לפני ה׳ אלהיך תאכלנו שנה בשנה – מצוה לאכול את הבכור תוך שנתו הראשונה, אבל אינו נפסל אם עברה עליו שנתו הראשונה (ראה ספרי
ובכורות כ״ח:).
ב
במדבר י״ח:י״ז והלאה נאמר בנוגע לבכור בהמה טהורה: ״קודש הם את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר אשה ריח ניחוח לה׳ ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין לך יהיה״. הפסוק ההוא נאמר לאהרן, ואם כן יש ללמוד משם, שהבכור כולו לכהנים, שמביאים את דמם וחלבם על המזבח ואוכלים את הבשר בעצמם, כמו שאוכלים חזה ושוק של שלמים הנאכלים לכל טהור בבית הכהן, כמו שנאמר בפסוק יא.
כיון שכאן משמע לכאורה שהבכור נאכל לבעלים בעצמם במקום המקדש, על כן מצאו המבקרים סתירה בין מה שהם קוראים ״פרשת הקרבנות״ לבין מצוות ספר דברים. אולם המאמינים בקדושת התורה מן השמים, כבר השיבו תשובות שונות על הקושיה הנזכרת. הראב״ע מביא בשם ה״מכחישים״ (מכחישי קבלת רבותינו), שהיו שני מיני בכורות: בכור פטר רחם ובכור העדר. הצדק עם הראב״ע כשהוא מעיר על כך: ״ואין צורך להשיב על הבליהם״. גם מיכאליס (מוז׳ רעכט 193) ועוד אחרים אומרים, שישנם שני מיני בכורות: הנולד ראשון והנולד שני, בדיוק כמו שיש מעשר ראשון ומעשר שני, וכמו שמעשר ראשון ניתן ללויים, כך הנולד ראשון ניתן לכהנים, וכמו שמעשר שני נאכל לבעלים בירושלים, כך גם הנולד שני היה לדבריהם קרב בירושלים.
אולם כבר השיבו על כך, שבלי ספק לא היה הכתוב קורא לנולד שני ״בכור״ סתם. עוד פחות מזה מתקבלים על הדעת הישרה שאר הפירושים, למשל זה של גרהרד לדברים יב, האומר, ששם הכתוב מדבר בבכורות הנקיבות, דבר הנסתר מן הפסוק כאן, שנאמר ״הזכר״; או זה של קליריקוס, האומר, כי ״בכורות״ שנאמרו בדברים, הן הבהמות המובחרות שבעדר, סברה אשר ביטולה מוכח ממה שנאמר ״הזכר״, וכן מפני שאין הכתוב קובע את כמות הבהמות המובחרות שיש להקריבן (מעשר בהמה מפרישים גם מן הנקיבות ומן הבהמות שאינן מובחרות).
הנגסטנברג 3 עמוד 406, האומר, כי כל התשובות שנאמרו בענין זה אינן מספיקות, רוצה להחליט שגם לפי ספר במדבר הבכור נאכל לבעלים בתור קרבן. הפסוק היחידי המתנגד לדעה זאת, שהוא
במדבר י״ח:י״ח, אין פירושו (לפי דעתו) כמו שפירשוהו כל הקודמים. המצוה ״ובשרם יהיה לך (לכהן)״, אינה מתייחסת אלא לחלק גבוה ולא לחלק בעלים. כי בכל זבח שלמים היו מקריבים את החלב והדם על גבי המזבח, וחזה ושוק היה קודש לה׳. שני החלקים האלה ניתנו לכהנים על פי הפסוק
במדבר י״ח:י״ח, ושאר הבשר נאכל (לפי דעתו) לבעלים.
אין צורך להזכיר שדעה זו מתנגדת לקבלת חז״ל, האומרת
(זבחים ה׳:ח׳): ״הבכור נאכל לכהנים״; אך בין כך אין לדעתו כל בסיס. קודם כל קשה מאד לפרש ש״ובשרם יהיה לך״ אינו מתייחס אלא לחזה ושוק. והלא סמוך לכך נאמר ״כחזה התנופה וגו׳ ״ ואין לזה כל מקום אם מפרשים שגם ״ובשרם״ מתייחס רק אל חזה ושוק. כשנאמר ״בשר״ בניגוד לחלב ודם, הכוונה לכל הבשר, השוה
דברים י״ב:כ״ז. ברור שכל הבהמה הקדושה בבכורה ניתנה לכהנים, שהרי כעין זה נאמר גם בבכור אדם. והרי מבואר להדיא ב
במדבר י״ח:ט״ז. שכל בכור אדם בן חודש טעון פדיון בחמשה שקלים. והרי נאמר ב
ויקרא כ״ז:ו׳, שערכו של זכר מבן חודש עד בן חמש שנים הוא בדיוק חמשה שקלים. אם כן, כשם שבכור אדם כולו לכהן, שהרי כל ערכו ניתן לכהן בתור פדיון, כך גם בכור בהמה כולו לכהן.
