כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה – בספרי פסקא קי״ח יש בעבד עברי מה שאין בעבריה כו׳ עברי יוצא בשנים וביובל ובגרעון כסף משא״כ בעבריה. ופוק חזי איך נפל ט״ס בגמרא דילן דשמה כתוב ובגרעון כסף ובמיתת האדון, וז״א דעבד עברי אינו יוצא במיתת האדון דעובד הבן, ואם כוונתו כשיש לו רק בת, א״כ מה משני הגמרא אמר רב ששת כגון שיעדה, הא אף אם יעדה האב או הבן ג״כ יוצאת במיתתן ונתרת לעלמא, וצריך לדחוק כגון שיש יבם וכי״ב. וכבר עמד על זה במקנה. ובמשנה נמי חשיב עבד עברי יוצא בשנים וביובל ובגרעון, וע״ז פריך הגמרא משא״כ בעבריה והא תנן יתירה עליו אמה העבריה כו׳ הרי ברור כשמש דגירסת הגמרא ט״ס. ודו״ק.
ובפשוט י״ל דברי הספרי, דודאי אי לא כתב קרא הך או העבריה סד״א שאינה יוצאה בשש וביובל, לכן קמ״ל קרא דהעבריה. וכן תנן במכילתא לא תצא כצאת העבדים כו׳ יכול לא תצא בשש וביובל כדרך שהעבדים יוצאין ת״ל כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה כו׳ הרי דמזה ידעינין מדכתיב או העבריה דיוצאת בשש ויובל, א״כ שפיר קאמר ספרי, דצריך למיכתב, דבלא זה לא הוה ידעינין דיוצאת באלו, אולם הגמרא מקשה שפיר דא״כ אמאי חשיב גרעון כסף, הא גרעון כסף ידענא באמה העבריה מוהפדה וכדיליף חזקיה בדף ס״ז שם, וע״כ כשנויא דגמ׳ כשיעדה, ולכך הכי קאמר כיון דאשכחן גונא דעבריה אינה יוצאה בודאי כגון שיעדה, לכן סד״א דאינה יוצאת בשש וחלוקה לגמרי. ודו״ק בכ״ז.
כי ימכר לך כו׳ הענק תעניק לו כו׳ – מוכר עצמו אין מעניקין לו. הענין דנמכר בב״ד בגנבתו מעניקין לו משום שהכסף של המכירה לקח הנגנב מב״ד, ונמצא דההענקה תהי׳ לו, אבל מוכר עצמו הלא בעת המכירה יודע הקונה אותו, כי בצאתו בשש הלא יוצרך להעניק לו ונמצא דיהי׳ נישום ההענקה לפחות עבור זה מדמי המכירה ומאי יועיל זה להעבד הלא טבא בוצינא מקרא. ודו״ק היטב.
בספרי פסקא קי״ט: לו ולא ליורשיו, עיין גרסת הגר״א בהגהותיו על ש״ס ודבריו דברי א״ח למבין שמועת הסוגיא. אך נראה לי ענין נכון דתרי לו כתיבי הענק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך ולבסוף כתב אשר ברכך ה׳ אלהיך תתן לו, וקא דריש יכול נתברך הבית כו׳ לא נתברך הבית בגללו אין מעניקים לו ת״ל הענק תעניק מ״מ א״כ למה נאמר אשר ברכך הכל לפי הברכה, א״כ א״ש דמה דממעט יורשיו הוא ממעט אם לא נתברך הבית בגללו, דאז אין מעניקים ליורשיו רק לו לעצמו, דחסה רחמנא על נפשו של עבד, אבל אם נתברך הבית בגללו אז שפיר שייך ליורשיו דהוה כמו שכר פעולה, ולכן הא דאמר בגמרא דילן לו ולא למוכר עצמו קאי אסיפא נתן תתן לו (ואפשר דכצ״ל הגירסא בגמ׳) ומשני ההוא מבעי לו ולא ליורשיו, פירוש, דאף אם נתברך הבית אין מעניקים ליורשיו, ופריך הגמרא אף האי פעולתו ליורשיו ואם נתברך הבית בגללו הוה כשכר פעולה [והא דכתב קרא לא ירע לבבך בשלחך אותו כו׳ כי משנה שכר שכיר מיירי בנתברך הבית בגללו כמובן] ומשני לו ולא לבע״ח וא״כ כל שקלא וטריא דגמ׳ דילן קאי באופן שנתברך הבית בגללו, אבל לא נתברך הבית בגללו שפיר הוה כמו דרשת הספרי לו ולא ליורשיו, וא״כ הספרי עם הגמרא תואמים יחדיו, וגדולה מזו דראב״ע סובר דאם לא נתברך כו׳ לא מעניקין. והוא ענין נכון בס״ד.
הרמב״ם הלכות עבדים פ״ב כתב אפילו חלה והוציא עליו הוצאות הרבה אינו חייב לו כלום שנאמר יצא לחפשי חנם. מזה מוכח דמי שחלה וחברו הוציא עליו לרפאותו דחייב לשלם לחבירו והוה כפודה את חבירו מבית השבי דחייב לשלם לו ואפילו שכר בטילה חייב לשלם לו יעו״ש, כן ה״נ רק בעבד דרפא אותו אדעתא דידיה, כדי שיהיה לו עבד שישמשנו הוי כהוציא הוצאות על נכסי אשתו הוציא הרבא ואכל קמעא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל, כן ה״נ מה ששימשו הוי כאילו אכל מנכסי אשתו. ובלא״ה רפואה שאין לה קצבה הוי כמזונות ואיהו חייב במזונותיו, ועיין חו״מ סימן סמ״ך. (ומצאתי מקור דברי רבינו בהראב״ע בשם ר׳ סעדיה גאון בפ׳ משפטים). ודו״ק.
ספרי פסקא ק״כ: על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום, ביום רוצעים בלילה אין רוצעים. נראה, דהך ספרי קאי למאן דאמר מוכר עצמו הוא נרצע דאילו למ״ד דדוקא מכרוהו ב״ד נרצע ובמכרוהו ב״ד כתיב והגישו אדוניו אל האלהים ואיתא במכילתא אצל הדיינים שימלך במוכריו רבי אומר כו׳ אבל כאן (פירוש במוכר עצמו) אינו נרצע אלא בינו לבין עצמו, א״כ כיון דבעי דיינים ודין אינו רק ביום מדאיתקיש ריבים לנגעים וביום הנחילו כו׳, ולכן השמיטו הרמב״ם, משום דפסק מוכר עצמו אינו נרצע ובמכרוהו ב״ד ידעינין בלא הך קרא, דלא גרע משאר דינים, והספרי קאי למ״ד מוכר עצמו נרצע ונרצע בינו לבין עצמו, וצריך קרא דדוקא ביום. ודו״ק.