העניק תעניק – יכול נתברך הבית בגללו מעניקים לו, לא נתברך אין מעניקים לו, ת״ל העניק תעניק מכל מקום, א״כ מה ת״ל אשר ברכך ה׳, הכל לפי ברכה תן לו1. (שם י״ז:)
העניק תעניק – תניא, מניין שאם הענקת לו פעם אחת תעניק לו אפילו מאה פעמים, ת״ל העניק תעניק אפילו מאה פעמים2 (ספרי).
תעניק לו – המוכר עצמו אין מעניקים לו, מאי טעמא, מיעטה התורה במכרוהו ב״ד העניק תעניק לו – לו ולא למוכר עצמו
3.
(קדושין ט״ו.)
תעניק לו – לו ולא לבעל חובו4. (שם שם)
מצאנך ומגרנך ומיקבך – וצריכי כולהו, דאי כתב צאן הו״א בעלי חיים אין, גדולי קרקע לא, כתב גורן, ואי כתב גורן הו״א גדולי קרקע אין בעלי חיים לא, כתב צאן, ויקב – למעוטי כספים.
5 (קדושין י״ז.)
אשר ברכך ה׳ – לרבות כל דבר, א״כ מה ת״ל צאן גורן ויקב, לומר לך, מה צאן גורן ויקב מיוחדים שישנן בכלל ברכה אף כל שישנן בכלל ברכה, יצאו כספים.6 (שם שם)
תתן לו – כמה מעניקין לו, רבי יהודה אומר, שלשים כשלשים של עבד, דאתיא נתינה נתינה משלשים של עבד, דכתיב ביה (פ׳ משפטים) כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו.7 (שם שם)
1. אם הרבה נתברך תן לו הרבה, ואם מעט תן לו מעט, אך לא יפחות מל׳ שקלים כפי שיבא בסמוך.
ועיין בהגהות הרש״ש שנדחק לפרש שאלת הגמרא מה ת״ל אשר ברכך ה׳, הא בסמוך דרשינן לשון זה לרבות כל דבר, כלומר לבד צאן ובקר גורן ויקב, יעו״ש. ולדעתי נראה פשוט דמוסב על סוף הפסוק אשר ברכך ה׳ אלהיך תתן לו, ומשום הדרשה לרבות כל דבר הרי מיותר הלשון תתן לו, כמבואר, אלא ודאי דעיקרו של מאמר זה מורה לענין מיוחד, והוא אשר ברכך ה׳ תתן לו, כלומר ממה שנתברכת בגללו, והדרשה לרבות כל דבר ממילא באה, יען שהכל הוא מברכת ה׳, ודו״ק.
2. כך מורה כפילת המקור על הפעל שתעשה הפעולה אפילו כמה פעמים, ונראה הפירוש שאם זה העבד יצא לחירות והעניקו לו ושוב נמכר ויצא צריך להעניק לו עוד הפעם, וכן בפעם שלישי ולהלאה. והרבותא בזה נראה דכיון דאיירי כאן במכרוהו ב״ד מחמת גניבתו כמש״כ בפ׳ הקודם הו״א דכיון ששנה בחטא אינו ראוי להענקה, קמ״ל. ואמנם הלשון אפילו מאה פעמים בודאי הוא לשון גוזמא על צד ההפלגה, יען כי לא יצוייר כלל שאדם אחד ימכור עצמו מאה פעמים לפי ערך שש שני עבודה בכל מכירה, ומצינו בחז״ל מספר מאה על מספר גוזמא בכלל ואף במקום שלא יצוייר כלל מספר מאה, וכמו בהוריות ג׳ ב׳ מאה שישבו להורות, אע״פ שאין בסנהדרין אלא ע״א איש ואין מוסיפים עליהם כמש״כ הרמב״ם בפ״ט ה״ב מסנהדרין.
והנה הגר״א ז״ל בהגהותיו לספרי מחק כל מאמר זה, ואולי דעתו בזה משום דבגמרא מצרכי כפל לשון העניק תעניק לענין אחר, דאפילו לא נתברך הבית בגללו כמבואר בדרשה הקודמת, ואי משום חידוש דין זה להעניק פעמים ושלש, זה י״ל דידעינן מדרשת הספרי בפ׳ הסמוך וזכרת כי עבד היית וגו׳ מה אני העניקיתי לך ושניתי אף אתה העניק ושנה לו, ובכ״ז לא נתבררה לי דעתו בזה, כי הלא כ״פ מצינו בגמרא דילפינן כמה ענינים מכפל לשון, ואי משום דלא יצוייר בזה המספר מאה, כמש״כ, אך הן בארנו שמספר מאה שבכאן הוא מספר גוזמי על צד ההפלגה, וצ״ע.