ליתר שאת, מקרא מלא הוא ב
נחמיה י׳:ל״ז כדברינו: ״ואת בכורות בנינו ובהמתנו ככתוב בתורה ואת בכורי בקרינו וצאנינו ולהביא לבית אלהינו לכהנים המשרתים בבית אלהינו״. הרי ברור בהחלט, וביחוד מתוך המשך הדברים שם, שבשר הבכור כולו לכהנים.
גם קייל ושולץ אינם נוטים להסכים עם דבריו של הנגסטנברג, אבל מבקשים להם מוצא אחר, ובמסקנת דבריהם הם טוענים, שאף על פי שבשר הבכור היה שייך לכהן, מכל מקום היה הכהן מוסר לבעלים מנה אחת, כדי שישתתפו גם הם בסעודה. גם דברים אלה נוגדים את קבלת רבותינו, שהרי רק בכור בעל מום רשאי הכהן להאכיל ממנו לזרים. אבל לא בכור תם, שנאמר בו: ״ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין״. ולהדיא נאמר בחזה ושוק: ״כל טהור בביתך (כלומר בביתו של כהן) יאכל אותו״, להוציא את הזרים. השוה
בכורות ל״ב: והלאה. מלבד כל זאת, הרי כל הטענה הזאת, שהכהן מוסר מנה מחלקו לבעלים, אין לה כל רמז במקרא.
אנו נפרש על כן על פי קבלת רבותינו זכרונם לברכה ולא נרתע מדברי הטוען ואומר שאין צורך להשיב עליה; אדרבה נוסיף לסייע אותה עוד יותר ממה שסייעו אותה כבר המפרשים הקדמונים — בפרט הראב״ע — לפרק י״ב:י״ז.
לדברי המפרשים שלנו, נאמרה המצוה ״לפני ה׳ אלהיך תאכלנו וגו׳ ״ כלפי הכהנים האוכלים את הבכור. השאלה מפני מה אין המקרא אומר להדיא כי כוונתו אל הכהנים אין לה שום מקום (רק לדברי מבקרי המקרא, המעיזים לטעון שכאילו חס ושלום ספר דברים הוא ספר בפני עצמו, בלי קשר עם הספרים הראשונים). לדידן, המאמינים בקדושת תורתנו הקדושה, שכולה ניתנה מפי הגבורה למשה רבינו עליו השלום. וספר דברים אינו אלא השלמה לספרים הראשונים של התורה ובכל מקום מתייחס ספר דברים אל המצוות שנאמרו בספרים הראשונים כאל דבר ידוע (דבר שנביא עליו עוד ראיות בפסוק הבא), כל הקשיים מתבטלים מעצמם. כיון שכבר נאמר להדיא בבמדבר שבשר הבכור נאכל לכהנים, אם כן הרי מובן מאליו שמה שנאמר בספר דברים ״תאכלנו״ מתכוון אל הכהנים, וכמובן רבותינו חכמי התלמוד לא ראו שום קושי בפסוק זה.
נביא עוד כמה דוגמאות של ניסוח כללי כזה — אשר בחלקן כבר הביאן הראב״ע — ונחזק בזה את דברינו:
א) בפרק י״ב:כ״ז נאמר: ״ודם זבחיך ישפך וגו׳ והבשר תאכל״. ביטוי זה, ״והבשר תאכל״, יש הכרח לפרשו בחלקו כלפי הכהן ובחלקו כלפי הבעלים. הכתוב אינו מפרש אל מי הוא פונה ב״תאכל״, כיון שדיני אכילת הבשר ידועים הם. כמו כן מצינו במצוה שנאמרה בפרק י״ב:ז׳ לאכול את מתנות הקדשים לפני ה׳, שהדיבור מופנה בחלקו כלפי הכהנים, שהרי בין המתנות הנזכרות ישנן כאלה הנאכלות לכהנים.
ב) כן מצינו ב
דברים ג׳:י״ח: ״ואצו אתכם בעת ההיא לאמר וגו׳ חלוצים תעברו לפני אחיכם״. על אף שהדיבור מופנה רק כלפי שני השבטים וחצי, משתמש הכתוב בלשון ״אתכם״ הסתמי, כיון שמתוך התוכן ברור למדי שהוא פונה כלפי שני השבטים וחצי.
ג) כן מצינו ב
במדבר י״ח:ט״ו-ט״ז: ״כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה׳ באדם ובבהמה יהיה לך אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה ופדויו מבן חודש תפדה וגו׳ ״. כאן היה כל הדיבור מופנה כלפי הכהנים, ופתאום פונה הדיבור במלה ״תפדה״ כלפי ישראל. טעות גמורה היא בידי כמה מן המפרשים האומרים כי ״תפדה״ פירושו ״תתן להם להפדות״. בשום מקום לא מצינו ש״תפדה״ בבנין הקל ישמש בהוראה כזאת. במקום שהכוונה ״לתת להפדות״ מצינו ב
שמות כ״א:ח׳ את בנין ההפעיל ״והפדה״. אלא על כרחנו הכוונה כלפי ישראל, אף על פי שאין הכתוב אומר זאת להדיא, כיון שהענין ברור למדי מתוך ההמשך.
