא אסור בגיזה ועבודה, ולכן כתוב שורך וצאנך, ולכן אמרו בגמ׳ לר״ש קשיא דכל קושיא יש לה תירוץ, בכורות דף ט׳.

בספרי: א״ד שישוה לו בגיזה ת״ל לא תעבד בבכור שורך ולא תגז. פירוש דמקו״ח אין עונשין מן הדין, לכן קאמר דידעינין מדכתיב ולא תגז וקאי ארישא וכן קאי לא תעבד אסיפא, וכן איתא בגמ׳ חולין קל״ז. ודו״ק.

אשר יולד – המבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים, ואם יצא רובו יקבר, מאי טעמא, דקרינן ביה אשר יולד.⁠¹ (חולין ס״ט ב׳ ברש״י)

אשר יולד וגו׳ תקדיש – משעת לידתו הוא קדוש, מלמד שהבכור אתה מונה לו שנה משעת לידתו.⁠² (ירושלמי ר״ה פ״א ה״א)

בבקרך ובצאנך – למעט שותפות עובד כוכבים שפטורה מן הבכורה³. (חולין קל״ה.)

הזכר – יכול אפי׳ יצתה נקבה לפניו, ת״ל (פ׳ בא) פטר כל רחם.⁠⁴ (בכורות י״ט.)

הזכר – להוציא טומטום ואנדרוגינוס שפטורין מן הבכורה.⁠⁵ (שם מ״ב.)

תקדיש לה׳ – תניא, מניין לנולד בכור בעדרו שמצוה להקדישו, ת״ל כל הבכור אשר יולד תקדיש לה׳.⁠⁶ (ערכין כ״ט.)

לא תעבד וגו׳ – תניא, אין לי אלא שור בעבודה וצאן בגיזה, מניין ליתן את האמור של זה בזה ואת של זה בזה, ת״ל לא תעבוד ולא תגוז.⁠⁷ (חולין קל״ז.)

בבכר שורך – בבכור שורך אי אתה עובד, אבל אתה עובד בבכור אדם.⁠⁸ (בכורות ט׳:)

בכור צאנך – בכור צאנך אי אתה גוזז, אבל אתה גוזז פטר חמור.⁠⁹ (שם שם)

1. ר״ל בשיעור יציאה כזו נקרא ילוד וחלה קדושה עליו והוי כבכור שמת שצריך קבורה.

2. ר״ל ולא משעה שנרצה לקרבן דהיינו משמונת ימים, כמש״כ ומיום השמיני והלאה ירצה. ומסקנת הגמרא הבבלית בר״ה ו׳ ב׳ דזה רק בבעל מום שנולד במומו שעומד לישחט, אבל בתם שעומד להקרבה מונין לו משעה שנרצה לקרבן דהיינו מיום השמיני ללידתו.

3. וכן מותר בגיזה ועבודה, ואין לומר דבא למעט שותפות בכלל אפילו עם ישראל, יען דכמו כן כתיב בענין בכור גם בלשון רבים בקרכם וצאנכם (לעיל י״ב ו׳), וזו היא דעת חכמים כאן בברייתא, אבל במשנה בכורות ב׳ א׳ ילפי פטור שותפות עובדי כוכבים בבכור מלשון כל פטר רחם בבני ישראל (פ׳ בא) או מפסוק דפ׳ במדבר הקדשתי לי כל בכור בישראל ודרשינן בישראל ולא בעובדי כוכבים, ותוס׳ שם ד״ה והמשתתף כתבו דשניהם צריכי, דמכאן ילפינן פטור שותפות עובדי כוכבים בהעובר ומן בישראל למדין פטור שותפות עובדי כוכבים בהאם, יעו״ש, אבל לא משמע כן מסוגיא שלפנינו, אלא דמאן דיליף מן בקרך וצאנך ממעט כל מיני שותפות, משום דאל״ה היה הגמרא שקיל וטרי אליבא דר׳ אלעאי מנ״ל פטור שותפות בהאם. ולבד זה דבריהם מופלאים, דבאמת לא משכחת לה שותפות בהעובר אם לא שיקנה לו גם חלק בהאם, דאל״ה נחשב העובר דבר שלא בא לעולם שאין מקנין אותו, וכך כתבו התוס׳ עצמם בריש בכורות שם, וצ״ע.