3. כבר כתבנו בפ׳ הקודם דפ׳ זה איירי במכרוהו ב״ד, ונראה בטעם מיעוט ההענקה למוכר עצמו ע״פ מש״כ המל״מ בפ״ג הי״ב מעבדים דענין הענקה בכלל הוא ענין צדקה, ולכן זה הנמכר בב״ד והם מקבלין התשלומין לשלם עבור גניבתו מצוה להעניק לו מפני צערו שעכ״פ הוא נמכר בע״כ ועובד בחנם, משא״כ זה שנמכר מעצמו הרי קיבל עליו עבודתו ברצון חפשי, מפני השכר שמקבל, והרי הוא ככל ענין שכירות, ולכן אין בו חיוב הענקה.
והנה ידוע הוא דכלל דין עבד עברי נוהג רק בזמן שהיובל נוהג כמבואר לפנינו בפ׳ בהר, ומ״מ כתב בספר החינוך דגם בזה״ז מצוה להעניק לשכיר מבני ישראל, ולא ביאר טעמו, ואולי דעתו משום דהתורה קראה לעבד שכיר (פ׳ י״ח), אך צ״ע דהא שכיר הוא שמשכיר עצמו וקיי״ל דמוכר עצמו אין מעניקים לו, אך בתוס׳ כאן בסוגיא יש דעות דגם למוכר עצמו מעניקין, דלא קיי״ל כדרשה זו, יעו״ש, ואולי דעתו כדעתם, וצ״ע. ואיך שהוא הנה לפי דעת בעל החנוך מצוה לכל איש להעניק למי שנשכר אצלו בעת שנפטר ממנו, והוא דין מחודש מאד.
ודע דיש להעיר ל״ל כלל דרשה זו דאין מעניקין למוכר עצמו, תיפק ליה דלפי הטעם שהכתוב עצמו מפרש סבת ההענקה כי משנה שכר שכיר עבדך, ודרשינן שכיר אינו עובד אלא ביום וזה עובד בין ביום בין בלילה, והיינו שרבו מוסר לו שפחה כנענית והולדות לרבו, וא״כ אחרי דקיי״ל דלמוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית [ע׳ לפנינו ר״פ משפטים] ממילא אזלא הסיבה מההענקה ואזיל גם החיוב. ולכן נראה מזה ראיה למה שנפרש בסמוך פ׳ י״ח דהלשון כי משנה שכר שכיר אינו סובב טעם על עיקר ההענקה אלא רק אנתינה בלב שלם, וכמש״כ לא יקשה בעיניך בשלחך אותו, יעו״ש.
4. ר״ל שאין האדון מגבה את ההענקה לבע״ח של העבד בחובו. וטעם הדבר י״ל ע״פ מש״כ באות הקודם דענין ההענקה בכלל הוא ענין צדקה, וקיי״ל בתוספתא פ״ד דפאה דמעשר עני אין פורעין ממנו מלוה וחוב, וכתב המרדכי פ״ק דב״ב דהוא הדין לכל צדקה. והנה אע״פ שהבאנו את הדרשה הקודמת מדיוק לשון לו בכ״ז העתקנו גם את זו, אף כי בגמרא אמרו דמאן דס״ל דרשה זו לא ס״ל זו, אך מכיון דאליבא דאמת קיי״ל כשניהם לא חשנו להעתיקם, משום דעל האמת שני הענינים כלולים בלשון מיעוט זה, ועיין בסוגיא ודו״ק.
ודע כי מלשון רש״י שפירש בזה שאין האדון מחויב להגבות ההענקה לבע״ח, משמע דרק האדון אינו מחויב בזה, אבל מכיון שבא ליד העבד גובה הבע״ח ממנו, אך לא כן דעת הרמב״ם בפ״ג הט״ו מעבדים, אלא דלעולם אין בע״ח גובה ממנו, ועיין במל״מ שם, ופשטות הענין מורה כרש״י, דהא המיעוט הזה כתוב רק במוסב על האדון הענק תעניק לו, תתן לו, ואין לך בו אלא חדושו שרק האדון מצווה על זה אבל מכיון שבא ליד העבד הרי הוא כשלו לכל דבר, וצ״ע.
ומה שכתב רש״י שאין האדון מחויב להגבות הענקתו, נראה דאשיגרא דלישנא הוא, ואמתת כונתו שאין האדון רשאי.
5. עיין מש״כ באות הבא.
6. והוא הדין בגדים, אבל דבר ששייך בו ברכה אף שאינו מערך צאן גורן ויקב כגון פרדות שאין יולדות אך מכיון דמשבחן בגופייהו שייכי בהענקה. והנה אע״פ דבדרשה הקודמת אתמעטו כספים מיקב, אך אותו המיעוט איירי דאע״פ דמשבחי בעסקא בכ״ז אינם בכלל צאן וגורן ויקב. ויש בגמרא דעות שונות בענין זה, והעתקנו ע״פ דעת הרמב״ם שפסק כמש״כ.
7. ור״ל לא פחות משלשים שקלים לבד מה שמצוה להוסיף כפי ברכת ה׳.