אם כן כיון שהתורה מתייחסת כאן בספר דברים אל הפרשה שבספר במדבר כאל דבר ידוע, אין כל קושי בכך שהיא פונה אל הכהן בלשון ״תאכלנו״. מלבד זאת נוכל לומר, כיון שספר דברים כולל רק את נאומי משה רבינו, שיתכן ומשה רבינו פנה בדברו את הדברים האלה כלפי הכהנים, שגם הם היו נוכחים שם, כמו שמצינו ב״ואצו אתכם״
(דברים ג׳:י״ח), שפנה אל שני השבטים וחצי.
נוסף לכך נוכל לומר, על פי מה שכבר בארנו למעלה בפרשת מעשר שני, שהתורה צוותה אותנו להפריש שלשה סוגים של ראשית ומעשר המקבילים אלה לאלה: 1) תרומה ומעשר ראשון, 2) ביכורים ומעשר שני, 3) בכור ומעשר בהמה; כתבנו שם, שבכל אלה, הראשית — שהיא יותר נכבדה — ניתנת לכהנים, והמעשר נאכל אף לזרים; ובארנו שם עוד כי כל העם נחשב כיחידה אחת, האוכלת את ראשיתה ואת מעשרה בקדושה במקום הקדש. ובכן נוכל לומר כי ״תאכלנו״ פונה אל כל העם בכללו, הנחשב בתור יחידה.
עוד נוכל לומר, כי הכהן אינו נזכר בספר דברים במצות הבכור, מפני שבמשנה תורה נאמרו המצוות בבטויים דומים לאלה שנאמרו בסיני, שהרי משה רבינו קיבל את כל המצוות הללו מסיני, כמו שאמר משה רבינו בעצמו להדיא בפתיחתו, שה׳ נתן לו את כל המצוות הללו בסיני. בפרשה הראשונה שבה נאמרה מצות הבכור בתורה
(שמות י״ג:ב׳) נאמר רק: ״כל בכור... לי הוא״: הרי לא היה אפשר אז עדיין לדבר על כהנים; כמו כן נאמר (שם פסוק י״ב) רק: ״וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים לה׳ ״, ושם פסוק טו: ״על כן אני זובח לה׳ כל פטר רחם הזכרים״, כי שם לא נצטוו ישראל עדיין רק על הקרבת הבכור לה׳.
גם בספר הברית,
שמות כ״ב:כ״ט, נאמר על הבכור רק: ״ביום השמיני תתנו לי״ (אתה רשאי ליתנו לי), ובשעת חידוש הברית,
שמות ל״ד:י״ט: ״כל פטר רחם לי״. גם בפרשה שנאמרה באריכות בסיני
(ראה ויקרא כ״ז:ל״ד) ב
ויקרא כ״ז:כ״ו נאמר רק: ״אך בכור... לה׳ הוא״, השוה גם
במדבר ג׳:י״א. רק בפרשה הכתובה בבמדבר יח, אשר מתוך ההמשך מוכח – וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (בספרי) – שנאמרה רק אחרי מעשה קרח ועדתו, ניתן הבכור לאהרן למנה, וגם שם מדגיש הכתוב (פסוק ט״ו) שבכורי בני ישראל שהם מביאים לה׳ יהיו לאהרן. הבכורות שנמצאו אז בישראל, הן מבהמות הן מאדם, נפדו אז תמורת הלויים ובהמתם, כמו שנאמר ב
במדבר ג׳:י״א והלאה. על כן אמר משה רבינו בספר דברים את המצוה כמו שנאמרה לו בסיני ללא הזכרת הכהנים, באותה צורה סתמית שקיבל אותה (על מנת לאומרה לישראל), על אף שכבר ידוע היה לו אז פירוש המצוה, כמו שכתוב בספר במדבר.
1
1. שמא יבוא מישהו ויטען, שאותה המצוה שנאמרה בויקרא כז על המעשר נשנית גם בספר דברים, ושם התורה מפרשת שהמעשר הוא קדוש וחייבים לאוכלו במקום הנבחר, מה שאין כן בבמדבר יח, אשר שם שונה הדבר ונאמר שמכאן ואילך יתנו את המעשר ללויים – טענה כזאת יסודה בטעות ואין לה מקום. קודם כל, הרי נאמר ב
דברים י״ד:כ״ט שמעשר השנה השלישית ניתן לא רק ללויים, אלא גם לשאר עניים, גרים, אלמנות ויתומים, ואם כן אין להעלות על הדעת שבבמדבר יח שונה דין זה ונאמר שלא ימשיכו ליתן את המעשר לעניים כלל אלא רק ללויים. נוסף לכך הרי המעשר הנזכר בדברים אינו נאכל אלא במקום הנבחר (
דברים י״ד:כ״ב והלאה), מה שאין כן מעשר הלויים, הנאכל בכל מקום כתבואת הגורן והיקב, כמו שנאמר ב
במדבר י״ח:ל׳. על כן מוכרחים אנו להניח קיומם של שני מעשרות בהתאם לקבלת רבותינו ז״ל.