ויש להעיר נ״מ אם ניליף פטור שותפות עובדי כוכבים מבכורה מפסוק בקרך וצאנך או מן בישראל, והוא לענין בהמת הפקר אם חייבת בבכורה לאחר שזכו בה, דבקרך וצאנך משמע שלך, משא״כ בישראל ודוחק לומר דבישראל ממעט הפקר, ואיך שהוא חידוש גדול שלא העירו הפוסקים בפרט עקרי כזה.

4. ולולא זאת הו״א אפילו יצתה נקבה לפניו, ואע״פ דכתיב בכור, הו״א כל שהוא בכור לשנים לאחיו הזכרים, וכמו ותאמר הבכירה אל הצעירה, וע״ע לפנינו בפ׳ בא.

5. דאינו בכור כלל אלא בריה בפני עצמה. ואמנם זה הוא רק בכלל הענין, אבל בפרטיו יש חילוק בין אנדרוגינוס לטומטום, דבאנדרוגינוס אין לו כל דין בכור, אבל בטומטום בבהמה שאין זכרות ונקבות שלה במקום אחד, אז אם מטיל מים במקום זכרות הוי זכר [לתנו לכהן] ובמטיל במקום נקבות הוי נקבה.

6. ר״ל אע״פ שהוא קדוש מאליו בכ״ז מצוה להקדישו בפה לשם בכור, והא דכתיב בפ׳ בחקתי (כ״ז כ״ו) אך בכור שור אשר יבכר לה׳ לא יקדיש, בא להורות שאם מתפיס על בכור שם קרבן אחר עובר בלאו. ומה דנ״מ בזה שאם לא הקדישו קדוש מאליו הוא לענין זה שא״צ לברך כשנותנו לכהן, משום דכל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא הוא, ולא דמי לבכור אדם ופטר חמור דמברכין על הנתינה לכהן, משום דהתם מברכין על מצות הפדיון, והיינו על הממון שנותן לכהן תמורתו. וע״ע לפנינו בפ׳ בא בפסוק באדם ובבהמה כתבנו עוד בענין זה.

7. ו׳ מוסיף על ענין ראשון וילמדו שניהם זה מזה, והרבותא בזה אע״פ שאין דרך גיזה בשור ועבודה בצאן.

8. נראה לפרש ענין זה ע״פ מ״ש בסוף זבחים קי״ג ב׳ דבכור וכהן בכלל מעלה אחת להן, דקודם שהוקבעו כהנים לעבודת הקודש היתה עבודה בבכורות, ובכהנים קיי״ל המשתמש בהם מעל [עיין ירושלמי ברכות פ״ח ה״ד ובט״ז לאו״ח ס״ס קכ״ח ולפנינו בר״פ אמור כ״א ח׳ בדרשה וקדשתו] קמ״ל דבבכור אינו כן. ונראה הטעם בזה משום דכיון דבכור אדם שייך בו פדיון אין קדושתו חמורה כ״כ כקדושת כהנים, משא״כ בכור בהמה אין בו פדיון.

9. זו דעת ר׳ שמעון, ודעת ר׳ יהודה דצאנך בא למעט שלך ושל אחרים, והוא לטעמיה בריש בכורות דשותפות עובדי כוכבים חייבת בבכורה, ולכן צריך למעט גיזה בבכור שותפות, משא״כ לדידן דקיי״ל שותפות עובדי כוכבים פטורה בכלל מן הבכורה כמש״כ בדרשה לעיל א״צ היתר לגיזה אחרי דחולין גמורים הוא, ולכן השמטנו מבפנים דעתיה דר׳ יהודה אע״פ דבכ״מ ר״י ור״ש הלכה כר״י.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון